בקשה לעיכוב הליכים מכוח הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). רקע עובדתי 1. המבקשת 1 (להלן: "ההסתדרות הרפואית בישראל" או "הר"י") הינה ארגון העובדים היציג של רופאי ישראל, המאגד בתוכו את רובם המכריע של הרופאים בישראל. 2. המשיב הוא רופא החבר בהסתדרות הרפואית בישראל. בחודש אוגוסט 2005 העניקה אוניברסיטת ונדרבילט שבמדינת טנסי שבארצות הברית למשיב את התואר adjunct professor, ומאז נוהג הוא להקדים את התואר "פרופסור" לשמו. 3. בין הצדדים התגלעה מחלוקת כאשר נודע למבקשת 2 (הלשכה לאתיקה של הר"י, להלן: "לשכת האתיקה", שהמבקש 3 עומד בראשה), כי המשיב עושה שימוש בתואר פרופסור לרפואה, אף שאין בידו פרופסורה ברפואה מטעם אחת הפקולטות המוכרות במדינת ישראל. 4. ביום 29.10.08 הגיש המשיב תובענה בדרך המרצת פתיחה, בה עתר למתן סעד הצהרתי, שלפיו: א. כלל אתיקה רפואית שהתקבל על ידי ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר אימצה את נייר העמדה של לשכת האתיקה, בשאלה מי רשאי להחזיק בתואר "פרופסור" (לרפואה), הינו בטל מטעמים שונים, לרבות חוסר סמכות, היעדר סבירות ומידתיות, פגיעה בזכויות יסוד של הרופאים ועוד; ב. הליך "ועדת בירור" (שהמבקשים 4-6 הינם חבריה) אותו מתעתדת המבקשת 2 לערוך למשיב ביום 2.11.08 הינו הליך פסול מאותם טעמים. 5. יצויין, כי בקשתו של המשיב למתן צו מניעה זמני למניעת התכנסות ועדת הבירור נדחתה (בש"א 4523/08, החלטת כב' השופט י' צבן מיום 28.12.08). בקשתו של המשיב למתן צו איסור פרסום נדחתה אף היא (בש"א 4524/08, החלטת כב' השופט י' צבן מיום 5.11.08). עיקרי הבקשה ונימוקיה 6. הבקשה שלפניי היא בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים בתובענה העיקרית, מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, על מנת שכל טענותיו של המשיב בתובענה ידונו לפני בית הדין הפנימי של הר"י (להלן: "בית הדין"), וזאת בשל תניית הבוררות החלה בין הצדדים על פי סעיפים 223 ו-225 לתקנונהּ (התקנון המעודכן מחודש יולי 2005 צורף לבקשה כנספח א'). 7. בבקשה נאמר, כי הלשכה לאתיקה נתנה דעתה לסוגיית השימוש בתואר "פרופסור", מכוח סמכותה בתקנות ההסתדרות הרפואית בישראל, וקבעה כללים בסוגיה זו, בניסיון להגן על ציבור החולים והמטופלים ולמנוע הטעיית ציבור זה. כן נאמר, כי על פי תקנון ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: "התקנון"), ניירות העמדה והחלטות הלשכה לאתיקה מחייבות את חברי ההסתדרות הרפואית בישראל כמדיניות האתיקה של הארגון, וכי על פי התקנון (סעיפים 223 ו-225) חובה על המשיב להביא תביעתו לפני בית הדין לפני נקיטת אמצעים אחרים, משפטיים או פומביים. 8. בבקשה נטען, כי התקנון, ככל תקנון של אגודה, עמותה וכיוצא בישויות משפטיות מעין אלה, הינו חוזה מחייב בין האגודה ובין חבריה ובינם לבין עצמם, וכי בית הדין משמש בשני כובעים: הן כמוסד שיפוטי פנימי והן כערכאת בוררות. במקרה דנן, כך הטענה, טרם ננקטו נגד המשיב הליכים משמעתיים, ולפיכך אין בית הדין משמש כבית דין למשמעת אלא כמוסד בוררות בלבד ומן הדין שיבחן את טענותיו של המשיב ויכריע בהן, זאת גם בשל מקצועיותו ומומחיותו של בית הדין. 9. