1. ביום 24.6.99 ארע אסון לתובע 1, עמנואל חגי (להלן - התובע), עת שהיה תלמיד כיתה ח' בן 14. היה זה יומה האחרון של שנת הלימודים. התובע, יחד עם רבים מחבריו לבית הספר, הגיע לחוף הים של ראשון לציון (להלן - החוף). מדובר היה בחוף רחצה מוכרז ואותה עת נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף על אף שמדובר היה בעונת הרחצה (להלן - השביתה). בשעה שכבר לא ניתנו בחוף שירותי הצלה נכנס התובע לים. הוא נקלע למערבולת וטבע (להלן - התאונה או הטביעה). התובע חולץ מהים על ידי שני פקחים שעבדו בשירות הנתבעת 1, עירית ראשון לציון (להלן - העיריה) ובסיוע רוחצים בים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים. 2. הנתבעת 1 - העיריה - היא מחזיקתו של החוף, מספקת בו שירותי הצלה של מצילי ים והמצילים הם עובדיה. הנתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ - היא חברת ביטוח אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות (להלן - כלל ביטוח). הנתבעת 3 היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה. הנתבע 4 הוא ארגון העובדים היציג של מצילי הים העובדים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי. הנתבע 5 הוא ועד העובדים הארצי של מצילי הים. על פי הנתבעת 3, הנתבעים 4-5 הם אורגנים שלה. הנתבעים 3-5 (שיכונו להלן ביחד - ההסתדרות) הם שיזמו את השביתה. הנתבעת 6, מדינת ישראל - משרד הפנים (להלן - המדינה), היא זו שהתקינה בסופו של דבר תקנות שאפשרו הוצאת צוי ריתוק למצילים השובתים. בנוסף, מוקנים לה בחקיקה סמכויות שונות הקשורות לחופי רחצה. הנתבעת 7 (להלן - סהר ביטוח) היא חברת ביטוח נוספת אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות. כלל ביטוח וסהר ביטוח (להלן - חברות הביטוח) נתבעות מכח העילות הקמות לתובעים על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. חברות הביטוח אינן מכחישות את היותן מבטחות של העיריה אלא רק את חבותה של מבוטחתן, העיריה. התובעים 2-3 הם הורי התובע. על פי התובעים, הנתבעים חבים ביחד ולחוד בגין נזקיהם. נזקים אלה כוללים, בין היתר, את נזקי הגוף שנגרמו לתובע; את נזקיהם של הוריו כמיטיבי נזקו של התובע; וכן את נזקיו של האב - התובע 3 - בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לו עקב הצורך לסעוד את בנו. 3. העיריה וסהר ביטוח הגישו, כל אחת, הודעת צד שלישי כנגד הורי התובע, ההסתדרות והמדינה. הצדדים השלישיים נתבעים בהודעות לשפות את המודיעות במלוא הסכום שתחוייבנה לשלם לתובעים, ככל שתחוייבנה. הצדדים השלישיים מכחישים כולם את חבותם. פרק ראשון: האחריות 4. מטעם התובעים העידו העדים הבאים: טלי גונדרי, יוגב אברהם ותהילה אברהם - כולם חבריו לבית הספר של התובע אשר שהו בחוף במועד בו ארעה התאונה; מוטי בן יעיש, שעבד בתקופה הרלוונטית בחוף כפקח מטעם העיריה ומָשָה את התובע מתוך המים לאחר שטבע; הורי התובע - רחל עמנואל (להלן - האם) ורחמים עמנואל; והתובע עצמו. עדים אלה הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. אציין כי הזמנתו של התובע היתה מיותרת מבחינת הצורך לחקרו נגדית, אולם בסופו של יום היתה חשיבות להתרשמותי ממנו. מטעם העיריה העידו בשאלת האחריות אלי שוורצברג, ששימש בתקופה הרלוונטית סגן מנהל אגף חוף הים בעיריה; אברהם אזולאי, שעבד בתקופה הרלוונטית בחוף כפקח מטעם העיריה ויחד עם מוטי בן יעיש מָשָה את התובע מתוך המים לאחר שטבע; גדי לידור, ששימש כמנכ"ל העיריה בתקופה הרלוונטית, ולמרבה הצער הלך לעולמו זמן קצר לאחר שהעיד; יעקב אגמון, שכיהן בתקופה הרלוונטית כסמנכ"ל מרכז השלטון המקומי וטיפל מטעמו בשביתה; ושלום ניצן שכיהן בתקופה הרלוונטית כסמנכ"ל למינהל של העיריה. עדים אלה הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. כמו כן הוגשו שני תצהירים של עדי גולן, מתמחה במשרד באי-כוחה של כלל ביטוח, להם צורפו קלטות וידאו עליהן הוקלטו כתבות מיומני חדשות ששודרו בתקופה הרלוונטית בערוץ הראשון ובערוץ 2. נותנת תצהירים זו לא נחקרה על תצהיריה. עוד הוגש תצהיר של עידן ונטורה, חוקר במשרד חקירות, אליו צורף תמליל שיחה אשר על פי התצהיר קיים והקליט עם מוטי בן יעיש ביום 8.6.03. גם נותן תצהיר זה לא נחקר על תצהירו. מטעם ההסתדרות העידו אלה: מיכאל סבג, ששימש בתקופה הרלוונטית כמציל בחוף; אבי אפיה, שכיהן כמציל בחוף בבת ים וכן כיו"ר הנתבע 5 - ארגון המצילים הארצי; וליאון מורוזובסקי, שכיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר הנתבעת 4 - הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים. העדים אפיה ומורוזובסקי נתנו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם. העד סבג לא נתן תצהיר מטעמו אלא נחקר בחקירה ראשית ונגדית על דוכן העדים. מטעם המדינה לא העיד איש ולא הוגשו ראיות. 5. במסגרת בחינת שאלת האחריות תיבחן התשתית העובדתית הכוללת את ארוע הטביעה עצמו; הרקע שקדם לשביתת מצילי הים ומהותה של שביתה זו; ושאלת מודעות התובעים לדבר קיומה של השביתה. לאחר קביעת התשתית העובדתית תידון אחריותם של העיריה, של ההסתדרות, של המדינה ושל התובעים. א. התאונה 6. יום התאונה, ה- 24.6.99, היה יומה האחרון של שנת הלימודים בחטיבות הביניים בראשון לציון המבשר את תחילתה של חופשת הקיץ. מנהגם של התלמידים בראשון לציון היה להגיע לחוף הים בתום יום הלימודים האחרון וכך גם ארע ביום התאונה אשר חל בתקופת עונת הרחצה הרשמית (הגדרת "עונת רחצה" בסעיף 1 לצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה - 1965). תלמידים רבים - הפקח מוטי בן יעיש אמד אותם במאות - הגיעו לחוף. התובע הגיע לביתו עם סיום הלימודים. הוא ביקש מאמו רשות ללכת לחוף וזו נעתרה לו לאחר שהפציר בה. היא התרתה בו שלא ייכנס למים. משם פנה אל החוף שם פגש בחבריו. התובע לא ידע לשחות והיתה זו הפעם הראשונה שביקר בחוף וללא ליווי הוריו. 7. אורכו של החוף הוא 750 מטר. מדובר במקום רחצה מוכרז וממוקמות בו חמש סוכות מצילים המסומנות במספרים 1-5. בחוף קיימים שירותים שונים - כגון מסעדות - ואלה פעלו ביום התאונה. לאחר שהגיע לחוף, התמקם התובע יחד עם חבריו בסמוך לסוכת מציל מס' 2. מדיווח שהעבירה העיריה למשרד הפנים על התאונה (מוצג עירית ראשון/13) עולה, בין היתר, כי ביום התאונה היה הים סוער עם זרמים. במים היתה מערבולת שנעה לאורכו במקביל לקו החוף, תוך שהיא גם עוברת מול סוכה מס' 2. טיבן של מערבולות אלו הוא שהן מתחילות מרחק של כ- 5-6 מטרים מקו החוף. באופן זה, גם אדם המתהלך לו במים הרדודים עשוי למעוד לתוך המים העמוקים עקב מדרגה וכך להיסחף למערבולת. מיכאל סבג ואלי שורצברג העידו כי המצילים בחוף נהגו לסמן את קיומן של מערבולות על ידי הצבת דגלים בתוך הים. בסיום עבודתם, וכך היה גם בשעה 14:00 במהלך השביתה, נוהגים המצילים להוציא מתוך המים את הדגלים המסמנים מערבולות. אבי אפיה העיד כי כך גם נהגו בחוף בו שימש כמציל בבת ים. מיכאל סבג העיד כי במקום הדגלים שהוצאו מהמים היו המצילים מציבים מספר דגלים על קו המים יחד עם שלט המתריע על סכנת המערבולת. הם גם מורידים את דגלי הסימון המתנופפים מעל הסוכה. 8. עקב השביתה, סיימו המצילים בחוף את עבודתם בשעה 14:00 במקום בשעה 18:50. בחוף פעלו שלושה פקחים של העיריה - ביניהם מוטי בן יעיש ואברהם אזולאי - ומעת שסיימו המצילים את עבודתם עקב השביתה, התמצתה עבודת פקחי העיריה באזהרת המבקרים בחוף מפני כניסה למים בהיעדר שירותי הצלה. מַצָּבָה זו של פקחים - שלושה במספר - היתה המצבה הרגילה בחוף והעיריה לא הגדילה אותה לרגל השביתה. הפקח מוטי בן יעיש מיקד את מאמציו באזור סוכת מצילים מס' 3 ואילו אברהם אזולאי מיקד את מאמציו באזור שבין סוכות 3 ו- 5. לצורך ביצוע משימתם זו, עמד לרשות שלושת הפקחים מג?יר-קול ("מגאפון") אחד. 9. הילדים הגיעו לחוף הים לפני השעה 14:00. כך, למשל, בהודעה שמסרה תהילה אברהם במשטרה יום לאחר התאונה (צורף כנספח לתצהיר עדותה הראשית) נכתב כי - "אתמול בסמוך לשעה 14:00 הגעתי לחוף הים ראשון, סוכה 2, במקום היו כבר רוב השכבה של כיתה ח' של ביה"ס שלי מקיף ב'." בעדותה הסבירה שמדובר היה לפני השעה 14:00 (עמוד 42 לפרוט'). טלי גונדרי העידה כי הגיעה עם חבריה לחוף בסביבות השעה 13:00 וכי התובע הגיע 10 דקות אחר כך. גם אמו של התובע העידה כי התובע יצא מביתו לחוף בשעה 12:45 (עמוד 67 לפרוט'). כנגד עדויות אלו עומדת הודעת אמו של התובע במשטרה שנמסרה יום לאחר התאונה (מוצג עירית ראשון/4) שם ציינה האם כי התובע הגיע לביתו מבית הספר סמוך לשעה 14:00. בעדותה הסבירה האם כי נתון זה שמסרה במשטרה אינו מדוייק וכי היא מייחסת חוסר דיוק זה למצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה יום לאחר התאונה. הסברה של האם נראה לי סביר. אקבע כי התובע, כמו מרבית חבריו, הגיעו לחוף לפני השעה 14:00 בשעה שהמצילים עדיין עבדו. זמן קצר לאחר עזיבת המצילים את עמדותיהם נכנס התובע למים. אין ראיה כי הרחיק פנימה לתוך המים מעבר לאזור המים הרדודים. הוא נקלע לתוך מערבולת מול סוכת מצילים מס' 2 וכתוצאה מכך נסחף פנימה לתוך הים ולא יכול היה לצאת. התובע החל לטבוע. גם חבריו נקלעו למצוקה במים. על אף שפקחי העיריה לא היו מצילי ים מוסמכים ועל אף שלאור זאת הונחו ע"י העיריה כי תפקידם אינו כולל הצלת רוחצים, נכנסו שני פקחי העיריה, בן יעיש ואזולאי, למים. לאחר מאמצים, במסגרתם סיכנו אף את שלומם שלהם, הצליחו שני הפקחים למשות את התובע מהמים, אולם הוא כבר נפגע קשות. ממסמך של מגן דוד אדום (להלן - מד"א) הנושא כותרת "דווח נט"ן/אט"ן - פארמדיק" (מוצג ת/2) עולה כי בשעה 14:49 התקבלה במד"א הקריאה לעזרה. בשעה 14:56 הגיעה ניידת מד"א לחוף והוחל בהחייאת התובע שהיה, בין היתר, ללא הכרה וללא נשימה ספונטנית. מהחוף הועבר התובע באמצעות ניידת מד"א לבית חולים שם אושפז. אלי שוורצברג ומיכאל סבג, שניהם עובדי העיריה ומצילים בהכשרתם, העידו כי אילו ארעה התאונה בעת פעילות המצילים, ניתן היה להציל את התובע ללא פגע. בהקשר זה העיד שוורצברג כדלקמן (עמוד 113 לפרוט'): "'ש. אם היה מציל בתחנה אפשר היה להציל אותו. ת. ראשית המציל היה מונע את הכניסה. רוב עיסוקו זה מניעה. בהנחה שהיה נקלע לאותה מערבולת בוודאות היה מוציא אותו מהמים ללא כל מאמץ." ב. השביתה 10. כאמור, ביום התאונה סיימו המצילים בחוף את עבודתם מוקדם מהרגיל וזאת עקב השביתה. שביתה זו, עליה הכריזה ההסתדרות, לא כללה רק את המצילים שהועסקו על ידי העיריה בחוף כי אם גם את מצילי הים בכל המדינה פרט לערים תל אביב, חיפה ועכו. הסיבה לשביתה היתה דרישת המצילים, שעלתה בשנת 1998, שנה קודם לתאונה, לקבל תוספת שכר וכן כי יוכר להם לצרכי פנסיה הגמול בגין השעות הנוספות אותן הם עובדים. דרישותיהם של מצילי הים הוצגו באמצעות ההסתדרות למרכז השלטון המקומי, שהינו גוף המאחד רשויות מקומיות בישראל, ואשר יחד עם ההסתדרות הינו צד להסכם קיבוצי הדן בתנאי העבודה של מצילי הים ברשויות המקומיות. בין הצדדים החל משא ומתן תוך שההסתדרות מבקשת לחתום על הסכם קיבוצי חדש בענין תנאי השכר של מצילי ים המועסקים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי. העיריה, כמו גם רשויות מקומיות אחרות בהן הועסקו מצילי ים, לא נטלה חלק במשא ומתן זה. מרכז השלטון המקומי לא ניאות להענות לדרישות ההסתדרות עקב קשיי תקציב של הרשויות המקומיות. גם משרד האוצר, אשר מכח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב) נדרש אישורו לכל הסכמה שהיתה מושגת בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי, לא הסכים לדרישות ההסתדרות (נספחים א' - א2 לתצהיר יעקב אגמון). 11. לאחר שהמשא ומתן בין הצדדים לא עלה יפה, ניתנה על ידי ההסתדרות הודעה כבר במהלך קיץ 1998 בדבר כוונתם של המצילים לנקוט בשביתה. מרכז השלטון המקומי עתר אז לבית הדין הארצי לעבודה (להלן - בית הדין הארצי), הערכאה המוסמכת לדון בסכסוכים קיבוציים כלליים (סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969), בבקשה להוצאת צו מניעה שימנע את השביתה, במסגרתה התכוונו המצילים לעבוד באופן חלקי. על פי עדותו של ליאון מורוזובסקי, בסוף יולי 1998 התיר בית הדין הארצי למצילים לשבות באופן ש"יעבדו בשעות העבודה הרגילות בלבד". ואכן, במהלך עונת הרחצה של 1998 הספיקו המצילים לשבות לתקופה קצרה. משהסתיימה עונת הרחצה של שנת 1998 לא היה עוד טעם בשביתה. המשא ומתן בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי המשיך אולם לא צלח, ולקראת סוף חודש אפריל 1999 הודיעה ההסתדרות למרכז השלטון המקומי כי בכוונת המצילים לשבות החל מיום 30.4.99 באופן שתחנות ההצלה תופעלנה רק בימים א'-ו' בשעות העבודה הרגילות, ללא עבודה בשעות נוספות. 12. גם באפריל 1999, בדומה למהלכים אותם נקט בשנת 1998, עתר מרכז השלטון המקומי לבית הדין הארצי בבקשה למתן צוי מניעה כנגד השביתה (סק (ארצי) 4/99; בש"א 114/99). בעתירתו לבית הדין הארצי נטען על ידי מרכז השלטון המקומי, בין היתר, כי השביתה המתוכננת על ידי ההסתדרות תפגע קשה בציבור תוך סיכון חיי אדם וכי איזון האינטרסים - בפרט לאור הסכנה לחיי אדם הצפויה מהשביתה - מוביל לכך שיש ליתן צו מניעה כנגד השביתה ולחייב את המצילים לעבוד בצורה מלאה (נספח ד' לתצהיר יעקב אגמון). לתצהירו של עד ההסתדרות, ליאון מורוזובסקי, צורף (נספח ז' לתצהיר) העתק מתשובתה של ההסתדרות להליך שהתקיים שנה קודם בבית הדין הארצי בשנת 1998 בענין צו המניעה לשביתה. בתשובה שם נטען, בין היתר, בסעיף 20 כי - "הנזק שייגרם [להסתדרות - ב.ג.] אם יינתן צו מניעה שיאסור על השביתה, כבד לאין שיעור מהנזק שייגרם ל[מרכז השלטון המקומי - ב.ג.]". בהחלטתו מיום 29.4.99 דחה בית הדין הארצי את בקשת מרכז השלטון המקומי להוצאת צו מניעה זמני כנגד השביתה, וקבע בין היתר כך - "שמענו היום את טענות באי כח הצדדים בענין הצו הזמני. הגענו למסקנה, כי אין מקום ליתן את הצו המבוקש. ... כמו כן, מדובר בשביתה חלקית, כאשר המצילים מתחייבים לעבוד בשעות רגילות. ההסתדרות מסרה הודעה על כוונתה לשבות." מספר ימים אחר כך, ביום 5.5.99, לאחר שהתקיים דיון בבית הדין הארצי בהליך העיקרי בסכסוך, הותיר בית הדין הארצי את החלטתו על כנה בענין אי מתן צו מניעה וקבע כי - "שמענו היום את טענות הצדדים בהליך העיקרי. בימים הקרובים יוזמנו הצדדים לשם שמיעת פסק הדין בהליך העיקרי. עד למתן פסק הדין, אין אנו משנים את החלטת הביניים מיום 29.4.1999, שלא ליתן צו מניעה. יצויין, כי המצילים הודיעו על המשך השביתה במתכונת חלקית ואילו כל הצדדים הודיעו על הסכמתם להמשיך לנהל משא ומתן מזורז. אנו ממליצים לצדדים להמשיך במשא ומתן. כמו כן, אנו ממליצים כי במקביל לניהול המשא ומתן ייעשו הרשויות המקומיות כל מאמץ להזהיר את הציבור מפני הסכנה הטמונה ברחצה בהעדר מצילים ולעשות כל שניתן למנוע זאת." 13. אילולא השביתה, המצילים היו מתחילים את יום עבודתם בחוף בשעה 07:00 ומסיימים אותה בשעה 18:50. מכיוון שהעילה לשביתה היתה, בין היתר, דרישת המצילים כי עבודתם בשעות הנוספות תוכר להם לצרכי פנסיה, הוחלט על ידי ההסתדרות כי המצילים בחוף יסרבו לעבוד במהלך השביתה שעות נוספות או בימי שבת ומועד. תחת זאת יעבדו בימים א'-ו' במשך 7 שעות. בתום שעות אלו עזבו כל המצילים את החוף. ההסתדרות הוציאה למצילים הוראה לסיים את עבודתם במהלך השביתה כעבור 7 שעות מהמועד בו מתחילה שעת הרחצה הרגילה ברשות המקומית בה הם עובדים. בענייננו החלה שעת הרחצה בחוף בשעה 07:00 ולכן העבודה הסתיימה בשעה 14:00. כך גם נהגו המצילים אשר איישו את סוכה מס' 2 בחוף: אלה סיימו את עבודתם ביום התאונה בשעה 14:10. 14. במכתבים ששלחה ההסתדרות לועדי העובדים ברשויות המקומיות התבקשו הועדים לוודא "שהשביתה תופעל במלוא היקפה ועליכם למנוע כל נסיון לשבש אותה" וכן לדאוג "לכך שהרשות [המקומית] לא תפר את החלטות בית הדין ע"י הפעלת השירות באמצעים אחרים" (מוצגים עירית ראשון/19 ועירית ראשון/20). מעת שעזבו המצילים את החוף בשעה 14:00, לא באו תחתם מצילים מחליפים והחוף נותר ללא שירותי הצלה של מצילים. 15. יש לציין כי במספר מועדים בעונת הרחצה של 1999 השעתה ההסתדרות את השביתה והמצילים שבו לזמן קצר לעבודה מלאה: המדובר היה ביום שבת שחל בתאריך 15.5.99; ביום הבחירות שחל ב- 17.5.99 ובחג השבועות. בהקשר זה מתברר גם כי ההסתדרות הפעילה ועדה מיוחדת שכונתה "ועדת חריגים". תפקידה היה לדון בבקשות של מעסיקים להשעיית השביתה במועד זה או אחר. 16. ביום 4.7.99, ימים ספורים לאחר התאונה, עשתה הממשלה שימוש בסמכותה לפי סעיף 50(א) לחוק יסוד: הממשלה כנוסחו אז (כיום: סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה) והתקינה את תקנות שעת חירום (שירותי עבודה חיוניים של מצילי ים ברשויות המקומיות), התשנ"ט - 1999 (להלן - תקנות שעת חירום). מכח תקנות שעת חירום הנחתה המדינה (באמצעות המפקח הארצי על אתרי הרחצה) את העיריה להוציא צוי ריתוק לשישה מצילים וזו אכן הוציאה בתאריך 4.7.99 צוים אשר חייבו מספר זה של מצילים לשוב לעבודתם בחוף (נספח ו' לתצהיר שלום ניצן). צוי הריתוק קוימו על ידי המצילים. זמן קצר אחר כך הסתיימה השביתה וההסתדרות הורתה למצילים השובתים לחזור לעבודתם המלאה (מוצג עירית ראשון/15 - תשובה מס' 12 לתצהיר תשובות ההסתדרות לשאלון העיריה). בהמשך נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי. ג. האם ידעו התובעים על השביתה? 17. האם התובע ידע, סוביקטיבית, ביום התאונה על קיומה של השביתה עובר להגעתו לחוף? יש חשיבות גם לשאלה האם ידעה האם - שהתירה לתובע ללכת לחוף - על השביתה בעת שנתנה את הסכמתה. מכיוון שעילת התביעה של התובעים נסמכת גם על עוולת הרשלנות, הרי במידה והתשובות על כך שליליות יש להוסיף ולבחון האם אנשים סבירים בנעליהם של התובעים היו צריכים לדעת על דבר קיומה של השביתה. לטעמי התובע לא ידע על השביתה בעת שהגיע לחוף ולא היה צריך לדעת עליה. גם אמו לא ידעה על השביתה ולא היתה צריכה לדעת עליה עת אישרה לו ללכת לחוף לפגוש את חבריו. 18. יש ליתן את הדעת כי השביתה החלה כחודשיים לפני יום התאונה, במהלכה טבעו מספר אנשים, חלקם למוות, והדבר זכה להד בתקשורת. כך, הגישה העיריה העתקיהן של 22 ידיעות שפורסמו בעיתונות הכתובה בעברית בתקופה שמאמצע אפריל ועד אמצע יוני 1999 (מוצג עירית ראשון/5). כך, הוגשו שתי קלטות וידאו על גביהן הוקלטו לקטים של כתבות על השביתה ששודרו ביומני החדשות של הערוץ הראשון ושל חברת החדשות של ערוץ 2 (תצהיר עדי גולן ו-בש"א 4680/06). יצויין כי מהקלטות שהוגשו לא ניתן לדעת מתי בדיוק שודרו הכתבות, אולם בהינתן כי השביתה הסתיימה זמן קצר לאחר התאונה ניתן להניח כי מרביתן שודר לפני התאונה. 