פסק דין זה עניינו עתירת התובעים להצהיר כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין המדינה בכל תקופת עבודתם במת"ק ארז, כי הם עובדים קבועים וכי הינם זכאים להשוואת תנאי עבודתם לתנאי עבודת עובדי המדינה במת"ק ברכיבים שונים. לחילופין, עותרים התובעים לתשלום פיצויי פיטורין ופיצויים על עצם מעשה הפיטורין. כן נוגע פסק דין זה בהודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד חברת תגבור. רקע עובדתי 1. הנתבעת 1, מדינת ישראל - משרד הפנים (להלן - "הנתבעת" או "המדינה") מפעילה את משרד מנהל האוכלוסין ב"מנהלת תיאום וקישור ארז" (להלן - "מת"ק או מת"ק ארז"). תפקידו של המת"ק לאפשר סדר ומהלך חיים תקין ולתאם בין גורמי ממשל ישראליים לבין גורמים פלשתינאים. במת"ק מצויים משרדים צבאיים ונציגות של משרדי ממשלה שונים המעסיקים אזרחים העוסקים במתן שירות לאוכלוסייה ברצועת עזה (להלן - "הרצועה"), תוך תיאום עם הרשות הפלשתינאית. במועד שבו נקלטו התובעים לעבודה, שימש מר דגני כמנהל המת"ק ומשנת 2001 החליפו בתפקיד, מר יהודה אפרגן (להלן - "מר איפרגן"). 2. הנתבעת 2, תגבור מאגר כח אדם מקצועי - זמני בע"מ, (להלן - "תגבור") הינה חברת כח אדם אשר סיפקה שירותי כח אדם למנהלת התיאום והקישור, ובכלל זה למת"ק ארז, על פי מכרז משנת 1997 (מכרז 5/97). 3. התובע 1 (להלן - "התובע") החל עבודתו במת"ק בחודש 10/96 בתפקיד מנהל ארכיב וגובה כספים בעמדת הכרטיס המגנטי, שבו מנפיקים אשרות כניסה לפלשתינאים. בהמשך הוטל עליו תפקיד נוסף כמזין נתונים במחשבים וכמבייל הדואר ובעת שהתנהלו ההליכים בבית הדין, שימש התובע כראש ענף מרשם (עדות מר אפרגן - עמ' 83 לפרוטוקול). 4. התובעת 2 (להלן - "התובעת") החלה עבודתה במת"ק בחודש 5/95 בתפקיד קלדנית. במהלך השנים ניתנו לתובעת תפקידים נוספים ובכלל זה: קליטת תצלומי תושבים למאגר תמונות ממוחשב ואחריות על עדכוני מרשם אוכלוסין של תושבי הרצועה למערכת נתונים של המת"ק. בהמשך החלה התובעת לעסוק בהנפקת כרטיסים מגנטיים לפלשתינאיים ובמועד ההליכים בבית הדין שימשה התובעת כראש ענף מרשם במסגרת תיאום וקישור (עדות מר אפרגן, עמ' 81 לפרוטוקול). 5. בתחילה הועסקו התובעים במשרד מנהל האוכלוסין במת"ק בארז באמצעות חברת כח אדם "שמגר", וזאת על פי חוזה שנחתם בינה לבין הנתבעת. 6. בחודש דצמבר 1997, בעקבות זכייתה של תגבור במכרז להעסקת עובדים במת"ק, נחתם בינה לבין המדינה הסכם למתן שירותי כח אדם במסלול של "עלות בתוספת רווח (COST+)", כפי שיפורט להלן (להלן - "ההסכם"). בתחילת שנת 1998, הועברו התובעים כמו גם עובדים נוספים במת"ק לעבוד במת"ק באמצעות תגבור, באופן שלא היה כל שינוי בטיב עבודתם ותנאיה, תוך שזכויותיהם לעניין ותק, ימי מחלה וחופשה נותרו בעינן (עדות הגב' מולי לוי, נציגת הנתבעת, עמ' 129 לפרוטוקול). 7. עם חילופי חברות כח האדם כמעסיקות - נערך לתובעים גמר חשבון עם חברת שמגר ושולמו להם פיצויי פיטורים. כן קיבלו התובעים "הודעה בדבר תנאי עבודה" על גבי מסמך הנושא את הסמליל של תגבור ובו צוין, כי תגבור הינה המעביד ואילו המעסיק הינו מת"ק. עוד צויין כי תקופת העבודה הינה "תקופה לא קצובה מ: 1.3.98". (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). 8. בחודש נובמבר 2001 ובהסתמך על התיקון משנת 2000 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק קבלני כח אדם"), נתקבלה הנחיית מתאם האוצר במת"ק להשוואת תנאי שכרם של התובעים לאלו של עובדי מדינה המקבילים להם, וזאת רטרואקטיבית מיום 1.8.01 (מכתב מתאם האוצר במת"ק מר יוסי חדד, נספח ג' לתצהיר הגב' מולי לוי; להלן - "הוראת השוואת התנאים"). בהתאם לכך, קיבלו התובעים תוספת לשכרם. 9. במהלך שנת 2001, מונה צוות משותף לנציבות שירות המדינה (להלן - "הנציבות"), אגף התקציבים ואגף החשב הכללי במשרד האוצר (כולם להלן - "צוות א'") לבחינת קליטת עובדי קבלני כח אדם בשירות המדינה. 10. ביום 25.3.03 החליטה הממשלה ליישם את מסקנות צוות א' בעניין קליטת עובדי קבלני כח אדם לשירות המדינה וכן החליטה להפחית את התקציבים המיועדים לרכישת שירותי כח אדם עבור המדינה (תצהיר הגב' הניה מרקוביץ; העתק ההחלטה כנספח ב' לתצהיר). 11. בחודש 12/03, בעקבות קיצוצים בתקציב הממשלה, הוחלט להפסיק את עבודתם של התובעים במת"ק. ההחלטה נמסרה להם בשיחות אישיות שנערכו עמם על ידי מר איפרגן ואילו ביום המחרת קיבלו התובעים באמצעות הדואר מכתבי פיטורים המודיעים להם כי הפיטורין יכנסו לתוקף ביום 8.1.04. המכתבים נשאו את שמה וחתימתה של תגבור (נספח ג' לכתב התביעה). 12. ביום 25.12.03, הגישו התובעים תביעה להכיר בהם כעובדי מדינה מן המניין ולשלם שכרם וזכויותיהם ככאלה. עוד הגישו בקשה לסעד זמני לביטול הפיטורים. בעקבות ההליך המשפטי הסכימה נציבות שירות המדינה (לבקשת המת"ק) לחזור ולבחון את שאלת נחיצותם של התובעים במת"ק. בהמשך לבחינה זו החליטה "ועדת חריגים עליונה" בנציבות בישיבה מיום 25.5.05 כדלקמן - "לאשר יצירת שתי משרות מסגרת עבור קליטתם של מר סמי שחר וגב' לאה לוגסי שמועסקים מעל 10 שנים באמצעות חברת כ"א." (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן). 13. ביום 13.6.04 פרסמה הנציבות הנחיות לקליטת עובדי כח האדם בשירות המדינה (נספח ג' לתצהיר הגב' מרקוביץ). בהתאם להנחיות אלה, נקלטו התובעים החל מחודש אוקטובר 2005 כעובדי מדינה במשרות מסגרת מחוץ לתקן, לעבודה בלתי צמיתה (להלן - "משרות עב"צ") בדרגה 17 (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן). במקביל, בחודש דצמבר 2005, ערכה תגבור חשבון סופי ושלחה לתובעים מכתבי שחרור לכספים המופקדים לזכותם בקופות שונות והמחאות בגין גמר חשבון ופיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה עד ליום 30.9.05 (נספחים ט' - יב' לכתב התביעה המתוקן). התובעים סרבו לפדות את ההמחאות ולקבל את התשלום מתגבור. 14. ביום 22.4.07 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן. ביום 21.1.08 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן וכן בקשה להגשת הודעה לצד שלישי כנגד תגבור. הבקשה נתקבלה בהחלטת בית הדין מיום 22.1.08. כתב הגנתה של תגבור הוגש ביום 7.2.08. 15. ביום 28.12.09 נחתם כתב מינוי המעניק לתובעים מעמד של עובדי מדינה, בהתאם לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959, (להלן - "חוק המינויים") וזאת החל מיום 1.11.09. חומר הראיות 16. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם, מתאם מרשם אוכלוסין במת"ק ארז משנת 2001, מר אפרגן, ומר יוסי חדד, מתאם האוצר של המת"ק (להלן - "מר חדד"). מטעם המדינה העידו גב' הניה מרקוביץ, ראש אגף בכיר (תכנון ובקרה) בנציבות שירות המדינה (להלן - "גב' מרקוביץ"), גב' מולי לוי, ממונה תשלומים וכספים במשרד האוצר במנהלת המת"ק (להלן - "גב' לוי") וגב' מרגלית משה, מנהלת תחום בכירה (משכורת) במשרד הפנים ואחראית על תשלום שכר העובדים של עובדי המשרד (להלן - "גב' משה"). מטעם תגבור העידו מנכ"לית החברה, גב' אורית בנבנישתי (להלן - "גב' בנבנישתי") ורכזת כח אדם בתגבור, גב' רויטל סיאני (להלן - "גב' סיאני"). גדר המחלוקת 17. המחלוקת העיקרית בין התובעים לבין המדינה נוגעת לתבנית העסקת התובעים ולסוגייָה - מי הוא הגורם שיש לראותו כמעסיקם בתקופה שבה הועסקו במת"ק באמצעות חברות כח האדם שמגר ותגבור, היינו מתחילת עבודתם ועד ליום 30.9.05. היה ותתקבל טענת התובעים לפיה, יש לראותם כעובדי מדינה למפרע מיום תחילת עבודתם במת"ק - יהיה צורך לדון בטענתם כי הינם זכאים לכל תנאי העבודה שאותם קיבלו עובדי המדינה במת"ק ובכלל זה: תוספת דריכות וכוננות, תוספת שטחים, שעות נוספות ופנסיה תקציבית. אלא שקודם לבירור סוגיות אלה יש לדון במחלוקת המקדמית הנטושה בין הצדדים והנוגעת להתיישנות התביעה. ה כ ר ע ה התיישנות התביעה 18. לטענת