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי במקרה אחר בו הגיש רופא תובענה נגד ההסתדרות הרפואית בישראל ומוסדותיה, התקבלה בקשתם לעיכוב הליכים (ה"פ (מחוזי ת"א-יפו) 1173/00, בש"א 28823/00 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' ד"ר ברנר (לא פורסם, 14.10.01, מפי כב' השופטת א' חיות), להלן: "עניין ברנר"), וכי עוצמתה של הלכה זו כמוה כ"מעשה בית דין" בסוגיה זו. עיקרי תגובת המשיב 10. המשיב מתנגד לבקשה וטוען, על יסוד סעיף 5(א) סיפא לחוק הבוררות, כי אין לעכב הליכים מקום בו מבקש העיכוב אינו "מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". לטענתו, נכונות לקיום בוררות שנולדה רק לאחר הגשת התביעה אינה מספקת. עוד נטען, כי המבקשים לא עשו דבר לקיום הבוררות, היינו לא פנו לבית הדין (בו זכאי המשיב לייצוג עורך דין) אלא העדיפו להביא את ההתדיינות ל"ועדת הבירור" מטעם לשכת האתיקה, שם נשללה זכות הייצוג של המשיב. 11. עוד נטען, כי אין לעכב את ההליכים כאשר אין סיכוי לקבל פסק בוררות מחייב וכאשר נראה שהבוררות תהיה בלתי יעילה. על פי הטענה, בית הדין אינו מוסמך להצהיר על בטלותה של תקנה שאושרה על ידי מליאת ההסתדרות הרפואית בישראל והפכה לכלל אתיקה מחייב. כמו כן, על פי סעיף 223.5 לתקנון בית הדין אינו רשאי להביא את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המוסד שבנוגע להחלטתו הוגש הערעור. 12. עוד נטען, כי בית המשפט יסרב לעכב הליכים כאשר מדובר בתובענה המצריכה הכרעה בשאלות מסובכות של חוק שתחולתן על ציבור שהוא רחב יותר משני הצדדים המתדיינים. לשיטת המשיב, התובענה נוגעת לציבור הרחב הנדרש לשלם את מחירו של השירות המסופק על ידי שכבה מצומצמת של פרופסורים, אשר קיבלו תואריהם אך ורק מאחת מארבע הפקולטות לרפואה בישראל. לטענתו, השיקול הציבורי מחייב השארת הדיון בנושא בבית המשפט ולא במסגרת בוררות. 13. המשיב מוסיף וטוען, כי חברי בית הדין כבר נתנו דעתם לנושא הסכסוך בחקיקת התקנה נשוא הדיון, ולכן לא יוכלו לשמש בוררים אובייקטיביים. כן נטען, כי העברת העניין לבוררות יכול לפגוע בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית וכל מטרתם של המבקשים היא לחמוק מהדיון בשאלה האמיתית. 14. המשיב טוען עוד, כי על פי התקנון אין לבית הדין סמכות לדון בעניינו, ובעיקר בחלקה השני של התובענה העוסק בהאשמות מצד המשיב כלפי המבקש 3, אשר נטען כי הוא רודף את המשיב באופן אישי מזה שנים רבות, וכלפי חברי ועדת הבירור. על פי הטענה, תקנה 223.2 לתקנון, שנטען שהוא חוזה אחיד, קובעת, כי תנאי מקדים להקניית סמכות לבית הדין בעניין של סכסוכים או האשמות בעלי אופי אישי, הוא כי שני הצדדים חייבים להסכים לבוררות, ואולם המשיב אינו מסכים לכך ולא ניתן לאונסו להסכים לכך. לחלופין נטען, כי "הסכמה" כזו מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. 15. לבסוף, מאבחן המשיב את "עניין ברנר" מהסיבות הבאות: א. על מנת להקנות סמכות לבית הדין על המשיב לקבל עליו מראש את סמכותו של בית הדין, כמפורט לעיל, והמשיב אינו מקבל עליו סמכות זו. ב. בית הדין יכול לפסוק אך ורק על פי התקנון וכיוון שנושא הדיון הוא טענה לאי חוקיותו של סעיף בתקנון, אין המדובר בבוררות כי אם בעינוי דין ובבזבוז זמן. ג. במקרה דנן, בניגוד לעניין ברנר, קיימים ניגוד עניינים ומשוא פנים אינהרנטיים ומובהקים בשל הסכסוך האישי הקשה והממושך בין המשיב לבין המבקש 3, אשר מינה את צוות הבדיקה בוועדה האתית. ד. בניגוד לעניין ברנר, השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה שאלה בעלת אופי חוקתי מובהק. כתבי טענות נוספים 16. המבקשים הגישו תשובה לתגובת המשיב ובה השיבו לטענותיו והדברים יפורטו בהמשך ככל שיידרש. 