19. התובע העיד כי לא ידע על קיומה של השביתה (סעיף 5 לתצהירו). אין ראיה הסותרת טענתו זו. לעמדתי, התובע גם לא היה צריך לדעת על השביתה. נער שכזה, מעייניו נתונים מטבע הדברים לעניינים אחרים כגון לימודיו, חוג חבריו, עיסוק בספורט וכו'. האֵם העידה כי במועד בו אישרה לתובע ללכת לחוף, לא ידעה על השביתה וכי אינה קוראת עיתונים ואינה מקשיבה לטלויזיה ולחדשות. לדבריה, אילו ידעה על שביתת המצילים לא היתה מאפשרת לתובע - שלא ידע לשחות - ללכת לחוף (סעיף 7 לתצהיר האם ועדותה בעמוד 69 לפרוט') - "אני לא ידעתי שהיתה שביתה. אחרי 4 ימים של המקרה נודע לי. אם הייתי יודעת שיש שביתה הייתי מתאבדת ולא נותנת לחגי ללכת לים כי מה שאני עוברת לפחות הייתי משאירה את כל המשפחה בסבל ללא אמא אבל יום אחד לא הייתי זוכה לראות את חגי במצב כזה." עדות האם מהימנה עלי. הגיונם של דברים מלמד כי את הסכמתה לאפשר לתובע ללכת לחוף ניתן להבין לאור תפיסתה כי יש לה על מי לסמוך וכי קיימים בחוף שירותי הצלה של מצילים כמקובל בעונת הרחצה. אוסיף ואומר כי האם גם לא היתה צריכה לדעת על השביתה. אדם סביר, בנעלי האם, אינו מצופה להיות מעורה בחדשות שעניינן דבר קיומה של השביתה. הדבר אמנם רצוי, אולם אין לומר כי אדם סביר מחוייב בכך. זאת משום שאנשים טרודים פעמים רבות בשגרת החיים ובקשייהם, לרבות קשיי פרנסה, ולרבים מהם אין פנאי לקרוא עיתונים או לצפות במהדורות חדשות בטלויזיה. יש לזכור כי שביתת המצילים לא היתה ארוע דרמטי - כלכלי או מדיני - אשר מטבע הדברים מגיע לאזניו של האדם הסביר בדרך זו או אחרת, גם אם אינו קורא עיתונות או צופה במהדורות החדשות בטלויזיה. שונים היו פני הדברים אילו היו נסיבות שמהן ניתן היה להסיק כי אדם סביר, בנעלי האם, מצופה היה לדעת על השביתה. כך, למשל, אם היה מדובר באדם שמנהגו לפקוד תדירות את חוף הים בתקופת השביתה. לא זה המקרה בעניינה של האם. לאור זאת אקבע כי הורי התובע לא ידעו ולא היו צריכים לדעת על שביתת המצילים. ד. אחריות העיריה טענות הצדדים 20. התובעים טוענים כי העיריה חבה בהפרת חובה חקוקה עקב תפקידה לספק שירותי הצלה גם במהלך השביתה וזאת מכח החיקוקים הבאים: חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד - 1964 (להלן - חוק הסדרת מקומות רחצה); פקודת העיריות [נוסח חדש]; צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון), התשמ"ב - 1982 (להלן - צו מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון); צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה - 1965 (להלן - צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים); צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), התשכ"ו - 1965 (להלן- צו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה); וחוקי עזר עירוניים. לחילופין נטען כי העיריה חבה ברשלנות מכח, בין השאר, היותה מחזיקת החוף ובשים לב שהותירה את החוף מסוכן למבקרים בו. 21. העיריה מכחישה את חבותה, את נזקיהם של התובעים ואת הקשר הסיבתי בין מעשיה לבין הנזקים המוכחשים. נטען כי לא היה באפשרות העיריה למנוע את השביתה שכן הטיפול בשביתה נעשה על ידי מרכז השלטון המקומי בכפוף להנחיות משרד האוצר. באשר לאמצעי הזהירות שהיה על העיריה לנקוט, נטען כי השביתה סיכלה את יכולת העיריה לספק שירותי הצלה ולקיים את החובות המוטלות עליה בחיקוקים; לא ניתן היה למצוא מחליפים למצילים ששבתו; והעיריה נקטה באמצעי זהירות שונים שהתחייבו עקב השביתה כגון הצבת שילוט אזהרה, סיורי פקחים, כריזה, ומסירת הודעות בכלי התקשרות. עוד נטען כי השביתה היתה בידיעת הציבור כולו; התאונה ארעה עקב רשלנותו המכרעת של התובע לאור העובדה שנכנס לים על אף שעמד ליד סוכת מציל בה לא היו מצילים ועל אף כל אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה; וכי ההסתדרות והמדינה נושאות באחריות יחד עם התובע. 22. בכתב ההגנה שהגישו הורי התובע להודעות צד שלישי של העיריה ושל סהר ביטוח נטען כי על העיריה מוטלת היתה חובה סטטוטורית לקיים שירותי הצלה בחוף גם ביום התאונה. בכתב ההגנה שהגישה ההסתדרות להודעות צד שלישי של העיריה ושל סהר ביטוח נטען כי העיריה היא זו שהיתה צריכה למנוע את הרחצה בחוף בשעות בהן לא היו מצילים; והעיריה, מכח חברותה במרכז השלטון המקומי, היתה הגורם לשביתה בכך שלא הוכרו דרישותיהם של המצילים. המדינה, בכתב הגנתה להודעות צד שלישי שנשלחו לה, טוענת כי התאונה ארעה עקב רשלנות העיריה בכך שלא דאגה למניעת כניסת המבקרים בחוף לתוך המים; לא הציבה פקחים ושילוט מתאים; ולא הזהירה את ציבור המבקרים בחוף. המסגרת הנורמטיבית - רשלנות 23. יסודות עוולת הרשלנות האזרחית הן קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק לניזוק; הפרתן של חובות אלו על ידי המזיק (היינו, התרשלות); קיומו של נזק; וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1983) (להלן - ענין ועקנין)). 24. לעיריה שליטה ופיקוח על החוף המצוי בחזקתה. שליטה ופיקוח אלה על החוף מקורם, בין היתר, בסמכויות שהוענקו לעיריה ובחובות שהוטלו עליה בסדרה של חיקוקים העוסקים בהסדרת מקומות רחצה בחופי ים. בין חיקוקים אלה ניתן למנות את סעיף 5 לחוק הסדרת מקומות רחצה; התוספת הראשונה לצו מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון; צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים; צו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה; וחוק עזר לראשון-לציון בדבר הסדרת הרחצה בים. כמחזיקת המקרקעין, מוטלת על העיריה חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים בחוף - כדוגמת התובע - למנוע סיכונים הנוצרים בחוף בעת שזה מצוי בחזקתה (ענין ועקנין בעמודים 124-125; ע"א 4597/91 גורביץ נ' קיבוץ אפיקים, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996) (להלן - ענין אפיקים)). 25. העיריה חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שכן רשות מקומית סבירה, בנעלי העיריה, יכולה היתה וצריכה היתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרם נזק לתובע. באשר לצפיות הטכנית, יש לקבוע כי בנסיבות דנן - הכוללות בין היתר תנאי ים עם מערבולות, היעדר שירותי הצלה של מצילים, התכנסות של מספר גדול של תלמידי בית ספר צעירים כדי לחגוג את יום סיום שנת הלימודים, הגעת התובע לחוף בשעה שהמצילים עדיין עבדו ואי ידיעת התובע על השביתה במועד בו הגיע לחוף - יכולה היתה העיריה לצפות כי נער בן 14, כדוגמת התובע, יכנס למים וכי כניסתו זו למים, בהיעדרם של שירותי הצלה, עשויה להסתיים בנזק גוף. לא רק שהעיריה צריכה היתה לצפות זאת, אלא שמהראיות עולה כי העיריה צפתה בפועל כי ביום התאונה צפויים להגיע תלמידים רבים לחוף וכי הדבר צפוי להגביר את הסיכון. הדבר עולה מעדותו של גדי לידור, מנכ"ל העיריה (עמוד 152 לפרוט') - "ש.אתה יודע באיזה יום, לא מבחינת תאריך, מה התרחש באותו יום שהתובע טבע. זה היה יום יוצא דופן מבחינתכם או יום שגרתי. אתה יודע שבאותו יום שהתובע טבע היה יום ראשון לחופש הגדול שהתלמידים קיבלו תעודות בבית הספר ונהרו בהמוניהם לים. ת.כן. היום הראשון של החופש הגדול לחטיבות הביניים. ש.מבחינת העיריה היה ידוע לה שביום כזה נוהגים תלמידים בכלל בארץ ובראשל"צ ללכת לים. ת.כן. באותו יום יש הגעה מאסיביתת [צ"ל: מאסיבית - ב.ג.] של בני נוער לחוף הים." הדבר נלמד גם מעדותו של אלי שוורצברג (עמודים 110-111 לפרוט') - "ש.ה- 24/6 [הוא יום התאונה - ב.ג.] היו בשבילכם יום רגיל מבחינת הפיקוח והכריזה, כמו כל יום אחר. ת.בעקרון כן למרות שביום זה שמים יותר דגש בגלל יציאת התלמידים לחופשה. לקחנו בחשבון שילדים יבואו לים כמו בשנים קודמות. התארגנו במובן של עוד רכב מסייר, הודעות יותר תכופות לציבור. גם אנו היינו בבעיה. ידענו שאנו עומדים לקראת סכנה. העיריה ידעה שהיא הולכת לקראת סכנה מתוך ידיעה שקיימת שביתת מצילים אקצית [צ"ל: ארצית - ב.ג.] ושהיא לא בידינו." גם צפיות נורמטיבית מתקיימת שכן הסיכון שנוצר עקב כך לתובע אינו סיכון סביר - הוא עשוי להביא לנזקי גוף חמורים ואף מוות - ולכן היתה העיריה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכון זה. אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה 26. בסיכומיה טוענת העיריה כי לא ניתן היה לסגור את החוף או להשיג מצילים חלופיים. עוד נטען כי ננקטו אמצעי הזהירות הבאים: הוצבו פקחים בחוף שתפקידם להניא את המבקרים מכניסה למים; הפקח בן יעיש הזהיר אישית את התובע מפני כניסה למים; הופעלה מערכת כריזה המזהירה מפני רחצה בים עקב השביתה; הופעל סיור ממונע בחוף; הוזמן שילוט מיוחד המזהיר מפני כניסה למים; ופורסמו הודעות בכלי התקשורת. התובעים והצדדים השלישיים טוענים כי חלק מאמצעי זהירות אלו לא היו בנמצא; חלקם האחר לא היה אפקטיבי; וכי היה מקום לנקוט באמצעי זהירות אחרים. 27. בבחינת סבירות אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה יש להביא בחשבון, מחד, כי ענייננו בניזוק שהוא קטין והנזקים שנגרמו לו הם נזקי גוף קשים. כמו כן עלינו לזכור לאור הפוטנציאל להיווצרותם של נזקי גוף קשים, אין אינטרס חברתי להתיר למבקרים בחוף - ובפרט קטינים - להכנס למי הים מבלי שיש בנמצא שירותי הצלה של מצילים. מנגד, יש להכיר בכך שהעיריה אינה נדרשת למנוע באופן מוחלט סכנות לבאי החוף. עניננו בדיני הרשלנות. אין לדרוש מהעיריה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים, תהיה עלותם והיכולת לישמם אשר תהא. תקציבה של העיריה מוגבל ואילו חובותיה וסמכויותיה רבים הם ואינם מצטמצמים רק להסדרת הרחצה בחוף (פרק שנים עשר לפקודת העיריות [נוסח חדש]). כמו כן, על אף הסכנות האינהרנטיות העשויות להיות כרוכות ברחצה בים, אין אינטרס חברתי למנוע פעילות זו לגמרי מהציבור, כמו גם את עצם הביקור בחוף, שכן מדובר בפעילות ספורט ופנאי חשובה שבין יתר מעלותיה היותה נגישה לקהל הרחב. 28.מחדל העיריה בגיוסם של מצילים חלופיים מהראיות עולה כי העיריה לא ניסתה לגייס במהלך השביתה מצילים חלופיים על מנת שיבואו במקומם של המצילים השובתים בחוף. שלום ניצן, הסמנכ"ל למנהל וכח-אדם בעיריה, הסביר זאת בעדותו (עמד 176 לפרוט') - ש. האם בעקבות השביתה העיריה פנתה לגייס מצילים לדעתך. ת.העיריה לא פנתה לגייס מצילים חלופיים משני טעמים, מפני שמדובר בשבירת שביתה ודבר שני, אי אפשר היה לגייס מספר כה גדול של מצילים. מדברים על כ- 18 מצילים. מציל זה מקצוע מוגדר, אני לא יכול לקחת מישהו שעבר קורס הצלה. הוא חייב להיות מוסמך ע"י משרד העבודה והרווחה וזה לא דבר שבנמצא. ש.לא שאלתי תאורטית, שאלתי מעשית, האם במקרה הזה לא פניתם כדי לאתר מצילים חלופיים. ת.נכון. אכן, החשש כי יהיה קושי בגיוסם של מצילים חלופיים עקב רתיעתם של אלה מעימות עם המצילים השובתים, לא היה חשש בלתי מבוסס שכן ההסתדרות הוציאה במספר הזדמנויות הנחיות לועדי העובדים ברשויות המקומיות למנוע שיבוש השביתה, בין השאר ע"י הפעלת שירותי הצלה באמצעות אחרים. אולם בחשש העיריה כי מצילים חלופיים יירתעו מלעבוד בחוף לא היה די. אספקת שירותי הצלה של מצילים בים היא אמצעי הזהירות האפקטיבי ביותר למניעת סכנות למבקרים בחוף הנכנסים למים. אף אלי שוורצברג, סגן מנהל החוף מטעם העיריה, בהעידו על אמצעי הזהירות בהם ניתן לנקוט ציין כי "אין תחליף למצילים חד וחלק" (עדותו בעמוד 126 לפרוט'). משכך, היה על העיריה למצות את האפשרות לגייס מצילים חלופיים. העובדה כי העיריה אף לא ניסתה לגייס מצילים חלופיים, מהווה התרשלות. העובדה כי אלי שוורצברג העיד ששוחח בטלפון עם מנהל החוף של תל אביב בענין מצילים חלופיים, אינה יכולה להיחשב כניסיון רציני מצד העיריה לגיוס מצילים כאלה. טענתו של מנכ"ל העיריה לידור כי העיריה עשתה מאמץ גדול לגייס מצילים חלופיים אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של שוורצברג ושל ניצן ולכן אין לה משקל ראייתי. אין וודאות כי על אף ההנחיות שהוציאה ההסתדרות בדבר מניעת "שבירת" השביתה, היו המצילים החלופיים נרתעים עד כדי סירוב לקבל את העבודה החלופית בעיריה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי בשביתות מצילים קודמות נעשו ע"י העיריה מאמצים כנים לגייס מצילים חלופיים אשר לא צלחו. בנוסף, ה כי לא ננקטו מאמצי גיוס מצילים חלופיים משום שלא היה זה סביר כי ניתן יהיה לגייס את כל כמות המצילים הנדרשת - אינה יכולה להצדיק את מחדלה של העיריה. זאת מכיוון שגם אם העיריה לא היתה מצליחה לגייס מצילים חלופיים במלוא המצבה הנדרשת, אלא רק חלק ממנה, נראה שעדיין יכולה היתה להיות בכך תועלת להפחתת הסיכון למבקרים בחוף שכן הדבר היה מאפשר להפעיל חלק מסוכות ההצלה. אף אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו וסגן מנהל החוף מטעם העיריה, העיד כי מן הראוי היה שהשביתה תהיה כזו שבמסגרתה יוותר בחוף צוות כונן של מצילים. ייתכן כי אם היתה העיריה מנסה לגייס מצילים חלופיים היתה נוכחת כי אין אפשרות לגייס מצילים כאלה. במקרה שכזה, אי הצלחת העיריה במשימתה להעמיד מצילים חלופיים בים לא היתה מהווה, לכשעצמה, התרשלות. לפיה העיריה נדרשה לעמוד בסטנדרט של אחריות מוחלטת עשויה להיות רלוונטית במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה (השוו: בג"צ 467/84 עזרא נ' ראש עירית תל אביב-יפו, פ"ד לט(1) 745 (1985) (להלן - ענין עזרא)). 29.אי הצבת מספר מתאים של פקחים בחוף חשיבות רבה היתה בנקיטת אמצעים על ידי העיריה שיביאו לידיעת המבקרים בחוף את דבר השביתה והסכנה הכרוכה בכניסה למים. הצבת פקחים, שעיסוקם בהזהרת המבקרים מפני כניסה למים, היא אמצעי זהירות סביר. ביום התאונה היו בחוף שלושה פקחים מטעם העיריה. מהעדויות עלה כי מצבת הפקחים בחוף לא הוגדלה עקב השביתה. השאלה הנשאלת היא האם די היה בשלושה פקחים. לצורך זה ניתן לפנות לסטנדרטים הקבועים בענין זה בחקיקה, שכן הדבר יכול לשמש במקרים המתאימים אמת מידה לסטנדרט זהירות סביר בדיני רשלנות (ענין אפיקים בעמוד 123). סעיף 6(א) לצו מצילים, סדרנים, פקחים, ומגישי עזרה ראשונה קובע כי בימי חול יש צורך בפקח אחד לכל 150 מ' חוף. התאונה ארעה ביום חול, ועל כן בחוף דנן שאורכו 750 מ' היה צורך בהצבת חמישה פקחים, בעוד שבפועל הוצבו רק שלושה. האם יש להסיק מכך כי העיריה התרשלה בכך שלא הציבה די פקחים בחוף ביום התאונה? סבורני שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. מדבריו של הפקח בן יעיש עולה כי הפקח שהיה אחראי על קטע החוף שבאזור סוכה 2 לא הצליח לבצע את משימתו - להניא את המבקרים מכניסה למים - וזאת עקב כמות מבקרים גדולה מדי שהתרכזה באזור זה. עקב כך נאלצו בן יעיש והפקח אברהם אזולאי לנטוש את האזורים עליהם היו אחראים כדי להצטרף לפקח באזור סוכה 2 על מנת לסייע לו (סעיף 9 לתצהירו של מוטי בן יעיש; מוצג עירית ראשון/1 - עמוד 19 לתמליל שיחת החוקר הפרטי עם בן יעיש). עדות נוספת לכך שמצבת הפקחים בחוף לא היתה מספקת לשם ביצוע תפקידה ניתן למצוא בדבריו של יוגב אברהם, חברו של התובע, ששהה במועד התאונה בחוף. זה העיד כי עובר לתאונה לא הוזהרו הילדים על ידי הפקחים מפני כניסה למים (עמוד 34 לפרוט') - "ש. אני אומר לך שאתם הוזהרתם שלא להכנס למים ואתם ידעתם שאסור להכנס למים וראיתם שזה מסוכן להכנס למים ובכל זאת נכנסתם. ת.אני אומר שלא. ש.אני אומר לך שישנו פקח בחוץ כאן שהזהיר את כל חבורת הילדים ואמר להם לא להכנס למים. ת.היו שם מאות ילדים, דווקא נפל עלינו?" תהילה אברהם, עמיתה ללימודים של התובע ששהתה אף היא בחוף במועד התאונה, העידה כי בחוף היו פקחים (עמוד 44 לפרוט'). בסיכומיה, מבקשת העיריה להסיק מדברים אלו של תהילה כי חבריו של התובע היו ערים לנוכחות הפקחים בחוף. אכן, ייתכן והיו ערים לכך. אולם בכך לא די. על מנת שנוכחות הפקחים בחוף תהווה אמצעי זהירות סביר ואפקטיבי מצידה של העיריה, נדרש היה כי האזהרה מפני כניסה למים תגיע לאזניהם של התובע וחבריו. זאת לא הוכח. תהילה אברהם לא העידה כלל כי הפקחים הזהירו אותה או את חבריה מפני כניסה למים. בעדותה אומרת תהילה - "ש.למה לא הקשבתם לפקחים. ת.אמרתי לך אנו ילדים בני 14 ועשינו מה שרצינו למרות הפקחים, ההורים, העיריה, המשטרה. למרות כולם." מדבריה אלו של תהילה אין להסיק כי אזהרות הפקחים הגיעו לאוזני הילדים בחוף. יש להבין את דבריה כאמירה כללית לפיה ילדים בני 14 לא נוטים לציית תמיד להוראות של גורמי מרות. היא מציינת בדבריה את המשטרה ואת ההורים - כגורמים שחרף קיומם עושים ילדים בני 14 את שברצונם. אין כל או ראיה שהמשטרה הזהירה את הילדים מפני כניסה למים. גם ההורים לא היוו במקרה הקונקרטי של תהילה גורם שאסר עליה להכנס למים: תהילה מבהירה בעדותה (עמוד 40 לפרוט') כי אמה דווקא התירה לה להכנס למים בעת השביתה (בנוכחות האם). כלומר, הגורמים אותם היא מונה בעדותה ("הפקחים, ההורים, העיריה, המשטרה") אינם גורמים שבפועל הזהירו או אסרו על בני הנוער בחוף להיכנס למים, כי אם אך דוגמא לגורמי מרות שבני הנוער עשויים לא להשמע להם. אציין שדבריה אלו של תהילה, בדבר נטייתם של בני נוער שלא לציית לגורמי מרות, אין בהם לכשעצמם כדי לייתר הצורך להציב פקחים בחוף, שכן אילו הוצבו פקחים בחוף בכמות מספקת סביר לוודאי, על פי מאזן ההסתברויות, שהיה נוצר בחוף משטר כזה שבו אף בני נוער היו נוטים שלא להכנס למים ולמצער ניתן היה להקטין את מספרם של אלה שהיו בוחרים להכנס למים (ענין ועקנין בעמוד 145). 30.אינני מקבלת את טענת העיריה וההסתדרות בסיכומיהן כי הפקח בן יעיש הזהיר את התובע אישית ביום התאונה מפני כניסה למים. אכן, בימים הראשונים לאחר התאונה סבר בן יעיש כי הזהיר קבוצת ילדים ביום התאונה מפני כניסה למים וכי התובע נמנה על קבוצה זו. כך סיפר בן יעיש לשוורצברג (עדות אלי שוורצברג בעמוד 111 לפרוט'). סברתו זו של בן יעיש התבססה על דמיון במאפיינים גופניים ("פלטה על השיניים") של הנער שהוזהר על ידו ושל התובע אותו משה בן יעיש מהמים. מספר ימים לאחר התאונה, לאחר שפגש בנער אחר, הגיע בן יעיש למסקנה כי לא מדובר היה בתובע שהוזהר על ידו כי אם באותו נער בו פגש לאחר התאונה. וכך הסביר זאת בן יעיש בעדותו (עמוד 51 לפרוט') - "ש..... אמרת שאת הילד הזה [התובע - ב.