בפני בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה (ב"ש 5101/09 המתייחסת למספר עבודות בניה בבית הנאשמת. בד בבד הנאשמת הורשעה במסגרת הסדר טיעון (בתיק חע"מ 20365/09) בעבירה שעניינה שימוש במקרקעין ללא היתר ביחס לאותן עבודות הבניה נשוא הבקשה, ובמסגרת גזר הדין ניתן צו הפסקת שימושביחס לשימושים למטרות מגורים נשוא עבודות אלה. מועד ביצוע הצו נדחה בהסכמת הצדדים ליום 25/11/12, כאשר הוסכם שהיה ובית המשפט יקבל את הבקשה, ייכנס אף צו ההריסה לתוקף באותו מועד. הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה האם קיים אינטרס ציבורי אשר מחייב את מתן הצו, הן בכלל והן ביחס לאינטרס הפרטי של הנאשמת באי ביצוע הצו. זאת בהתאם להלכות בית המשפט העליון בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, וברע"פ 124/01 ניקר נ' מ"י. אך טרם הכרעה בשאלה זו, חשוב להבהיר מה מקור סמכותו של בית המשפט ליתן צו הריסה ללא הרשעה במקרה זה. כך, הפנה התובע לרע"פ 3162/10 יאסין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב שם נקבע כי גם כאשר עניין לנו בתיק פלילי אשר בו מורשע הנאשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, שהינה אחת החלופות שבעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, בית המשפט מוסמך ליתן צו הריסה ביחס לבניה בה נעשה השימוש, על אף שההרשעה לא היתה בחלופת סעיף 204 שעניינה בניה ללא היתר. ראשית ייאמר כי בענייננו המדובר בבקשה עצמאית למתן צו הריסה ללא הרשעה, לגביה נפתח תיק בקשה, במקביל להגשת כתב האישום ביחס לעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. משכך, אף טרם פסה"ד בעניין יאסין לעיל, לא היתה כל שאלה ביחס לסמכותו של בית המשפט להיזקק לבקשה זו, אשר מותווית בסעיף 212 לחוק התכנון והבניה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם לאור פסה"ד בעניין יאסין לעיל, מקור הסמכות ליתן את צו ההריסה ביחס למי שהורשע בחלופת העבירה מסוג שימוש במקרקעין ללא היתר, עומד על סעיף 205 לחוק התכנון והבניה ולא על סעיף 212 לחוק. שאלה זו הינה שאלה רלבנטית מאד, הן במישור העקרוני והן במישור של תיק זה. במישור העקרוני, אילו שאלה זו תיענה בחיוב (משמע שסעיף 205 לחוק התכנון והבניה הוא מקור הסמכות למתן צו ההריסה, בעניינו של מי שזיקתו לעבודות הבניה לגביהן מתבקש צו הריסה הינה על דרך עבירה עצמאית של שימוש במקרקעין ללא היתר שנעברה על ידו), או אז אין מקום להיזקק לשאלה האם אינטרס ציבורי מחייב את מתן הצו (בין בכלל ובין ביחס לאינטרס הפרטי של הנאשם/משיב בפרט). יוצא איפוא שמענה חיובי לשאלה תשווה, לעניין השיקולים במתן צו הריסה, את עניינו של המורשע בחלופה של שימוש במקרקעין ללא היתר לעניינו של המורשע בחלופה של בניה ללא היתר. במישור של תיק זה, אילו השאלה האמורה תיענה בחיוב, או אז יהא מקום לבחון את השאלה האם יש מקום להורות על מתן צו ההריסה המבוקש ביחס לעבודות הבניה בביתה של הנאשמת/משיבה שלא במסגרת תיק הבקשה אלא במסגרת התיק הפלילי בו הורשעה הנאשמת. כתוצאה מכך, במקרה כזה, הבקשה תוכרע בהתאם לשיקולים שבבסיס בקשה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, על אף שהוגשה כבקשה ביחס לסעיף 212 לחוק. לגופה של השאלה. עיון בפסה"ד בענין יאסין מגלה כי את מתן צו ההריסה באותו מקרה השתית בית המשפט על שני אדנים. אדן אחד, הקביעה כי שימוש במקרקעין ללא היתר הינו עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, ועל כן קמה סמכות בית המשפט ליתן צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק. האדן השני, הקביעה כי ממילא בנסיבות אותו מקרה קמו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק. לכאורה, נוכח השימוש באדן הראשון, הרי שהשיקולים למתן צו הריסה ללא הרשעה