17. ביום 31.12.08 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה, והמשיב השיב לה באותו היום. בשלב זה הוקצה התיק אליי ואִפשרתי למבקשים להגיב לתשובת המשיב לבקשה למתן החלטה. התשובה הוגשה ובּשלה העת למתן החלטה. המסגרת הנורמטיבית 18. סעיף 5 לחוק הבוררות, שכותרתו "עיכוב הליכים בבית המשפט", קובע כהאי לישנא: "(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". ככלל, כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות, יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות, זולת אם מצא "טעם מיוחד" שהסכסוך לא יידון בבוררות (רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, 772-773 (2001); רע"א 9652/04 ד"ר הירשפלד נ' עו"ד סודאי (לא פורסם, 21.3.05)). העיקרון העומד בבסיסו של סעיף 5 לחוק הבוררות הוא, כי הסכם הבוררות הינו חוזה לכל דבר ועניין, וככזה - יש לכבדו ולאוכפו, זולת אם קיימות נסיבות מיוחדות. עמד על כך כב' השופט מ' גל בבר"ע (מחוזי - י-ם) 381/04 לנדאו נ' עו"ד רסלר (לא פורסם, 30.1.05), בפסקה 2: "[סעיף 5 לחוק הבוררות] מורה לנו, כי הבכורה שיש ליתן להתקשרות החוזית באה לידי ביטוי בכך, שרק טעמים מיוחדים יכולים לשמש הצדקה למניעת כיבוד ההסכם שנעשה בין הצדדים. זוהי מסכת האיזונים שעל בית המשפט לקיים בנושא. ואכן, מפני הצורך לכבד הסכמים, ומפני תכליתה של הבוררות כהליך אלטרנטיבי בלתי פורמלי, המהווה חלופה מבורכת להתדיינות בבתי המשפט, צריכה גישת בתי המשפט לנטות אל עבר עיכוב ההליכים, זולת מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל (ע"א 20/70 עמיר בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, פ"ד כד(1) 692, 695 מול א'; ע"א 307/71 רויטמן בע"מ נ' שמשון בע"מ, פ"ד כו(1) 368, 373 מול ו'-ז')". לעניין "הטעם המיוחד" שבגינו יסרב בית המשפט לעכב את ההליכים נפסק "שזהו פתח מילוט צר, שרק במקרים חריגים עשוי לחלץ את המתקשר בהסכם מן החיוב להתדיין בבוררות" (רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, 162 (2002)). ואכן, המקרים בהם הוכר בפסיקה "טעם מיוחד" המונע עיכוב הליכים הם מקרים חריגים, כגון כאשר עלה חשש שמא תניית הבוררות שנכללה בחוזה אחיד היא תניה מקפחת (רע"א 6450/01 הנ"ל), או כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית והשלכה כללית (ראה בר"ע (מחוזי - י-ם) 381/04 הנ"ל והדוגמאות המובאות שם). מן הכלל אל הפרט 19. המשיב אינו חולק על מעמדו של התקנון של ההסתדרות הרפואית בישראל כחוזה בינה לבין כל אחד מחבריה ובינם לבין עצמם. כך אף נקבע בפסיקה באשר לתאגידים שונים (השוו: ע"א 524/88, 525 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (1991); ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד מט(2) 793, 811 (1995)). בפסיקה זו ונוספת הושם דגש על היתרון של בירור סכסוכים בין הארגון ומוסדותיו לבין חבר מחבריו במסגרת מוסדות השיפוט הפנימיים של הארגון (ראו למשל: רע"א 1139/99 כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי נ' בית שאן חרוד - אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נד(4) 262, עמ' 270 (2000) והאסמכתאות שם). 