המדינה, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. טענת המדינה נוגעת הן לתביעת התובעים לסעד הצהרתי המורה כי בכל תקופת עבודתם במת"ק ארז נתקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין המדינה, הן לתביעות כספיות הנגזרות מקיומם של יחסים אלה. 19. באשר לתביעה לסעד הצהרתי - לטענת המדינה, הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") מורות כי מירוץ ההתיישנות יחל מיום שבו נולדה עילת התובענה. לגרסתה, משידעו התובעים עוד במועד תחילת עבודתם כי הם מועסקים על ידי חברת כח אדם הרי שעילת התביעה נולדה במועד זה (התובע מחודש 10/96 והתובעת מחודש 5/95) וממילא, משהוגשה תביעתם בחודש 12/03 לאחר חלוף תקופה של למעלה משבע שנים מתחילת עבודתם, התיישנה זו כבר במועד זה ומקל וחומר בעת שהוגש כתב התביעה המתוקן בשנת 2007. לטענת המדינה, משהתיישנה התביעה לסעד הצהרתי, התיישנה כל זכות עתידית הנובעת ממנה. טענה זו דינה להידחות. הוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובעות - "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות". שאלת זהותו של המעביד הינה שאלה של סטטוס ולא תביעה לקיומה של זכות. משכך, אין חלות עליה הוראות ההתיישנות מכח חוק ההתיישנות. בעניין זה קבע בית הדין הארצי בפרשת טיברמן, כי - "תביעה על עצם קביעת הסטטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תידחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה. כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ'עובד', כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה" (ע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן - מקורות חברת מים בע"מ, ניתן ביום 8.1.06). 20. באשר לתביעות הכספיות - לטענת הנתבעת מרוץ ההתיישנות לא נעצר בשנת 2003 עם הגשת כתב התביעה אלא בשנת 2007, עם הגשת כתב התביעה המתוקן. לדבריהם, התובעים העמידו את תביעתם הכספית המקורית על סך של 10,000 ₪ בלבד ושילמו אגרה בהתאם לסכום זה. כאשר רק בחלוף שלוש שנים וחצי תיקנו את תביעתם, פירטו את תביעות השכר ושילמו את האגרה בגין תביעותיהם החדשות. לאור האמור טוענת המדינה, התיישנו התביעות הכספיות הקודמות ליום 22.4.00 ודינן להדחות על הסף. לטענת התובעים, במועד הגשת כתב התביעה המקורי, התמקדו בעיקר בנסיון למנוע את פיטוריהם ובשל חסרון כיס צמצמו את סכום התביעה ובגינם שילמו את מלוא האגרה. רק לאחר שהמדינה ביטלה את פיטוריהם והודתה כי משרת התובעים היתה חיונית, נתבקש תיקון כתב התביעה ושולמה יתרת האגרה. 21. אכן, ככלל על פי תקנה 2 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות) התשס"ח - 2008 יש לשלם האגרה עם הבאת ההליך לבית הדין ובית הדין לא יזקק להליך אלא אם שולמה האגרה או ניתן פטור מתשלומה (ס"ק א-ג). יחד עם זאת, תקנה 2(ה) מורה כי - "משנזקק בית הדין להליך ונתברר כי לא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה, לא שולמה האגרה בתוך עשרים ימים מיום המצאת הדרישה ... רשאי בית הדין למחוק את ההליך.". במקרה דנן, עיון בכתב התביעה המקורי מעלה, כי טענת התובעים להשוואת תנאי עבודתם פורטה בו למעט הטענה לזכות התובעים לפנסיה תקציבית אשר נוספה בשלב מאוחר יותר (על פי ההחלטה מיום 15.3.07). משנתקבלה התביעה לרישום ואף התנהלה (וזאת להבדיל מפרשת יונס, בש"א 65/06 אחמד טאהא יונס - ראש המועצה המקומית ערערה, ניתן ביום 15.2.06), לא ניתן לומר כי לא עמדה כל תביעה בפני בית הדין. משהופנתה לתובעים הדרישה לתשלום האגרה רק עם הגשת כתב התביעה המתוקן, ומששולמה האגרה בגינה, אין לקבל את הטענה כי המועד הקובע לבחינת ההתיישנות הינו מועד תשלום האגרה. משכך, מירוץ ההתיישנות נעצר במועד הגשת כתב התביעה המקורי, היינו, ביום 25.12.03, ורק תביעות התובעים הקודמות ליום 25.12.96, דינן להדחות על הסף מחמת התיישנות. מעמד התובעים א. טענות התובעים 22. התובעים טוענים, כי יש לראות את המדינה כמעסיקתם החל ממועד תחילת עבודתם במת"ק, וזאת בהתקיים מכלול הזיקות הקושרות בין הצדדים והמקימות יחסי עובד מעביד. לטענתם, חברות כח האדם שימשו אך ורק כ"צינור לתשלום שכר" ומעבר לכך לא נתקיימו בינן לבין התובעים זיקות המקימות יחסי עבודה. לגרסת התובעים, המדינה היא זו אשר קלטה אותם לעבודה במת"ק - ראיון העבודה נערך להם על ידי מתאם מרשם האוכלוסין (דאז), מר יחזקאל דגני והם כלל לא הכירו נציג כלשהוא מחברת "שמגר". כן נטען, כי המדינה קבעה את מכלול תנאי העסקתם, פיקחה אחר עבודתם, קבעה את מועדי החופשות שלהם ולה הם דיווחו על מחלות או היעדרות. לדברי התובעים, המדינה היא הבעלים על מקום העבודה ועבודתם התבצעה בחצריה, בכליה ותחת פיקוחה. עבודת התובעים היתה במסגרת עיסוקה העיקרי של המדינה והתובעים היו חלק מכלל פעילותה, נטלו חלק בקורסים ובהשתלמויות מקצועיות שנערכו על ידה ושאליהם נשלחו על ידה. המדינה היא גם זו שהחליטה על סיום עבודתם של התובעים. עוד נטען, כי התובעים לא שינו כהוא זה מתפקידם ועבודתם עת שונה מעמדם ונקלטו כעובדי מדינה, וכי לאורך כל השנים, היתה עבודתם חלק מהמערך הכולל של פעילות המת"ק. 23. התובעים טוענים, כי משך התקופה הארוכה בת למעלה מעשור שבה הועסקו ברציפות על ידי המדינה וכן העובדה כי הועסקו כל אותו הזמן בתפקיד המהווה חלק אינטגראלי מהפעילות של הנתבעת 1, מלמדות על קיומה של מערכת יחסי עבודה בין הצדדים. לטענתם, אף לגרסתה של תגבור, שימשה זו אך ורק כצינור להעברת תשלומי השכר, ולא היה לה כל שיקול דעת לגבי גובה השכר או הזכויות הנלוות. תימוכין לכך נמצא לגרסתם, בהסכם שנכרת בין המדינה לבין תגבור, שלפיו חברת כח האדם לא סיפקה את עבודתם למדינה אלא שזו "סיפקה" את התובעים כעובדים לחברת כח האדם והרווח של חברות כח האדם היה משיטת החיוב ששלמה המדינה שהינה Cost+"". ב. טענות המדינה 24. לטענת המדינה, התובעים, כעובדים אחרים במת"ק הועסקו על ידי חברות כח האדם מכח הסכמים בינן לבין המדינה ובמשך כל שנות עבודתם קיבלו משמגר ומתגבור את שכרם ואת כל הזכויות הנלוות המגיעות להם ובכלל זה פנסיה צוברת וקרן השתלמות. לגרסתה, התובעים ידעו במשך כל השנים כי הם עובדי כח אדם ולא עובדי מדינה, לא חלקו על דרך העסקה זו ולא פנו בתלונה ו/או דרישה לשינוי מעמדם וזאת עד לחודש 12/03, עת הוחלט לפטרם. לדברי המדינה, התובעים נדרשו כמו כל עובד אחד עוד בתחילת עבודתם בשמגר למלא טפסים שונים לצורך העסקתם ובהמשך, לאחר זכיית תגבור במכרז, חזרו ונדרשו למלא מחדש את כל הטפסים שעליהם התנוסס באופן בולט הסמליל של תגבור, ובכלל זה: טופס עדכון פרטי בנק וקופת חולים וכרטיס עובד. לפיכך, בטענותיהם היום כי לא היו מודעים למעמדם, נוהגים הם בחוסר תום לב. הנתבעת טענה עוד, כי התובעים מעולם לא מונו על פי הליך המינוי הקבוע בחוק המינויים, ולא עברו מכרז או מבחני כניסה לקבלתם לעבודה. 25. לטענת המדינה, עם סיום העסקתם של התובעים בשמגר - נערך לתובעים גמר חשבון ושולמו להם פיצויי פיטורים. באשר לסיום העסקתם על ידי תגבור - נערך להם חשבון סופי ונשלחו להם המחאות בגין גמר חשבון ופיצויים - אך התובעים סרבו לפדותן. לטענת המדינה, יש לראות בתשלומים אלה גם כקוטעים את רצף ההעסקה. כן נטען, כי אין מדובר בחילופין של חברות כח אדם רבות אלא בהעסקה על ידי שתי חברות בלבד, שנעשתה באופן גלוי ובהסכמה מלאה של התובעים, וכי תבנית העסקה כזו היתה מקובלת ולגיטימית, במציאות של העדר תקנים במדינה (נוהל העסקת עובדי חברת כח אדם- נספח א' לתצהיר הגב' מרקוביץ). 