ג.] הזהרת לפני שנכנס למים. ת.כן. בהתחלה זה היה נכון. לא אמרתי כלום, סך הכל חשבתי שבגלל איזשהו זיהוי עם פלטה על השיניים חשבתי שאת הילד הזה ספציפית הזהרתי לפני שיצא מהמים. זה היה בסוכה 3. אני הייתי נעול עם זה קרוב לשבוע שבועיים שזה היה ככה. לשמחתי זה הוריד לי קצת אבן מהלב, אחרי שבוע שבועים, ראיתי את הילד הזה שהזהרתי עם הפלטה והבנתי שזה לא אותו ילד. כל הזמן חשבתי שהזהרתי אותו ושמחת לדעת שזה לא הוא." שינוי גרסה זה מצא את ביטויו גם בשיחה שקיים בן יעיש עם החוקר הפרטי עידן ונטורה בשנת 2003: בתחילה סיפר כי סבר שהתובע נמנה על אלה שהוזהרו על ידו, אולם לקראת סוף שיחתם חזר בו מגרסתו זו והסביר כי אינו בטוח שהתובע אכן הוזהר על ידו (עמודים 10-11, 28-29 למוצג ת/1 - תמליל השיחה). העיריה וההסתדרות טוענות כי אין לקבל שינוי גרסה מאוחר זה של בן יעיש. לטעמי, אין מניעה לקבל את גרסתו המאוחרת של בן יעיש. אדם עשוי לטעות בזיהויו של אדם אחר: בתחילה סובר כי אדם מסויים הוא פלוני, ובהמשך נוכח כי טעה וכי מדובר בפלמוני. וודאי כך הם הדברים כאשר ענין לנו בזיהוי אנשים זרים - כדוגמת התובע - שלא היו מוכרים לבן יעיש לפני יום התאונה. משום כך איני מוצאת בשינוי גרסתו של בן יעיש, במסגרת שיחתו עם החוקר הפרטי, עדות להיעדר דיוק בעובדות מצידו, ובפרט שנעשתה בסמוך מאוד לגרסתו הראשונה. גם התובע העיד כי לא הוזהר על ידי פקח עובר לכניסתו למים (עדות התובע בעמוד 93 לפרוט'). 31.ברי כי אילו היו יותר פקחים בחוף ולו היה ברשות כל אחד מהם מגבר-קול, ניתן היה להגשים טוב יותר את המשימה שהוצבה בפניהם - למנוע עד כמה שניתן כניסת מבקרים למים. אף מנהל האגף לחופי רחצה בעיריה, עזרי מדמוני, פנה ביום התאונה בכתב אל מנכ"ל העיריה בהצעה לתגבר את הפקחים בחוף בעת השביתה (מוצג ת/1 (תיק מוצגי התובעים, מסמך מס' 5)). הצבת שלושה פקחים ביום התאונה, הוא יום בו צפוי היה כי יגיעו תלמידים רבים לחוף, לא היה בה די והיא מהווה סטיה מסטנדרט הזהירות הסביר מבחינת העיריה. 32. העדרם של שילוט, כריזה, סיור ממונע ופרסום הודעות בתקשורת בעדותם של אלי שוורצברג, גדי לידור, מוטי בן יעיש ואברהם אזולאי עלה כי בכניסה למתחם החוף הוצב על ידי העיריה שילוט המיידע על היעדרם של מצילים ועל סכנת הרחצה. לאור עדויות אלו אקבע כי העיריה הציבה שילוט בכניסה למתחם החוף המתריע מפני הסכנה הצפויה עקב השביתה. ודוק: אין מדובר בשלטים המצויים על קו המים. 33.שוורצברג ולידור העידו גם כי על סוכות המצילים נתלה שלט "אין מציל". אולם שוורצברג לא היה בחוף במועד התאונה. לא נטען, וממילא אין ראיה, כי לידור היה בחוף במועד זה. אין לקבל את עדותם של שורצברג ושל לידור בענין השילוט על סוכות המצילים. זאת משום שענייננו כאן אינו בשילוט קבוע (כגון זה המוצב בכניסה למתחם החוף) - אשר ניתן להעיד על קיומו גם מבלי להיות נוכח בחוף במועד התאונה - כי אם בשילוט שאינו קבוע אלא כזה הנתלה על ידי המצילים מדי יום בסוף עבודתם. עדות על שילוט כזה מחייבת נוכחות בחוף במועד התאונה, שכן קיימת אפשרות - טכנית - כי מסיבה כלשהי לא ניתלה השילוט ביום התאונה. גם הפקח אברהם אזולאי העיד כי היה שילוט על תחנות ההצלה (עמוד 136 לפרוט'). אולם אין הוא מפרט בעדותו על אילו תחנות הוצב השילוט. הוא מוסיף ומבהיר כי עבד בסמוך לתחנה מס' 5. כזכור, זו אינה התחנה שבסמוך לה התמקם התובע עובר לכניסתו למים. מעדותו אין ללמוד כי ביום התאונה היה שלט אזהרה על סוכה 2. אין גם ראיה כי התובע או חבריו ראו שלט שכזה. מעדותה של תהילה אברהם על השילוט (עמוד 48 לפרוט') אין ללמוד כי השילוט היה דווקא על סוכה מס' 2. ייתכן שכוונתה היא לשילוט הקבוע בכניסה למתחם החוף. לאור כל אלה אקבע כי על סוכת מציל מס' 2 לא היה שילוט אזהרה. קיומו של שילוט אזהרה על גבי סוכת מציל 2 היה הכרחי שכן שם שהו התובע וחבריו עובר לכניסתם למים. שילוט כזה - אשר ממוקם בסמוך לקו המים - יכול היה לשמש אמצעי אזהרה שהוא אפקטיבי יותר מהשילוט האחר שמוקם בכניסה למתחם החוף ואשר מעצם טבעו מרוחק מקו המים. נער בגילו של התובע המגיע לחוף עשוי שלא לשים לב לשילוט האזהרה המצוי בכניסה למתחם החוף. מסקנתי הינה כי בשילוט בכניסה למתחם החוף לא היה די ונדרש גם שילוט אזהרה על סוכה מס' 2. 34.לידור ושוורצברג העידו כי בחוף פעלה מערכת כריזה אשר בעת השביתה נעשה בה שימוש מדי רבע שעה כדי להזהיר את המתרחצים מפני רחצה במים. אולם עדים אלו, כאמור, אינם יכלים להעיד מידיעה אישית על כך שהיתה כריזה ביום התאונה בסמוך לכניסת התובע למים. הפקח אברהם אזולאי העיד כי זכור לו ששמע את מערכת הכריזה (עדותו בעמוד 135 לפרוט') - "ש.אמר לנו שוורצברג שהיתה מערכת כריזה בתקופת השביתה שכל רבע שעה היו אומרים שיש שביתה ואסור להכנס למים וכו' אבל הוא לא היה בחוף באותו זמן, לא יודע אם באותו יום המערכת עבדה, הוא חושב שכן אבל לא יודע. אתה זוכר אם מערכת הכריזה עבדה. ת.אני זוכר. היתה מערכת כריזה, לא זוכר אם כל רבע שעה, אני זוכר ששמעתי." מעדותו זו לא ברור כלל שהכריזה פעלה ביום תאונה. גם אם פעלה ביום זה, לא ברור כלל מה היתה תדירותה והאם הופעלה בסמוך לכניסת התובע למים. זאת ועוד. טלי גונדרי, חברתו ללימודים של התובע ששהתה עמו בחוף, מציינת בתצהירה (סעיף 8) כי - "... לא שמעתי התראות במערכת הכריזה של החוף... כי אסור להכנס למים או כי עומדת להיות שביתה." לאור אלה אקבע כי לא הופעלה כריזה ביום התאונה בשעות בהן שהה התובע בחוף עובר לכניסתו למים. 35.אלי שוורצברג העיד כי בין יתר אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה נכלל גם סיור של רכב ממונע על החוף שעל גביו הותקנה מערכת כריזה שהזהירה מפני כניסה למים. אולם אין עדות, אף לא מפיו של שוורצברג, כי הסיור פעל ביום התאונה. לאור זאת אקבע כי לא הופעל בחוף סיור ממונע עם מערכת כריזה ביום התאונה. גדי לידור העיד כי העיריה העבירה הודעות על השביתה לאמצעי התקשורת המקומיים (עמוד 151 לפרוט'). נקיטת צעדים על ידי רשות מקומית כדי לפרסם בתקשורת המקומית את דבר קיומה של שביתת מצילים אינה מיותרת ויש לראות בה משום אחד מצעדי הזהירות הסבירים שיש לנקוט בהם. אולם מעדותו של גדי לידור לא נלמד מה היתה תדירות הפרסומים ובאילו מועדים שודרו. מכאן שלא הוכחה האפקטיביות של אמצעי זהירות זה בנסיבות דנן. 36. סגירת החוף בפני הציבור התובעים וההסתדרות טוענים כי היה על העיריה לסגור את העסקים שבחוף ובאופן זה לא לעודד את הציבור להגיע לחוף. גדי לידור העיד כי לא ניתן לסגור חוף, שכן מדובר בשטח ציבורי פתוח שפועלים בו עסקים שונים והציבור מגיע אליו לא רק לשם רחצה. יעקב אגמון, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי, העיד כי סגירת חוף ים אינה מעשית וכי בפועל לא ניתן, פיזית, למנוע הגעת מבקרים לחוף. את הכתוב במכתבו של יו"ר מרכז השלטון המקומי במכתבו מאפריל 1999 אל ראשי הרשויות המקומיות, לפיהן במקרה של שביתת מצילים "יש לנקוט בכל האמצעים הנתונים בידיכם כדי להבטיח את שלום המתרחצים לרבות סגירת החופים ומניעת כניסת המתרחצים לחופי הים" (נספח י"ד 1 לתצהיר יעקב אגמון) מסביר אגמון כי אין הכוונה לסגירה הרמטית של החוף כי אם מניעה עד כמה שניתן את כניסת המבקרים למים. מקובלת עלי טענת עדי העיריה לפיה לא ניתן לסגור את החוף. אינני קובעת כי סגירת חוף - היינו מניעה מוחלטת של גישת הציבור אליו - היא בלתי אפשרית. אולם יש לזכור שהחוף משמש לא רק לרחצה, אלא גם לפעולות פנאי אחרות - שלא כרוכה בהם סכנה עקב השביתה - כגון טיול רגלי, ריצה, הינפשות ושימוש במסעדות ובבתי הקפה שבחוף. אין מקום למנוע שימושים אלו מהציבור עקב השביתה. מכאן שאי סגירת החוף על ידי העיריה לא היוותה התרשלות מצידה. 37. העדר פניה לועדת החריגים של ההסתדרות המדינה והתובעים טוענים כי היה על העיריה לפנות לועדת החריגים של ההסתדרות ולבקשה להשעות את השביתה ביום התאונה עקב הצפי שביום זה ישהו בחוף בני נוער רבים. מעדותו של ליאון מורוזובסקי עלה כי מעסיקים יכולים היו לפנות לועדת החריגים, וכי במקרה דנן היתה אפשרות כזו פתוחה בפני ראשי הערים, מנכ"לי העיריות או גורמים אחרים מטעם המעסיקים. הוא ציין כי לא היתה פניה כזו אל ההסתדרות (עמוד 213 לפרוט'). לעמדתי, היתה התרשלות מצידה של העיריה באי פניה לועדת החריגים או באי ייזום פניה כזו בשמה על ידי מרכז השלטון המקומי. העיריה היתה צריכה לדעת על קיומה של ועדת החריגים שכן עובר ליום התאונה הושעתה השביתה על ידי ההסתדרות מספר פעמים. פניה אל ועדת החריגים על מנת שההסתדרות תשעה את השביתה ביום התאונה - הוא יום סיום הלימודים - יכולה היתה להוות אמצעי זהירות סביר שקל לנקוט בו. 38.תיפקודו של אלי שוורצברג במהלך השביתה במסגרת תפקידו בעיריה כסגן מנהל החוף היה אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו, אחראי על המצילים בחוף. בעדותו הסביר כי לא שבת שכן ראה עצמו כמנהל. על פי גרסתו, ביום הראשון של השביתה נכח פיזית בחוף מעת שעזבוהו המצילים ותיפקד כמציל. אחר כך טען כי החלה מסכת של לחצים עליו מצידם של מצילים שובתים (לא רק כאלה שהועסקו על ידי העיריה) ב כי הוא "שובר" את שביתתם. שוורצברג הדגיש כי לחצים אלה לא עלו כדי איומים. על פי שוורצברג, כתוצאה מכך, במהלך הימים הבאים של השביתה נסוג הוא מקו החוף החל מהשעה 14:00: בתקופה הראשונה אל משרדו שבחוף והחל מה- 2.6.99 אל ביתו הממוקם בסמיכות לחוף שם שהה בכוננות עם מכשיר קשר על מנת שניתן יהיה להזעיקו לצורך הצלת אנשים מהמים. שהותו של שוורצברג בכוננות בביתו בימי חול החל מהשעה 14:00 ובשבתות בין השעות 07:00-17:00 אושרה ביום 2.6.99 על ידי מנכ"ל העיריה לידור (נספח ה1 לתצהיר אלי שוורצברג). במידת הצורך היה מוזעק שוורצברג לחוף מביתו על ידי הפקחים במקרים בהם היה צורך במציל. לחציהם של המצילים עליו נמשכו ולכן בתאריך 10.6.99 הודיע שוורצברג בכתב למנכ"ל העיריה כי "לאחר שיחתינו הבוקר הוחלט שאסיים את "כוננות ההצלה" מביתי כפי שנכתב במכתבך מיום 2 ביוני 99" (נספח ה' לתצהיר אלי שוורצברג). כתוצאה מכך, החל ממועד זה עזב שוורצברג את החוף מדי יום בשעה 14:00 - בדומה למצילים השובתים - וסיים את עבודתו. ביום התאונה שהה שוורצברג בחוף עד השעה 11:00 ואחר כך עזב לחוף בת ים שם שימש כבוחן מצילים. במהלך עדותם של גדי לידור ואבי אפיה התברר כי שוורצברג חבר בוועד המצילים הארצי; כי הוראת ההסתדרות לשבות החל מהשעה 14:00 הועברה למצילים בחוף באמצעות שוורצברג; כי בהסכם הקיבוצי שנחתם לאחר תום השביתה (נספח ג' לתצהיר יעקב אגמון) נכללו רק מצילים ששבתו, ושוורצברג נמנה על אלה שההסכם הקיבוצי חל עליהם; וכי לשוורצברג היה אינטרס להיכלל בהסכם הקיבוצי שכן הוא קיבל בשכרו, כמציל לשעבר, תוספת מצילים. יצויין כי בעדותו בחר שוורצברג שלא ליתן ביטוי לעובדות אלו. טענת התובעים, המדינה וההסתדרות כלפי העיריה הינה כי שוורצברג פעל בניגוד עניינים והעיריה איפשרה זאת. זו מקובלת עלי. אכן, שוורצברג פעל בניגוד עניינים. מחד, שימש מנהלם של המצילים בחוף וסגן מנהל החוף. ככזה היה מופקד על תפעולו התקין של החוף. לתפקידו זה נודעה חשיבות יתרה במהלך השביתה, או אז היה מקום לוודא שננקטים באופן אפקטיבי בחוף אמצעי הזהירות השונים. כך, למשל, נקבע כבר כי בחוף לא פעלה במועד התאונה מערכת כריזה וכי לא הוצב שילוט אזהרה על סוכה מס' 2 לאחר שהמצילים סיימו את עבודתם. אם היה שוורצברג נוכח בחוף בשעות שלאחר סיום עבודת המצילים יכול היה לוודא קיומם של אמצעי זהירות אלה. אף שוורצברג עצמו העיד כי סבר שתפקידו אינו מאפשר לו לשבות (עמוד 112 לפרוט') - "... אני נכחתי בחוף ובכח אחריותי כמנהל המצילים, אני כמובן לא שבתתי, לא הצטרפתי לאותה שביתה כי ראיתי את עצמי מנהל." מאידך, העובדה כי היה חבר בועד המצילים הארצי ורצונו להנות מפירות המאבק המקצועי של המצילים גרמו לו, בפועל, לשמש צינור של ההסתדרות להעברת הוראות למצילים בחוף, לשבות בעצמו ולהיעדר מהחוף החל מהשעה 14:00. מתברר כי אף שוורצברג עצמו לא חש בנוח עם ניגוד העניינים. בענין זה העיד מנכ"ל העיריה לידור (עמוד 154 לפרוט') כי - "עד כמה שזכור לי שוורצברג רמז לי לפחות פעם אחת שזה שהוא חבר בועד המצילים הארצי מעמיד אותו בדילמה קשה מאוד בכל הסכסוך הזה והוא מעדיף מה שנקרא לעמוד מהצד ולא להיות מעורב בזה אישית." שוורצברג עשה מאמצים לנסות ולישב את ניגוד העניינים בו פעל: בתחילת השביתה שהה על קו החוף במקום המצילים, בימים אחר כך נסוג למשרדו ולבסוף שהה מספר ימים בביתו בכוננות - תוך שהוא נכון להעמיד עצמו לצורך הצלת חיי אדם על אף שתפקידו בעיריה לא היה של מציל אלא סגן מנהל החוף. אקבע כי מאמציו אלה של שוורצברג הופסקו בגלל תפקידו בועד המצילים הארצי. אכן, אפשר והיה נתון ללחצים של עמיתיו להפסיק את פעולותיו הנ"ל, אולם לחצים אלו הופעלו עליו דווקא בגלל היותו מי שנמנה על אחד הגופים שהובילו את השביתה. אינני מקבלת כי הלחצים, לבדם, הם שהובילוהו להפסיק את נוכחותו בחוף ואת הכוננות בבית. יש לזכור גם כי לשוורצברג היה ענין להציג את הלחצים עליו כקשים מנשוא, שכן הדבר סיפק הסבר בידיו לכך שמילא את תפקידו כסגן מנהל החוף באופן חלקי ביותר במהלך השביתה. העיריה מבחינתה, היתה מודעת לניגוד עניינים זה ואיפשרה אותו. זאת, על אף שעצם קיומה של השביתה עשה את תפקידו של מנהל מטעמה האמון על תפקודו התקין של החוף - בהנחה שתפקיד מבוצע בצורה רגילה ובשעות הרגילות - לתפקיד נחוץ מאין כמוהו. היה על העיריה לדרוש משוורצברג לחזור לעבודה סדירה ולהפסיק את שביתתו. לחילופין, היה עליה למצוא לו מחליף. אולם העיריה לא עשתה כך. היא לא דרשה ממנו לחדול מניגוד העניינים בו פעל. היא אף אישרה לו לשהות בכוננות בביתו במקום שישהה בחוף ולאחר שהודיע לה על סיום כוננות בית זו, לא פעלה על מנת שיחדול מהשביתה. היא לא פעלה למצוא אדם שיחליף את שוורצברג. בכך התרשלה העיריה. 39.אי מתן הודעות לבתי הספר על מנת שאלה יזהירו את התלמידים מפני רחצה בים בעת השביתה אמצעי זהירות סביר נוסף שניתן להעלות על הדעת הינו מתן הודעות על ידי העיריה לבתי הספר שבתחומה, על מנת שאלה יידעו את התלמידים על קיומה של השביתה ויזהירו אותם מפני רחצה במים בהיעדר מצילים. באמצעי זהירות זה יכולה היתה העיריה לנקוט לקראת סיום שנת הלימודים בבתי הספר. יש לזכור כי לעיריה מוקנות סמכויות וחובות שונות בנוגע לבתי הספר שבתחומה (חוק לימוד חובה, התש"ט - 1949; חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג - 1953; בג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש, עמותה רשומה נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, פסקה 11 (2000)), כך שמבחינה טכנית יכולה היתה ליתן הודעות כאמור לבתי הספר. אין כל , וממילא כל ראיה, כי העיריה נקטה באמצעי זהירות סביר זה. 40.הנחיות העיריה למצילים באשר לשעת תחילת וסיום עבודתם בחוף מיכאל סבג העיד כי את ההוראה לסיים את העבודה במהלך השביתה בשעה 14:00 קיבל מאבי שוורצברג שהיה ממונה על המצילים בחוף וכי אבי שוורצברג ביטא בכך את הנחיות ההסתדרות. התובעים טוענים כי הוראתו זו של שוורצברג כמוה כהוראת העיריה למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00, דווקא כשהחוף מלא בתלמידים. אחרת של התובעים ושל ההסתדרות הינה כי ביום התאונה, בו צפתה העיריה את הגעת התלמידים לחוף, יכולה היתה העיריה להורות למצילים להתחיל את עבודתם בשעה מאוחרת יותר מאשר 07:00 (ובהתאמה לסיים את עבודתם לאחר השעה 14:00) כדי שבאופן זה לא יופסקו שירותי ההצלה בעת שהתובע ויתר התלמידים מצויים בחוף. נטען כי העיריה לא הפעילה סמכותה זו ובכך התרשלה. באשר ל הראשונה, הרי שיש לדחותה. כפי שכבר נקבע, אבי שוורצברג כיהן כחבר בועד המצילים הארצי. הוראתו של שוורצברג למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00 ניתנה במסגרת ה"כובע" שלו כחבר בועד המצילים, ולא כסגן מנהל החוף בעיריה. פעולתו זו לא היתה חלק מעבודתו: מובן שלא היה בהוראה שנתן כדי לשרת את העיריה, אלא היא שירתה את ההסתדרות דווקא ועמדה בניגוד לאינטרסים של העיריה ולחובותיה על פי הדין לספק שירותי הצלה של מצילים בחוף. שוורצברג שימש במקרה זה צינור של ההסתדרות להעברת הוראות למצילים בחוף והדבר היה מחוץ לתפקידו כסגן מנהל החוף. בנוסף, אין ראיה כי העיריה אישררה את הוראת שוורצברג למצילים. מכאן שאין העיריה נושאת באחריות ישירה או באחריות שילוחית כמעבידה להוראתו של שוורצברג למצילים בחוף ואין לראותה כמי שהורתה למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00 (סעיף 13 לפקודת הנזיקין). אציין כי לו פעלה העיריה למצוא מחליף לשוורצברג, ניתן היה למנוע מצב בו המצילים מקבלים הוראה להפסיק לעבוד בשעה 14:00 ממנהל בעיריה המשמש צינור להעברת הוראות מההסתדרות. בענין זה של מציאת מחליף לשוורצברג כבר דנתי לעיל. באשר ל השניה, הרי שדינה להתקבל. לדעתי לעיריה היתה אפשרות להורות למצילים להתחיל לעבוד בשעה מאוחרת - למשל 10:00 או 12:00 - באופן שניתן היה למנוע את סיום העבודה בשעה 14:00 עת היו תלמידים רבים בחוף. אבי אפיה העיד כי העיריה יכולה היתה להורות למצילים לעבוד בין 10:00 ל- 17:00 (עמוד 195 לפרוט'). באשר לשעת תחילת עבודת המצילים, הוא מבהיר (עמוד 205 לפרוט') כי - "... כל מציל מקבל הנחיות ממנהל החוף או מהתקנות שיש, הכוונה שהתקנות קובעות את שעות פתיחת הרחצה. אותו חוף אומר מנהל החוף מתי יעבדו באותו חוף באיזה שעות. ישנם חופים שמתגברים את שעות הרחצה לאחר שעות העבודה הרגילות, למשל 8 או 9 בערב." ובהמשך עדותו (עמוד 206 לפרוט') - "אצלי מנהל החוף קבע מתי אתחיל לעבוד ומתי אני מסיים. לא ידוע לי מה קורה בחוף ראשון." לאור תפקידו של עד זה כיו"ר ארגון המצילים הארצי, אתייחס לדבריו כ את נהגי העבודה בחופי הים בכלל, לרבות בחוף בו ארעה התאונה. איינני רואה להפחית ממשקל העדות רק משום שעד זה עבד כמציל בבת ים ולא בראשון לציון. מכאן, שהעיריה יכולה היתה, באמצעות הוראה מתאימה שהיתה ניתנת על ידי מנהל המצילים בעיריה, לגרום לכך שהמצילים יחלו את עבודתם בשעה מאוחרת לשעה 7 בבוקר ובאופן זה לא יידרשו להפסיק את עבודתם בשעה 14:00 כאשר החוף מלא בתלמידים. אכן, ייתכן והמצילים היו מסרבים להוראה כזו משום ראייתם אותה כפוגעת באפקטיביות השביתה שלהם. אולם היה על עיריה לפחות לנסות לנקוט באמצעי זהירות זה. מחדלה של העיריה לעשות שימוש בכוחה זה מהווה התרשלות. 