20. התקנון של הר"י קובע, כי רופאים המורשים לעסוק ברפואה בישראל זכאים להיות חברים מן המניין בהר"י (סעיף 7.1 לתקנון). עוד קובע התקנון, כי חבר מן המניין, המשלם דמי חבר, הוא חבר שיש לו הזכות המלאה לבחור ולהיבחר "וליהנות מכל מגוון השירותים, מהזכויות ומהחובות" (סעיף 7.2 לתקנון, ההדגשה שלי - א.פ.), וכי כל חבר מחויב למלא אחר תקנון הר"י והוראות המוסדות המנהלים את ההסתדרות הרפואית בישראל (סעיף 28 לתקנון). 21. במקרה שלפנינו תניית הבוררות מכוחה עותרים המבקשים לעיכוב הליכים מצויה בסעיפים 223 ו-225 לתקנון הקובעים כדלקמן (ההדגשות שלי - א.פ.): "223 . בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל מוסמך לדון כלהלן: 223.1 בסכסוכים שבין מוסד ההסתדרות הרפואית, לרבות ארגון פרופסיונלי, איגוד, חברה וארגון מיוחד לבין חבר, או בסכסוכים שבין מוסד למוסד בהר"י. 223.2 בסכסוכים או בהאשמות בעלי אופי אישי מצד חבר הר"י נגד עמיתו, ובתנאי שהסכסוכים הללו עומדים בזיקה למקצוע הרפואה, ושני הצדדים מתחייבים מראש לציית להחלטות בית הדין. 223.3 בסכסוכים שבין חברי הר"י לבין מוסדות ואנשים שמחוצה לה, בתנאי שהסכסוכים הללו קשורים למקצוע הרפואה, ושני הצדדים, לרבות הצד שמחוץ להר"י, מתחייבים לציית להחלטת בית הדין. 223.4 בערעור של חבר הר"י על סבירות החלטת הוועד המרכזי לדחות את הוועידה הארצית. 223.5 בערעור של חבר הר"י או מוסד ממוסדותיה על כל החלטה של אחד ממוסדות הר"י בנוגע לתקינות קבלת ההחלטה, ובלבד ששיקול דעתו של בית הדין לא יבוא במקום שיקול דעת המוסד שבנוגע להחלטתו הוגש הערעור. 223.6 בכל מקרה של ערעור בבית הדין, ידון בית הדין על פי תקנות הר"י, כללי הצדק הטבעי והנהלים המקובלים". "225 .225.1 בכל סכסוך הנמנה בתקנה 223.1 ו-223.2 מחויב כל חבר או מוסד בהר"י להביא את תביעתו בפני בית הדין של הר"י לפני שינקוט אמצעים אחרים, משפטיים או פומביים. 225.2 אם יעבור חבר על הוראת תקנה 225.1, רשאי היועץ המשפטי של הר"י להגיש נגדו תביעה בביתה דין של הר"י". הנה כי כן, סעיף 225 לתקנון קובע חובה ברורה וחד-משמעית לפנות לבית הדין לפני נקיטת אמצעים אחרים, בין היתר בסכסוכים שבין ההסתדרות הרפואית בישראל לבין חבר בה. זוהי תניית בוררות לכל דבר ועניין (ובלשון סעיף 5 לחוק הבוררות זהו "סכסוך שהוסכם למסרו לבוררות"), והמשיב חייב למלא אחריה. 22. כבר עתה ייאמר, כי על פי תקנה 20 לתקנון, חבר המעוניין לבטל את חברותו רשאי לעשות כן על ידי הודעה בכתב. יוצא, כי חברותו של רופא בהר"י, ובכלל זה חברותו של המשיב, הינה רצונית, ואולם כל עוד הוא חבר מחויב הוא לקיים אחר כל הוראות התקנון. מכאן, שאין בידי לקבל את טענות המשיב לעניין הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, שכן נפסק כי הפגיעה מוצדקת מקום בו היא "נובעת מבחירתו המוקדמת של המתקשר" (רע"א 7608/99 הנ"ל, בעמ' 163). 