26. עוד טענה המדינה, כי בחודש אוגוסט 2001, בהתאם למועד כניסתו לתוקף של סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם ובהתאם לחוזרי החשכ"ל, שהורו כיצד ליישם את הוראות החוק הנ"ל, הושוו תנאי העסקתם של התובעים לאלו של עובדי מדינה וכי אין בסיס לטענת התובעים כי קופחו בתנאי שכרם. לדברי המדינה, עוד קודם לתיקון החוק, קיבלו התובעים זכויות סוציאליות רבות (קרן השתלמות, פנסיה צוברת ועוד) וזאת מעבר לתשלומי המינימום הקבועים בחוק. 27. מוסיפה המדינה וטוענת, כי משידעו התובעים במשך כל השנים כי הם עובדי חברת כח אדם ולא חלקו על דרך העסקה זו עד לחודש 12/03, עת פוטרו והגישו את תביעתם לבית הדין, יש לראות בהשתהותם זו, שיהוי כבד של שנים רבות, שהתובעים לא נתנו לו כל הסבר ואשר די בו כדי לדחות את התביעה או לחילופין להביא לקביעה שלפיה, יש לראות את המדינה כמעבידה של התובעים החל ממועד קליטתם לשירות המדינה בלבד, דהיינו מחודש אוקטובר 2005. ג. טענות תגבור 28. חברת תגבור הצטרפה לטענות התובעים בכל הנוגע לזהות המעסיק ומאפייני ההעסקה וטענה, כי על פי ההסכם בינה לבין המדינה, האחריות לתשלום זכויות התובעים היתה מוטלת על המדינה בלבד, ותפקידה של תגבור הסתכם בהנפקת תלושי שכר בלבד. עוד טענה תגבור, כי מסירת תלושי השכר לידי התובעים נעשתה אף היא מדי חודש באמצעות נציגי המת"ק ולא על ידי גורם מטעמה. לדבריה, על פי ההסכם, העבירה מת"ק לתגבור את שכר העובדים וזכויותיהם בתוספת עמלה קבועה, שהיא הרווח שקיבלה תגבור על פי ההסכם, וכן הורתה לה באופן מדויק כיצד עליה לשלם את שכר העובדים, כך שלתגבור לא היה כל שיקול דעת בעניין זה והיא שימשה כצינור להעברת הכספים בלבד. לטענת תגבור, האחריות חלה על המדינה אשר נדרשה להעביר את כל התשלומים לעובדים בתוספת מקדם רווח. לגישת תגבור, המדינה שימשה כמעסיקתם בפועל של התובעים, וזאת על פי כל מבחן מהותי, הן בכך שקלטה אותם לעבודה, הן בקביעת מכלול תנאי עבודתם, בהדרכתם ובפיקוח על עבודתם. התובעים היו נתונים למרות בלעדית של המת"ק, המת"ק היה אחראי לסידור העבודה השבועי של התובעים וקיבל דיווח על יציאתם לחופשות ומחלות. עוד היתה המדינה בעלת הסמכות לפיטורי העובדים. ד. המצע המשפטי 29. בפרשת כפר רות התווה בית הדין הארצי את הדרך שבה יש לנקוט עת נדרשים בתי הדין לקבוע מיהו המעסיק במערכת יחסים משולשת וכך קבע - "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה." (דב"ע נב/3-142 אלהרינאת - כפר רות ואח', פד"ע כד 535, 541, (להלן - "כפר רות")). בפרשה זו פורטו המבחנים השונים שלאורם יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים ואולם נקבע בפסיקת בתי הדין כי אין צורך בכל מקרה ומקרה להפעיל את המבחנים כולם, וכי די בהצטברם ובמשקלם היחסי כדי להביא להכרעה בשאלת זהות המעסיק. וכך קבע בית הדין הארצי בפרשת נינה טופר - "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן." (ע"ע 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע, ניתן ביום 29.12.04). (הדגשה שלי - י.א.ש.). 30. כאמור לעיל, בשנת 2000 תוקן חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם התשנ"ו - 1996 והוספו לו סעיף 12א' החל רק על תקופת העסקת עובד קבלן כח אדם לאחר יום 1.1.08, וסעיף 13 לחוק (אשר נכנס לתוקף ביום 28.7.01) (ראה חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם (תיקון), התש"ס - 2000). סעיפים אלה דנים, בין היתר, בקליטת עובדי כח אדם כעובדי המעסיק בפועל לאחר תקופת עבודה של תשעה חודשים (סעיף 12א לחוק) ובהשוואת תנאי העסקתם של עובדי כח אדם לעובדי המעסיק (סעיף 13 לחוק). אלא שהתיקון לחוק אינו מסדיר דבר בנוגע לסוגיית זהות המעביד, ושאלה זו יש להוסיף ולבחון באותה הדרך שבה נבחנה עוד טרם התיקון לחוק ועל פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בפרשת אבני-כהן קבע בית הדין הארצי כי - "אין לקרוא בחוק את מה שאין בו - והוא שלילה של פסיקת בתי הדין לעבודה, המקלפת את הקליפה החיצונית של משולש היחסים וחושפת את המהות האמיתית של צורת ההעסקה... משכך, אין לראות בתיקון החוק, ובוודאי שלא בחוק המקורי, הסדר שלילי השולל מבית הדין את הכח והסמכות לקבוע מי היה המעביד במשולש יחסים, על פי הנסיבות המובאות בפניו." (עב 911583/99 חני אבני-כהן - מדינת ישראל, סעיף 53 לפסק הדין, ניתן ביום 29.7.01; וראה גם ע"ע 326/03 מדינת ישראל - ילנה צ'פקוב, ניתן ביום 20.2.06). 31. פסק הדין המנחה בסוגיית זהות המעסיק כאשר קיימת העסקה באמצעות חברת כח אדם, ניתן בפרשת פאהום, שם סייג בית הדין הארצי את עמדתו הגורפת שהובעה בפרשת כפר רות והביע דעתו שככלל יש לכבד את תבנית ההעסקה באמצעות חברות כח אדם ובלבד שהיא אמיתית ועומדת בכללי העסקה מקובלים. וכך נקבע על ידי כב' השופט צור - "נקודת המוצא לבחינה היא שמתכונת העסקה שכזו היא אפשרית ולגיטימית, כל עוד נעשה הדבר בהתאם לחוק ותוך שמירה על 'כללי המשחק' הנוגעים לדבר... גם כאן מדובר ביחסים משולשים המבוססים על התקשרות חוזית בין הנוגעים לדבר, הם המעסיק (חברת כח אדם; היא המשיבה) המשתמש (הוא המוסד) והעובד (הוא המשיב). טיבה של ההתקשרות היא שהמשיב הוא עובד של המשיבה וזו העמידה את שרותי העבודה שלו לרשות המוסד. כאמור, נקודת המוצא היא שיש לכבד את ההסדר ולהכיר במעמדו של הקבלן - הוא המעסיק הפורמלי - כמעסיק האמיתי, אלא אם הוא נוגד את החוק, או שאין הוא עולה בקנה אחד עם 'כללי המשחק' המקובלים לסוג זה של העסקה. הכרה במשתמש כמעסיק האמיתי אינה דבר המובן מאליו והיא זקוקה למטען מספיק של אינדיקציות עובדתיות ומשפטיות אשר יטו את הכף לכיוון זה." (ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום וחברת תגבור בע"מ, (להלן - "פרשת פאהום"), סעיף 31 לפסק הדין, ניתן ביום 2.11.08; לדעה זו הצטרפו כב' השופט רבינוביץ ונציגי הציבור; הדגשה שלי - י.א.ש.). מכאן, שנקודת המוצא הינה כי יחסי עובד - מעביד מתקיימים בין חברת כח האדם לבין העובד וכי המבקש לסתור חזקה זו, עליו נטל הראיה. 32. כן הבהיר בית הדין, כי באשר לשאלת זהות המעסיק, תקבע מסגרת ה"זמניות" של משך ההעסקה לתקופה שלפני כניסתה לתוקף של הוראת סעיף 12א הנ"ל. וכך קבע - "...ברור הוא שלפחות מאז נחקקה הוראה זו (יולי 2000) תקופת ה'זמניות' אינה יכולה לחרוג באופן מובהק מן המסגרת שנקבעה בחוק.....". (פרשת פאהום). הרציונל לכך, צוין בפסק הדין - "ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם ניצבת המטרה הבסיסית של העמדת כח אדם לרשות המשתמש באופן זמני. עקרון זה הוא יסוד מוסד בהתקשרות מסוג זה והוא נועד לאפשר למשתמש לקבל כח אדם מיומן לשם מילוי מקום של עובד נעדר, לשם התגברות על עומס עבודה זמני, לצורך טיפול במצבי חירום במקום העבודה, להשתלבות במצבים מיוחדים וכיוצאים באלה מצבים זמניים שהם חלק מן התנודתיות הטבעית במקום עבודה חי ותוסס. בכך נבדל קבלן כח האדם מן הגורם העוסק בתיווך בין מבקשי עבודה ובין מעסיקים פוטנציאליים. חברת כח אדם אינה מכשיר לגיוס עובדים עבור מעסיק זולתה. חברת כח אדם מעסיקה צוות של עובדים משלה לשם הצבתם הזמנית אצל מעסיקים אחרים המשתמשים בשירותים של עובדיה. ביטוי מובהק לעקרון הזמניות ניתן למצוא בהוראת סעיף 12א לחוק...". (סעיף 35 לפסק הדין בפרשת פאהום; הדגשה שלי - י.א.ש.). ובהמשך לגישה זו נקבע בדעת הרוב באותו עניין כי מקום שבו מוכח כי חברת כח האדם פעלה כצינור להעברת כספים בלבד אין לראותה כמעסיק כלל, וכך נפסק - "אכן, ייתכנו מקרים בהם יימצא כי חברת כח האדם פעלה - ולו חלקית - כמעסיק אמיתי יחד עם המשתמש ובמקרים שכאלה ניתן לראותה כמעסיק משותף עם המשתמש. מצב דברים זה לא התקיים בענייננו בו ברור הוא שחברת כח האדם הינה רק צינור טכני להעברת תשלומים לעובד בלא כל תרומה ממשית כמעסיק. גישתו של חברי הנשיא מביאה לכך שבכל מקרה של העסקה פורמלית באמצעות חברת כח אדם תחשב החברה כמעסיק במשותף עם המשתמש. לדעתי, תוצאה זו צריכה להיות פועל יוצא מן התשתית העובדתית בכל מקרה נתון ולא כמדיניות שיפוטית בקביעה ונוקשה." (סעיף 56 לפסק הדין בפרשת פאהום; הדגשה שלי - י.א.ש.). 