בקשה מטעם התובעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). רקע עובדתי וטענות הצדדים: התובעת ילידת 6/12/1966, נפגעה בתאונת דרכים ביום 14/6/2007. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. התובעת הגישה למל"ל תביעה לקביעת נכות. ביום 18/9/2008 וועדה רפואית ראשונה קבעה שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורטופדיה. בסיכום מסקנותיה קבעה הוועדה שיש צורך בחוות דעת בתחום הפסיכיאטריה ובתחום הנוירולוגיה. ועדה רפואית שנייה שנתכנסה ביום 6/11/2008, קבעה שלא נותרה אצל התובעת נכות צמיתה בתחום הנוירולוגיה. בתחום הפסיכיאטריה ביקשה הוועדה לקבל מסמכים ממרפאה פסיכו-טראומטית ומהפסיכיאטר המטפל. ביום 22/12/2008 התכנסה הוועדה פעם נוספת וקבעה כי לאחר עיון במסמכים שהגיעו מהמרפאה הפסיכו-טראומטית, לא נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי. הוועדה הוסיפה ואישרה את קביעותיהן של הוועדות הקודמות בתחום האורטופדיה ובתחום הנוירולוגיה. התובעת הגישה ערר על קביעות הוועדה הרפואית. בהחלטה מיום 8/2/2009 נקבע כי נותרה לתובעת נכות זמנית בתחום האורטופדיה בשיעור 20% מיום 5/7/2007 עד 1/2/2008 וכי לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה. אשר לתחום הפסיכיאטריה, ביקשה הוועדה לבצע בדיקה נוירו- פסיכולוגית. בהחלטה מיום 6/5/2009, קבעה ועדת העררים כי לאחר עיון בדו"ח הנוירופסיכולוגי, היא הגיעה למסקנה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין התאונה בתחום הפסיכיאטריה התובעת הגישה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה, אולם ערעורה נדחה. לטענת התובעת, שגו הוועדות הרפואיות של המל"ל כאשר סברו שלסדרת הפיזיותרפיה השנייה אין קשר לתאונה, שכן סדרת טיפולים זו מומנה על ידי המל"ל. כמו כן, לא נלקח בחשבון שאובחנו אצל התובעת רגישות באזור טריפזיס ומתח בסוף טווח התנועה. בתחום הנוירולוגיה, טוענת התובעת שהוועדה טעתה כאשר התעלמה מכך שגם במועד בדיקתה לפני הוועדה, למעלה משנה וחצי לאחר התאונה, התובעת הייתה עדיין תחת טיפול נוירולוגי רצוף; בנוסף לכך הוועדה התעלמה מתלונות התובעת בדבר מחנק, סחרור, בלבול ועייפות בנהיגה; הוועדה אף התעלמה מכך שעל פי התיעוד הרפואי, עולה שהתובעת קיבלה מכה בראש ובעורף ומתלוננת על שכחה ועל כאבי ראש; וועדות המל"ל התעלמו מממצאים רפואיים רבים בתחום הנוירולוגיה ואשר מופיעים בתיעוד הרפואי שפורט בבקשה. בתחום הפסיכיאטריה, טוענת התובעת כי ועדת העררים התעלמה מממצאי בדיקתו של ד"ר גאגין בתחום הנוירופסיכולוגיה, שבה נקבע שמצבה של התובעת מתאים להפרעת הסתגלות המלווה באקט מעורר דכאוני וחרדתי; הוועדה התעלמה גם מקביעתו של ד"ר גאגין כי יש לראות את מצבה של התובעת כמצב זמני ולזמנה לאבחון מחדש בתום שנה מתאריך האבחון שנערך לה; וועדת העררים טעתה כאשר קבעה לה נכות צמיתה בשיעור אפס בתחום הפסיכיאטריה מבלי לקבוע לה נכות זמנית כלשהי בתחום זה. מנגד טוענות הנתבועת כי, התובעת לא הציגה כל טעם מיוחד וחריג שמצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; התובעת לא הציגה כל מסמך עדכני מאוחר שלפיו חל שינוי משמעותי במצבה, על אף שעברה יותר משנה מאז קביעת ועדת העררים; וועדות המל"ל דנו בכל התחומים שבהם טוענת התובעת לפגיעות עקב התאונה: האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה; מדובר בקביעות שאושרו על ידי שלוש דרגות: הן של הוועדה הרפואית, הן של ועדת העררים והן של בית הדין לעבודה. דיון ומסקנות לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט את טעמיי. על פי הפסיקה, מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, נעשה בנסיבות יוצאות