בעניינו של מי שהורשע בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר בזיקה לעבודות נשוא הצו המתבקש, הינם שיקולים לפי סעיף 205 לחוק. מסקנה זו מתחזקת משבפסק הדין בעניין יאסין לא הוזכר כל אינטרס ציבורי אשר חייב את מתן הצו באותו מקרה, כאשר התנאי של אינטרס ציבורי שכזה הוא המבדיל בין צו לפי סעיף 212 לבין צו לפי סעיף 205 לחוק. על אף כל זאת, סבורני כי אין להסיק מפסק הדין בעניין יאסין את המסקנה האמורה. אנמק. ראשית, אילו מסקנה זו היתה מתחייבת, לא היה צורך כי בית המשפט יזכיר שבנסיבות אותו מקרה, קמו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק. שנית, הנאשם באותו מקרה לא העלה כל טענה לפיה אין אינטרס ציבורי המחייב את מתן הצו, ועל כן בית המשפט לא דן כלל בשאלת קיום אינטרס זה. שלישית, ועיקר עיקרים, אילו בית המשפט היה רואה בפסק דינו בעניין יאסין יצירת חריג להלכה המבוססת שנקבעה בפסקי הדין בעניין יצחק וניקר לעיל, היה אומר זאת מפורשות; משלא עשה כן, אין לראותו כמבקש ליצור חריג להלכה זו. להבנתי, משמעות פסק הדין הינה בקביעה שאין צורך בפתיחת הליך עצמאי של בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה כאשר מדובר במי אשר הורשע בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ביחס לבניה נשוא הצו המבוקש, שכן בית המשפט מוסמך להיזקק לבקשה כזו במסגרת פסק הדין בתיק הפלילי. אך עדיין השיקולים באשר למתן הצו יהיו השיקולים שלהם יזקק בית המשפט בדונו בבקשה לפי סעיף 212 לחוק, משמע יש צורך אף במקרה כזה להצביע על אינטרס ציבורי באשר למתן הצו. ועתה, משברור שאף במסגרת הבקשה במקרה זה יש לבחון אף את השאלה בדבר קיום האינטרס הציבורי, אבחן שאלה זו לגופה. אין חולק כי עבודות הבניה נשוא הבקשה לא הביאו למפגע לציבור באופן של סכנה לבטיחות הציבור או בריאותו, או פגיעה בזכויות קניין של אדם אחר, או הציבור, או רשות מרשויות המדינה. האינטרס הציבורי היחיד עליו מצביעה המאשימה כמצדיק את הוצאת צו ההריסה הינו העובדה שמדובר בעבודות בניה בניגוד לתב"ע החלה באותו איזור זאת בכך שהעבודות הביאו לכך שבבית הנאשמת נוצרו שטחים למגורים עוד מעבר ל-200 מ"ר שיועדו לכך בהיתר הבניה, כאשר 200 מ"ר אלה הינם השטח המירבי על פי התב"ע. ב"כ הנאשמת השתית את יהבו על כך שמדובר למעשה בשינויים פנימיים, כך שהקווים הכלליים של בית הנאשמת לא השתנו. אך מה רבותא בכך? עבודות בניה אלה אפשרו לנאשמת להשתמש למטרות מגורים בשטח גדול יותר משהותר בתב"ע, ומשכך המדובר בעבודות הנוגדות את התב"ע ואין שוני מהותי בין עבודות אלה לעבודות שהיו נעשות מחוץ לקוי הבית ומטרתן הוספת שטח למגורים בניגוד לתב"ע. בשני האופנים, מדובר בעבודות הנוגדות את התב"ע, ועל כן יש אינטרס ציבורי במתן צו שמשמעו השבת המצב לקדמותו (לעניין זה ראו- ת"ב 12+15+16/93 (ת"א) מ"י נ' אביזמיל ואח'). אכן, אין המדובר בשיקול ציבורי בעל עוצמה כשיקול של שמירה על בטיחות או בריאות או קניין. משכך, אילו היה לנאשמת אינטרס פרטי כבד משקל כנגד מתן הצו, הרי שלא היה מקום לתיתו. כך נהגתי לאחרונה בתיק תו"ב 21692-11-09הועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' שלום. אולם, הנאשמת לא הצביעה על אינטרס שכזה, והרושם העולה הינו שהאינטרס שלה הינו בהכשרת השימוש, כאשר ללא הכשרה זו אין כל ערך בעיניה לאי החזרת המצב לקדמותו. והרי, ביחס לכך, ניתן צו הפסקת שימוש דחוי בשנתיים, אשר לא ייכנס לתוקף אילו יוכשר השימוש. במצב דברים זה, קיים אינטרס ציבורי במתן צו ההריסה, כאשר אין כל אינטרס פרטי של הנאשמת שיגבר עליו. על כן, החלטתי לקבל את הבקשה וליתן צו הריסה והתאמה להיתר ביחס לעבודות נשוא הבקשה, שייכנס לתוקף ביום 25/11/12, אלא אם עד אותו מועד יהיה בידי הנאשמת היתר אשר מכשיר עבודות אלה. הריסת מבנהצו הריסהצווים