השופט ד' לוין: 1. ביום 12.2.95 ניתן פסק-דיננו, שבו החלטנו לדחות את העתירה הנדונה ולחייב את המשיבה לשאת בהוצאותיו של כל עותר בסך 5,000 ש"ח. בשל דחיפות העניין הודענו את התוצאה ללא הנימוקים, ואנו ניגשים בזה למתן הנמקתנו. 2. העותר בבג"צ 486/95 סיים בחודש יולי 1993 את לימודי המשפטים בבית הספר למשפטים בר-אילן, אולם על-מנת להתחיל רשמית בתקופת התמחותו חסר לו ציון בסמינריון, ואותו הוא הגיש רק באמצע חודש אוקטובר 1993. העותר פנה למשרדי לשכת עורכי הדין לברר מהו המועד האחרון שבו ניתן להירשם להתמחות כדי שיוכל להיבחן ולקבל רישיון יחד עם שאר בני מחזורו, והתשובה שקיבל הייתה כי הלשכה נוהגת מימים ימימה לאפשר למתמחים להשלים את תקופת התמחותם עד למועד קבלתם ללשכת עורכי הדין, להבדיל מיום קיום בחינת ההתמחות, ולפיכך יוכל להירשם להתמחות עד ליום 30.11.93. משנמסר לו מידע זה, פנה העותר אל המרצה, אשר היה אמור לבדוק את עבודתו, וציין את התאריך הנ"ל כמועד הקריטי מבחינתו לקבלת הציון ולתחילת התמחותו הרשמית. ואכן, בסוף חודש נובמבר 1993 ניתן לו הציון החסר, וביום 29.11.93 נרשם העותר בלשכת עורכי הדין כמתמחה, ותחילת התמחותו אושרה. העותר בבג"צ 535/95 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה באנגליה בחודש יוני 1993, ונרשם כמתמחה רק ביום 29.11.93, שכן רק אז עמד בכל הדרישות לצורך רישומו להתמחות (שהן עמידה בכל הבחינות בדיני ישראל, למעט שתיים). לדבריו, גם לו נאמר במשרדי לשכת עורכי הדין כי יוכל להיבחן עם בני מחזורו בבחינות הלשכה, אם יירשם להתמחות עד יום 30.11.93. 3. ביום 4.8.94 התפרסם חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 22), תשמ"ד-1994, ועל-פי סעיף 4(2) שבו קוצרה תקופת התמחותו של כל אחד מן העותרים שלפנינו בשלושה חודשים, והועמדה על חמישה-עשר חודשים כלומר אמורה הייתה להסתיים ביום 28.2.95. בעקבות התיקון לחוק הנ"ל, הוגשו שתי עתירות לבית-משפט זה (בג"צ 4650/94 ובג"צ 4917/94), ובעקבותיהן הסכימה לשכת עורכי הדין להוסיף מועד נוסף לבחינות ההתמחות בעבור אותם מתמחים שתקופת התמחותם קוצרה לחמישה-עשר חודשים, מועד אשר יתקיים בחודש פברואר 1995. 4. בסוף חודש נובמבר 1994 פירסמה לשכת עורכי הדין הודעה, ולפיה בחינת ההתמחות בכתב תיערך ביום 14.2.95, ומי שיעמוד בה בהצלחה יוכל להיבחן בבחינה בעל-פה שתתקיים בתאריכים 26-28 בחודש פברואר 1995. עוד נאמר בהודעה כי רק מתמחה אשר יסיים את תקופת התמחותו כדין לא יאוחר מיום 13.2.95 יוכל להיבחן במועד זה. כאמור, שני העותרים שלפנינו אמורים לסיים את תקופת התמחותם רק ביום 28.2.95, כלומר כשבועיים לאחר המועד הנ"ל, ומכאן שעל-פי ההוראות הנ"ל לא יוכלו להיבחן יחד עם שאר בני מחזורם, וזאת בניגוד להנחיות שנמסרו להם בעבר. כל אחד מהעותרים הגיש בקשה דחופה למשיבה וביקש להיבחן במועד הקרוב. ביום 17.1.95 התכנס הוועד המרכזי של הלשכה לדון בעניינו של כל אחד מן העותרים, והחליט לדחות את בקשתם. מכאן העתירה שלפנינו. 