דופן וחריגות (ראו: בר"ע 721/85 סלע נ' פתייה, פד"י ל"ט(4) 839). כך למשל, ניתן היתר להביא ראיות לסתור מקום שנתגלה פגם מהותי שנפל בהליך שהתנהל בפני ועדת המל"ל, דוגמת תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעיים (ראו: בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ , פד"י ל"ט (4) 509). גם במקרים שבהם חל שינוי מהותי במצבו של התובע, או שנתגלתה נכות נוספת לאחר קביעת המל"ל, ניתן היתר להביא ראיות לסתור (השוו: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיירה עבד אלאחמד, פד"י מ"ה (4) 77, 82-83). בענייננו, התובעת מבקשת למעשה להשיג על קביעותיהן של הוועדות הרפואיות של המל"ל; התובעת אינה טוענת כי חלה החמרה במצבה מאז שנבדקה על ידי הוועדות של המל"ל, אלא היא טוענת כי ההחלטות של הוועדות הרפואיות מוטעות וכי מצבה הרפואי, כפי שעולה מהממצאים הרפואיים שהובאו בפני הוועדות, מחייב מסקנות רפואיות שונות מאלה של ועדות המל"ל. ודוק, טענה מסוג זה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד שבגינו ניתן להתיר להביא ראיות לסתור. ההליך להבאת ראיות לסתור אינו בבחינת הליך ערעורי על החלטות המל"ל; כאמור, בית המשפט ייעתר לבקשה להביא ראיות לסתור, מקום שבו נתגלה פגם מהותי בהליך מתן ההחלטה על ידי ועדות המל"ל, שפוגע בכללי הצדק הטבעי; ואולם, בענייננו, התובעת מבקשת להשיג כנגד קביעותיהן המקצועיות של ועדות המל"ל. כאמור, התובעת מבקשת לבסס את טענותיה בתחום הפסיכיאטריה כנגד קביעות ועדות המל"ל, על ממצאי בדיקתו של ד"ר גאגין. אין בידי לקבל טענה זו. שכן, בדיקתו של ד"ר גאגין בתחום הנוירופסיכולוגיה הינה בבחינת בדיקת עזר שנתבקשה על ידי וועדת העררים. כידוע, ועדה רפואית, כמו מומחה מטעם בית המשפט, אינה אמורה להיות כבולה בממצאים של בדיקות עזר של מומחים אחרים שהוזמנו על ידה. נהפוך הוא, על ועדת הערר לשמור על שיקול דעת עצמאי ולא להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו של מומחה אחר שביצע עבורה בדיקת עזר. מעבר לכך, על פי הפסיקה : "עצם השוני בין קביעת הוועדה הרפואית לבין חוות דעת רפואית אחרת שבידי בעל דין אינו מהווה טעם מיוחד אשר מצדיק היתר להבאת ראיות לסתור, דבר אשר היה להביא לסיכול מטרתו של ההסדר שנקבע בסעיף 6 ב'" ( ע"א 563/88 יצחק אשל נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פד"י מ"ה (5) 520, 523-524). "אין די בעובדה כי מומחים שונים הגיעו למסקנות שונות בדבר שיעור הנכות כדי להצדיק, כשהיא לעצמה, מתן רשות להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות על פי דין". ראו: בר"ע (מחוזי ירושלים) 602/05 זמירה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, ). זאת ועוד, במסגרת בדיקתה בוועדות הרפואיות של המל"ל, נבדקה התובעת על ידי מומחים בכל התחומים שבהם היא מבקשת להביא ראיות לסתור: בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. עיון בדו"חות הוועדות הרפואיות מעלה כי הן התייחסו לתלונותיה של התובעת ולחומר הרפואי ואף ביקשו לקבל חומר רפואי נוסף. המומחים מטעם הוועדות נימקו את קביעתם בצורה מספקת. הוועדות חזרו והתכנסו יותר מפעם אחת על מנת לקבל את מלוא החומר הרפואי הנוגע לתובעת ולדון בעניינה בצורה מלאה ושלמה. בנסיבות אלה, הרי שלא ניתן למצוא כי נפל פגם בהחלטות הוועדות הרפואיות, שמצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור. נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות בגין הליך זה תישקל בתום ההליך. הצדדים יגישו תחשיבי נזק. התובעת תעשה כן תוך 30 יום והנתבעות תוך 30 יום לאחר מכן. הצדדים יצרפו לתחשיבי הנזק את המסמכים הרלבנטיים. רפואהועדה רפואית