41.מהאמור לעיל עולה כי העיריה חדלה מלנקוט במספר אמצעי זהירות סבירים חשובים שהיה מקום לנקוט בהם. היה עליה לנסות לגייס מצילים חלופיים; היה עליה להגדיל את מצבת הפקחים בחוף; היה עליה לוודא כי ביום התאונה ייתלו שלטי "אין מציל" על סוכה מס' 2 לאחר עזיבת המצילים; כי מערכת הכריזה תשמיע אזהרות מפני כניסה למים; כי יתקיים סיור ממונע על החוף ועליו מערכת כריזה; כי תיעשה פניה לועדת החריגים של ההסתדרות לצורך השעיית השביתה ביום התאונה; היה עליה ליתן הודעות מתאימות לבתי הספר שבתחומה; היה עליה לדרוש מסגן מנהל החוף אלי שוורצברג לחדול משביתתו או לחילופין למצוא לו מחליף; והיה עליה להנחות את המצילים להתחיל לעבוד לאחר השעה 7 בבוקר. באמצעים אלה היה על העיריה לנקוט יחד ובנוסף לאמצעים האחרים בהם נקטה. החשיבות בהפעלה אפקטיבית של אמצעי זהירות אלו דווקא ביום התאונה נובעת מכך שביום זה שהו בחוף תלמידים רבים מהם ניתן לצפות להתנהגות משוחררת ואנרגטית אשר היכולת לשלוט בה ולכוונה דורשת מאמצים גדולים יותר (ת"א (מחוזי חי') 494/03 עזבון מריח נ' תנועת הצופים הערבים והדרוזים, פסקה 34 (טרם פורסם, 9.7.06)). מחדליה של העיריה הביאו לכך שמעת שהגיע התובע לחוף, לא חל שינוי באי מודעותו לקיום השביתה. מכאן, שכאשר נכנס למים לא ידע שהמצילים אינם עובדים. טענת ההגנה העיקרית של העיריה הינה כי השביתה היתה גורם חיצוני עליו אין לה כל השפעה או שליטה, וכי גורם זה מנע ממנה אפשרות להקטין את הסיכון שיצר הוא עצמו. בענין זה, מפנה העיריה את האחריות לעבר ההסתדרות והמדינה שהם, לשיטתה, הגורמים שיכולים היו לשלוט במהלך השביתה. מקובלת עלי ה כי לעיריה לא היתה שליטה על מהלך השביתה. אולם מכך אין להסיק כלל וכלל כי סוכלה יכולתה להקטין את הסיכון למבקרים בחוף שיצרה השביתה. יש לדחות את ניסיונה של העיריה להתנער מאחריותה לתאונה ולהטילה במלואה על ההסתדרות והמדינה. העיריה יכולה היתה לנקוט באמצעי הזהירות שפורטו לעיל בד בבד עם קיום השביתה. קיום השביתה - לרבות מעשיהן ומחדליהן של ההסתדרות והמדינה - לא מנע או הפחית את יכולת העיריה לנקוט באמצעי זהירות סבירים אלו. כמי שאמונה על יישום יום-יומי של אמצעי זהירות בחוף, יש לראות את העיריה כמומחית לענין זה. לא הוכח שהשביתה חייבה מתן הנחיות מיוחדות לעיריה על ידי המדינה באשר לאמצעי הזהירות. מחדליה של העיריה הוסיפו נדבך נוסף של סיכון למבקרים בחוף, מעבר לסיכון שיצרה השביתה והתנהגותם של מי מהנתבעים האחרים. ה. אחריות ההסתדרות טענות הצדדים 42.טענתם העיקרית של התובעים כנגד ההסתדרות היא כי זו חבה כלפיהם באחריות בגין היותה רשלנית. נטען כי לא ננקטו צעדי זהירות מספיקים; כי ההסתדרות יזמה את השביתה תוך התעלמות מהנזקים העשויים להגרם לציבור; כי השביתה התרחשה דווקא בתקופה בה מצויים התלמידים בחופשה; כי כוונת ההסתדרות היתה לגרום לאבדן חיים; וכי ההסתדרות מנעה בכח הצבת מצילים חלופיים בחוף. העיריה וסהר ביטוח טוענות כלפי ההסתדרות טענות דומות. בנוסף, נטען על ידן כי החלטות בית הדין הארצי לא התירו למצילים לשבות באופן בו שבתו; השביתה לא היתה מידתית ולכן אין מקום לפטור את ההסתדרות מאחריות בנזיקין; וכי לא היה מקום שהמצילים יוציאו את דגלי הסימון מתוך המים באזורי המערבולת. המדינה בסיכומיה טוענת כי ככל שתוטל אחריות בגין התאונה על מי מהנתבעים יש להטילה על העיריה ולחילופין על ההסתדרות. המדינה אינה מפרטת מהן טענותיה כנגד ההסתדרות. 43.ההסתדרות מכחישה את חבותה ואת נזקי התובעים. בהקשר זה נטען כי השביתה היתה לגיטימית ואושרה על ידי בית הדין הארצי; כי היתה ידועה לציבור זמן רב לפני התאונה; כי ניתנו במסגרתה שירותי הצלה במהלך חלק מהיום בשעות העבודה הרגילות של המצילים ובכך התאפשר לציבור לרחוץ בים במהלך השביתה; כי העיריה היא זו הנושאת בחובה להזהיר את הציבור מפני הסיכונים בחוף; וכי יש לייחס אחריות לתובע עקב כניסתו הרשלנית למים במהלך השביתה וכן להוריו שאיפשרו את רחצתו בים למרות השביתה. לאור אלה נטען כי אין לחייב את ההסתדרות ברשלנות. נטען גם כי קבלת התביעה כנגד ההסתדרות תביא לפגיעה קשה במעמדה של ההסתדרות, בזכות השביתה ובמעמד העובדים. המסגרת הנורמטיבית 44.השביתה מהווה כלי בידי קבוצת עובדים, במסגרת מאבקם המקצועי, להפעלת לחץ על מעביד לצורך השגת דרישות שהוצגו על ידם או על ידי עובדים אחרים למעבידם. במסגרת הפעלת לחץ זו עשויים העובדים להיעדר מעבודתם (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 701 (1986)). בעוד שבעבר היה מופנה כל לחצם של העובדים במסגרת השביתה כלפי המעביד, הרי שכיום פעמים רבות הנפגע העיקרי מהשביתה אינו דווקא המעביד כי אם צדדים שלישיים שאינם מעורבים בסכסוך העבודה - כגון הציבור כולו. הסיבה לכך היא הגידול במגזר השירותים הציבוריים. שירותים אלה אינם מסופקים על בסיס כלכלי ולכן נקיטת שביתה על ידי העובדים אינה יוצרת לחץ כלכלי על המעביד. משכך, מפנים העובדים במגזרים אלו את לחץ השביתה אל הציבור הצורך את השירותים, על מנת שזה בתורו יפעיל לחץ על המעביד להיענות לדרישות העובדים ובכך להביא להפסקת השביתה. מאפיין זה של שביתות במגזר הציבורי הביא לכך שחלק לא מבוטל מהציבור מערער כיום על עצם הלגיטימיות של מוסד השביתה (רות בן-ישראל דיני עבודה, כרך ד', 1380-1381 (2002) (להלן - בן-ישראל)). 45.שביתה היא חירות. כחירות, ניתן לממשה כל עוד לא הוגבלה בחוק, בהסכמים קיבוציים ובתקנוני עובדים. אחת המגבלות המוטלות על מימוש חירות השביתה היא האפשרות לחוב בנזיקין. פקודת הנזיקין אינה פוטרת מאחריות בגין רשלנות היכן שנגרם נזק עקב שביתה. זאת בשונה, למשל, מההגנה המוקנית במקרים אלה מפני חבות בעוולה של גרם הפרת חוזה (אם כי הגנה זו אינה מוחלטת). העובדה שפעמים רבות ישנם צדדים שלישיים - שאינם מעורבים בסכסוך העבודה - אשר נפגעים מהשביתה, פירושה כי שביתות מבטאות כיום קונפליקט דו-מימדי. האחד, קונפליקט בין זכות העובדים לשבות לבין זכויות המעביד. השני, קונפליקט נלווה בין אינטרס העובדים לשבות לבין האינטרס של צדדים שלישיים שלא להפגע עקב השביתה. קונפליקט שני זה מחייב לאזן בין זכות העובדים לבין זכותם של הצדדים השלישיים. איזון זה מתבטא בכך שבמקרים המתאימים יש לאפשר לצדדים השלישיים לתבוע בנזיקין את השובתים ואת ארגוניהם המקצועיים (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין; סעיף 37ב(ב) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז - 1957; בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(2) 485, 496-497 (1995); בן-ישראל בעמודים 1411, 1559, 1567). יצויין כי במסגרת סעיף 377 לקודקס האזרחי המוצע (תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו - 2006) מוצע אמנם להרחיב את הפטור מאחריות נזיקית לגבי כלל העוולות במקרים של שביתה, אולם כדי להנות מפטור זה יש לעמוד בדרישות שונות כגון שהשביתה היא שביתה כדין והמעשה שבגינו מבוקש הפטור קשור קשר מהותי לשביתה. לענייננו חשוב לציין כי הקודקס המוצע אינו מקנה פטור מאחריות נזיקית למעשה שנעשה במסגרת שביתה ואשר גרם לנזק גוף. 46.קיימת חובת זהירות מושגית של שובתים כלפי צד שלישי בגין נזקים שנגרמו לו במהלך השביתה. שובתים עשויים לחוב ברשלנות גם בגין פעולות שהן אינטגרליות לשביתה - כגון עצם הפסקת העבודה - ובתנאי שמדובר במעשים שכוונו לגרימת נזק לצד השלישי או מעשים בלתי חוקיים. תנאי להפטרת השובתים מאחריות הוא שהשביתה תהיה מידתית, היינו שתהיה פרופורציה בין הנזק שניתן לצפות כי יגרם לצד שלישי עקב נקיטת פעולה במסגרת השביתה לבין התועלת הניתנת לצפיה לשובתים מעצם נקיטת הפעולה האמורה (ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169 (1987) (להלן - ענין מפעלי רכב אשדוד); בן-ישראל בעמודים 1567-1568). חובת הזהירות המושגית והקונקרטית 47.מבחינה מושגית, כאמור, שביתה אינה מחסנת את המעורבים בה מפני חבות ברשלנות. ההסתדרות (היינו, הנתבעים 3-5) לא כי יש לאבחן בין אחריותם של המצילים השובתים לבין אחריות הארגונים מטעמם שהיו מעורבים בשביתה. משכך, כמי שיזמה את השביתה, ניהלה אותה והורתה למצילים בחוף לשבות, חבה ההסתדרות (הנתבעים 3-5) חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים בגין נזקים שנגרמו להם במהלך השביתה. ההסתדרות צפתה בפועל כי השביתה עשויה לסכן חיי אדם. נציגי ההסתדרות הודו בכך מפורשות בעדותם. ליאון מורוזובסקי אמר (עמוד 215 לפרוט') כי - "ש.... אתם מודעים לכך שהשביתה מהווה סיכון לחיי אדם. ת.כן." ובעמוד 222 לפרוט' - "... יצאנו מתוך הנחה ששביתה משעה 14:00 עלולה לפגוע בחי אדם, ידענו את זה כמו שהמעסיקים ידעו והממשלה ידעה. ..." ואילו אבי אפיה העיד (עמוד 196 לפרוט') כי - "ש.אתם הייתם ערים לסכנה לחיי אדם שיוצרת השביתה? ת.כן." מורוזובסקי העיד גם כי ההסתדרות היתה גם מודעת לכך שהשביתה מתרחשת בתקופה בה יוצאים התלמידים לחופשת הקיץ וכי מועד זה נבחר בצורה מכוונת כמועד לקיומה של השביתה (עמוד 215 לפרוט') - "ש.אתם יודעים שזה מועד יציאת התלמידים לחופשת הקיץ. ת.כן. ש.זו אחת הסיבות שרציתם לנצל את השביתה כי זה זמן טוב לעשות שביתה. מבחינת האינטרסים שלכם. ת.כמובן." צפייתה בפועל של הסכנה על ידי ההסתדרות עולה גם מתכתובת של ההסתדרות שנשלחה עובר לשביתה ובמהלכה. כך, במכתבו מיום 15.4.99 של אבי אפיה אל שר הפנים, שנכתב על נייר מכתבים של הנתבע 5 (נספח י1 לתצהיר יעקב אגמון), נכתב - "... עלינו להודיעך כממונה על חופי הרחצה בארץ, שסכסוך העבודה בינינו לבין מרכז השלטון המקומי נותר בעינו ושארגון המצילים ינקוט בצעדים הארגוניים העומדים לרשותו כחוק ועפ"י פסיקת בית הדין הארצי לעבודה שלצערנו צעדים אלה יגרמו לאבדן חיי אדם בחופי הרחצה." כך גם במכתבו מיום 24.5.99 של ליאון מורוזובסקי, על נייר מכתבים של הנתבעת 4 אל יו"ר מרכז השלטון המקומי (נספח י5 לתצהיר יעקב אגמון), שם נכתב כי - "שביתת המצילים, הנמשכת זה זמן רב, המהווה סיכון לחיי אדם, הינה שביתה שיכולה להיפסק מיידית, במידה ונציגך במו"מ, מר יעקב אגמון, יבצע את מה שסוכם בינינו טלפונית." מכאן שההסתדרות יכולה היתה לצפות, וצריכה היתה לצפות, כי במהלך השביתה יגיעו לחוף תלמידים צעירים - כדוגמת התובע וכי עשוי להגרם להם נזק גוף עקב טביעה במהלך השביתה. הנזק בו עסקינן - נזק גוף כתוצאה מטביעה עקב רחצה בחוף מוכרז שאין בו מצילים - הוא נזק חמור שאינו סביר ואינו הכרחי לחיי חברה מתוקנים. מכאן שהצפיות הטכנית גוררת אחריה גם צפיות נורמטיבית שבגינה קמה חובת הזהירות הקונקרטית של ההסתדרות. האם התרשלה ההסתדרות? 48.הפעולות העיקריות שבהם מיוחסת להסתדרות התרשלות הן הפסקת עבודת המצילים בשעה 14:00 בעונת הרחצה ובתקופה בה מצויים תלמידי בתי הספר בחופשה; מניעת הצבת שירותי הצלה חלופיים בחוף; והוצאתם מתוך המים של הדגלים המסמנים מערבולות. על מנת לקבוע האם התרשלה ההסתדרות או לא, יש לבחון האם הפעולות שננקטו במהלך השביתה היו מידתיות, היינו - האם היו חוקיות והאם היו מכוונות כדי לגרום לתובע נזק גוף. 49.הוצאת השביתה לפועל על פי החלטות בית הדין הארצי בבוחננו את השאלה האם עזיבת המצילים את עבודתם בשעה 14:00 במקום בשעה 18:50 היתה פעולה מידתית, ניתן להידרש להחלטות בית הדין הארצי מהימים 29.4.99 ו- 5.5.99 (להלן - החלטות בית הדין הארצי). כאמור לעיל, הותר למצילים בהחלטות בית הדין הארצי לשבות בצורה חלקית תוך שהם עובדים בשעות הרגילות. את החלטות בית הדין הארצי אין חובה לפרש כמתירות למצילים לשבות דווקא במתכונת בה שבתו - היינו, הפסקת העבודה בכל תחנות ההצלה בשעה 14:00. ניתן לפרשן גם כמתירות מתכונת אחרת של שביתה בה יעבדו שעות עבודה רגילות, למשל כזו שבה חלק מתחנות ההצלה בחופים לא תעבודנה כלל ובחלקן האחר ינתנו שירותי הצלה מלאים בשעות בהן נוהגים המצילים לעבוד בקיץ אילולא השביתה. הגיונה של מתכונת חלופית זו של שביתה הוא בכך שאין המתרחצים בחוף ננטשים לגמרי מבחינת שירותי המצילים. בו בעת אין גורעים מהשביתה את יכולתה להפעיל לחץ שכן היא גורמת לציבור חוסר נוחות. זאת משום שאין הוא מקבל את השירות בפריסה הרגילה והמלאה של סוכות ההצלה לה הוא מורגל. אף אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו וחבר בועד המצילים הארצי, ציין בעדותו כי היה מקום לבחור במתכונת זו של שביתה חלף המתכונת שננקטה בפועל (עמוד 114 לפרוט') - "התרעומת שלי, ואני אומר עד היום, ההתנגדויות שלי מול ועד המצילים היו בפירוש איך יתכן לנטוש חוף ולא להשאיר צוות כונן בו בזמן שכל צוותי החירום במדינה, בתי חולים, יש עיצומים ושביתות אבל משאירים מתכונת חירום. איך נתנו הוראה לכלל המצילים במדינה. זה מה שכואב לי. איך נתנו הוראה לנטוש את החופים תלכו הביתה וגם אם מישהו יהיה שם זה מפריע לגרום שלא יהיו שם אנשים. יש מכתבים, מזכרים ותצלומים של מסמכים שבאו והורו שאף אחד לא יפריע לשביתה. עלי זה לא מקובל. זו לא הדרך לפי דעתי." אמנם אבי אפיה העיד כי הפעלת חלק מתחנות ההצלה יכולה לסכן את המתרחצים (עמוד 200 לפרוט'), אולם הסיכון הכרוך בהשבתת כל תחנות ההצלה עולה על הסיכון הכרוך בעומס המתרחצים הנוצר כאשר רק חלק מתחנות הצלה פועלות. לא שוכנעתי שההסתדרות הציגה בפני בית הדין הארצי, עובר למתן החלטותיו, את כוונתה לגרום לכך שכל המצילים ישבתו החל מהשעה 14:00. לא הוצגו כתבי הטענות של ההסתדרות שהוגשו במענה לכתבי הטענות של מרכז השלטון המקומי. אין בעובדה שסכסוך העבודה נסב על שעות העבודה הנוספות של המצילים ללמד כי בית הדין הארצי התכוון להתיר לשובתים לשבות בשעות עבודה אלו. בהחלט תיתכן אפשרות - ולטעמי זו אפשרות הגיונית - שבית הדין הארצי התכוון להתיר למצילים להפעיל על מעבידיהם לחץ בענין השעות הנוספות דווקא באמצעות נקיטת שביתה חלקית מהסוג שבה ממשיכות חלק מתחנות ההצלה לפעול במתכונת מלאה. בנוסף, מהתייחסותו של בית הדין הארצי בהחלטתו מיום 5.5.99 לסכנה הצפויה מהרחצה בהיעדר מצילים, אין להסיק דווקא על אישור שביתה במתכונת בו נקטה ההסתדרות, שכן ניתן לפרש את הדברים כמתייחסים לסכנה הכרוכה בהשבתת חלק מתחנות ההצלה. יש לקבוע כי הפסקת עבודת המצילים בחוף בשעה 14:00, על אף שהיתה אינטגרלית לשביתה, היתה רשלנית. 50.האם היתה השביתה מידתית לטעמי, עזיבת כל המצילים את עבודתם בחוף בשעה 14:00 היתה פעולה בלתי מידתית שננקטה במהלך השביתה. פעולה זו גרמה לכך שהמבקרים בחוף - לרבות קטינים כדוגמת התובע - נחשפו לסכנת חיים עקב טביעה במים. יש לזכור כי ההסתדרות צפתה סכנה זו. העובדה כי חרף צפיות זו בחרה ההסתדרות להורות למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00, היא העושה את הפסקת העבודה - במתכונת זו - לבלתי מידתית. ניתן היה להוציא לפועל את הפסקת העבודה בצורות אחרות שהיו עושות אותה למידתית. כך, למשל, מתכונת אפשרית אחת היא כזו שבה מתחילים המצילים את עבודתם בשעת בוקר מאוחרת יחסית ומסיימים את העבודה לאחר השעות בהן החוף עמוס במבקרים ובפרט בתלמידים. מתכונת אחרת היא זו שבה נסגרות חלק מתחנות ההצלה ויתרתן ממשיכה לפעול באופן מלא לאורך כל שעות הרחצה. מתכונת אפשרית נוספת היא זו שבה מושעית השביתה בתקופה בה מצויים תלמידי בתי הספר בישראל בחופשה. יש לשים לב כי עונת הרחצה חלה מדי שנה בין א' באייר (היינו, ימים מספר לאחר חג הפסח) לבין כ"ט בתשרי (היינו, ימים מספר לאחר חג סוכות) (סעיף 1 לצו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים). מדובר בפרק זמן ארוך שהיה מותיר די זמן לשבות לפני ואחרי חופשת הקיץ של התלמידים שתחילתה בסוף יוני וסיומה בתחילת ספטמבר. באפשרויות שונות אלו ניתן היה לגרום לאי-נוחות לציבור הרוחצים, ביניהם תלמידים בחופשה, בתורת אמצעי לחץ של המצילים על מרכז השלטון המקומי והמדינה. כל זאת, מבלי לגרום לכך שאינטרס שלמות הגוף של ציבור זה ייסוג בצורה בלתי סבירה. אולם, מהעדויות עולה כי ההסתדרות אף לא שקלה להוציא את השביתה לפועל במתכונת שונה. כך, למשל, העיד מורוזובסקי (עמוד 215 לפרוט') - "ש. נשאלת האם לקחתם בחשבון אפשרות שבמקום נטישה, וככה זה היה, אתם לא תעזבו את כל התחנות אלא תשאירו תחנות בודדות במקום 5 שאנו יודעים שיש פה תהיה תחנה אחת. ... ת. אנחנו החלטנו אל [צ"ל: על - ב.ג.] מתכונת השביתה כפי שהחלטנו וזה עזיבת כל התחנות אחרי השעה 14:00. לא שקלנו את האופציה שהוצעה. היא גם לא עלתה כהצעה ע"י המעסיקים. אנחנו לא שקלנו את הסוגיה הזו." (הדגשה לא במקור - ב.ג.) ובעדותו בעמוד 219 לפרוט' - "ש.האם לקראת יוני שקלתם לשנות את מתכונת השביתה. ת.הנושא הזה לא עלה לדיון. הפעלנו את השביתה כפי שנקבעה בהחלטת ביה"ד. אם היתה החלטה אחרת אולי היינו שוקלים תלוי באותו מועד." (הדגשה לא במקור - ב.ג.) כך גם העיד אבי אפיה (עמוד 196 לפרוט') - "ש.אתם לא שקלתם אפשרות לשבות בצורה לסירוגין פעם בבת ים ופעם באשקלון ופעם באילת ופעם בחדרה. ת.אני חוזר ואומר: לא." יש לדחות את טענת ההסתדרות לפיה מעצם העובדה שתחנות ההצלה פעלו עד השעה 14:00 ומכך שבחופי הים של תל אביב, חיפה ועכו לא היתה שביתה - יש להסיק כי השביתה היתה מידתית. אין לדרוש מציבור המבקרים בחוף להרחיק לתל אביב, חיפה ועכו על מנת לרחוץ בים. אין גם לדרוש ממנו להגביל את שעות הרחצה עד שעה 14:00 בלבד. 51.מניעת שירותי הצלה חלופיים בחוף התובעים והעיריה טוענים כי המצילים, בהוראת ההסתדרות, הפעילו איומים ולחץ באופן שמנע הצבת מצילים חלופיים בחוף במהלך השביתה, דבר שסיכן כמובן את המתרחצים. נטען כי אחד המקרים שבהם הופעל לחץ פסול כזה היה מקרהו של אלי שוורצברג. אקבע כי לא הוכח שההסתדרות גרמה לכך כי יופעלו לחצים פסולים שתוצאתם היתה היעדר יכולת להציב בחוף מצילים חלופיים. זאת משום שכפי שנקבע לעיל, העיריה כלל לא ניסתה לגייס מצילים חלופיים. ממילא לא הוצגה כל ראיה לכך שפעולות פסולות של ההסתדרות (כגון איומים) הן שמנעו גיוס מצילים חלופיים. שוורצברג העיד מפורשות כי לא היה נתון לאיומים מצד המצילים. הוא העיד כי כן היה נתון ללחצים, ולדבריו מדובר היה בלחצים אינטנסיביים (עמוד 113 לפרוט'). לטעמי אינטנסיביות הלחצים נבעה דווקא מהתפקיד אותו מילא שוורצברג בועד המצילים הארצי ויש להבינה על רקע זה. שוורצברג לא היה מציל פשוט מהשורה ומעמדו היה בכיר. מכאן שאי הצטרפותו לשביתה (בשלביה הראשונים) יצרה חשש אצל השובתים שהדבר יפגע בלכידותם ובאפקטיביות של השביתה. ההסתדרות (באמצעות המצילים) לא ניסתה באופן פסול להכריח את שוורצברג להפסיק את פעולותיו, אלא ניסתה לשכנעו ללא הפעלת אלימות או איומים ובמסגרת גבולות המותר (סעיפים 163-164 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). את החלטתו של שוורצברג להפסיק את נוכחותו בחוף החל מהשעה 14:00 אין לייחס ללחצי המצילים כי אם לשוורצברג עצמו ולבחירתו לעטות על עצמו שני "כובעים" שכרוך בהם ניגוד עניינים: מחד, סגן מנהל החוף בעיריה, ומאידך חבר בועד המצילים הארצי. אילו היה בוחר שלא להציב עצמו מלכתחילה בניגוד עניינים זה - על דרך הפסקת תפקידו בועד המצילים הארצי - יכול היה להמשיך למלא את תפקידו באופן מלא במהלך השביתה. 