33. בעניין פאהום קבעה דעת הרוב, כי עובד שהועסק כפקיד בסניף המוסד לביטוח לאומי בנצרת באמצעות מספר חברות כח אדם, אשר התחלפו בעקבות זכייתם במכרזים למתן שירותי כח אדם, הינו עובד המוסד בלבד. באותו המקרה בחן בית הדין הארצי את הדברים אשר לדעתו היוו את הגורמים המכריעים בעניין, ובתוכם - משך ההעסקה במוסד; תחלופת חברות כח האדם; תפקיד; השתלבות במערך המוסד. ה. מן הכלל אל הפרט 34. אין חולק, כי קליטתם של התובעים לעבודה במת"ק לא נעשתה בהתאם לנהלים החלים על העסקת עובדי מדינה כקבוע בחוק המינויים, דהיינו, התובעים לא עברו מכרז כלשהו או בחינות כניסה טרם קליטתם לעבודה. מנגד, לא היתה מחלוקת של ממש בנוגע למאפייני העסקתם של התובעים ולהשתלבותם בעבודת המת"ק באופן מוחלט (סעיף 41 לכתב ההגנה המתוקן). לטעמי, ישום המבחנים שנקבעו בפרשת כפר רות ובפרשת פאהום, מביאים למסקנה חד משמעית וברורה כי הכף רובה ככולה נוטה לטובת עמדת התובעים לפיה, המדינה שימשה כמעסיקתם הבלעדית. ואפרט. ה.1. קבלה לעבודה 35. גרסת התובעים שלפיה כל הליך קליטתם לעבודה נעשה על ידי מר דגני (מנהל המת"ק דאז) ועובדי המת"ק, וכי לחברת שמגר לא היתה כל מעורבות בכך - לא נסתרה (עדות התובע - עמ' 49, 51 לפרוטוקול; עדות התובעת - עמ' 67, 69, 77 לפרוטוקול; עדות הגב' בנבנישתי - עמ' 154 לפרוטוקול; עדות מר חדד עמ' 98). כעולה מעדותם, התובעים לא הכירו כלל את נציגי חברת שמגר וכל מגעיהם התנהלו אל מול אנשי מת"ק ארז בלבד אשר שימשו כממונים הישירים עליהם ונתנו להם את הנחיות העבודה (עדות התובע, עמ' 64 לפרוטוקול; עדות התובעת עמ' 67-68 לפרוטוקול). 36. כעולה מהראיות, חילופי ה"מעסיק" מ"שמגר" ל"תגבור" נעשו על פי החלטת המת"ק כתוצאה מזכיית תגבור במכרז לאספקת שירותי כח אדם, אך בפועל לא חל כל שינוי במאפייני העסקתם של התובעים עקב חילופים אלה. אין חולק כי שינוי זה נכפה למעשה על התובעים וכי בפועל לא היתה להם כל השפעה ו/או יכולת בחירה בנוגע למעסיק. כן לא היתה מחלוקת כי למעשה לא היה לתובעים כל קשר ישיר לתגבור במהלך כל תקופת עבודתם (גב' סיאני - עמ' 161 - 162 לפרוטוקול). גב' לוי, הממונה על התשלומים במת"ק, העידה מפורשות, כי לאחר שנערך המכרז הודיעה המדינה לתובעים וליתר עובדי חברת כח האדם, כי - "הם עוברים עם כל הזכויות שלהם... זה אומר ימי חופשה...ימי מחלה, הבראה, ביגוד. כל הדברים שזה נצטבר על פי שנות עבודה. הם לא מתחילים מחדש 12 יום חופשה בשנה ראשונה אלא מצטבר." (עמ' 129 לפרוטוקול). כן העידה הגב' לוי, כי "אין דבר כזה שעובד יחליט איזה חברה תזכה ומי ישלם לו את השכר." (עמ' 129 לפרוטוקול). ואילו הגב' בנבנישתי, מנכ"ל תגבור, העידה - "במקרה הספציפי הזה קיבלנו את העובדים והכנו להם את השכר לפי הוראות המקום. לא רק זאת במכרז הספציפי העובדים שעבדו באמצעות שמגר לא היתה החלטה אם לקבלם או לא. אין לנו אמירה. הם באים אנו מקבלים." (עמ' 153 לפרוטוקול; הדגשה שלי - י.א.ש.). (וראו גם דברי הגב' לוי, עמ' 130 לפרוטוקול) מכאן, כי הן לתובעים (העובדים), הן לתגבור הנחזית כמעסיקם, לא היתה כל אפשרות להחליט באופן עצמאי על ההתקשרות ביניהם וכל אחד מהצדדים התקשר עם המדינה לבצוע העבודה. ככל שהיה קשר כלשהוא ביניהם, נוצר הוא על ידי המדינה גופה. ה.2. כפיפות מקצועית ומנהלית 37. אין מחלוקת על כך שהתובעים היו כפופים מקצועית ומנהלית לעובדי המת"ק. מר חדד, מתאם האוצר במת"ק, העיד כי - "ברגע שעובד נקלט כל ההתנהלות של עובד כח אדם מול ממונה באותה יחידה לו הוא כפוף. (עמ' 98 לפרוטוקול). .... ש. מה היתה היכולת של שמגר, תגבור להשפיע על הרכב השכר לעובד, תוספות, מקומו בעבודה, ניידו אם צריך? ת. אפס." (עמ' 100 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות כי המת"ק הוא שקבע את שעות עבודתם, ימי עבודתם וימי חופשתם של התובעים, ופיקח על העדרויות וימי מחלה. המת"ק היה אחראי לשבצם בעבודה ולקבוע את מקום העבודה ותחומי עיסוקם. כך גם היה המת"ק אחראי על הדרכתם ועל ההשתלמויות שעברו (עדות מר אפרגן, עמ' 83-82 לפרוטוקול; עדות מר חדד, עמ' 99-101 לפרוטוקול; עדות הגב' לוי עמ' 143 לפרוטוקול). ה.3. השתלבות התובעים במערך העבודה במת"ק 38. כן עולה מכלל העדויות, כי התובעים השתלבו באופן מוחלט במערך הארגוני של מת"ק, עבודתם נעשתה בתוך המת"ק בלבד ובמערכות המסווגת של משרד הפנים במשרדי המת"ק (עדות מר אפרגן, עמ' 82 לפרוטוקול). מר אפרגן ציין, כי עבודת התובעים היתה אינטגראלית לעבודת המת"ק ולמעשה לא היה כל הבדל ביניהם לבין עובדי מת"ק מן השורה שהיו עובדי מדינה. התובעים עבדו במתקני המת"ק ובחצריו והשתמשו בציוד שסופק להם על ידי המת"ק (עמ' 82 לפרוטוקול). כעולה מעדותו של מר אפרגן, התובעים היוו חלק בלתי נפרד ממערך העבודה של הנפקת כרטיסים מגנטיים במת"ק ושובצו על ידי הממונים עליהם למשימות על פי צרכי עבודת מרשם האוכלוסין. לדבריו, עבודת התובעים היתה עבודה מקצועית, שדרשה הכשרה ספציפית ולא ניתן היה להחליף אותם בעובד אחר של חברת כח האדם בעת שנעדרו מפאת חופשה או מחלה (עמ' 82 - 83 לפרוטוקול). יתר על כן, איש בתגבור לא ידע מהו תפקידם של התובעים במערך של המת"ק (עדות גב' סיאני - עמ' 161 לפרוטוקול) ועובדי תגבור לא הכירו כלל את התובעים (עמ' 154 לפרוטוקול). שלא למותר לציין, כי מר אפרגן העיד, שעבודת התובעים הינה ברמת "נחיצות גבוהה", נחיצות שהיתה קיימת עוד מעת קבלתם לעבודה ועד היום, ולא חל בה כל שינוי (עמ' 90 לפרוטוקול). 39. מר חדד העיד באופן דומה - "ש. מבחינת עבודה מה ההבדל בין התובע לעובד שטחים (עובד מדינה בשטחים - י.א.ש.)? ת. לא היה שום הבדל. ש. התשובה שלך זהה גם לגבי התובעת? ת. כן." (עמ' 98 לפרוטוקול). וכן העיד כי עובדים אלה "הם חלק מאיתנו, חיים בתוכנו וחלק מאיתנו" (עמ' 99 לפרוטוקול). ה.4. קביעת מכלול תנאי ההעסקה 40. כעולה מעדותם של מר חדד, גב' לוי ועובדות תגבור, תנאי העסקתם של התובעים הוכתבו לתגבור על ידי נציגי המת"ק ומשרד האוצר באופן מוחלט, ללא שניתן לתגבור כל שיקול דעת בעניין, וזאת בהתאם להסכם ההתקשרות שבין המדינה לתגבור (להלן - "ההסכם"). וכך צוין בהוראות סעיף 3.3 להסכם, שכותרתו "קביעת שכר העובדים" - "המת"ק יהא רשאי לקבוע את שכרם של העובדים כמפורט בנספח 2 ובנספח 3 להסכם.". מתצהירה של גב' סיאני, רכזת כח אדם בתגבור עולה, כי גב' לוי היתה אחראית על עריכת דיווחי שכר של כל עובדי המת"ק ובהם פירוט שעות העבודה, שעות נוספות, אש"ל, פרמיה וכל תשלום נוסף שביקשה לשלם לתובעים. על סמך דיווחים אלה שילמה תגבור את שכר העובדים ובהם התובעים (דוגמת טופס דיווח שכר צורף כנספח א' לתצהיר הגב' סיאני; ראו גם עדותה של גב' בנבנישתי, עמ' 153-154 לפרוטוקול). 41. המדינה עצמה הודתה לאורך כל הדרך, כי היא זו שקבעה את שכר התובעים וכי תנאי שכרם הושוו לשכר עובדי המדינה, על פי הנחיותיה (עמ' 142 לפרוטוקול). עדת ההגנה, הגב' לוי אישרה את האמור בתצהירה של הגב' סיאני, לפיו דיווח על פרטי התובעים כבסיס לשכר, הועברו על ידה (עמ' 130 לפרוטוקול); כי הוראות התשלום שנתנה לתגבור נעשו על פי הוראות החשב הכללי (עמ' 131 לפרוטוקול); וכי לא ידוע לה על כך שעובדי קבלן כח האדם פנו אי פעם לתגבור בענייני כח אדם (עמ' 142 לפרוטוקול). ואילו מר איפרגן ציין כי פניות בענייני שכר התובעים או עובדי קבלן אחרים, הוצגו לממונה מטעם משרד האוצר במת"ק (עמ' 82 לפרוטוקול). מעדותו של מר חדד, מתאם האוצר במת"ק, עולה כי תנאי ההעסקה נקבעו על ידי המדינה באופן בלעדי, וכך העיד - "ש. קביעה לתוספת שכר לעובדים מי עשה זאת במת"ק? ת. אני. ש. מי מהעובדים ביקש להתלונן על השכר לבקש תיקון למי הוא פנה. ת. למולי (הגב' לוי - י.א.