23. המשיב טוען עוד, כי המבקשים אינם מוכנים לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה שהרי לא פנו לבית הדין אלא העדיפו להביא את עניינו לפני "ועדת בירור" של לשכת האתיקה. אף טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, נקיטתם של הליכים משמעתיים כאלה ואחרים (לרבות הליך של "ועדת בירור") מכוח סמכותם בתקנון של הר"י, אינם מעידים על היעדר נכונותם של המבקשים לקיים את הבוררות. שנית, כאמור בתשובתם של המבקשים, עניינו של המשיב טרם הבשיל לנקיטת הליכים לפני בית הדין, שכן ועדת הבירור הינה שלב ראשוני שאפשר וייתר את הצורך בפנייה לבית הדין. עם זאת, כעולה מתשובה זו, גם ההליך לפני ועדת הבירור לא התקיים כאשר לא מצא המשיב מועד מתאים להתייצב לדיונים שאליהם הוזמן. מכל מקום, די בנכונות שהובעה במסגרת הבקשה דנן, שהוגשה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (ראו סעיף 5(ב) לחוק הבוררות), בה עתרו המבקשים לקיום הליכי הבוררות במסגרת בית הדין של הר"י, ובעניין זה אין לי אלא לאמץ את דברי כב' השופטת א' חיות ב"עניין ברנר" הנ"ל (פסקה 9 להחלטה). 24. טענותיו העיקריות של המשיב מתמקדות בשאלת היקף סמכותו של בית הדין של הר"י. טענת המשיב, שלפיה בית הדין אינו מוסמך להצהיר על בטלותה של תקנה שאושרה על ידי מליאת הר"י והפכה לכלל אתיקה מחייב, אין לה על מה שתסמוך, ואף המשיב סתם ולא פירש בעניין זה. יתר על כן, הסעד העיקרי לו עותר המשיב אינו הצהרה על בטלותה של תקנה בתקנון, כי אם בטלותו של כלל אתיקה שאושרר בועידת הר"י. אף המבקשים מודים, כי "היקף סמכותו של בית הדין של הר"י אינו מוגבל כפי שטוען המשיב" (סעיף 13 לתשובתם לתגובת המשיב). מכל מקום, דומה כי אין מקום לדון בשלב זה בשאלת היקף סמכותו של בית הדין, וזו תידון על ידי בית הדין עצמו, אם תיטען לפניו טענה, וברי כי החלטתו נתונה לביקורת שיפוטית ואף להתערבות במקרים המתאימים, כגון: חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי (השוו: ע"א 2211/96 כהן נ' כהן, פ"ד נ(1) 629 (1996); ע"א 10985/05 יפים נ' יפרח (לא פורסם, 28.12.08) והאסמכתאות שם). במקרה דנן דומה, כי עניינה של תביעת המשיב נופל בגדר נוסחה הרחב של תקנה 223.1, אשר, כאמור, מסמיכה את בית הדין לדון "בסכסוכים שבין מוסד ההסתדרות הרפואית... לבין חבר", לגביהם חלה חובת פנייה לבית הדין. 25. אשר לטענת המשיב בדבר "חלקה השני של התובענה" העוסק בסכסוכים ובהאשמות בעלי אופי אישי בין המשיב לבין המבקש 3 וועדת הבירור. ראשית, ספק בעיני אם אכן מדובר בסכסוך אישי בין הצדדים. שנית, פרשנותו של המשיב, שלפיה בסכסוכים בעלי אופי אישי ישנה חובה לקבל את הסכמתו המפורשת לדיון בבית הדין, אינה בהכרח מתיישבת עם לשון התקנון. שהרי תקנה 225.1 חלה גם על סכסוכים כאמור בתקנה 223.2, היינו גם בסכסוכים או בהאשמות בעלי אופי אישי חלה חובה להביאם לפני בית הדין של הר"י לפני נקיטת אמצעים אחרים. דומה, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי הסיפא לתקנה 223.2 ("ושני הצדדים מתחייבים מראש לציית להחלטות בית הדין") נועדה לשים דגש על התחייבות הצדדים לציית להחלטות בית הדין, ולא לקבוע חריג לחובה הכללית לפנות לבית הדין כאמור בתקנה 225.1. מכל מקום, גם אם אניח לטובת המשיב שהמדובר בסכסוך אישי ושבסכסוך שכזה נדרשת הסכמתו המפורשת להתדיין לפני בית הדין, הרי שאין בכך כדי לשנות ממסקנתי. זאת לאור הסעדים המבוקשים ברישא לתובענה, המתייחסים לכלל האתיקה ולועדת הבירור, ולא נכללה בהן עתירה לסעדים "אישיים" כלשהם כלפי המבקש 3 או כלפי חברי ועדת הבירור. 