52.הוצאת הדגלים המסמנים קיומן של מערבולות מתברר כי נוהגם של המצילים עם סיום עבודתם, גם במהלך השביתה, היה להוציא מתוך המים את הדגלים שסימנו קיומן של מערבולות ותחתם להציב את הדגלים על קו המים יחד עם שלטי אזהרה. העיריה מבקשת בסיכומיה לראות בענין זה התרשלות של ההסתדרות, שכן לטעמה לא היה מקום להוציא את דגלי הסימון לפני השעה הרגילה בה היו מסיימים המצילים את עבודתם אילולא השביתה. אין ראיה האם ביום התאונה הוצאו דגלי הסימון מהמים שמול סוכה מס' 2. אולם לטעמי גם אם הוצאו, אין לראות בכך משום התרשלות. נוהגם זה של המצילים מתיישב עם נוהג אחר שלהם להסיר את דגלי הסימון מעל סוכות המצילים עם סגירתן. הסרת דגלי הסימון מהסוכות כאמור מחוייבת מכח הוראות סעיף 13(ג) לצו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים המורה כי "לא יונף כל דגל מעל סוכת מצילים שלא בשעות הרחצה". אלי שוורצברג הסביר בעדותו כי הרציונל בהסרת דגלי הסימון מהסוכות הינו שלא ליצור אצל המבקרים בחוף מצג שווא לפיו יש מצילים בסוכות המספקים שירותי הצלה. כך גם הסביר אבי אפיה. סבורני כי רציונל זה יפה גם לענין דגלי הסימון המצויים במים. הותרתם במים עשויה היתה ליצור מצג לפיו המצילים עובדים. 53.מהאמור לעיל עולה כי התרשלותה של ההסתדרות באה לידי ביטוי בעיקר בהחלטתה כי הפסקת העבודה במהלך השביתה תיעשה בכל סוכות ההצלה באמצע היום, בחלוף 7 שעות עבודה, במהלך חופשת הקיץ של התלמידים. העובדה כי מדובר בפעולה אינטגרלית לשביתה, אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול קביעה שמדובר בהתרשלות. ההסתדרות צפתה בפועל כי מתכונת זו של השביתה עשויה לסכן חיי אדם, ביניהם של תלמידים המצויים אותה עת בחופשה. צפיות זו של הסכנה, וההחלטה לבחור במתכונת זו של השביתה חרף הסכנה הצפויה, הן שגרמו להסתדרות להפר את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. זאת משום שבבחירתה זו של ההסתדרות ניתן משקל לא מידתי לזכות המצילים לשבות תוך היעדר מתן משקל מתאים לזכות התובע -קטין - לשלמות הגוף. היה על ההסתדרות לקיים את החובה המוטלת עליה - במסגרת דיני הרשלנות - להמנע מגרימת נזק בר צפיה לצד שלישי שאינו מעורב בסכסוך העבודה. חלף זאת, בחרה ההסתדרות להתנער מאחריותה זו ולתלותה בגורמים אחרים: בעיריה - על שלא נקטה באמצעי זהירות בחוף עקב השביתה; במדינה - על כך שבין היתר לא הביאה להפסקת השביתה באמצעות הוצאת צוי ריתוק למצילים; ובתובעים עצמם, אשר התנהגותם - כך לגרסת ההסתדרות - עולה כדי הסתכנות מרצון. ניסיונה זה של ההסתדרות לתלות את האחריות באחרים עולה בקנה אחד עם טענת ההגנה העיקרית שלה לפיה שיקולי מדיניות מצדיקים שלא להתערב בזכותה להכריז ולקיים שביתות חוקיות, שכן מדובר בכלי הכרחי לשמירת יחסי עבודה תקינים אשר פגיעה בו תביא לניצול עובדים ולבחירה שלהם בדרכי מאבק אלימות. בפועל, מבקשת ההסתדרות להקנות לשביתה ולשובתים פטור מאחריות ברשלנות. ו. אחריות המדינה טענות הצדדים 54.שתי טענות עיקריות טוענים התובעים כנגד המדינה: האחת, כי המדינה חבה ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה עקב העובדה שהמפקח על הרחצה במשרד הפנים (להלן - המפקח) לא הפעיל כלל את סמכות הפיקוח המוקנית לו על העיריה. נטען כי היה על המפקח לוודא שהעיריה מיישמת בחוף את אמצעי הבטיחות הנדרשים. השניה, כי המדינה התעכבה שלא לצורך בהוצאת צוי ריתוק למצילים. לו הוצאו הצוים קודם למועד שהוצאו היו המצילים חוזרים לעבודה וניתן היה למנוע את התאונה ומכאן חבותה של המדינה ברשלנות. העיריה טוענת כי ככל שתיקבע חבות בגין התאונה, על המדינה לשאת בחלק הארי בה יחד עם ההסתדרות. טענות העיריה כלפי המדינה הן כי זו ישבה ב"שב ואל תעשה" לאורך כל השביתה וחדלה מלנקוט בפעולות שיכולות היו להביא להפסקתה ולמצער להקטנת הסיכון שנבע ממנה, ולכן חבה היא ברשלנות. נטען כי מכיוון שמדובר היה בשביתה כלל-ארצית, הרי רק בכוחה של המדינה היה להביא לסיומה. באשר לאפשרויות שעמדו בפני המדינה להביא את השביתה לקיצה נטען כי היה עליה להוציא צוי ריתוק למצילים השובתים לפני התאונה ולא אחריה; וכי היה עליה להיענות לדרישות הכספיות של המצילים השובתים באמצעות מתן הסכמה של הממונה על השכר או באמצעות העמדת תקציבים מתאימים לרשויות המקומיות. נטען בין היתר כי עד להפסקת השביתה, יכולה היתה המדינה לנקוט באמצעים הבאים שיכולים היו להקטין את הסיכון מהשביתה: להפעיל את סמכותו של המפקח לסגור את החוף לרחצה; להוציא הנחיות לעיריה (וליתר הרשויות המקומיות בהן התרחשה השביתה) באשר לאמצעי הזהירות שיש לנקוט בחוף במהלך השביתה; ולהורות למשטרה לאכוף באמצעות שוטרים את איסור הרחצה בחוף. אף ההסתדרות טוענת כי המדינה חבה ברשלנות. נטען כי התרשלות המדינה באה לידי ביטוי בכך שהיה עליה לפקח על העיריה בענין אמצעי הזהירות שננקטו בחוף; היה מקום לסגור את החופים לרחצה תוך שימוש בשוטרים; וכי היה מקום להוציא את צוי הריתוק לפני תחילת חופשת הקיץ של התלמידים. 55.המדינה מכחישה את חבותה ואת נזקי התובע. מקדמית בפיה והיא כי הטענות בענין הפעלת סמכות הפיקוח שלה על חופי הרחצה ובענין הצורך בשילוב המשטרה במניעת הכניסה למים - נטענו כנגדה לראשונה רק בסיכומים. אקבע כי בענין הפעלת סמכות הפיקוח של המדינה, אין הרחבת חזית שכן טענות בענין זה נטענו בסעיפים 9, 29(ה)-(ז) לכתב התביעה ובסעיפים 10, 11(ה)-(ז) להודעת צד שלישי של העיריה. באשר לטענות בדבר חובת המדינה למנוע כניסת מתרחצים למים, הרי גם כאן נטענו הטענות, אם כי באופן כללי, בכתב התביעה (סעיף 29(ד)) ובהודעה לצד שלישי (סעיף 11(ד)). לגופו של ענין טוענת המדינה כי יש להטיל אחריות בלעדית על התובע והוריו. לחילופין נטען כי יש לחייב רק את העיריה משום היותה הגורם הישיר והבלעדי של הנזק ומשום שהעיריה מבוטחת. נטען כי לחילופין יש להטיל את האחריות על ההסתדרות, אולם מבלי שהמדינה מפרטת בסיכומיה את הטעמים לכך. באשר למועד בו הוצאו צוי הריתוק והותקנו תקנות שעת חירום, נטען כי אין לחייב את המדינה באחריות שכן מדובר בהחלטה בענייני מדיניות של הרשות המבצעת הכרוכה בשיקול דעת רחב. באשר ל כי הסכמת הממונה על השכר היא זו שמנעה את סיום השביתה, נטען כי אין ראיה לכך. בענין הפעלת סמכות הפיקוח של המדינה לפי חוק הסדרת מקומות רחצה, נטען כי סמכות זו אינה חלה על בדיקת תפקוד העיריה בחוף במהלך השביתה אלא רק על סוגיות כגון תשתית החופים והשאלה האם יש להכריז על חוף כמסוכן לרחצה באופן קבוע. לבסוף נטען כי ה לפיה היה על המדינה לפרוס שוטרים בחוף מציבה בפני המדינה דרישה בלתי סבירה. הפעלת סמכות המדינה בחוף 56.חוק הסדרת מקומות רחצה והצוים שהוצאו מכוחו על ידי שר הפנים, מקנים לשר הפנים ולמפקח סמכויות שונות, לרבות סמכויות פיקוח על רשויות מקומיות בנוגע לאופן בו הן ממלאות את חובותיהן לקיים אמצעי זהירות שונים בחופים המצויים בתחומן. כך, רשאי שר הפנים לאסור את הרחצה בחוף ים אם הרחצה בו עלולה לסכן חיי אדם (סעיף 1 לחוק הסדרת מקומות רחצה). כך, המפקח רשאי שלא להתיר הפעלת תחנת הצלה מסויימת בשעות הרחצה; לחייב גידור של קטע בחוף מוכרז אשר הרחצה בו מסוכנת באופן קבוע; לאסור - לאחר התייעצות עם גורמים נוספים - רחצה במקום מוכרז משך 14 יום אם הדבר נדרש מטעמי בטיחות; ולהיכנס בכל עת למקום רחצה מוכרז כדי לבדוק אם נתמלאו הוראות צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים (סעיפים 2, 11, 15 צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים). סמכות נוספת היא הפיקוח על הרשויות המקומיות. 57.מסמכויות שלטוניות אלו שהוקנו למדינה (באמצעות שר הפנים והמפקח) עולה כי קמה חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי מי שנפגע בחוף עקב השימוש הרשלני בסמכויות אלו. אף שהרשויות המקומיות הן המחוייבות ביישום מרבית אמצעי הזהירות בחופים המצויים בתחומן, הרי שהסמכויות המוקנות למדינה נותנות לה מעמד של שליטה ופיקוח ממנו נגזרת צפית הנזק העשוי להגרם למתרחצים בחופים במקרה של שימוש רשלני של המדינה בסמכויות האמורות (ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766 (1983); ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, פסקה 9 (טרם פורסם, 17.4.07)). 58.בענייננו קיימת גם חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי התובעים. המדינה יכולה היתה וצריכה היתה לצפות כי היעדר פיקוח מצידה על העיריה בנושא יישום במהלך השביתה של אמצעי הבטיחות בחוף - המחוייבים מכח חוק הסדרת מקומות רחצה - עשוי לגרום לכך שהמתרחצים בחוף ייפגעו בגופם, למשל על ידי טביעה. יש לדחות את טענת המדינה כי סכויות הפיקוח שלה מצטמצמות אך לתשתית בחופים ולסגירת חופים המסוכנים לרחצה באופן קבוע. כן יש לדחות את טענתה כי אינה מפקחת על עצם המצאותם של מצילים החוף הים. צמצום זה של סמכויות המדינה בענין חופי הרחצה אינו נלמד מחוק הסדרת מקומות רחצה והצוים שהוצאו על פיו. 59.האם במהלך השביתה עשתה המדינה שימוש בסמכויות המוקנות לה? לטעמי, ניתן לחשוב על שני עניינים לפחות שהפעלת סמכויות המדינה בהן יכולה היתה להקטין את הסיכון שנוצר בפני המבקרים בחוף -ביניהם התובע - במהלך השביתה. כאמור, המדינה לא הביאה ראיות בענין זה או אחר ולכן ניתן לקבוע כי בעניינים אלה, למצער, לא הופעלה סמכות המדינה. כך, למשל, נקבע כבר כי העיריה לא ניסתה לגייס מצילים חלופיים. אין ראיה כי המדינה הפעילה את סמכות הפיקוח שלה על העיריה על מנת לבדוק האם יכולה העיריה לקיים את חובתה להפעיל מכח צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים - על אף השביתה - סוכות הצלה במהלך כל שעות הרחצה. כך, למשל, נקבע כבר כי העיריה לא העמידה בחוף די פקחים. גם כאן אין ראיה כ המדינה הפעילה את סמכות הפיקוח שלה לוודא כי העיריה ממלאת אחר חובתה זו הקבועה בצו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה. אילו היו די פקחים בחוף, ייתכן שניתן היה להניא את התובע מכניסה לתוך המים בשעה שאין מצילים בחוף. מודעת אני לכך שיכולת הפיקוח של המדינה אינה בלתי מוגבלת. לא ניתן לדרוש ממנה להפעיל בו זמנית את סמכות הפיקוח שלה בכל חוף מוכרז ובכל שעה של היממה. וודאי כך בתקופת השביתה בה היה צורך להתמקד, בו זמנית, במספר גדול של חופי רחצה ברשויות מקומיות שונות. אולם המחסור בפקחים בחוף והעובדה כי העיריה אף לא ניסתה לגייס מצילים חלופיים, היו שני מחדלים של העיריה שנמשכו לאורך כל השביתה. כדי לזהותם די היה בביקורת תקופתית בחוף במהלך השביתה ולא נדרש פיקוח רציף על העיריה. המדינה ניסתה להתנער מסמכות הפיקוח שלה והטילה את מלוא האחריות על העיריה. אכן, בנסיבות דנן החובה ליישם את אמצעי הזהירות בחוף היתה מוטלת על העיריה. אולם המדינה לא רשאית היתה להתנער מסמכות הפיקוח שלה, ועל כן אין לקבל את ניסיונה להטיל את מלוא האחריות על העיריה. 60.אינני מקבלת את ה כי היה על המדינה להורות על איסור רחצה בחוף באמצעות צו של שר הפנים. יש לזכור כי בחוף ניתנו שירותי הצלה במשך שבע שעות מדי יום. לא היה מקום למנוע מהציבור לרחוץ במי החוף בשעות אלו על ידי איסור גורף של הרחצה בחוף. לא היה מקום גם לקבוע איסור רחצה בשעות בהן אין מצילים. איסור כזה עשוי ליצור בלבול אצל הציבור באשר לשאלה האם החוף מותר לרחצה או לא. איסור כזה של שר הפנים ממילא אינו נדרש, שכן על קיומו של איסור על רחצה במים בהיעדר מציל ניתן להסיק מסעיף 2 לחוק עזר לראשון-לציון בדבר הסדרת הרחצה בים (ענין עזרא בפסקה 8). אין לקבל גם את ה כי אחד מאמצעי הזהירות בהם היה על המדינה לנקוט הוא פריסת שוטרים בחוף. דרישה זו אינה סבירה. משאביה של המשטרה מוגבלים ומשימותיה רבות. בנסיבות דנן לא היה מקום לדרוש הצבת שוטרים בחוף, כאשר ניתן היה לנסות ולהניא את המבקרים מפני כניסה למים על ידי שימוש במצבת פקחים גדולה מספיק. מועד הוצאת צווי הריתוק למצילים 61.כאמור, הממשלה התקינה את תקנות שעת חירום בתאריך 4.7.99, בחלוף כחודשיים מתחילתה של השביתה. תקנות אלו הן שאיפשרו לעיריה להוציא, בו ביום, את צוי הריתוק לחלק מהצילים. הדבר איפשר לפתוח חלק מסוכות ההצלה בחוף לאורך כל שעות הרחצה. אקבע כי החלטת הממשלה באשר למועד בו הותקנו תקנות שעת חירום אינה מקימה חבות בנזיקין של המדינה. ענין לנו בפעולה שלטונית המערבת שיקול דעת נרחב. יש ליתן את הדעת כי התקנת תקנות שעת חירות במטרה שיוצאו מכוחם צוי ריתוק אינה מעשה של מה בכך. זאת מכיוון שלתקנות שעת חירום, מעצם טיבן, כח רב. בכוחן לגבור על חקיקה ראשית על אף שמדובר בחקיקת משנה (סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה). הדבר מביא לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ובעקרון שלטון החוק. עקב כוחן הרב של תקנות שעת חירום, נקבע בפסיקה כי אין לעשות בהן שימוש כאמצעי ראשון, כי אם אחרון (בג"צ 6971/98 פריצקי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(1) 763, 777-778, 784 (1999). מעבר למאפיינים הכלליים רבי-הכח של תקנות שעת חירום החלים גם כאן, ניתן לציין שהתקנות שהותקנו במקרה דנן מפקיעות את אוטונומית הפרט של המצילים: הן מאפשרות לכפות על המצילים יחסי עובד ומעביד עם העיריה, תוך שסירוב להיכפף ליחסים אלו ולעבוד כמציל על פי הוראות העיריה מהווה עבירה פלילית (תקנות 3, 7 ו- 8 לתקנות שעת חירום). בבוחננו את סבירות התנהלות המדינה בענין זה, חשוב ליתן את הדעת כי הממשלה עשתה בסופו של דבר שימוש בתקנות שעת חירום. אין ענייננו ב כי המדינה חדלה לחלוטין משימוש בכלי זה. הטענות כנגד המדינה עניינן המועד בו נעשה שימוש בכלי זה. יש לזכור כי ענייננו בתקופה קצרה יחסית, בת חודשיים, מאז החלה השביתה ועד למועד התקנת תקנות שעת חירום. עוד יש לזכור כי המדינה לא היתה ה"שחקן" המרכזי בפרשה זו. התפקיד המרכזי בהפסקת השביתה היה מסור לצדדים לסכסוך העבודה - ההסתדרות ומרכז השלטון המקומי. תפקיד מרכזי אחר היה מסור לעיריה שחייבת היתה לנקוט באמצעי זהירות בחוף המתחייבים מקיומה של שביתה במועד צאתם של התלמידים לחופשת הקיץ. מכאן שלא היה מקום להיחפז בשימוש בכלי הדרסטי של תקנות שעת חירום. לאור כל אלה, אקבע שהמתנה של פרק זמן של חודשיים טרם עשתה המדינה שימוש בתקנות שעת חירום - כפי שארע במקרה דנן - הינה סבירה ומידתית (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (טרם פורסם, 19.3.07) (להלן - ענין שתיל)). מעורבות המדינה במו"מ בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי 62.מכח חוק יסודות התקציב נדרשת הסכמת המדינה כתנאי לכל הסכם בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי בעניין דרישותיהם של המצילים השובתים. יש לדחות את ה כי המדינה התרשלה בכך שלא הביאה לסיומה המוקדם יותר של השביתה על ידי מתן אישורה להסכמות בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי. יש גם לדחות את ה כי היתה התרשלות בכך שהמדינה לא נענתה לדרישותיהם של המצילים. על מנת להבין טענות אלו יש ליתן את הדעת כי בשנת 1998 נעשה ניסיון של ח"כ מיכה גולדמן לפשר בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי ולשם כך הציע הצעה לסיום הסכסוך. המדינה התנגדה להצעת הפשרה והבהירה כי לא תיתן את הסכמתה להסכם בין הצדדים שיתבסס על הצעה זו. לא רק המדינה התנגדה להצעת הפשרה של ח"כ גולדמן, אלא אף מרכז השלטון המקומי סבר כי מדובר בהצעה מרחיקת לכת שהיטיבה יתר על המידה עם המצילים ומשכך הודיע להסתדרות כי לא יסכים לה. עולה, אפוא, כי לא רק המדינה היא שהתנגדה להצעת הפשרה של ח"כ גולדמן ומכאן שלא ניתן לתלות בה את הסיבה לאי קבלת הצעת הפשרה. זאת ועוד. הראיות בדבר התנגדות המדינה להצעת הפשרה הן לכל המאוחר מאוקטובר 1998 (נספח א2 לתצהיר יעקב אגמון). אין ראיה כי בסמוך לשביתה דנן - שהחלה בסוף חודש אפריל 1999- המשיכה המדינה להתנגד להצעת הפשרה. אין לגזור אחריות נזיקית מעצם העובדה שהמדינה לא נענתה לדרישות המצילים ולא הזרימה תקציבים מיוחדים לשם כך לרשויות המקומיות. החלטות כאלה מערבות שיקול דעת רחב שעניינו חלוקת משאבי המדינה המוגבלים מטיבם. מתחם הסבירות של החלטות כאלה רחב יחסית. העיריה ש זו כנגד המדינה, לא הצביעה כיצד עלותה של החלטה להיענות לדרישות המצילים מצדיקה לבחור בה בהשוואה לאמצעים אחרים - כגון התקנת תקנות שעת חירום במועד בו הותקנו (ענין שתיל, בפסקה 27). יש לשוב ולהזכיר גם כאן כי המדינה לא היתה ה"שחקן" המרכזי בסכסוך העבודה ובשביתה. ז. אחריות התובעים 63.הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובעים אחריות מלאה בגין התאונה. לחילופין נטען כי יש לייחס להם אשם תורם בשיעור מלא. באשר לתובע נטען כי יש ליחס לו אחריות שכן נכנס למים על אף שלא ידע לשחות ועל אף שאמו אסרה עליו זאת; התעלם מאזהרות שניתנו לו מפני כניסה למים - כגון אזהרות הפקח בן יעיש, הכריזה והשילוט בחוף; והיה עליו לדעת על השביתה, שכן זו היתה ידועה לכל, אולם חרף זאת נכנס למים. נטען כי אין מדובר בילד כי אם בנער המסוגל להבחין ולהבין מהי סכנה, ולראיה הבטיח לאמו שלא יכנס למים. כן נטען כי יש לראות בהתנהגות התובע משום הסתכנות מרצון שכן ידע על הסיכון ועצם כניסתו למים משמיעה הסכמה להיחשף לסיכון. התובע מכחיש חבותו זו וטוען בסיכומיו כי התנהגותו לא סטתה מסטנדרט ההתנהגות של ילד בן 14 ההולך לים עם חבריו. באשר להורים, נטען כי אחריותם קמה מכח העובדה שאישרו לתובע ללכת לחוף על אף השביתה שהיתה ידועה לכל ועל אף שהתובע לא ידע לשחות. כן נטען שהאם העידה כי הניחה שקיימת אפשרות כי התובע ייכנס למים וחרף זאת אישרה לו ללכת לחוף. הורי התובע מכחישים חבות זו המיוחסת להם על ידי העיריה וסהר ביטוח בהודעות צד שלישי שנשלחו אליהם. 