ש.) ואנו דנו על העניין ולי היתה ראיה מרחבית של כל הצרכים של כל העובדים העסקנו די הרבה עובדים. הייתי מקבל את ההחלטות בהתאם." (עמ' 99 לפרוטוקול). ה.5 האחריות לתשלום זכויות התובעים 42. על פי ההסכם, תוגמלה תגבור על בסיס "COST+". הוראות סעיף 3.2 להסכם מפרטות את טיבו של מסלול "COST+" כך - "מסלול זה הינו למתן השירות בתמורה להחזר סכומים המהווים את עלויות הקבלן בגין מתן השירותים בתוספת שיעור רווח." בהסכם זה "עלויות הקבלן" או "העלויות" משמע: 1. כל הסכומים אותם שילם הקבלן לעובדים בפועל כגמול שכר ולא ככיסוי הוצאות. 2. סכומים אותם הפריש הקבלן עבור העובדים ובתנאי שהזכויות בגין הפרשות אלו מוקנות ישירות לעובדים (ולא לקבלן), או עתידות להיות מוקנות לעובדים בעתיד בוודאות." (הדגשה שלי - י.א.ש.). כעולה מעדותה של גב' לוי, העביר המת"ק לתגבור את הסכום שנקבע על ידה כשכר התובעים בתוספת מקדם רווח ותגבור שילמה לתובעים את הסכום שנקבע על ידי המת"ק (עמ' 141 לפרוטוקול). כן אישרה גב' לוי, כי אם יתברר שהתובעים זכאים לסכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו להם, הרי שהמת"ק יעביר לתגבור את הסכום הנוסף (עמ' 142 לפרוטוקול). על פי עדותה, "החלטנו לעשות חוזה קוסט פלוס שבו נכתיב לחברה איך לשלם להם כדי שהחברה לא תעשוק את העובדים" (עמ' 140 לפרוטוקול). ברוח דומה העיד מר חדד בעניין זה - "המכרז היה קוסט פלוס השיטה בשונה מהמחיר הקבוע אני מקבל עובד ואין זה מענייני מה הוא מקבל כלל, מה רמת השכר שלו אני מעביר את מלוא הסכום לשעה לחברה כפי שנקבעה. בשיטת הקוסט פלוס הגדרתי ברמה גבוהה מאוד, מאחר והיה חשוב לי תנאי עסקתו של העובד ואם הוא אכן מקבל את כל התנאים הסוציאלים שהגדרתי שהוא ראוי להם הגדרתי במכרז לגבי כל סעיף וסעיף כמה אחוזים החברה זכאית לקבל בנוסף לפלוס שהיא זכאית לקבל. זה חייב את המשרד של היחידה לנהל רמת בקרה על השכר הרבה יותר גבוהה, אם אכן מאחר ואני משלם עבור קרן השתלמות לבדוק אם העובד מקבל זאת, אם אני משלם עבורו את קרן הפנסיה אני רוצה לוודא שאכן העובד קיבל זאת. זה צד הבקרה שלי כמשרד שהתקשר עם חברת תגבור. מאחר והעובדים עובדים אצלנו חשוב לי שהעובדים הם חלק מאיתנו, חיים בתוכנו וחלק מאיתנו חשוב לי שהם יקבלו את אשר מגיע להם. " (עמ' 99 לפרוטוקול; הדגשות שלי - י.א.ש.). דומה כי דברי מר חדד מחזקים ביתר שאת את המסקנה בדבר השתלבותם של התובעים במת"ק, את היותם חלק ממערך המת"ק ואת האחריות שחשו מנהלי המת"ק כלפיהם כמנהליהם, לתשלום זכויותיהם. ה.6. פיטורי התובעים 43. גם בעניין זה אין חולק, כי פיטורי התובעים נעשו אך ורק על פי החלטתו הבלעדית של המת"ק עקב צמצומים שערכה המדינה וכי לתגבור לא היה כל שיקול דעת בעניין זה (עדות מר אפרגן, עמ' 81 לפרוטוקול; עדות גב' בנבנישתי, עמ' 155 לפרוטוקול). למותר לציין, כי ביטול הליכי הפיטורים והשבת התובעים לעבודה נעשו אף הם על פי שיקול דעתו המוחלט של המת"ק. ה.7. סיכום ביניים 44. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת זהות המעסיק על הנתונים שבפנינו, מחייב את המסקנה, כי נרקמו יחסי עובד מעביד בין התובעים לבין המדינה. אלא שכפי שנקבע בפרשת פאהום, משעל פני הדברים קיימת תבנית העסקה משולשת, יש לבחון האם תבנית העסקתם של התובעים במקרה דנן נעשתה תוך "שמירה על כללי המשחק" המקובלים בהעסקה בתבנית מעין זו, וכיצד יש בה כדי להשפיע על הזכויות הנתבעות על ידי התובעים. כאמור, בפרשת פאהום ניתן דגש למאפיינים העומדים בבסיס שיטת העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם ונבחנו לפחות ארבעה מרכיבים עיקריים שיש בהם כדי להעיד על עוצמת הזיקה של העובד למשתמש אל מול הזיקה לקבלן כח האדם, ובהם - משך ההעסקה במוסד; תחלופת חברות כח האדם; תפקיד; השתלבות במערך המוסד. מבחנים אלה נועדו לסייע לבחינת השאלה האם בהעסקתו של העובד באמצעות חברת כח אדם יש משום ניצול העובד או שמא היא עשויה להביא לפגיעה בשכרו. ה.8 האם נשמרו "כללי המשחק" בהעסקת התובעים ? 45. יישום המבחנים שלעיל מביא למסקנה, כי העסקת התובעים על ידי חברות כח האדם במת"ק, נגדה את "כללי המשחק המקובלים" של מתכונת העסקה זו והיוותה למעשה רק "מעטפת חיצונית ומלאכותית". ואסביר. א. תקופת ההעסקה - כאמור, בבסיס ההתקשרות עם קבלני כח אדם, עומד עקרון הזמניות. בית הדין בפרשת פאהום ציין כי "ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם ניצבת המטרה הבסיסית של העמדת כח אדם לרשות המשתמש באופן זמני.". כך גם עולה מ"נוהל העסקת עובדי חברות כח אדם במדינה" מיום 20.2.96 (הודעה נו/20, להלן - "נוהל הנציבות" או "הנוהל"), המעמיד את תקופת ההעסקה הזמנית על כ - 10 חודשים (נספח א' לתצהיר הגב' מרקוביץ). מכאן שככל שמשך ההעסקה ארוך יותר, הולכת ומתמעטת ההצדקה להעסקת עובד באמצעות קבלן כח אדם. התובע 1 החל את עבודתו במת"ק בחודש 10/96 והתובעת 2 החלה את עבודתה בחודש 5/95 - משך העסקתם של התובעים במתכונת של העסקה על ידי חברות כח אדם, לתקופה של כעשר שנים עד להשתלבותם כעובדי מדינה (בחודש אוקטובר 2005) אינו עולה בקנה אחד עם תכליתה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם. משך התקופה מצביע על כך שאין מדובר בהעסקה בתפקיד זמני והוא נוגד את מהות ההתקשרות הלגיטימית עם חברת כח אדם. במאמר מוסגר ייאמר, כי כיום עקרון הזמניות בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם שלפיהן העסקה כאמור באמצעות קבלן כח אדם, אפשרית לתקופה של 9 חודשים ככלל ועד למקסימום 15 חודשים במקרים חריגים. אמנם הוראות אלה אינן חלות בענייננו אלא שיש בהן כדי להוות אינדיקציה כלשהיא למשך הזמן שניתן לראותו כראוי להעסקה זמנית. בענייננו, לא ניתן לראות את משך תקופת העסקתם של התובעים כזמן ראוי להעסקה זמנית, כלל ועיקר. ב. מהות התפקיד - כפי שצויין לעיל, תפקידם של שני התובעים מעת קליטתם במת"ק ולאורך כל השנים, היווה חלק אינטגראלי ממערך המת"ק. על פי עדותו של מר אפרגן, שניהם השתלבו בתפקידים שהם בלב ליבה של עבודת המת"ק: תחום הנפקת הכרטיסים המגנטיים או עבודה במערכת המרשם השוטפת תוך שימוש במערכת המסווגת של משרד הפנים ושניהם קודמו במערכת לתפקידים בכירים ומובילים, התובע כראש ענף מרשם והתובעת כראש ענף מרשם במסגרת תיאום וקישור (עדות מר אפרגן, עמ' 81-83 לפרוטוקול). ג. השתלבות במערך העבודה - כאמור, עבודת התובעים השתלבה באופן מוחלט בפעילות הכוללת של המת"ק ובמערך הארגוני שלה, העובדים עבדו "כתף לצד כתף" עם יתר עובדי המת"ק, היתה ניידות בין עבודתם לבין עבודתם של עובדי מדינה אחרים במת"ק, ללא הבחנה במעמדם כעובדי חברת כח אדם (ראה לעניין זה את עדותו של מר חדד עמ' 99 לפרוטוקול). ד. תחלופת חברות כח האדם - אמנם במהלך תקופת עבודתם של התובעים במת"ק הם קיבלו שכרם באמצעות שתי חברות כח אדם בלבד, ומכאן שלא היתה תחלופה רבה של חברות אלה. יחד עם זאת, הוכח כי הזיקה העיקרית של התובעים היתה למדינה וחילופי המעבידים היו מבחינתם חסרי כל נפקות, לחברות לא היתה שליטה על קבלתם לעבודה או על סיומה, הם נותרו באותו התפקיד והוותק שלהם נספר ברציפות. לשמגר ולתגבור לא היה כל זיקה לתובעים והחלפתן נעשתה לפי צרכי הנתבעת בלבד וללא קשר לעבודת התובעים. יפים לענייננו דברי בית הדין הארצי בפרשת לוינגר, שבה הועסקה גב' לוינגר על ידי המדינה במשך כ - 21 שנה באמצעות חברות כח אדם שונות. לעניין היציבות והתחלופה קבע בית הדין הארצי, בין היתר - "בענייננו לא חברות כח האדם 'סיפקו' את עבודתה של העובדת - המערערת. לא הם הפנו את המערערת למשתמשת, המדינה. המשיבה, היא המשתמשת, 'סיפקה' לחברות כח האדם את העובדת. העובדת היתה כבר מועסקת על ידי המדינה, המשתמשת, היא היתה הקבועה בכל מערכת היחסים הזו, כאשר חברות כח האדם התחלפו על פי מכרזים שקיימה המשיבה. המערערת נשארה קבועה - מועסקת על ידי המשיבה באותו מקום ובאותו תפקיד, ורק באופן פורמלי נחשבה בכל פעם לעובדת של חברת כח אדם אחרת, עובדת של אותה חברה שזכתה במכרז אותו זמן. העובדת צברה ותק דווקא אצל המשתמשת, המשיבה, ולא בחברת כח האדם. על כן המטרה העיקרית של ראיית חברת כח האדם כמעסיקה, כך שהמעביד יהיה קבוע גם אם מקום העבודה והמשתמש מתחלפים, אינה מתקיימת במקרה זה. לאור האמור, ספק אם ניתן לראות בחברות כח האדם מעבידים. ספק אם אין לראות בממשלת ישראל מעבידה...". (ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל וההסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 2.10.00; הדגשה שלי - י.