5. העותרים טוענים כי אמנם בסעיף 38א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, נאמר כי: "בתום תקופת ההתמחות על המועמד לחברות בלשכה להיבחן במקצועות מעשיים... ". אולם את המונח "בתום" יש לפרש בהקשר זה כשלב הסופי של ההתמחות שמסתיימת עובר לתאריך ההסמכה, ולאו דווקא כמחייב השלמת כל תקופת ההתמחות, עובר לבחינה. העותרים מוסיפים וטוענים כי כך פירשה לשכת עורכי הדין את נוסח הסעיף במשך שנים רבות, ואיפשרה למתמחים להיבחן גם אם תקופת ההתמחות שלהם הסתיימה לאחר מועד הבחינה, ובלבד שסיומה קדם למועד קבלת המועמדים ללשכה (לגבי שני העותרים בענייננו - המועד שבו אמורים הם לסיים את התמחותם הוא אכן עובר למועד המשוער של טקס ההסמכה של חבריהם למחזור הלימודים שעמדו בבחינות ההתמחות). יתרה מזו, העותרים טוענים כי המצג שהציגה לשכת עורכי הדין לפניהם, ולפיו אם יירשמו להתמחות עד ליום 30.11.93 יוכלו להיבחן יחד עם שאר בני מחזורם, הינו בבחינת "הבטחת רשות" שניתנה בסמכות ובכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, ולפיכך ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים. לטענת העותרים, הם הסתמכו על המצג שהציגה לפניהם הלשכה ושינו את מצבם לרעה, לפיכך מנועה הלשכה היום מלהציג לפניהם דרישות חדשות סותרות. זאת ועד; לטענתם, במידה מסוימת הרע התיקון בחוק את מצבם, שהרי לו היו מתחילים בהתמחות חודשיים מאוחר יותר, כי אז היו נדרשים רק ל-12 חודשי התמחות, והיו משלימים את התמחותם עובר למועד הבחינות. העותרים תוקפים את החלטת המשיבה גם בטענות נוספות של חוסר סבירות, שיקולים זרים, הפליה וכולי. 6. מנגד טוען בא-כוח לשכת עורכי הדין כי סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין מטיל על הלשכה לבחון את המועמדים לחברות בלשכה "בתום תקופת ההתמחות" (ההדגשה שלי - ד' ל'), כאשר מטרת בחינה זו בתום תקופת ההתמחות היא לבחון אם המועמד אכן ביצע התמחות שיש בה כדי להכשירו לכהן כעורך-דין בישראל. בא-כוח המשיבה מוסיף וטוען כי בעבר סברה הלשכה, וזאת לפנים משורת הדין, כי מתמחה אשר התמחה משך 23 חודשים או לאחר מכן 17 חודשים מתוך תקופת התמחות בת 18 חודשים, רכש בתקופה זו ידע כה רחב, עד שדי בכך כדי שיהיה מקום לבוחנו בבחינות המעשיות כבר במועד זה, ובלבד, כאמור, שההתמחות כולה תושלם עד ליום הסמכת המתמחים שעמדו במבחן. מטעם זה התירה הלשכה למתמחים כאלו לגשת לבחינות, אף אם בעת שניגשו לבחינות אלה טרם תמה תקופת התמחותם. ואולם אין להסיק גזרה שווה מגישתה האמורה של הלשכה בעבר, ולהחיל דין דומה על מתמחים המבקשים לגשת לבחינה בתום שלושה- עשר או ארבעה-עשר חודשי התמחות בלבד, וכל שכן על מתמחים שסיימו פחות משנים- עשר חודשי התמחות. בא-כוחה של הלשכה טוען כי אין בגישתה האמורה של הלשכה כל הפליה פסולה או שיקולים זרים, וכי היא נובעת אך ורק משיקולים המעוגנים בחובתה של הלשכה לשמור על רמתו המקצועית של מקצוע עריכת הדין, ולפיכך אין כל מקום להתערבותו של בית- משפט זה בהחלטתה. 