64.יש לדחות את ה בדבר אחריות התובעים לתאונה. אין ליחס להם גם אשם תורם. המבחן לבחינת חוסר זהירות התובעים הוא אובייקטיבי, היינו מבחן האדם הסביר. יש לבחון האם אדם סביר היה נזהר יותר. באשר לתובע - שהיה נער בן 14 בעת התאונה - הקריטריון לבחינת הסבירות הוא קטין בן גילו בעל כושר שיפוט המאפיין קטינים בגיל זה שטרם הגיעו לבגרות (ע"א 65.התובע, כפי שכבר נקבע, לא ידע על השביתה ולא היה אמור לדעת עליה. הוא הגיע לחוף - שהוא חוף רחצה מוכרז - במהלך עונת הרחצה ובשעות הרחצה כאשר המצילים עדיין עבדו. זאת ועוד. כאשר שהה בחוף, לא ננקטו אמצעי זהירות על ידי העיריה אשר היה בכוחם להביא לתודעת התובע את הסכנה הכרוכה בכניסה למים בנסיבות הקיימות. כך, נקבע כי התובע לא הוזהר באופן אישי על ידי הפקח בן-יעיש. כך, לא היו די פקחים בחוף ונקבע כי המצבה שנכחה בחוף לא הספיקה כדי לטפל באופן אפקטיבי בקהל התלמידים הגדול ששהה במועד התאונה בחוף. כך, נקבע שלא היו בחוף במועד התאונה כריזה, סיור ממונע או שילוט התרעה על גבי סוכה מס' 2 הסגורה. כך, סגן מנהל החוף מטעם העיריה - שיכול היה לוודא קיומם האפקטיבי של אמצעי הזהירות - שבת ולא נכח בחוף בעת התאונה. מאלה עולה כי בעת כניסתו למים לא היה התובע מודע לסכנה שבכך. משכך יש לדחות גם את ה בדבר הסתכנות מרצון (סעיף 5 לפקודת הנזיקין). לכל אלה יש להוסיף נסיבה חשובה והיא שהותו של התובע בחוף יחד עם קבוצה של חברים ללימודים בני גילו. בנסיבות אלו אך טבעי הוא לצפות מחברי הקבוצה להתנהגות משוחררת ואנרגטית מבלי שמצופה מנערים בגיל צעיר זה להתחיל לבדוק שמא במהלך עונת הרחצה ובשעות הרחצה - לאחר שבעת הגעתם עדיין עבדו המצילים - ממשיכים לפעול בחוף מוכרז שירותי ההצלה של המצילים. 66.אין גם ליחס לתובע אשם תורם עקב כניסתו למים על אף שלא ידע לשחות. אין כל ראיה כי התובע נכנס למים העמוקים. בהחלט ייתכן כי נכנס למים הרדודים שהשהות בהם אינה דורשת יכולת שחיה, תוך שהוא נסמך על כך שהמצילים בסוכה משגיחים פן יורע לו במים. העובדה שהתובע נקלע למערבולת וטבע אינה מצביעה דווקא כי נכנס למים העמוקים. הוכח כי גם במים הרדודים בחוף היו מערבולות וכי היתה בו מדרגה בין המים הרדודים לעמוקים שניתן היה למעוד בה - ללא כוונה - לעבר המים העמוקים (עדות אלי שוורצברג בעמוד 131 לפרוט'). זאת ועוד. הסיבה לטביעה היתה הקלעות התובע למערבולת. אלי שוורצברג העיד כי במקרים כאלה אין חשיבות לשאלת יכולת השחיה של הטובע (עמוד 128 לפרוט') - "ש. יש משמעות בענין היסחפות בתוך מערבולת אם אתה יודע לשחות, יודע לשחות טוב או לא יודע בכלל. ת. אתה תצוף יותר מזה שלא יודע לשחות כי זה שלא יודע יש את המשקל. גם אם אתה יודע לשחות וגם אם אתה שחיין מעולה, אם נקלעת לתוך מערבולת ולא יודע לצאת ממנה אתה גמור." (הדגשה לא במקור - ב.ג.) חיזוק לדבריו של שוורצברג ניתן למצוא בעובדה שלא רק התובע נקלע למצוקה במים. כך, למשל, טלי גונדרי, עמיתתו ללימודים של התובע, העידה כי היא עצמה נסחפה במים והחלה לטבוע לאחר שנכנסה למים עם התובע ועם ילדים אחרים וכי גם האחרים החלו טובעים. בתצהירה (סעיף 11) נכתב - "כשהיינו במים כעבור זמן מה נוסף שאותו לא אזכור, התחלנו להסחף פנימה והתחילה פאניקה נוראית, ולמעשה רובנו התחלנו לטבוע ואותי הציל חיים אברג'יל שמשך אותי החוצה לכיוון החוף." ובעדותה (עמוד 26 לפרוט') אמרה כי- "ראיתי אותו [את התובע - ב.ג.]. הייתי בבהלה אבל אני זוכרת את כל מה שהיה סביבי באותו יום. אני זוכרת שנכנסנו, היו גלים, התחלתי להסחף. אני זוכרת את כולם סביבי צועקים בבהלה." 67.אין ההורים נושאים באחריות כלשהי לתאונה ואין לייחס להם רשלנות תורמת. כפי שנקבע, האם לא ידעה על השביתה ולא היתה צריכה לדעת עליה. יש לבחון האם סבירה היתה היעתרותה לבקשת התובע ללכת לים על אף שאינו יודע לשחות ועל אף שהיתה זו הפעם הראשונה שביקר בחוף ללא הוריו. לא היה בהתנהגותה סטיה מסטנדרט ההתנהגות של הורה סביר לנער בן 14. הסיבה העיקרית לכך הינה כי האם היתה רשאית להסתמך על כך שבחוף יפעלו שירותי הצלה של מצילים. היא היתה רשאית לסמוך על כך שאם יקלע התובע למצוקה במים - יהיו במקום מצילים שיצילוהו. היא לא הסתפקה בכך אלא הוסיפה ודרשה מהתובע שימנע להכנס למים (סעיף 6 לתצהיר האם; עדותה בעמודים 67-69 לפרוט'). אכן, היא היתה מודעת לכך שקיימת אפשרות שיתכן והתובע - כדרכם של נערים בגילו השוהים בחוף בחברת בני גילם - יכנס לים. אולם מכך אין להסיק כי לא היה טעם שתתריע בפני בנה כי לא יכנס למים. בהחלט היה לכך טעם, ובפרט שמדובר היה בילד שנוהג לציית להוראות. דבר זה נלמד מהודעה שמסרה האם למשטרה יום לאחר התאונה (מוצג עירית ראשון/4) שם נכתב מפיה כי - "אני רוצה לומר שבני הבטיח לי שהוא לא יכנס לתוך הים והוא ילד שמה שאומרים לו הוא שומע והוא הבטיח לי לא להכנס למים." זאת ועוד. יש להבין שיכולת הפיקוח של האם על התובע מוגבלת. ענייננו בנער בן 14. בגילו, יכול הוא - מבחינה טכנית - לנוע לבדו בעיר ולהגיע לחוף ללא סיוע מהוריו. הפיתוי להגיע לחוף היה רב שכן שהו בו חבריו ללימודים. משכך לא היה כל פסול בהיעתרות לבקשתו, תוך שהאם דורשת ממנו שלא ייכנס למים. בכך נהגה האם בסבירות. לאור מסקנתי זו יש לדחות את הודעת צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח להורי התובע. ח. הקשר הסיבתי 68.לתובע נגרמו נזקים כתוצאה מטביעתו במי החוף. אילולא הפרו העיריה, ההסתדרות והמדינה את חובת הזהירות המוטלת על כל אחת מהן, קיים סיכוי, על פי מאזן ההסתברויות, כי התאונה היתה נמנעת: בין שהתובע היה נמנע מכניסה למים כלל, ובין שלאחר כניסה למים ניתן היה להצילו מטביעה. כאמור לעיל, אלי שוורצברג ומיכאל סבג, שניהם עובדי העיריה ומצילים בהכשרתם, העידו כי אילו ארעה התאונה בעת פעילות המצילים, ניתן היה להציל את התובע. את דבריהם יש להבין כמתייחסים ליכולת להציל את התובע ללא פגע. מכאן שמתקיים קשר סיבתי עובדתי. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הרי אין אשם תורם או אחריות לתאונה מצידם של התובעים. אשמת העיריה, ההסתדרות והמדינה - כל אחת בנפרד ושלושתן יחדיו - היא שהביאה את הנזק שנגרם לתובע. נזק זה נצפה בפועל על ידי העיריה וההסתדרות. אין עדויות מצד המדינה האם צפתה בפועל את הנזק או לא, אולם נקבע כבר כי היה עליה לצפות את הנזק. לא היה באשמתה של אף אחת מהנתבעות הנ"ל כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיהן ומחדליהן של הנתבעות האחרות לבין הנזק. לאור זאת יש לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותן של שלושת נתבעות אלו לבין נזקי התובע. ט. הפרת חובה חקוקה 69.לאור המסקנה בדבר אחריות העיריה, ההסתדרות והמדינה ברשלנות, מתייתר הצורך לדון ב האחרת שנ ביחס לנתבעות אלה בדבר הפרת חובה חקוקה (ענין מפעלי רכב אשדוד בעמוד 182). מסיבה זו ובשים לב להיעדר אחריות הורי התובע, מתייתר גם הצורך לדון בטענות הפרת חובה חקוקה שהועלו בהודעות צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח כנגד ההורים, המדינה וההסתדרות. ממילא לא פרטו התובעים, העיריה וסהר ביטוח בכתבי טענותיהם וסיכומיהם את קיומם של רכיביה השונים של עוולה זו. י. הטענות כנגד תפקודו של מיכאל סבג 70.מיכאל סבג היה עובד העיריה ועבד בחוף כמציל. כמו יתר עמיתיו בחוף, שבת גם הוא. טענת התובע הינה כי במועד קרות התאונה, שהה מיכאל סבג בחוף, ראה את התובע טובע, אולם סירב במודע להושיט לו עזרה. מיכאל סבג מכחיש זו. הוא טוען כי ביום התאונה שהה בבת ים יחד עם אלי שוורצברג שם נודע לו במכשיר הקשר על כך שמישהו טובע בחוף. הוא מיהר לחוף והגיע אליו כאשר הוצא התובע מהמים ואז סייע בהרחקת הקהל על מנת שניתן יהיה לטפל בתובע. ההכרעה בסוגיה זו של תפקודו של מיכאל סבג בעת התאונה אינה נדרשת לצורך הכרעה בשאלות העולות במשפט. חשוב לציין כי התובעים לא בחרו לכלול את מיכאל סבג כאחד הנתבעים במשפט. התובעים העלו את ענין תפקודו של מיכאל סבג, ככל הנראה, על מנת לתמוך בטענתם כי המצילים השובתים ביקשו וקיוו כי השביתה תביא לאבדן חיי מתרחצים כדי שבאופן זה תתקבלנה דרישותיהם ממרכז השלטון המקומי. אולם אין כל בדבר אחריותן השילוחית או הישירה של הנתבעות למחדל הנטען כלפי סבג. כך, למשל, אין כל מצד התובעים כי ההסתדרות, העיריה או המדינה הורו למיכאל סבג להימנע מלפעול להצלת אנשים בים. מכאן, שלצורך הכרעה בחבותן הנזיקית של נתבעות אלו אין צורך כלל להכריע בטענות שהועלו כנגד סבג. מעבר לדרוש, ובשים לב לכך שמדובר בטענות קשות המועלות כנגד מי שעיסוקו הצלת חיי אדם, אציין כי קיימות עדויות שמשקלן לא מבוטל מהן ניתן ללמוד כי סבג נראה בחוף רק לאחר שהתובע הוצא מהמים באופן שהבסיס לטענות שהועלו כנגדו מתערער. כך, למשל, עדותו של הפקח בן-יעיש אשר נמנה על עדי התובע (עמוד 54 לפרוט'). גם הפקח השני בחוף, אברהם אזולאי, שלל אפשרות כי ראה את סבג בזמן התאונה (עדותו בעמוד 133 לפרוט'). כאמור, דברים אלה הם מעבר לדרוש. יא. אחריות הנתבעים 71.העיריה, ההסתדרות והמדינה חבות ברשלנות כלפי התובע בגין התאונה. רשלנותן של כל אחת מאלה לחוד הביאה לנזקו של התובע. התמונה המצטיירת מהראיות היא של שרשרת מחדלים כך שכל אחד משלושת גורמים אלו בחר שלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת שיוקטן הסיכון למבקרים בחוף תוך ניסיון להטיל אחריות זו על יתר הגורמים. מדובר בנזק שאינו ניתן לייחוס לכל אחת מנתבעות אלו על פי רשלנותן, ומכאן שדינן כמעוולות במשותף החבות ביחד ולחוד לכל נזקו של התובע. באשר לחלוקת האחריות בין שלושת נתבעות אלו לבין עצמן ולפי מידת האשמה של כל אחת מהן, תישא העיריה ב-50% וזאת בשים לב שהיה זה תפקידה לנקוט באמצעי הזהירות שפורטו לעיל; ההסתדרות, שבבחירתה להוציא לפועל שביתה במתכונת שאינה מידתית, נושאת באשמה מוסרית פחותה אך במעט, מזו של העיריה כך שעליה לשאת ב- 40% מהנזק; אשמה של המדינה התבטא בהיעדר פיקוח נאות ומשכך יועמד חלקה על 10%. לאור מסקנתי זו יש לדחות את הודעות צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח כנגד המדינה וההסתדרות, ככל שהודעות אלו מבקשות להטיל עליהן אחריות מלאה לתאונה או חובה לשפות את העיריה וסהר ביטוח במלוא הסכום בו תחובנה כלפי התובעים. בסיכומיהן ובכתבי טענותיהן, לא מכחישות חברות הביטוח את חבותן הביטוחית ככל שתחויב העיריה באחריות. חלוקת הביטוח ביניהן היא כזו שכלל ביטוח נושאת ברובד הביטוח הראשון בגין חבות של עד מיליון דולר, הכל בהתאם לתנאי חוזה הביטוח שבינה לבין העיריה. סהר ביטוח נושא ברובד הביטוח השני, בגין החלק של חבות העיריה שהוא מעל מיליון דולר, הכל בהתאם לתנאי חוזה הביטוח שבינה לבין העיריה. בשים לב לכך שחברות הביטוח נכללו במסגרת הנתבעים בתיק ובהינתן כי העיריה חבה ברשלנות כלפי התובע, חייבות הן - כל אחת לפי חלקה היא והרובד בו ביטחה את העיריה - לשלם לתובע ישירות את תגמולי הביטוח וזאת ככל ובמידה שידרוש התובע מהעיריה את תשלום נזקו (סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981). פרק שני: הנזק א.האשפוזים והטיפולים הרפואיים בעקבות אירוע הטביעה 72.מייד לאחר הטביעה, בוצע לתובע תהליך החייאה במשך מספר דקות ומחוף הים הובהל לבית החולים וולפסון, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ מחוסר הכרה (GCS-3). בבדיקה נמצא כי התובע לא מגיב לקול ולכאב, אישוניו לא שווים ולא מגיבים לאור וטונוס שרירים מוגבר מאוד בארבעת הגפיים. בדיקת C.T. מוח שבוצעה כעבור שבוע ימים הדגימה בצקת מוחית קשה והוחל טיפול במניטול, הנשמה ונוזלים. בתאריך 04.7.99 הועבר התובע למחלקת ילדים בבית החולים וולפסון, כשהוא עדיין מחוסר הכרה. שם התובע היה בתנוחה של דקורטיקציה, ניתן היה להעירו בגירוי חזק, פוקח עיניים, לא עוקב ולא מגיב לקול חזק. בתאריך 25.7.99 הועבר ליחידה לשיקום ילדים בבית החולים"לוינשטיין" באבחנה של נזק מוחי על רקע אנוקסיה, במצב של חוסר הכרה, חוסר תקשורת עם הסביבה ושיתוק בגפיים מסוג טטרהפלגיה. שם טופל התובע על ידי תרופות מסוג דנטריום ועל ידי סדים לרגליים למניעת קונטרקטורות. בהמלך האשפוז עבר בירור אופטלמולוגי ונמצא עיוורון ללא פגיעה בעצב הראיה. צילומי עמוד שדרה ואגן הדגימו עקמת גב ואוסטיאופניה. בהמשך, במהלך האשפוז בבית החולים לוינשטיין חל שיפור חלקי במצבו המוטורי והקוגניטיבי, אך התפתחו קונקרקטורות בארבעת הגפיים. בעקבות זאת, התובע הועבר לבית החולים "איכילוב" ושם בוצע ניתוח אורטופדי להארכת גידים בגפיים התחתונות ושחרור רקמות רכות ספסטיות, וכן ניתוח להכנסת נקז לראשו. בהמשך, אושפז התובע שוב בבית החולים "לוינשטיין" לצורך המשך טיפולי שיקום ופיזיותרפיה. משם הועבר לאשפוז בבית החולים "אלי"ן" בירושלים להמשך טיפול שיקומי ופיזיותרפי ושם שהה עד 30.8.01. לאחר שחרורו מבית החולים "אלי"ן" עם שיפור חלקי נוסף במצבו, המשיך התובע לתקופה ממושכת להיות מטופל במסגרת אשפוז יום במחלקה לשיקום ילדים בבית החולים "שיבא" והמשיך במעקב אמבולטורי בבית החולים "אלי"ן". בתיעוד רפואי מאפריל 2001 דווח על התקדמות בעקמת הגב על אף הנסיונות לטפל באמצעות מחוך לגב. התובע נותר עם עיוורון קורטיקלי, המיטפרזיס פירמידלית דו-צדדית קשה ביותר עם הפרעות שפה ודיבור כשהוא סיעודי לחלוטין ומרותק לכיסא גלגלים. (התיעוד הרפואי צורף כמוצג ת/1 למוצגי התובעים). ב. הנכות הרפואית והתפקודית 73.התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של מומחה שיקומי - ד"ר עמירם כ"ץ. לבקשתו (בבש"א 12949/03) מינה השופט י' כהן, בהחלטתו מיום 22.1.04, מומחים רפואיים בתחומים הבאים: נוירולוגיה, אורטופדיה, עיניים ופסיכיאטריה. הנתבעים צירפו חוות דעת של ד"ר ראובן לנגר כמומחה שיקומי מטעמם. 74. התחום הנוירולוגי בתחום הנוירולוגי מונה פרופ' אבינועם רכס, מומחה בנוירולוגיה מבית החולים הדסה בירושלים. פרופ' רכס בדק את התובע ביום 21.3.04, בנוכחות הוריו. בחוות דעתו דיווח על הממצאים הבאים: התובע רתוק לכיסא גלגלים, סובל מעיוורון קורטיקלי, אישוניו שווים ומגיבים לאור במידה בינונית, אינו מתמצא בזמן ובמקום, סובל מהפרעה דיסארטרית קשה בדיבור, שאר עצבים קרניאליים בגדר ה"תקין", סובל מקוודריפרזיס קשה, ספסטית עם ערות החזרים וסימן בבינסקי חיובי דו-צדדי, קונטרקטורה בפלקציה ב-4 הגפיים, התחושה שמורה ואינו מסוגל לעמוד או ללכת בכוחות עצמו. לעמדת פרופ' רכס, מצבו של התובע לאחר נזק אנוקסי למוח עקב טביעה ומצב ממושך של חוסר הכרה לאחריה. פרופ' רכס הוסיף כי נוסף לנזק המוחי סובל התובע מהצרת האקוודוקט ובשל כך הותקן V-P SHUNT. הנזק המוחי מתבטא לדבריו בהפרעות קוגניטיביות קשות, הפרעה דיסארטיבית בדיבור, עיוורון קורטיקלי וקוודריפריזיס פירמידלית. פרופ' רכס העריך את נכותו של התובע בשיעור של 100% לצמיתות. פרופ' רכס הוסיף כי התובע הינו סיעודי לחלוטין ונזקק להשגחה מתמדת, במשך 24 שעות ביממה. 75.התחום האורטופדי בתחום האורטופדי מונה פרופ' גרשון וולפין, מומחה לכירורגיה אורטופדית. פרופ' וולפין בדק את התובע ומצא עקומה קיפוסקוליוטית טורקולומבלית קשה, ללא קשיון שרירי הגב, עם הגבלה פסיבית בדרגה בינונית בתנועות הכיפוף של הגב המותני. בנוסף נמצא בבדיקה קיצור גידי אכילס בשתי הרגליים עם קונטרקטורות קלות של הקרסוליים, קיצור של מיישרי הבוהן הגדולה ברגל שמאל ועיוות מסוג "בוהן רוכבת" שבו הבוהן הגדול נמצאת קדמית מעל האצבע השנייה. כמו כן דווח על קונטרקטורה קלה של שני המרפקים עם חוסר יישור של 200 בשניהם. פרט לכך, הוסיף פרופ' וולפין, טווח התנועות הפסיבי מלא בכל המפרקים האחרים בידיים וברגליים. להערכת פרופ' וולפין, לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 34%, בנוסף לדרגת הנכות הנוירולוגית ולא בחופף לה. 76.תחום העיניים בתחום העיניים מונה פרופ' גיורא טרייסטר, רופא עיניים, כמומחה בתחום. פרופ' טרייסטר כתב בחוות דעתו, לאחר שבדק את התובע, כי המקרה שלו נראה טיפוסי לעיוורון שנגרם כתוצאה מחוסר חימצון של המוח העורפי המעבד את האינפורמציה החשמלית המגיעה מרשתית העיניים דרך עצב הראייה ומסילות הראייה במוח. לדבריו, מדובר בעיוורון בשתי העיניים שמקורו קורטיקלי והמצב לא ישתפר. פרופ' טרייסטר העריך את נכותו של התובע בגין העיוורון בשיעור של 100% לצמיתות. 77.התחום הפסיכיאטרי בתחום הפסיכיאטריה לילדים מונה ד"ר יונתן סבר. ד"ר סבר כתב בחוות דעתו כי מבחינה פסיכיאטרית התובע סובל בשני מימדים: (1)מבחינה אורגנית - התובע סובל מפגיעה קוגניטיבית קשה ברמת פיגור בינוני כולל הפרעה בתקשורת שחלקה עקב העיוורון וקשיי ההיגוי. ד"ר סבר ציין כי נכות זו מכוסה על ידי חוות דעתו של פרופ' רכס. (2)מבחינה רגשית - התובע סובל מפגיעה רגשית קשה בתגובה למוגבלותו כיום. התובע מודע למוגבלותו בעקבות הטביעה והשפעותיה עליו ועל בני משפחתו. ד"ר סבר הוסיף כי תגובה זו גורמת לתובע לדיכאון, התפרצויות זעם, התכנסות, הפרעה באכילה ובשינה והתפרצויות של יללות כאב. ד"ר סבר מעריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 100% לפי המבחנים, כאשר מחציתה מכוסה על ידי הנכות הנוירולוגית כפי שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' רכס (הבחינה האורגנית) ומחציתה הינה בנוסף מיום התאונה ועד למשך שנתיים מיום עריכת חוות דעתו (שנערכה ביום 25.1.2005). ד"ר סבר המליץ בחוות דעתו כי התובע יקבל טיפול פסיכיאטרי (תרופות נגד דיכאון) וכן טיפול על ידי פסיכולוג שיקומי כדי שיעזור לו לעבד את אובדניו הרבים ולבנות עמו תוכנית ריאלית לעתיד. ד"ר סבר הוסיף כי יתכן והתובע יזדקק לחונך - מלווה לתמיכה נפשית יותר יום יומית. 78.אין מחלוקת כי נכותו הרפואית של התובע בעקבות הטביעה מורכבת מנכויות קשות בתחומים שונים והינה בשיעור 100% לצמיתות. התובע איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. 79.בהחלטתי מיום 06.4.06 נקבע כי מקומו של התובע בבית ולא במוסד (עמ' 82 לפרוט'). הפיצויים יוערכו, איפוא, בהתאם להחלטה זו. המדינה וההסתדרות הצטרפו לסיכומי העיריה וחברות הביטוח בשאלת חישוב הנזק. ג. תוחלת החיים 80.