א.ש.). ה. הנחיות נציבות שירות המדינה - תימוכין למסקנה שלפיה העסקת התובעים במתכונת שפורטה לעיל נעשתה בניגוד ל"כללי המשחק המקובלים", מצויים בנוהל הנציבות אשר נקבע בו כדלקמן - "לא יועסק אדם כעובד חברת כח אדם אלא במקרים הבאים : א. ביצוע עבודות טכניות או מבצעים מיוחדים (כתבנות, קלדנות, תכנות וכיוב'). ב. מילוי מקום של עובד הנעדר באופן זמני ממשרתו ולתקופה שאינה עולה על עשרה חודשים." (סעיף 4). ועוד נכתב בנוהל הנציבות - "...עובד חברת כח אדם המועסק על ידי משרד לא יהיה מעורב בפעולות הביצוע הייעודיות של המשרד. הוא לא ישתלב בהיררכיה של המשרד ולא יעביר הוראות לעובדים אלא באמצעות הנהלת המשרד או על ידי עובד אחראי שנקבע לכך. מקום מושבו העיקרי לא יהיה בתוך המשרד, ואין להקצות לו חדר, מזכירה ושירותים משרדיים אחרים..." (סעיף 7). בענייננו, הוכח כי העסקת התובעים נעשתה בניגוד גמור להנחיות שלעיל, הן בשל כך שלא הועסקו בביצוע עבודות טכניות, מבצעים מיוחדים או כממלאי מקום של עובדים שנעדרו, הן בשל כך שעבודתם היתה בתחום הפעולות הייעודיות של המשרד, בחדרי המשרד, תוך שימוש במחשבי המשרד ובמתקניו ותוך השתלבות מלאה בעבודת המת"ק. זאת ועוד, נציגת הנתבעת, גב' מרקוביץ, הודתה במפורש כי התובעים הועסקו בניגוד לנוהל הנציבות (עמ' 111 לפרוטוקול); כי המדינה העדיפה לעצום עין בעניין העסקתם של התובעים כמו גם בעניין העסקת 6,000 עובדים במעמדם (עמ' 113 לפרוטוקול); וכי - "בנוסף להוראות התקשי"ר השתרשה הוויה בשירות המדינה של קליטת עובדי קבלן בניגוד להוראה." (עמ' 112 לפרוטוקול). להתנהלות זו יש ליתן משקל בבואנו לבחון את מכלול הזיקות. ה.9. העסקה אמיתית או למראית עין 46. בית הדין הארצי (כב' הנשיא (בדימוס) אדלר) קבע כי - "המגמה של בית דין זה הינה להעדיף את ההתקשרות האמיתית על פני זו הפורמלית במקרים בהם מדובר בתבניות העסקה בלתי שגרתיות." (ע"ע 300245/97 אסולין ו-96 אחרים - רשות השידור, פד"ע לו, 689, 710). גישה דומה ניתן למצוא במאמרו של ד"ר ג. דוידוב "העסקה עקיפה" (עבודה חברה ומשפט י"ב 2009, עמ' 191), העורך אבחנה בין העסקה עקיפה על ידי קבלני כח אדם לבין העסקה אמיתית של קבלני משנה. לגישתו, העסקה עקיפה נפוצה בקרב מעסיקים ציבוריים הן בשל מגבלות תקנים, הן בשל חוסר גמישות משמעותי, כאשר מרבית זיקות יחסי העבודה נתונות למעסיק. במקרים אלה, לדעתו, אין לאפשר למעסיקים אלה להתחמק מאחריות הקשורה בבטחון התעסוקתי של העובדים וזכויותיהם מכח הסכמים וחוקי המגן. 47. המקרה דנן הינו מקרה מובהק שבו שימשה שמגר ומאוחר יותר, תגבור, "צינור" להעברת כספים לתובעים, ותו לא. רכזת כח האדם בתגבור, גב' סיאני העידה, כי אינה מכירה כלל את התובעים ואינה יודעת אפילו מה תפקידם (עמ' 161 לפרוטוקול). נזכיר שוב את תשובתו של מר חדד לשאלת ב"כ התובעים - "ש. מה היתה היכולת של שמגר, תגבור להשפיע על הרכב השכר לעובד, תוספות, מקומו בעבודה, ניודו אם צריך" ת. אפס". (עמ' 99 לפרוטוקול). ואילו גב' בנבנישתי, מנכ"ל תגבור העידה אף היא כי לתגבור לא היה כל חלק בקבלת החלטה כלשהיא בעניינם של התובעים (עמ' 154 לפרוטוקול) וכך ציינה בנוגע להתקשרות תגבור עם המדינה - "ש. מה זה עלויות קבלן בתוספת שיעור רווח? ת. זה סוג מכרז שיש אותו מול המדינה של 99% כמעט 100% מהמקרים המדינה מעבירה אלינו את העובדים שמצאו אותם ואנו מבצעים בגינם את השכר שכל ההתחשבנות עם המדינה זה גב לגב כולל עמלת רווח. להבדיל מפרוייקטים אחרים בזמנו פרוייקט הקלדניות בין השנים 91 ל 94-החיוב היה שונה לחלוטין גייסנו והדרכנו. במקרה הספציפי הזה קיבלנו את העובדים (התובעים - י.א.ש.) והכנו להם את השכר לפי הוראות המקום. לא רק זאת במכרז הספציפי העובדים שעבדו באמצעות שמגר לא היתה החלטה אם לקבלם או לא. אין לנו אמירה. הם באים אנו מקבלים. " (עמ' 153 לפרוטוקול; הדגשה שלי - י.א.ש.). 48. מעדויות עדי ההגנה עולה, כי העסקתם של התובעים באמצעות חברת כח אדם נעשתה אך ורק מן הטעם שלמדינה לא היו תקנים (סעיף 5 לתצהיר הגב' מרקוביץ; עדות הגב' לוי, עמ' 143 לפרוטוקול). מכל שהובא בפני לא הוכח כל צורך אחר להעסקת התובעים באמצעות קבלן כח אדם ולא הוכח כי שמגר או תגבור ביצעו כל תפקיד אמיתי בהעסקתם. נימוק זה אינו יכול להצדיק העסקה כה ממושכת במתכונת זו. על כגון זה קבע בית הדין הארצי בפרשת פאהום - "משהציבה חברת כח האדם את העובד במקום העבודה למשרה קבועה וארוכת טווח, למעשה ניתק הקשר הממשי בינה ובין העובד, למעט נושאים נוהליים כמו קבלת משכורת ומעקב על הענקת תנאי העבודה שזכאי להם העובד. זו בעיקרה מסגרת ניהולית בלבד, כאשר המסגרת התעסוקתית הממשית עוברת למשתמש שהוא למעשה המעסיק. ... במקרה הנוכחי נכרת אמנם חוזה עבודה בין פאהום לתגבור, אך זו היתה רק מעטפת חיצונית מלאכותית, למראית עין, כאשר מערכת היחסים האמיתית היתה בין המוסד לפאהום....." (סעיף 2 לחוות דעתו של כב' השופט רבינוביץ; הדגשה שלי - י.א.ש.). וכן - "מצב, בו חברת כח אדם הופכת למעסיק במקרים של העסקה ארוכה במשרה שאינה זמנית, לעניות דעתי, אינו מצב רצוי. ההשקפה לפיה תבנית העסקה זו רצויה במקום בו אין תקנים, או כדרך להגמשת תנאי ההעסקה, מתעלמת מכך שתבנית העסקה זו היא מלאכותית, למראית עין, ומסווה למעשה את מערכת ההעסקה האמיתית הקיימת במקרים אלה בין המשתמש לעובד. מערכת זו לעיתים גם גורעת מזכויות העובד." (שם, בסעיף 2 לחוות דעתו של השופט רבינוביץ; הדגשה שלי - י.א.ש.; ראו בעניין זה גם דעת הרוב ע"ע 766/07, לימור בן חיים - המוסד לביטוח לאומי ואח', ניתן ביום 13.2.11). 49. קבלת עמדת התובעים כי יש לראות את המדינה כמעסיקתם, עולה גם מעקרון השיוויון המחייב כל מעסיק באשר הוא, ובפרט מעסיק שהינו מעסיק ציבורי להתייחס באופן שיוויוני לעובדיו. עקרון זה מוצא ביטוי בפסיקת בתי הדין ויפים לעניין זה דברי כב' השופטת נטע רות בפרשת רפי שרם - "נטייתו של בית הדין לראות במשתמש בפועל כמעביד, בהקשר של מיקור חוץ מתמשך של כח אדם (להבדיל ממיקור חוץ של פונקציות) וזאת, שעה שחלק נכבד מן הסממנים שהותוו בפרשת כפר רות מלמדים על זיקה הדוקה בינו לבין העובד - מושתתת על המשקל הנכבד שמייחס בית הדין לעיקרון השוויון במקום העבודה. זאת במיוחד שעה שמדובר במעסיק ציבורי המחוייב לציית לעקרון השוויון אף מכח כללי המשפט המנהלי: עיקרון זה מחייב כי עובדים המועסקים משך תקופה ממושכת שכם אל שכם, במקום עבודה אחד, בתפקידים דומים בחצריו של המשתמש בפועל הנהנה מעבודתם ודורש מהם ציות ונאמנות יהנו לא רק מאותם תנאי שכר - אלא גם מהגנה דומה על הביטחון התעסוקתי ומזכות שווה לקידום בעבודה, לרבות זכות שווה להתמודד במכרזים פנימיים בשירות המעסיק." (עב (ת"א) 7506/07 רפי שרם- מדינת ישראל, סעיף 24 לפסק הדין, ניתן ביום 27.11.07; על עקרון זה עמד גם כב' השופט לובוצקי בעב (ת"א) 6141/03 לונה חלאווי - מדינת ישראל, ניתן ביום 28.5.08). ה.10. סיכום 50. על רקע מכלול הדברים שפורטו - משאין חולק כי התובעים התקבלו לעבודה על ידי המת"ק ועבודתם השתלבה בעבודת המת"ק באופן מלא; משביצעו התובעים את אותה העבודה כפי שביצעו יתר עובדי המת"ק שהיו במעמד של עובדי מדינה; משמכלול תנאי ההעסקה (פיקוח, שכר, השתלמויות, חופשות ועוד) מצביע על זיקה ישירה של התובעים למדינה מחד ועל העדר כל זיקה כזו (הן ישירה, הן עקיפה) לתגבור (או לחברת כח אדם שמגר); משהוכח כי אין מדובר בעבודה זמנית וחולפת וכי מעולם לא היתה העבודה מוגדרת ככזו אלא מדובר בעבודה נחוצה ומקצועית