7. כאמור, אין בידינו לקבל את עתירתם של העותרים לפנינו. סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע במילים מפורשות כי: "בתום תקופת ההתמחות על המועמד לחברות בלשכה להיבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים..." (ההדגשה שלי - ד' ל'). המילה "בתום" היא מילה ברורה שמשמעותה "בסיום", ואין כל הצדקה לפרשה בדרך אחרת, כפי שמציעים העותרים. סעיף 38(א) הנ"ל, על-פי פשטות לשונו, מדבר על כך שמתמחה יוכל לגשת לבחינות ההתמחות רק לאחר שנסתיימה תקופת התמחותו, היא התקופה הקבועה בחוק, ובמקרה של העותרים לפנינו - תקופה של חמישה-עשר חודשים. הרי מדובר בתקופת התמחות שחייבת על-פי הדין להימשך תקופה מוגדרת וברורה, ורק משהסתיימה התקופה, הושלמה ההתמחות, והיעה השעה לבחון את המתמחה אם כשיר הוא לקבל רישיון עריכת-דין. מכאן, שמתמחה אשר סיים רק ארבעה-עשר חודשים וחצי של התמחות מתוך חמישה- עשר החודשים שהיה עליו להשלים, לא יוכל עדיין לגשת לבחינות התמחות של הלשכה. 8. פרשנות זו מתיישבת גם עם תכליתו של הסעיף, שהרי המחוקק דרש תקופת התמחות מסוימת, שלדעתו היא מתחייבת על-מנת שהמתמחה יהיה כשיר לעמוד במבחן ולהוכיח כי הפיק את הניסיון והידע המצטברים מההתמחות במשך אותה תקופה. דהיינו, מבחינת האחריות כלפי הציבור מתחייב שהמתמחה יעמוד בתקופת ניסיון והכשרה מסוימים בטרם ייגש לבחינות ההתמחות. אם עמד המתמחה בבחינת ההתמחות לאחר שסיים את תקופת ההתמחות, כי אז עומד הוא בתנאים לקבלת הרישיון לעריכת-דין בתאריך ההסמכה המיידי שלאחר הבחינות שבהן נבחן. 9. על-פי הפרשנות הנ"ל לסעיף 38(א), אין מקום לערוך קיצורי דרך בעניין זה, ומתמחה לא יוכל לנסות ולעמוד בבחינת ההתמחות במועד מוקדם יותר ממועד סיום התמחותו, אם במספר ימים ואם במספר חודשים, וזאת גם אם לדעתו או אפילו לדעת מאמנו, יש בו כל הנתונים להצליח במבחן, לאור הידע שצבר בלימודיו ובהתמחותו, או בשל העובדה שהקדיש הרבה מזמנו להתמחות טובה, או של כך שעבד כעוזר משפטי במשרד עורכי-דין עוד בטרם היה רשאי להתחיל בהתמחותו. בסוגיה זו אין אפשרות ללכת בדרך של פשרות, שכן מועד סיום התקופה הקבועה בחוק לעניין ההתמחות הוא מועד מחייב והחלטי, אשר לא ניתן להגמישו. 10. אכן נכון הדבר שבעבר נהגה לשכת עורכי הדין להקל עם מתמחים, שטרם השלימו את תקופת התמחותם עובר לבחינות, בתנאי שישלימו את תקופת התמחותם עד למועד קבלת הרישיון. אולם, כמסתבר, הקלות והנחות אלה היו לפנים משורת הדין, ואין הן עומדות במבחן הדין. ייתכן שהיה מקום לשקול להעניק ללשכת עורכי הדין, בחוק, שיקול-דעת, שיאפשר לה מתן הקלות במקרים חריגים. אולם לשם כך יש צורך, כאמור, בקביעה מפורשת בחוק. יש צורך בקביעת אמות מידה ובמינוי ועדת חריגים שתוסמך בצורה מסודרת ואחראית להקל במקרה הראוי. אולם כל עוד לא נעשה הדבר, אין בררה מלפנינו אלא לדחות את עתירות העותרים. 11. אולם בנהוג המשיבה במשך השנים בדרך שאינה עומדת במבחן הדין, יצרה היא ציפיות בלב העותרים, שגם עמם יקלו בעניין תקופת התמחותם. לעותרים שלפנינו אף נמסר מידע ספציפי, בטרם נרשמו להתמחות, ועל פיו אם יירשמו להתמחות עד תאריך מסוים, יוכלו להיבחן יחד עם שאר בני מחזורם. לא ראוי היה שלשכת עורכי הדין תעשה כן ללא תיקון החוק, ומשנהגה בדרך זו ויצרה בלב העותרים ציפיות שווא, ראינו בנסיבות המקרה, חרף דחיית העתירות, לחייב את המשיבים לשאת בהוצאות העותרים בדיון לפנינו. 12. מהנימוקים הנ"ל פסקנו כפי שפסקנו ביום 12.2.95. השופט מ' חשין: אני מסכים. השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. ועדת חריגיםעורך דיןלשכת עורכי הדין