לטענת הנתבעים, יש לקבוע כי תוחלת חייו של התובע נתקצרה באופן משמעותי (בשיעור 30% מתוחלת החיים הממוצעת או 35% אם לא ישהה במוסד) בשל מצבו הרפואי ונכויותיו בעקבות הטביעה. הנתבעים סומכים טענתם זו על חוות דעתו של ד"ר לנגר, מיום 4.11.05. ד"ר לנגר, כתב בחוות דעתו כי ידוע שנכים קשים סובלים מקיצור בתוחלת חייהם וכי נכים התלויים באופן מוחלט בסובבים אותם הנם בעלי סיכון יתר לקיצור משמעותי בתוחלת חייהם. לדבריו, גורמי הסיכון החשובים לתופעה זו והקיימים אצל התובע הינם: חוסר תנועתיות, צורת האכלה פסיבית, דלדול רקמת המוח, עיוות העקמת הקשה הגורמת לירידה בתפקודי הריאות, הפרעות במנגנון הבליעה המסכנות את התובע מחשש לכניסת מזון לריאות במהלך האכילה והן מחשש לעליית האוכל שבקיבה וכניסתו לריאות, סיבוך שבדרך כלל גורם לדלקת ראות זיהומית וקשה שיכולה לגרום למוות תוך מספר שעות. לכל אלה הוסיף ד"ר לנגר גורם סיכון נוסף והוא הדלף שהוחדר למוחו של התובע שעלול להזדהם, לזוז ממקומו או להפסיק לתפקד. ד"ר לנגר מעריך כי תוחלת חייו של התובע תקוצר בכ-30% היה וישהה במוסד המתאים למצבו, וכי היה ויגור בגפו עם עוזר תתקצר תוחלת חייו בכ- 5% נוספים. להערכת ד"ר לנגר, לפי סולם DRS - כלי האבחון המקובל להערכת פגיעות ראש קשות, הציון המתאים למצב התובע הוא 20 -חולה במצב סיעודי קשה. התובעים סומכים על דעתו של ד"ר כ"ץ שהעריך בחוות דעתו המשלימה (מיום 22.1.06) כי לא צפוי קיצור בתוחלת חייו של התובע בעקבות נכותו, בתנאי שיועמדו לרשותו אמצעי הטיפול והשיקום שעליהם המליץ בחוות דעתו הראשונה מיום 11.9.02. לדעת ד"ר כ"ץ, ישנם שלושה גורמי סיכון עצמאיים לנפגעי חבלת מוח והם: גיל הנפגע, היותו מובטל או עובד בעת הפגיעה וציון תפקוד על פי סולם DRS. לטענתו, ד"ר לנגר שגה מאחר והתייחס לגיל התובע בעת הבדיקה ולא לגיל התובע בעת התאונה; התייחס להיעדר העבודה בעוד שהתובע היה נער צעיר ולכן פרמטר זה אינו רלוונטי וכן ככל הנראה מצב סוציו - אקונומי נמוך הוא גורם הסיכון ועל כן היה ויקבל התובע את הדרוש לו לצורך טיפול הולם לא יסבול מגורם סיכון זה. ד"ר כ"ץ מציין כי ציון ה-DRS אינו מבוסס על יכולתו בפועל של התובע לתפקד בפעולות היום יום אלא על יכולתו השכלית לדעת כיצד מבוצעות פעולות אלו, גם אם אינו יודע כיצד לבצע אותן בפועל. להערכתו יש להעניק לתובע ציון 6 על פי סולם זה ולא ציון 20. ד"ר כ"ץ הוסיף שוב כי היה והתובע יקבל את הטיפול המתאים, לא צפוי קיצור בתוחלת חייו. 81.שוכנעתי כי קיים סיכון לקיצור מסויים בתוחלת חייו של התובע בעקבות מצבו הרפואי ומכלול נכויותיו; הדעה בדבר השפעתם החיובית של אמצעי השיקום והטיפול על תוחלת חייהם של ניזוקים שאיבדו לחלוטין את כושר ניידותם, כבר נתקבלה בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 8109/95 קרנית נ' שולמית גינת, פ"ד נב(5) 637 בעמ' 645). יחד עם זאת, כפי שגם נפסק שם , אין באמצעים אלה כדי להבטיח ולשלול כליל קיצור בתוחלת חייו של התובע עקב האובדן המוחלט של כושר הניידות והתלות המוגברת בזולת. קיומו של הדלף החדרי צפקי אצל התובע, שהנו צינור המחבר בין חדרי המוח וחלל הבטן לצורך ניקוז הנוזלים מהמוח, מהווה, יחד עם מכלול הנכויות מהם סובל, גורם סיכון לקיצור תוחלת חייו. ד"ר כ"ץ כתב בחוות דעתו הראשונה כי הדלף החדרי צפקי עלול להיסתם ולהזדהם אך בחקירתו הסביר כי הדלף אינו מהווה גורם סיכון עצמאי לקיצור בתוחלת חיי התובע (שורות 23-25 בעמ' 159 לפרוט') מבלי לבסס את דעתו או לנסות להפריך את הדעה המוצגת בספרות הרפואית. ד"ר כ"ץ אישר בחקירתו הנגדית כי לפי ציון 6- DRS בגיל 30 ישנו קיצור של 4 שנים מתוחלת חיי הנפגע וכי כל נקודה נוספת בציון ה- DRS מגדילה את שיעור התמותה ב-12.6%. להערכתו, בהתאמה בין גיל 30 לגיל התובע, הקיצור בתוחלת החיים הינו בשיעור של כ-5%(שורות 10-14 בעמ' 160 לפרוט'). 82.תוחלת חייו של התובע לפי גילו היום (23 שנים) היא עד גיל 78.8 שנים (תוחלת חיים צפויה לזכר יהודי על פי נתוני שנתון סטטיסטי 57). בעקבות נכותו, תועמד תוחלת חייו עד גיל 70 שנים (קיצור בכ-10%). ד. הפיצויים: אובדן השתכרות 83. במועד התאונה, התובע היה בן 14 שנים ויש, איפוא, לקבוע את בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות כשכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח', ניתן ביום 27.9.05 (טרם פורסם)). השכר הממוצע במשק עומד היום על סך 8,448 ₪ על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נכון ליוני 2008). מגיל 18 ועד לגיל 24 יחושב שכרו של התובע כשליש השכר הממוצע במשק מאחר וסביר כי בזמן זה התובע היה משרת בצה"ל ורוכש לעצמו השכלה גבוהה. על פי הנתונים הנ"ל יחושבו הפיצויים בראש נזק זה כדלקמן: אובדן השתכרות בעבר: החל מגיל 18 שנים ועד היום על בסיס שליש השכר הממוצע במשק (8,448 ₪): 62 חודשים X 2,816 ₪ = 174,592 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 193,245 ₪. *רצ"ב דף משערכת מסומן (א). אובדן השתכרות בעתיד מהיום ועד הגיע התובע לגיל 24 שנים, על בסיס שליש השכר הממוצע במשק (8,448 ₪): 25,030 ₪. החל מהגיעו לגיל 24 שנים ועד גיל 67 שנים, גיל הפרישה הצפוי, על בסיס השכר הממוצע במשק (8,448 ₪): 2,393,649 ₪. *רצ"ב דפי משערכת מסומנים (ב'1 ו- ב'2). סה"כ פיצוי בגין אובדן השתכרות לעבר ולעתיד: 2,612,000 ₪ במעוגל. אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים 84.כאמור התובע נפגע בהיותו בן 14 שנים. מאחר והפיצוי על ההפסד העתידי הינו לשנים רבות, וככל שיש הפסד פנסיה יש לנכות את ערך ההפרשה מהשכר מידי חודש, ובהתחשב בתוחלת החיים המקוצרת וההיוון הכפול, התוצאה תהיה זניחה. לכן לא מצאתי מקום לפסיקת פיצוי נוסף בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. עזרת צד ג' 85.אין מחלוקת כי בעקבות נכויותיו הקשות התובע זקוק להשגחה וליווי במשך כל שעות היממה ועזרה בעבודות משק הבית. הצדדים חלוקים ביניהם גבי מספר שעות העזרה הפעילה להן זקוק התובע, מיהותם של המטפלים (עובדים ישראלים או עובדים זרים) ואופן העסקתם (העסקה ישירה או באמצעות חברת כוח אדם). אמו של התובע סיפרה בתצהירה כי מיום האירוע ועד היום הוריו ואחיו של התובע הם אלה שסעדו אותו בנוסף להעסקת מטפלים זרים מזדמנים. התובעים הגישו מטעמם חוות דעת של הגב' איילה שיפמן (מרפאה בעיסוק) אשר העריכה כי התובע זקוק לעזרה של מטפל לאורך כל שעות היממה, ובנוסף, לדבריה, מאחר ולביצוע פעולות מסוימות יש צורך בשני מטפלים הוא יזדקק למטפל נוסף אשר יעבוד במצטבר 8 שעות המחולקות על פני היממה. כמו כן, כתבה הגב' שיפמן, התובע יזדקק בנוסף לכך לעזרה במשק הבית בהיקף של כ- 5 שעות ביממה.לדעתה מטפליו של התובע צריכים להיות דוברי עברית בעלי רישיון נהיגה ורקע בחינוך מיוחד וממליצה להעסיקם דרך חברת כוח אדם המתמחה בהדרכת עובדים ובמציאת מחליפים בעת הצורך. הנתבעים טוענים כי היקף העזרה הדרוש לתובע הינו לפי מטפל זר אשר יועסק בהעסקה ישירה על ידי התובע ומשפחתו. הנתבעים מסתמכים על הערכתו של ד"ר לנגר, המומחה השיקומי מטעמם, אשר העריך כי היה והתובע ישאר בביתו, הוא זקוק לעזרה פעילה במשך 6 שעות המפוצלות על פני היממה, וכן להשגחה משך כל שאר השעות ולעזרה בכל עבודות משק הבית. כמו כן סומכים הנתבעים על חוות דעתו של העובד הסוציאלי מר גדעון האס אשר העריך כי מוטב להעסיק מטפל זר מאחר ובדרך כלל מטפלים זרים הינם אמינים ומסורים יותר, וכן כי בשל תנאי רישיון העסקתם בארץ תחלופתם קטנה יותר ממטפלים ישראלים. מר האס ממליץ שלא להעסיק את המטפל באמצעות חברת כוח אדם כי מדובר בהעסקה ארוכת טווח וקבועה בה משתלם יותר מבחינה כלכלית להעסיק את המטפל ישירות. 86. הפיצוי בראש נזק זה יוערך לפי עלות העסקה ישירה של מטפל ולא דרך חברות כוח אדם; מדובר בעזרה לתקופה ארוכה ואין הצדקה להעסיק דרך קבע מטפל באמצעות חברת כוח אדם שהיא יקרה מהעסקה ישירה של המטפל (ע"א 1433/98 סועד חמד ואח' נ' גנאיים, לא פורסם, ניתן ביום 4.11.99). במצבו של התובע מטפל זר לא יענה על כל צרכיו והוא זקוק גם למלווה ישראלי. ערה אני לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון לאחרונה, ביום 28.5.08, בע"א 1617/06 מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' אור ציון סעדה וערעור שכנגד, טרם פורסם, אולם מצבו של התובע שונה. התובע סובל, בין היתר, ובנוסף לקוואדרופלגיה קשה, גם מעיוורון, מהפרעה דיסארטית בדיבור והפרעות קוגניטיביות. המטפל נדרש להמצא עם התובע כל שעות היממה, ילווה אותו ויעזור לו בביצוע פעולות אינטימיות ובסיסיות. המטפל אמור לשמש לו תמיכה וגם משענת ועליו להיות דובר השפה העברית כדי שהתובע יוכל לתקשר איתו. הצורך בתקשורת עם התובע מקבל משנה תוקף בעתיד, שכן יש להביא בחשבון שמאז הטביעה ועד היום מתגורר התובע עם הוריו ואחיו והם נטלו ונוטלים חלק נכבד בסיעודו וליוויו. בעתיד עם התבגרות ההורים ולאחר אריכות חייהם התובע ייעזר ויישען בעיקר על המטפלים. במצבו של התובע, אפשרי שילוב של מלווה ישראלי ומטפל זר. חלוקת תפקידים אפשרית, שהמטפל הזר יעסוק בעיקר במטלות משק הבית וסיעוד אישי הנדרש לתובע והמלווה הישראלי יועסק למספר שעות כל יום, בהן ינהג את התובע לפי הצורך, ישהה איתו, יתמוך בו ויהיה לו לבן שיחה. בהקשר זה אעיר כי מתצהיר אם התובע ומהמסמכים שצורפו לתצהירה (בנספח 22 לתצהיר) עולה כי משפחת התובע ביקשה בשנת 2004 וקיבלה היתר להעסקת עובד זר שיטפל בתובע, וגם לפני כן, העסיקה מספר עובדים זרים, באופן לא רשמי, לטיפול וסיעוד התובע. אולם, מאחר ובתקופה האמורה התובע מתגורר עם הוריו ונעזר גם בבני משפחתו שיכולים לספק לו את צרכיו החברתיים השונים ומשלימים למעשה את הצרכים שהעובד הזר לא יכול לספק לו. ישנה, איפוא, הצדקה לסטות מהסכום שנפסק בראש נזק זה בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר בע"מ, פ"ד נד (4) 450. גם בגין העיוורון הנוסף על מכלול הנכויות מהן סובל התובע, יש צורך בעזרה אקטיבית בהיקף שעות גדול יותר מכ- 4 שעות ביממה. בעניין זה אדגיש כי ד"ר לנגר עצמו, העריך כי במידה והתובע ישאר לגור בביתו ולא במוסד, הוא יזדקק לעזרה פעילה במשך כ- 6 שעות (ולא במשך כארבע שעות בלבד) המפוצלות על פני היממה, יחד עם הצורך בהשגחה וליווי במשך שאר שעות היממה. בהתחשב בעובדה כי התובע מתגורר כיום עם הוריו, תועמד עלות העזרה לה זקוק התובע מהיום ועד 10 שנים על סך 14,000 ₪. בסכום זה הבאתי בחשבון את הצורך בהעסקת מלווה ישראלי לסירוגין, בנוסף למטפל הזר. בגין התקופה המתחילה כעבור 10 שנים מהיום ועד תום תוחלת חייו של התובע, תועמד העזרה על סך של 16,000 ₪ לחודש. סכום זה יאפשר לתובע להעסיק באופן קבוע בנוסף למטפל הזר, מלווה אחד ישראלי שיהיה לו גם לבן שיחה. הסכום כולל גם את הוצאות המחייה של המלווים ומתחשב גם באפשרות שהתובע ייאלץ בתקופות מסוימות לעשות שימוש בהעסקה באמצעות חברות כוח -אדם או במקרה שבו בשל שינויים בשוק העובדים הזרים לא יהיו עובדים כאלה זמינים. ולאחרונה המחלוקת בין שופטי בית הדין הארצי לעבודה גבי גמול שעות נוספות למטפלת פיליפינית, ששימשה כמטפלת סיעודית ע"ע(ארצי) 157/03 גולטן נ' יעקב, ניתן ביום 1.1.2007 (לא פורסם). 87. אשר לעזרת הזולת בעבר- מיום הטביעה התובע הסתייע כאמור בעזרת משפחתו ובחלק מהתקופות גם בעזרתו של מטפל בשכר. לתצהירה של אם התובע צורפו קבלות המעידות על תשלום עבור עזרה זו בסך של 95,592 ₪ נכון ליום עריכת התצהיר (29.1.06). אני מעריכה את הוצאות העבר עבור העזרה לה נזקק התובע הן ממטפלים אשר נשכרו על ידו והן את הפיצוי אשר יש להעניק לבני משפחתו עבור העזרה אותה הושיטו לו, מעבר לעזרה המקובלת על ידי בני משפחה, ובהתחשב בתקופת האשפוזים הממושכת לאחר הטביעה, באופן גלובלי, בסך של 400,000 ₪. לעתיד מהיום ועד 10 שנים מהיום, לפי סכום חודשי בסך 14,000 ₪ : 1,449,865 ₪. החל מאוקטובר 2018 ועד הגיעו של התובע לגיל 70 שנים, לפי סכום חודשי בסך 16,000 ₪: 3,178,783 ₪. * רצ"ב דף משערכת מוסמן (ג(1) ו- ג(2)). 88. סה"כ פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 5,029,000 ₪ (במעוגל). הוצאות רפואיות: 89.ד"ר סבר יונתן, המליץ בחוות דעתו כי התובע יקבל טיפול על ידי פסיכיאטר וטיפול על ידי פסיכולוג שיקומי שיעזור לו לעבד את אובדניו הרבים ולבנות עמו תוכנית ריאלית לעתיד. ד"ר כ"ץ, המומחה השיקומי מטעם התובע, מנה בחוות דעתו את הטיפולים להם זקוק התובע כצרכים שיקומיים. לדבריו, התובע זקוק לתרופות להפחתת ספסטיות וכי יש מקום לשקול התערבויות טיפוליות נוספות, כמו הזרקות להפחתת ספסטיות. ד"ר כץ הוסיף כי יתכן שהתובע יזדקק לתרופות להסדרת היציאות ולמניעת זיהומים או דליפות שתן. ד"ר כ"ץ ציין כי התובע זקוק למעקב נוירוכירורגי קבוע בשל הדלף החדרי-צפקי שעלול לדבריו להסתם ולהזדהם, ובדיקות הדמיה (CT מוח אחת לשנתיים או כפי שידרש על ידי רופאיו). עקב הסקוליוזיס דרושים לדעת ד"ר כ"ץ מעקב אורטופדי, בדיקות הדמיה ומחוך ויתכן צורך בהתערבות ניתוחית. בנוסף המליץ על טיפולים פיזיוטראפיים, ריפוי בעיסוק והמשך טיפולים על ידי קלינאית תקשורת לשיפור הדיבור והשפה. ד"ר כ"ץ הוסיף וציין כי לתובע מומלץ לקבל יעוץ מיני ואף יתכן ויזדקק גם לשירות בתחום הזה בתשלום. 90.התובע מבסס את תביעתו לפיצוי בגין עלויות ההוצאות הרפואיות אשר אינן מכוסות בסל הבריאות על חוות דעתה של הגב' שיפמן ומבקש לפסוק לו סך מינימלי של 750,000 ₪. הנתבעים אינם חולקים על הצורך של התובע בטיפולים אלו (למעט הייעוץ המיני), אולם טוענים כי התובע זכאי לקבל טיפולים אלו מקופת החולים בה הוא חבר, מאחר והם כלולים בסל הבריאות. בתצהיר אימו של התובע נטען כי התובע מקבל בין היתר טיפולים אלטרנטיביים בעלות גבוהה, למרות שטיפולים אלו לא זכו להמלצה של אף לא אחד מהמומחים, ואף לא להמלצתה של הגב' שיפמן. 91.אכן, מרבית הטיפולים זכאי התובע לקבל במסגרת סל הבריאות. אמו של התובע אף אישרה זאת בעדותה אולם לדבריה היא אינה מרוצה מהטיפול הפיזיותרפי אותו מקבל התובע ולפיכך בחרה לו מטפל פרטי (שורות 1-23 בעמ' 66 לפרוט'). לאור מכלול צרכיו הרפואיים של התובע נראה כי הוא זכאי לקבל את מרביתם במסגרת שירותי הרפואה הציבורית. יחד עם זאת, התובע עשוי להידרש מעת לעת לטיפולים אשר אינם כלולים בסל הבריאות או לשלם השתתפות עצמית מסוימת עבור טיפולים הכלולים בסל. הפיצוי עבור הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד יוערך בסך של 250,000 ₪. התאמת דיור 92.התובע זקוק לדיור המותאם לנכה המתנייד בעזרת כיסא גלגלים. ד"ר כץ רשם בחוות דעתו כי דירת התובע צריכה להיות במבנה בעל גישה ללא מדרגות, בנוסף, זקוק לחניה מקורה קרובה לבית וגישה מותאמת לכיסא גלגלים ומקורה מהחניה לדירה. יש לוודא שלא יהיו מכשולי ריצפה בדירה או במעבר מהחניה אליה, הפתחים והדלתות צריכים לאפשר מעבר כסא גלגלים ורצוי שיהיו ברוחב 90 ס"מ לפחות, צריכה להיות גישה נוחה בכיסא גלגלים ליחידות שונות בדירה, כולל חדר האוכל, שירותים ומקלחת ומבניהם של יחידות הדירה יאפשר תנועה של כיסא גלגלים בתוכן. ד"ר כ"ץ מעריך כי דירה המותאמת לצרכי התובע, לרבות מגורי מטפל וסיכוי (אפילו קלוש ביותר) להקים משפחה בעתיד, תהא גדולה בכ- 40 מ"ר מהדירה בה היה מתגורר אלמלא נכותו. 93.התובעים סומכים את טענותיהם לעניין עלויות התאמת הדיור על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אריאל ברלינר (מיום 25.1.06) וכן על תצהיריהם של הורי התובע גבי הוצאות התאמת הדיור אשר בוצעה בדירתם הנוכחית. הנתבעים מצידם המציאו חוות דעת אשר נערכה על ידי השמאי והאדריכל מר חיים בן ארי (מיום 20.2.06). 94.התובע מתגורר עד היום עם הוריו, אחיו והמטפל, בדירת המשפחה בראשון לציון. כעולה מחוות הדעת של שמאי המקרקעין, דירת ההורים, במקור, נמצאת בקומת קרקע בשטח של כ- 69 מ"ר. במהלך השנים נבנתה בעורפה תוספת בניה בשטח של כ- 36 מ"ר ובשנת 2004 הורחבה על ידי בניה נוספת שהגדילה את שטחה בכ- 27 מ"ר כדי להתאימה למצב התובע. בנוסף לכך, מתחת לדירת ההורים, נבנה עבור התובע שטח זהה כתוספת לבניה קיימת, כך שהשטח הכולל של הקומה התחתונה מגיע לאחר תוספת הבניה לכ- 41 מ"ר. מר בן ארי הבהיר בחוות דעתו כי שתי הקומות תוכננו והותרו לבניה כדירה אחת עם מעלית ומדרגות פנימיות המקשרות ביניהן, אך בפועל, המדרגות לא נבנו, תוספת הבניה משנת 2004 גדולה מזו שהותרה והמעלית שתוכננה הותרה לבניה במרכז הדירה והותקנה בקצה העורפי שלה. כתוצאה מכך, מציין מר בן ארי, נוצרו 2 דירות; בקומה העליונה נמצאת דירת המשפחה המורכבת מ- 6 חדרים ו-2 חדרונים בשטח כללי של כ- 132 מ"ר ובקומה התחתונה נמצאת יחידת דיור בת 3 חדרים בשטח של כ- 41 מ"ר. התובע כאמור מתגורר בדירת המשפחה בקומה העליונה בעורף הדירה והדירה התחתונה אינה משמשת למגורים. לדעתו הדירה בקומה התחתונה אינה מתאימה למגורי התובע שכן החדרים קטנים מהנדרש וגובהה הפנימי נמוך בשיעור משמעותי מהגובה המותר למגורים. 95.הורי התובע הסבירו בעדותם כי נוכח מצבו הרפואי של התובע ומכלול נכויותיו, התאימו את דירתם למגוריו ושילמו למעלה מ- 68,000$. לתצהיר אמו של התובע צורפו, ב- נספח 17, מספר קבלות עבור תשלומים שונים, לרבות עבור הוצאות עבודות התאמת הדיור. התובעים מבקשים לפסוק פיצוי בגין הוצאות התאמת הדיור בעבר והן בגין התאמת דיור קבוע לתובע בעתיד. לטענת הנתבעים, הסכום הנטען לא הוכח על ידי התובעים ואין לפסוק פיצוי בגינו. לחילופין, טוענים הנתבעים, אפילו אם הסכום היה מוכח, מדובר בהשבחה של הדירה, אותו יוכלו תמיד התובעים לקבל בעת מכירתה ובאם יחליטו לרכוש לתובע דירה אחרת שתתאים לצרכיו. בעניין זה סומכים הנתבעים על דבריו של מר ברלינר, שמאי המקרקעין מטעם התובעים, שאישר את הדברים בחקירתו הנגדית (שורות 15-16 בעמ' 88 לפרוט'). לטענתם, פסיקת פיצוי בגין הוצאות העבר והן לעתיד מביאה ל"כפל פיצוי". הנתבעים מבקשים להניח כי ההתאמה שבוצעה בעבר תשמש את התובע גם בעתיד ולחילופין הינה בגדר השבחה שניתן להחזיר את ההוצאות בגינה במידת הצורך במכירת דירת ההורים. 