המצריכה לימוד; משלא הוצגה כל הצדקה לגיטימית להעסקת התובעים כעובדי כח אדם הן מלכתחילה ובוודאי במשך תקופה כל כך ארוכה; ומשמדובר בהעסקה הנוגדת את הנחיות המדינה עצמה - יש לראות את המדינה כמעבידתם של התובעים, ולטעמי אף כמעבידתם באופן בלעדי. לאור הנתונים שהוצגו בפני ושפורטו לעיל בהרחבה, איני סבורה כי ניתן לראות את תגבור אף כ"מעסיק במשותף". לקביעה מעין זו אין כל אחיזה בתשתית העובדתית ודומָה היא, כדברי בית הדין הארצי, לנסיון "להעניק ל'קליפה' ריקה מעמד של 'פרי' בעל תוכן" (סעיף 55 לפרשת פאהום). לכך, לא מצאתי מקום. ו. מועד תחילת ההעסקה על ידי המדינה 51. משנקבע כי העסקת התובעים על ידי חברות כח האדם נעשתה למראית עין בלבד וכי ההתקשרות האמיתית נעשתה בין התובעים לבין המדינה, עולה השאלה - מאיזה מועד יש לראותם כשני צדדים לחוזה. לטענת המדינה, היה וייקבע כי בינה לבין התובעים מתקיימים יחסי עובד מעביד, יש לראותם ככאלה רק ממועד הגשת התביעה ואילך, שכן זהו המועד שבו בחרו התובעים לברר את זהות מעסיקתם (פרשת אבני לעיל, עב 1238/01 טייב יהושע - עירית חולון, ניתן ביום 12.5.04). אין לקבל טענה זו. 52. בפרשת פאהום נדחתה טענת המדינה שלפיה ככלל יש לראותה כמעסיקתו של מר פאהום רק החל ממועד הגשת התביעה. וכך נקבע מפי כב' השופט צור לעניין זה - "בבית הדין האזורי לא הונחה כל תשתית של עובדה המצביעה על כך שמלכתחילה היתה העסקתו של המשיב באמצעות חברת כח אדם לא אמתית או למראית עין בלבד. המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב למוסד (המשתמש) הוא פועל יוצא של בחינת מערכת היחסים כפי שנוצרה והשתכללה במרוצת השנים. מכאן שהכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב למוסד לאחר שנת 2004 (השנה שבה הוגשה תביעתו של מר פאהום - י.א.ש.) אינה מצדיקה - בהעדר תשתית ראייתית מספקת - את החלת התוצאה למפרע מתחילת ההתקשרות (1991). מצד שני אין גם יסוד לטענת המוסד להכיר בקיומם של יחסי עובד מעביד ממועד הגשת התביעה ואילך בלבד. על פני הדברים מועד זה אינו רלבנטי כלל לשאלת תחילתם של יחסי העבודה בין המשיב למוסד. (סעיף 45 לפסק הדין; הדגשות שלי - י.א.ש.). בעניין פאהום נקבע, כי יש לראות את מועד תחילת העסקתו של התובע ביום שבו החל להיות מועסק על ידי קבוצה של חברת כח האדם תגבור, כחמש שנים לאחר תחילת העסקתו. הטעם שניתן לכך היה כי במועד זה מתקיים "שילוב המרכיבים של משך זמן אצל אותו משתמש עם חילופים תדירים של חברות כח אדם כמעסיקים פורמליים" (סעיף 48 לפסק הדין). 53. אף דעתי היא כי למועד הגשת התביעה דנן, אין כל רלוונטיות לקביעה אימתי החלו יחסי העבודה בין התובעים לבין המדינה. לטעמי, במקרה דנן, לא נמצאה כל זיקה שהיא בין התובעים לבין חברת כח האדם החל משלב ראיון הקבלה לעבודה והליכי הקבלה ולאורך כל תקופת העבודה. זאת להבדיל ממקרים אחרים שבהם ניתן לראות לפחות בתחילת הדרך התקשרות אמיתית עם חברת כח האדם ורק חלוף הזמן מעמעם את הקשר עם חברת כח האדם ומחזק את הזיקה למעסיק בפועל. משכך, יש לקבוע, כי המדינה היתה מעסיקתם של התובעים החל ממועד תחילת עבודתם במת"ק בפועל. 54. תימוכין למסקנה זו מצויים בכך שחילופי חברות כח האדם לא השפיעו כלל על טיב העסקתם של התובעים ועל תנאי ההעסקה שלהם, לרבות עניין הוותק (עדות הגב' לוי עמ' 129 לפרוטוקול); נוכח טענת המדינה כי הבחירה להעסיק את התובעים באמצעות חברת כח אדם נעשתה מטעמים של העדר תקנים בלבד; נוכח העדר כל זיקה שהיא בין חברות כח אדם לבין התובעים ולאור נוסחו החד משמעי של ההסכם בין תגבור לבין המדינה (במסלול "cost+"), שלפיו המדינה נושאת בכל תשלומי השכר ואחראית על קביעת שיעורם. 55. בית הדין הארצי (כב' השופט צור) קבע בפרשת קדם כי - "השאלה מתי בדיוק הפכו המשיבים להיות עובדי המדינה אינה פשוטה כלל ועיקר...בבית הדין האזורי לא הונחה כל תשתית עובדתית המצביעה על כך שמלכתחילה היתה העסקתם של המשיבים באמצעות חברת כח אדם לא אמיתית או לא חוקית. המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיבים למדינה (המשתמש) היא פועל יוצא של בחינת מערכת היחסים כפי שנוצרה בפועל והשתכללה במרוצת השנים. מהו אפוא המועד המדויק בו ניתן לקבוע כי המשיבים שינו את מעמדם מעובדי חברות כח האדם לעובדי המדינה? בענייננו... לא השתכנעו כי היה מדובר בפיקציה מראשיתה ועד סופה... לכן עלינו לבדוק מתי היה שינוי מהותי שחל במתכונת העסקתם של המשיבים במשך השנים אשר יש בו כדי לקבוע שהם שינו את מעמדם ממעמד של עובדי חברות כח אדם למעמד של עובדי המדינה... קביעת מועד מדויק בו חלה "מטמורפוזה" במעמדם של העובדים מעובדי חברת כח אדם לעובדי המעסיק היא לעולם בעייתית שכן לעתים... התהליך יכול להיות הדרגתי ולא חד משמעי. הקביעה השיפוטית בנקודה זו יכולה להיות לא מדויקת כל צורכה ולכן הפסיקה במקרה נתון צריכה להיות זהירה ומאופקת". (ע"ע 237/09 מדינת ישראל, הטלויזיה החינוכית הישראלית - אסתר קדם ואח', סעיפים 15 -20 לפסק הדין, ניתן ביום 14.9.10; להלן "פרשת קדם"; הדגשה שלי - י.א.ש.). בית הדין הארצי בפרשת קדם קבע את המועד שבו הושוו תנאי העבודה של עובדי חברת כח האדם לתנאי העבודה של עובדי המדינה (1.8.01) כמועד שבו הסכימה המדינה לראות את העובדים כעובדיה וכנקודת הזמן שבה יש לראות את העובדים כעובדי המדינה. לטעמי אין קביעה זו רלוונטית למקרה דנן וזאת לאור השוני בנסיבות. ראשית, כמפורט לעיל התרשמתי שהעסקת התובעים באמצעות חברת כח אדם נעשתה מלכתחילה כפיקציה, על מנת לעקוף את בעיית התקנים, ולא לשם העסקה זמנית וחולפת ושהיא נוגדת אף את נהלי המדינה עצמה. שנית, השוואת תנאי העבודה של התובעים לאלה של מקביליהם עובדי המדינה, הינה פעולה חד צדדית שנעשתה על ידי המדינה על רקע שינויים חקיקתיים, ואין בה כדי להצביע על שינויים מהותיים לגופה של ההעסקה של התובעים אשר בזו כאמור, לא חל כל שינוי. קביעה המבוססת על מעשה חד צדדי הנתון לרצונו של המשתמש עשויה לרוקן מתוכן את הבדיקה לגופו של עניין מחד ולחייב משתמש אמיתי הפועל על פי חוק בהשוואת התנאים, כמעסיק, גם מקום שברור לכולי עלמא שקיימת מערכת יחסים משולשת אמיתית (ראו בעניין את עמדת דעת המיעוט, כב' השופט איטח בפרשת קדם). 56. לאור האמור ומשאין גם לקבל את טענת המדינה שלפיה יש לראותה כמעסיקתם של התובעים החל ממועד הגשת התביעה בלבד. על כן, יש לקבוע כי המדינה משמשת כמעסיקתם של התובעים ממועד תחילת עבודתם במת"ק (ראו בעניין זה עמדת כב' השופטת דוידוב - מוטולה בע"ב 9356/05 קדם אסתר - טח"י, ניתן ביום 4.3.09, סעיף 37 לפסק הדין; עמדת כב' השופטת פרוז'ינין בעב (י-ם) 1596/05 מויאל - מדינת ישראל, סעיף 14 לפסק הדין, ניתן ביום 26.10.08). 57. יש לדחות גם את טענת השיהוי המועלית על ידי המדינה שלפיה אין להכיר ביחסי העבודה קודם למועד הגשת התביעה בשל השיהוי הרב שנקטו התובעים. לדברי המדינה, אף שהתובעים ידעו כל השנים שהינם מועסקים על ידי חברות כח אדם הם בחרו לפנות לבית הדין בעניין מעמדם רק בחודש דצמבר 2003, עובר לפיטוריהם. על הבעייתיות בקבלתה של טענת השיהוי עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין בעניין תלמוד תורה, ואלו דבריה - "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים." ( ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433, 445 הדגשות שלי - י.א.ש.) (בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה בדנ"א 406/04). בהמשך קובעת השופטת פרוקציה - "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע..."(בעמ' 446 לפסק הדין). ובסיכום - "במסגרת שיקול-הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין." (בעמ' 488 לפסק הדין). 