26. גם הטענה שלפיה חברי בית הדין לא יוכלו לשמש בוררים אובייקטיביים דינה להידחות. הטענה כפי שנוסחה "מטילה דופי במוסד שלם, ובכל הבוררים הפועלים בו" (ת"א (מחוזי - ת"א-יפו) 2393/05 יחזקאל נ' פרמונד בע"מ (לא פורסם, 27.11.05), וראו גם דברי כב' השופטת א' חיות ב"עניין ברנר", פסקה 13 להחלטה). הרכב בית הדין אשר ידון בעניינו של המשיב טרם נקבע, ולא ניתן להטיל דופי או לטעון למשוא פנים כלפי הרכב לא ידוע. והא ראיה, המשיב עצמו אינו בטוח בטענתו, שכן לטענתו "סביר להניח" שחברי בית הדין השתתפו בועידת הר"י בה השתתפו בהצבעה שאישררה את כלל האתיקה נשוא התובענה. ברי, כי לאחר מינוי חברי בית הדין יהא רשאי המשיב לפעול בדרכים העומדות לרשותו אם עדיין יחשוש ממשוא-פנים של חברי ההרכב. ונזכיר כי על פי תקנון הר"י "חבר מותב יפסול את עצמו מלשבת בדין, אם ידוע לו חשש לניגוד עניינים" (תקנה 229.4), ו"לכל צד רשות להתנגד פעם אחת במסגרת כל ההליך למינויו של חבר מותב, מבלי לנמק" (תקנה 230). 27. על יסוד האמור יש לקבוע, כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות. 28. האם ישנו "טעם מיוחד", כאמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, בגינו ראוי כי בית המשפט ידחה את הבקשה לעיכוב הליכים? לדעתי, התשובה לכך שלילית. לא עלה בידי המשיב להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי קיים טעם המצדיק להימנע מעיכוב ההליכים. אין ממש בטענה שלפיה המדובר בתובענה המצריכה הכרעה "בשאלות מסובכות של חוק שתחולתן על ציבור שהוא רחב יותר משני הצדדים המתדיינים", כטענת המשיב. מבלי להיכנס לגופן של הטענות, שאינני נדרש אליהן במסגרת בקשה לעיכוב הליכים, המדובר בסכסוך בנוגע לכלל אתיקה של הר"י, ולא מצאתי כי קיים שיקול ציבורי או חוקתי אשר בגינו יש להימנע מהעברת הסכסוך לבוררות. בהקשר זה יצויין, כי טענת המשיב לקיומו של "עניין ציבורי" אינה מתיישבת עם בקשתו המקדמית למתן צו איסור פרסום (בש"א 4524/08). אוסיף עוד, כי אמנם המשיב מנסה לעטות על בקשתו מעטה של זכות "חוקתית", ברם איני סבור כך. לשיטתי, לכאורה, כל נושא המחלוקת שבין הצדדים - האם רשאי המשיב להשתמש בתואר פרופסור שקיבל מאוניברסיטת ונדרבילט, לאחר שהתארח שם 9 ימים - הינו נושא לדיון לפני המוסדות המוסמכים של הר"י. אם ימצה המשיב את כל ההליכים במסגרת הר"י ועדיין יהיה סבור כי בפיו נימוקים ממשיים ומבוססים להביא טענותיו לפני בית המשפט, דומה, כי הדרך תהא פתוחה לפניו לעשות כן על פי כל דין. 29. גם לא מצאתי ממש ביתר טענות המשיב, לרבות הטענה בדבר היותה של תקנה 223.2 לתקנון הר"י תנייה מקפחת בחוזה אחיד. בעניין אחרון זה מצטרף אני לדברי כב' השופטת א' חיות ב"עניין ברנר" (פסקה 12 להחלטה), הגם שאינני סבור, כטענת המבקשים, כי "עוצמתה של הלכה זו (הכוונה להחלטה ב"עניין ברנר" - א.פ.)... כמוה כ"מעשה בית דין" כל אימת שישוב רופא, חבר הר"י, ויעלה מחדש לדיון בבית המשפט את הטענה כי זכותו לברר תביעתו נגד הר"י ומוסדותיה בפני בית המשפט הרגיל" (סעיף 23 לבקשה). המשיב אמנם ניסה לאבחן את ההחלטה ב"עניין ברנר" ואולם טענותיו נדונו לעיל, ונדחו. התוצאה 30. העולה מן המקובץ הוא, כי אני נעתר לבקשת המבקשים ומורה על עיכוב ההליכים בתובענה בה"פ 7383/08. 31. המשיב ישא בשכר טרחת עו"ד של ב"כ המבקשים בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 32.רפואהאתיקה