96. התובעים זכאים להוצאות שהוצאו בעבר עבור התאמת דירתם, שהנה דירת מגוריו הנוכחית של התובע, למוגבלויותיו וכן לדיור קבוע מותאם בעתיד. העובדה כי ההתאמה שבוצעה בדירת ההורים השביחה אותה בגובה עלות הבניה אין בה כדי לשלול פיצוי בגין הוצאות ההתאמה שבוצעה. אילולא מצבו של התובע בעקבות הטביעה, הוריו לא היו צריכים "להשביח" את דירתם ואין להניח בוודאות כי ימכרו את דירתם הנוכחית כדי לרכוש דיור מותאם עבור התובע ובכך לוודא כי יחזירו את הוצאות "ההשבחה". ההתאמה שביצעו ההורים בדירתם, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של התובע ביום האירוע, היתה תוצאה ישירה של האירוע ומחוייבת המציאות החדשה שנוצרה. אשר לפיצוי בגין הוצאות העבר, סכומן המצטבר של הקבלות שצורפו לתצהיר אמו של התובע אינו מגיע לסכום הנטען על ידי התובעים בפריט זה (68,000$). על העבודות שבוצעו ניתן ללמוד גם מחוות דעתם של שמאי המקרקעין מטעם שני הצדדים. במצב דברים זה, אעריך את הפיצוי, בהתחשב בסכומן של הקבלות שצורפו (כ-140,000 ₪) ובכך כי חלק מהקבלות מתייחסות ליחידת הדיור בקומה התחתונה (המרתף) שנמצאה על ידי שמאי המקרקעין מטעם שני הצדדים כלא מתאימה למגורים בכלל ובפרט למגורי התובע ואין, איפוא, הצדקה לפסוק לתובעים פיצוי בגין הוספתה. מר ברלינר, העיד כי הוא רשם בחוות דעתו את ההוצאה עבור התאמת הדיור בעבר כפי שנמסרה לו ע"י התובעים ולא ראה קבלות המתעדות הוצאות אלו (שורה 29 בעמ' 87 לפרוט'). מר בן ארי, השמאי מטעם הנתבעים, העריך את עלות ההתאמה שבוצעה בדירת ההורים, בסך של 57,400$ המורכבת מהעלויות שלהלן: עלות הגדלת קומת קרקע (דירת ההורים)- 10,800$; עלות בניית קומת קרקע תחתונה "מרתף"- 28,000$; עלות התקנת המעלית המחברת בין שתי הקומות- 18,000$. אני מעריכה את הפיצוי בגין עלויות התאמת הדיור בעבר ועלויות התאמה נוספת או משלימה שיכול והורי התובע יצטרכו לבצע בדירת מגוריהם, כל עוד התובע מתגורר איתם, בסך של 150,000 ₪. אשר לעתיד, התובע זכאי לפיצוי בגין ההפרש בין עלות רכישת דיור רגיל, שממילא היה רוכש אילולא נפגע, לדיור מותאם למוגבלויותיו. כפי שציינתי, ד"ר כ"ץ מעריך כי דירה המותאמת לצרכי התובע, לרבות מגורי מטפל וסיכוי (אפילו קלוש) להקים משפחה בעתיד, תהא גדולה בכ- 40 מ"ר מהדירה בה היה מתגורר אלמלא נכותו. מקובלת עלי עמדתו של מר בן ארי, השמאי מטעם הנתבעים, לפיה ההתאמות הדרושות לתובע כאשר הן מבוצעות בדירה חדשה בשלב בניית השלד, הן בעלות ערך זניח, כ- 1,000 $. אשר לפער הנוגע לעלותו של מ"ר בבית חדש (שכבר נבנה) בין חוות דעתם של מר ברלינר ומר בן ארי, אינו משמעותי, ועומד על 200$. לפיכך, עלותו של כל מ"ר כממוצע בין חוות הדעת, קרי כעלות של 1,700$. לפיכך, התובע זכאי עבור התאמת הדיור בעתיד לפיצוי בסך 250,000 ₪. 97. סה"כ פיצוי בגין התאמת הדיור בעבר ובעתיד: 400,000 ₪. ניידות ועלות העסקת נהג 98. התובע זקוק במצבו לרכב לצרכי ניידותו וכי הוא עצמו לא יוכל לנהוג ברכב זה. ד"ר כץ, ציין בחוות דעתו כי התובע זקוק להסעה ברכב מרווח, אמין וממוזג, עם מתקן לקיבוע כיסא גלגלים. לצורך פסיקת הפיצוי בגין הפסדי הניידות, יש להבחין בין שתי תקופות שונות: האחת, התקופה המתחילה מיום הטביעה ועד מרץ 2003 (מועד רכישת הרכב המותאם עבור התובע). השנייה, ממרץ 2003 ואילך; היחידה לגמלת ניידות במשרד הבריאות, בהחלטתה מספטמבר 2000, קבעה לתובע מוגבלות צמיתה בניידות בשיעור 100% החל מיוני 1999. הועדה לגודל רכב שבמסגרת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, דנה בבקשת התובע לרכב מיוחד למוגבל בניידות שאינו נוהג והמליצה על רכב "ואן" מסוג פורד טרנזיט- למי שאינו נהג. מחלקת הניידות במוסד לביטוח לאומי, אישרה לתובע שימוש ברכב "ואן" מסוג פורד טרנזיט בתוספת אביזרים מיוחדים. (מוצגים 13 ו- 15 למוצגי עיריית ראשון לציון). 99.לעניין הפיצוי בראש נזק זה, סומכים התובעים על חוות דעתו של הכלכלן משה קצין (מיום 11.1.06) והנתבעים הגישו מטעמם את חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין, שמאי רכב ומומחה להתאמת רכב לנכים וחישוב עלויות (מיום 29.1.06). כעולה משתי חוות הדעת האמורות, התובע זכאי לפטור בשיעור 75% מהמיסים על הרכב שאושר לו בהתאם להסכם בדבר גימלת ניידות שנחתם בין משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי. מר קצין ערך את חוות דעתו בהתאם להחלטת המל"ל שאישר לתובע שימוש במכונית "ואן" מסוג פורד טרנזיט. על פי חוות דעתו של מר קצין, עלות הרכישה הראשונה של רכב מסוג זה בהתאם לנתוני התובע ובהתחשב בפטור החלקי מהמיסים על הרכב שאושר לתובע (75%), הנה בסך 154,125 ₪ (לפי מחירון דצמבר 2005). עלות האחזקה החודשית של הרכב מסתכמת, להערכת מר קצין, בסך של 2,951 ₪. עלות זו נקבעה בהנחה שהיקף הנסיעות הוא 1,000 ק"מ לחודש. היקף הנסיעות האמור מבוסס בעיקר על נתונים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על גישת הביטוח הלאומי ביחס לנכים וגישת מס הכנסה להיקף נסיעות של אדם רגיל. עלות האחזקה החודשית כוללת, החזר הון, ביטוחים ורישיון שנתי, תיקונים וחלפים, צמיגים, דלק ושונות וכן חושבה לפי פטור בשיעור 75% מהמיסים על הרכב. על פי חוות דעתו של מר קצין, העלות החודשית בגין האביזרים המאושרים לנכים שאינם נוהגים (כולל מעלית להעלאת הנכה), מסתכמת בסך 576 ₪. מר מוגילבקין ערך את חוות דעתו לפי שתי חלופות: האחת, לפי הרכב היציג שאושר לתובע- "ואן" מסוג פורד טנזיט. השנייה, בהנחה והתובע ירכוש רכב "ואן" מסוג יונדאי H-1, אשר לדבריו הינו גם מתאים להסעת התובע, זול יותר ואף נוח יותר הן לנכה והן לנהג. להערכת מר מוגילבקין, עלות רכישה חד פעמית של רכב "ואן" מסוג פורד טרנזיט, לאחר פטור בשיעור 75% מהמיסים, הנה בסך כ- 143,125 ₪. עלות האחזקה החודשית של רכב זה, בהנחה והתובע יסע כ- 500 ק"מ בחודש, הנה, להערכתו, בסך 2,105 ₪ ובהנחה והתובע יסע כ- 1,000 ק"מ לחודש, סך של 2,470 ₪. מר מוגילבקין מסכים להערכת מר קצין את עלותם החודשית של האביזרים בסך של כ- 576 ₪. 100. לצורך חישוב הפיצוי בגין רכישת הרכב המותאם ואחזקתו החודשית, יש להפחית מעלות הרכישה ומעלות האחזקה החודשית של הרכב את שיעור הוצאות הניידות שהתובע היה מוציא במהלך חייו גם אלמלא הטביעה, בין אם על ידי רכישת רכב ואחזקתו ובין אם על ידי שימוש בתחבורה ציבורית. לטענת התובעים יש לפסוק לתובע פיצוי בגין מלוא עלות הרכישה הראשונית של הרכב המותאם מאחר ולשיטתם הרכב הינו אביזר הכרחי מבחינת התובע ואין להניח כי הוא היה רוכש רכב לצרכיו האישיים במהלך חייו אלמלא הטביעה. זו אין לקבל; התובעים סומכים את דבריהם על פסיקה ישנה יחסית של בתי משפט מחוזיים ואינה מתאימה למציאות החדשה במדינת ישראל. כיום, סביר להניח שכל אדם במדינה היה רוכש ביום מן הימים רכב לצרכיו הפרטיים ללא קשר לפגיעה או מוגבלות כלשהי בניידותו (ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי ואח', פ"ד נב (3) 817). במקרה דנן ובהתחשב בגיל הצעיר שבו איבד התובע את כושר ניידותו ונאלץ לרכוש רכב לצורך הסעתו, אני מעריכה הפחתה זו בשיעור 25% עד הגיעו לגיל 25 שנים ובשיעור 40% מגיל 25 שנים עד תום תוחלת חייו. לאחר הפחתת הוצאות הניידות שהתובע היה ממילא מוציא בחייו בשיעורים שקבעתי מעלות האחזקה החודשית של הרכב לפי הערכתו של מר קצין, מומחה התובעים, מתקבל סכום דומה לסכום הקצבה החודשית (סך כ- 2,708 ₪) המשולמת לתובע מענף הניידות במוסד לביטוח לאומי (ר' פירוט התשלומים מאגף הניידות במוצג עירית ראשון/ 15). אמו של התובע ציינה בתצהירה כי בפועל, היא ובעלה, רכשו עבור התובע רכב "ואן" מסוג פורד, דגם טרנזיט קומבי, שנת ייצור 2003 בעלות של 142,140 ₪, לאחר פטור ממיסים בסך 30,344 ₪. החשבוניות המתעדות את הרכישה משנת 2003 ומחירה צורפו ב-נספחים 30 ו- 31 לתצהיר. לפי מסמכי המל"ל שצורפו בנספח 2 למוצג 15 במוצגי העיריה, הרכישה של הרכב בוצעה במרץ 2003. על פי תעודת עובד ציבור מטעם מנהלת מדור ניידות במל"ל מיום 27.2.06 (מוצג עירית ראשון/ 11), בנוסף לגמלת הניידות, התובע קיבל מענף הניידות הלוואה עומדת בסך 51,774 ₪, קרן הלוואות בסך 95,018 ₪ ומימון אביזרים בסך של 53,223 ₪. עולה איפוא כי גם ללא ניכוי 25%, או 40% בהמשך, מעלות רכישת הרכב הנטענת על ידי התובעים, סך 142,140 ₪, הפיצוי לא יעלה על הסכום הכולל שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי לרכישת הרכב המותאם. לאור האמור, גמלאות הניידות המשולמות לתובע והסכומים שקיבל מענף הניידות עבור רכישת הרכב ומימון אביזריו דומות לשווי הפיצוי. התובע לא יפוצה בפריט זה והגמלאות לא ינוכו מסך הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לו. 101.העסקת נהג אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין העסקת נהג מהפיצוי שנפסק בראש הנזק עזרת הזולת. בפסיקת הפיצוי בגין העזרה בעבר התחשבתי בכך שבני משפחתו של התובע נאלצו להסיע אותו לאחר הטביעה. בגין העזרה בעתיד, יש די בסכום החודשי שנפסק בגין עזרת הזולת, שאחד המטפלים יהיה בעל רישיון נהיגה וידאג להסעתו של התובע לפי הצורך. 102. פיצוי בגין הנסיעות בתקופה המתחילה מיום הטביעה (25.6.1999) ועד רכישת הרכב הראשון (03/2003) התובע איבד את כושר ניידותו לחלוטין ויש להתחשב גם בהוצאות הניידות המוגברות של בני משפחתו שסעדו אותו בתקופות האשפוזים וליוו אותו לטיפולים ולמעקבים הרפואיים בעיקר בשנתיים הסמוכות לאחר הטביעה. אמו של התובע צירפה לתצהירה קבלות חלקיות על הוצאות נסיעה בתקופה זו. הוצאות ניידות מוגברת בתקופה זו יועמדו על סך של 75,000 ₪. עלויות כביסה וייבוש 103. גם בעניין זה הוגשו חוות דעת של מר קצין, מטעם התובעים, ומר מוגילבקין מטעם הנתבעים. הפיצוי יחושב בהנחה והתובע יזדקק למכונת כביסה ויבוש פעם נוספת מדי שבוע. לפי חוות דעתו של מר קצין, העלות של הפעלת מכונת כביסה ומכונת ייבוש פעם נוספת בשבוע היא 50.39 ₪. לפי מר מוגילבקין, העלות השנתית העודפת של מכונת כביסה הינה 220 ₪ לשנה ושל מכונת יבוש כ- 96 ₪, דהיינו עלות חודשית כוללת של 26.3 ₪. מר קצין ערך את חישוביו לפי העלות הממוצעת ולא לפי העלות השולית כפי שצריך היה להיות. בהערכת הפיצוי בראש נזק זה יש להתחשב גם בכך כי בשל השליטה החלקית של התובע על הסוגרים הוא יזדקק גם לחיתולים ולבלאי מואץ של בגדים מגבות ומצעים. בשוקלי אל כל אלה, יועמד הפיצוי לעבר ולעתיד בסכום של 15,000 ₪. עלויות רכישה אחזקה והחלפה של ציוד קבוע ומתכלה 104. לאור נכותו הקשה של התובע אין ספק כי יזדקק לעזרים ואביזרים רבים בכדי לסייע לו לתפקד ולשמור על איכות חיים סבירה ככל הניתן. ד"ר כ"ץ מונה בחוות דעתו את האביזרים הבאים: אמצעים להשעמת מוסיקה ומלל כמו מערכת קולית, קלטות ודיסקים במטרה לעזור לתובע להתמודד עם העיוורון; כיסא גלגלים קל משקל שיש להחליפו, עקב בלאי, כל כ-5 שנים; כרית ישיבה מסוג שיסייע להפחתה מרבית של הלחץ, שיש להחליפה עקב הבלאי כל כשנתיים (כרית כמו ROHO או JAY); כיסא גלגלים רזרבי שיש להחליפו עקב הבלאי כל כ- 10 שנים; עגלת שירותים שיש צורך להחליפה כל כ- 5 שנים; שולחן העמדה, רצוי חשמלי, או מתקן העמדה ייעודי או כיסא גלגלים שמאפשר עמידה וזאת לתרגול עמידה; סדי פוטורו לידיים שמתבלים ויש להחליפם כל כשנה עד שנתיים; מיטה רחבה (ברוחב מטר לפחות) עם אפשרות להרמה (רצוי חשמלית) ועם אפשרות להתאמת גובהה כנדרש; מזרון ספוג בעובי 10 ס"מ לפחות שיש להחליפו עקב בלאי אחת לשנתיים עד שלוש שנים לפחות ועליו מזרון "ביצים" שמתבלה ויש להחליפו כל 6 עד 12 חודשים. ד"ר לנגר, מנה בחוות דעתו את האביזרים הבאים: כיסא גלגלים קל משקל שהתובע יצטרך להחליפו כל כחמש שנים; כרית למניעת פצעי לחץ; כיסא רחצה; מיטת בית חולים ממונעת (לדוג' פאולר) ומזרון למניעת פצעי לחץ; מנוף ביתי; מתקן העמדה פסיבית; סדים לידיים שיש להחליפם פעם בשנה; 105. הפיצוי יחושב בגין כל האביזרים המנויים בחוות דעתם של ד"ר כ"ץ וד"ר לנגר ולא אלה שפורטו בחוות דעתה של הגב' איילה שיפמן (המומחית לעלויות השיקום מטעמם). חלק מהציוד והאביזרים שמנתה הגב' שיפמן בחוות דעתה, מעבר למה שנזכר בחוות דעתם של המומחים השיקומיים, הנו ציוד ואביזרים שהתובע ממילא היה רוכש ומחזיק ללא קשר לטביעה. 106. גבי העבר, אם התובע צירפה לתצהירה קבלות (בנספחים "1"-"16")שמהן ניתן ללמוד על חלק ההוצאות אשר הוצאו בפועל בגין רכישת אביזרים אלה ואחזקתם (כ- 50,000 ₪). אני מעריכה את הפיצוי בגין ההוצאות בראש נזק זה בעבר, על דרך האומדנא, בסך של 50,000 ₪. 107. גבי הפיצוי לעתיד, בהתבסס על טווח המחירים שפורט בחוות הדעת ולפי מועדי ההחלפה השונים לאותם אביזרים, תועמד עלות הציוד על כ-1,700 ₪ לחודש. הפיצוי לעתיד, מהיום ועד תום תוחלת חייו של התובע (גיל 70): 512,439 ₪. * רצ"ב דף משערכת מוסמן (ד). 108. סה"כ פיצוי בגין ציוד ואביזרים, לעבר ולעתיד: 563,000 ₪ (במעוגל). הוצאות אפוטרופסות 109. לטענת התובעים, פגיעתו של התובע תחייב מינוי אפוטרופוס, כאשר כיום, כל עוד הוריו חיים הם משמשים לו כאפוטרופוס. לעתיד, טוענים התובעים, ככל שהוריו ילכו ויתבגרו ולא יוכלו עוד להמשיך ולטפל בו, התובע יזדקק לאפוטרופוס שינהל את ענייניו. התובעים מבקשים לפסוק בראש נזק זה סך של 151,200 ₪ לעבר ולעתיד, בהתאם להוצאות אפוטרופסות חודשיות בסך 400 ₪ כפי שהעריכה הגב' שיפמן בחוות דעתה. 110. יתכן ובעתיד לא יוכלו עוד ההורים למלא את תפקידם כאפוטרופסים לתובע ויהיו תקופות שבהן המטפל לא יוכל למלא תפקיד זה או לא יהיה מתאים למלא אותו תפקיד. על כן אני מעריכה את הוצאותיו הצפויות של התובע עבור שירותי אפוטרופסות לעתיד, בסך של 40,000 ₪. הנזק הלא ממוני 111. אין מילים לתאר את סבלו של התובע, שהפך מנער צעיר ושוקק חיים לנכה קשה תלוי בזולתו בכל אשר יפנה; בעקבות הטביעה, נותר התובע לצמיתות לא רק משותק בארבעת גפיו, ללא יכולת ניידות וללא שליטה מלאה על הסוגרים, אלא גם עיוור ואפילו אינו יכול לראות את העולם שבחוץ, וכן סובל מנכות קוגניטיבית והפרעה דיסארטיבית בדיבור. התובע תלוי באופן מלא באחרים בכל פעולה מפעולות היום יום ויהא כך עד יומו האחרון. 112. בהערכת סכום הפיצוי יש לקחת בחשבון הן את הקיצור בתוחלת חיי התובע, חומרת הפגיעה ותוצאותיה הקשות ואת גילו הצעיר ביום הטביעה. בשוקלי את כל אלה ובשים לב לסכומים שנפסקו בפסיקה במקרים דומים, נראה לי נכון לפסוק לתובע סך של 1,300,000 ₪ הפסד השתכרות לאב 113. בתצהירו טען אבי התובע כי בעקבות הטביעה הוא סבל מהתמוטטות כלכלית ונאלץ לפרוש משותפות בחנות ובעסק לייצור סריגים אותו פתח כחודשיים לפני הטביעה. כתוצאה מכך, טוען אבי התובע, נגרמו לו הפסדי שכר ניכרים אותם אומדים התובעים בסך של 400,000 ₪. התובעים לא צירפו שומות מס של אבי התובע עובר לתאונה, ולמעשה לא המציאו ראיה על השתכרותו עובר לתאונה ולאחריה. גם בחקירתו הנגדית ניתן היה להתרשם כי אבי התובע התקשה לתת הסברים גבי מהות עסקיו, מצבם בעבר וכיום, וניסיונותיו לשוב למעגל העבודה. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית סיפר אבי התובע כי חלה בסרטן בראשו וכתוצאה מכך עבר ניתוח בראש. וכי כיום הוא מוכר כנכה בעל 100% נכות מהמוסד לביטוח לאומי (עמ' 82 לפרוט' הדיון מיום 6.4.06). 114.בנסיבות אלו, בהן לא הוכח כי נגרמו לאבי התובע הפסדי השתכרות בפועל, וממילא לא הוכח גובה ההפסד, ומאחר ועלה כי מספר שנים לאחר הטביעה הוכר אבי התובע כנכה בשיעור של 100% ועל כן ממילא לא יכול היה להמשיך ולעבוד גם אם לטענתו עשה כן עובר לתאונה, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. פיצויים עונשיים 115.ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי מקרה זה הינו מסוג המקרים בהם יש לפסוק פיצויים עונשיים לזכות התובעים. 116.פסיקת פיצויים עונשיים בתיקים אזרחיים היא עניין חריג ונעשית בתביעות המתבססות על עוולות המצריכות כוונה, רצון או במקרים "שיש עימם מעין כוונה". על כך עמד לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם, ניתן ביום 11.4.05, לא פורסם: "יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות, וגם בגדרי המשפט המשווה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, יש המצמצמים ויש המרחיבים, אך -כדברי בית המשפט - "פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים..." על אף קביעתי בדבר רשלנות הנתבעים, והחלוקה ביניהם שנעשתה לפי מידת האשמה שייחסתי לכל אחד מהם, ולמרות שמצאתי כי ההסתדרות בחרה להוציא לפועל שביתה במתכונת שאינה מידתית ועל כן נושאת גם היא באחריות לאירוע הטביעה, אין לומר כי הנתבעים, או חלק מהם, גיבש יסוד נפשי של זדון או כוונה העולה כדי חיובם בפיצויים עונשיים. 117.סיכום הפיצויים- לפני ניכוי גמלאות המל"ל: אובדן השתכרות - עבר ועתיד (סעיף 83) 2,612,000 ₪ עזרת הזולת - עבר ועתיד (סעיף 88) 5,029,000 ₪ הוצאות רפואיות - עבר ועתיד (סעיף 91) 250,000 ₪ התאמת דיור - עבר ועתיד (סעיף 97) 400,000 ₪ הוצאות ניידות מוגברת - עבר (סעיף 102) 75,000 ₪ כביסה וייבוש - עבר ועתיד (סעיף 103) 15,000 ₪ ציוד ואביזרים - עבר ועתיד (סעיף 108) 563,000 ₪ אפוטרופסות (סעיף 110) 40,000 ₪ הנזק הלא ממוני (סעיף 112) 1,300,000 ₪ סה"כ פיצויים 10,284,000 ₪ 118.ניכויי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי ששולמו ומשולמות לתובע בגין מצבו בעקבות הטביעה (קצבת ילד נכה, קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים), למעט גמלאות הניידות והתשלומים שקיבל התובע מענף זה כפי שקבעתי בפריט הניידות. הנתבעים צירפו חוות דעת אקטואריות ערוכות על ידי מר שי ספיר גבי שווי תגמולי המל"ל נכון ליום 31.01.06 ( מוצג עירית ראשון / 12). על הנתבעים לעדכנן כדי שהניכויים יבוצעו לפי חישוב נכון ליום פסק הדין ובהוספת ריבית לתשלומי העבר מיום אירוע הטביעה ועד יום פסק הדין. סיכום 119.אשר על כן אני מחייבת את העיריה, ההסתדרות והמדינה כל אחת, וביחד ולחוד, לשלם לתובע את נזקו בסך 10,284,000 ₪, בניכוי סכום גמלאות המל"ל לפי החישוב שהוריתי לעיל. בנוסף, נתבעות אלה תישאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ מהסכום שיתקבל לאחר ניכוי סכום גמלאות המל"ל. בנוסף תשאנה בתשלום אגרת בית המשפט על פי תקנה 23(2) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז - 2007. סכום האגרה יתחלק בין העיריה וההסתדרות בחלקים שווים ביניהן, כי המדינה פטורה מאגרה. כמו כן תישאנה העיריה, ההסתדרות והמדינה בהוצאות המשפט אותן אני שמה לסך 40,000 ₪. הסכומים כולם ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מ- 17.11.2008 ועד התשלום המלא בפועל. ככל שידרוש התובע מהעיריה את תשלום נזקו, רשאי הוא לדרוש מסהר ביטוח ומכלל ביטוח, כל אחת על פי תנאי חוזה הביטוח שכרתה עם העיריה, לשלם לו ישירות את תגמולי הביטוח. הודעות צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח כנגד המדינה, ההסתדרות והתובעים נדחות ללא צו להוצאות וללא חיוב המודיעות בתשלום אגרת בית המשפט בגינן. העסקת עובדים זריםועדת חריגיםעובדים זרים