58. דומה, כי נוכח מקורה של טענת השיהוי בדיני היושר, ולאור העובדה שהעסקת התובעים במשך זמן כה ממושך באמצעות חברות כח האדם, היא עצמה נגועה בחוסר תום הלב וכי המדינה נקטה (במקרה הטוב) מדיניות של "עצימת עיניים" כלפי העסקת התובעים ופעלה בניגוד להנחיותיה שלה באופן העסקתם (עדות הגב' מרקוביץ), כאשר היה עליה לקלוט את התובעים כעובדי מדינה מלכתחילה - לא היה מקום לטעון טענה זו ודינה להדחות על הסף. בנסיבות שבהן המדינה היא שעצמה את עיניה ביחס להעסקת התובעים, ופעלה בניגוד להנחיותיה הפנימיות בנוגע להעסקת עובדיה שלה, אין מקום גם לטענתה כי הסתמכה על המצב המשפטי כפי שהיה ושינתה את מצבה לרעה. 59. גם לגופו של עניין - איזון האינטרסים בענייננו, מחייב דחיית טענת השיהוי. שאלת מעמד התובעים כעובדי מדינה משך שנים רבות היא שאלה מהותית, הראויה להתברר לגופה בערכאות משפטיות. יש לזכור כי מארג הכוחות ממקם את התובעים במקום החלש במערכת היחסים שבינם לבין המדינה ולא ניתן לקבוע כי כל אימת שעובד משתהה בפנייה לערכאות, מונע ממנו שיהוי זה להעמיד עניינו לבירור. מן המפורסמות הוא כי במערכת יחסי עבודה אין עובד ממהר לפנות לערכאות אלא בשעת משבר ולא ניתן להפעיל לגבי העובד את אותם השיקולים המופעלים במערכות יחסים עסקיות "רגילות" שבהן יחסי הכוחות שווים. לטעמי, די בכך שקיימת תקופת התיישנות כדי לענות על האיזון הנדרש בעניין זה בין עובד לבין מעסיקו, ואין צורך לצמצמה עוד יותר. יתר על כן, לא מצאתי כי התובעים נהגו בחוסר תום לב בכך שלא פנו לערכאות משפטיות בכל תקופת העסקתם על ידי חברות כח אדם. התובעים הגישו את תביעתם במועד הראשון שבו הבינו כי זכויותיהם נפגעו כתוצאה ממעמדם השונה, וזאת רק לאחר פיטוריהם בחודש דצמבר 2003 (ראה עדות התובע עמ' 50 לפרוטוקול, ועדות התובעת שלפיה "היינו קבוצה גדולה מאד של עובדים שעבדנו כך ולא ראיתי משהו אחר שיכולתי לתקן אז" - עמ' 67 לפרוטוקול). משכך, דין טענת השיהוי להידחות. 60. אין גם מקום לקבל את טענת המדינה כי להכרה בתובעים כבעובדי מדינה ממועד תחילת העסקתם על ידי חברות כח אדם עלולות להיות השלכות רטרואקטיביות בפן הנזיקי מבחינת ההתחשבנות בין הצדדים וחברות כח האדם תוך פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים ועל ההסתמכות שלהם בזמן אמת. כאמור, במערכת היחסים הנדונה בהליך זה, מורות הוראות ההסכם כי התשלום לתגבור יבוצע בשיטת ה"cost+" שלפיו המדינה היא זו שנושאת בעלויות השכר של התובעים. מכאן שאם יתברר כי המדינה חייבת בתשלום כספים נוספים לתובעים, אזי האחריות לתשלום מוטלת על כתפיה ומכיסה בלבד (ראה גם עדות גב' לוי עמ 142 לפרוטוקול; עדות גב' בנבישתי עמ' 153 לפרוטוקול). זאת ועוד, שימוש בהעסקה באמצעות חברת כח אדם על מנת להתחמק מתשלומים לעובדים ונסיון לטעון לאחר מכן כי התשלומים הנוספים מהווים פגיעה בעקרון ההסתמכות, דומים ל"זעקת הקוזאק הנגזל" ובודאי שאין לה מקום כאשר היא באה מפי המדינה. 61. לאור כל האמור - טענת התובעים כי יחסי עובד מעביד בינם לבין המדינה מתקיימים ממועד ראשית עבודתם במת"ק (התובעת מחודש 5/95 התובע מחודש 10/96) - דינה להתקבל, ובכפוף לתקופת ההתיישנות (יום 25.12.96), יש לבחון את תביעותיהם הכספיות. הקביעות 62. התובעים עמדו על טענתם לקבלת קביעות בשירות המדינה. המדינה הודיעה כי התובעים אמורים לקבל קביעות, ואכן מכתבי המינוי שצורפו עולה כי ביום 1.11.09 התמנו התובעים כעובדים קבועים בשירות המדינה. לאור כך, לא נדרשת הכרעה בשאלת זכאותם לקביעות זו. אולם לא היה מקום לראות בכך משום זניחת הטענה כפי שניסה ב"כ המדינה לטעון בסיכומיו. יצויין, כי על פי ההלכה הפסוקה, חלוף הזמן כשלעצמו אינו מקנה קביעות אלא יש צורך בקבלת קבלת כתב המינוי כעובד קבוע לפי חוק המינויים, שהינו "תנאי מפתח להיווצרות עובד במעמד קבוע" (פרשת פאהום, סעיף 49 לפסק הדין; ע"ע 389/99 יעקב חסון - משרד השיכון, ניתן ביום 4.9.03). יפה הצהירה ועשתה המדינה בכך שתקופת העסקת התובעים כעובדי כח אדם נלקחה בחשבון הוותק הנדרש כתנאי לקבלת הקביעות. הסעדים הכספיים 63. בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים להשוואת תנאים מלאה ומוחלטת לשכר עובדי המדינה במת"ק וזאת ממועד תחילת העסקתם. כן טענו התובעים לאפלייתם ביחס לעובדי מדינה בעלי וותק ומעמד זהה לשלהם. התובעים ביקשו למנות חשב שאליו יועברו מלוא הפרטים לצורך חישוב מלא ומדויק של זכויותיהם. בסיכומיה, הצטרפה המדינה לבקשה זו. משכך, להלן תיבחנה תביעות התובעים בשאלת הזכאות בלבד, ובסיומן ובכפוף להכרעה בהן, תקבע הדרך לכימות הזכויות. 64. תביעת התובעים נוגעת לתוספות ששולמו לעובדי מדינה במת"ק ואשר הם עצמם לטענתם, לא קיבלו. הרכיבים הנתבעים על ידי התובעים הינם - פנסיה תקציבית; תוספת דריכות וכוננות; תוספת שטחים; תוספת 3.6% על פי הסכם קיבוצי; תוספת 2001 ושעות נוספות. כן טענו התובעים לרכיבים שעניינם החזרי הוצאות, כגון כלכלה ואש"ל. המדינה טענה מנגד, כי התובעים קיבלו פנסיה צוברת וקרן השתלמות עוד בתקופת העסקתם בשמגר ובתגבור וכי ניתנה להם "תוספת שטחים" מחודש אוגוסט 2001. כן טענה המדינה, כי כל התוספות הנתבעות על ידי התובעים שולמו להם מלבד תוספת דריכות וכוננות, שמכח ההסכם הקיבוצי שולמה רק לששמם מופיע ברשימה שמית שצורפה להסכם הקיבוצי (להלן - "הרשימה השמית"). המדינה הכחישה כי קיים נוהל של תשלום שעות נוספות, למעט חריגים, וטענה כי התובעים לא זכאים לגמול בגין שעות נוספות, שכן לא עבדו בשעות אלה. 65. על פי החלטת בית הדין מיום 5.3.08, העבירו התובעים לנתבעות העתק מתלושי שכר של עובדי מדינה, לטענתם בעלי וותק זהה, אשר מצביעים על כך שהם מופלים לרעה (ת/4, ת/5). במענה לכך, הגישה הנתבעת תצהיר משלים של גב' משה, אשר ערכה השוואה בין תלושי השכר של התובעים במעמדם כעב"צ, לבין עובדי המדינה (להלן - "התצהיר המשלים"). 66. לטענת המדינה, החל מיום 1.8.01 הושוו תנאי העסקתם של התובעים לתנאי העסקתם של עובדי המדינה במת"ק. ראשית, עיון בראיות מעלה, כי לא ניתן לקבוע שתנאי השכר הושוו במלואם. כך, לא היתה מחלוקת כי ההשוואה לא כללה תוספות דריכות וכוננות, אשר ניתנו לעובדי המדינה במת"ק בלבד על פי רשימה שמית, כפי שיפורט להלן. כן עולה מהראיות, כי עת קלטה המדינה את התובעים כעובדי עב"צ - הפסיקה את התשלום בעבור שעות הנסיעה שניתנו להם כעובדי תגבור בעוד שליתר עובדי המדינה במת"ק שולמו שעות הנסיעה. שנית, האופן שבו פוטרו התובעים בסוף שנת 2003 - מבלי שניתנה להם זכות שימוע או הגנה של ועד עובדים וללא כל קשר לטיב עבודתם ולנחיצותם במערכת (אף שהפיטורים בוטלו לבסוף בהסכמה בעקבות ההליך המשפטי שנקטו התובעים) - מלמד אף הוא על כך שהתובעים נפגעו במעמדם ובביטחונם התעסוקתי בשל כך שהעסקתם נעשתה על ידי חברות כח האדם לתקופה ארוכת שנים. להלן אדון ברכיבי השכר השונים - א. פנסיה תקציבית 67. לטענת התובעים, משיש לראותם כעובדי מדינה מיום תחילת עבודתם במת"ק, זכאים היו לקבל פנסיה תקציבית ככל יתר העובדים. לטענת המדינה, דין התביעה ברכיב זה להידחות הן משום שהוספה רק בכתב התביעה המתוקן (בשנת 2007) ועל כן אינה יכולה להתייחס לתקופה הקודמת לשנת 2000; הן משום שהתובעים לא עומדים בדרישות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן - "חוק הגמלאות"); הן משום שנקלטו כעובדי מדינה לאחר התאריך הקובע (1.4.02) שלאחריו אין עוד מסלול של פנסיה תקציבית בשירות המדינה; הן משום שהם מבוטחים לאורך כל השנים במסלול פנסיה צוברת. 68. יש טעם לפגם בטענת המדינה שלפיה, משלא עמדו התובעים בתנאים הנדרשים על פי חוק הגמלאות ו/או משלא נקלטו כעובדי מדינה לפני התאריך הקובע, אין הם זכאים להיכלל במסלול הפנסיה התקציבית. קליטתם המאוחרת של התובעים בשירות המדינה כעובדים מן המניין ואי קליטתם כראוי על פי חוק המינויים, הורתה בהתנהלות פגומה של המדינה אשר נועדה להתחמק ממתן מלוא הזכויות לעובדים כדוגמת התובעים. על רקע זה, טענת המדינה נגועה בבסיסה בחוסר תום לב. אלא שחזקה עלי מצוות המחוקק כפי שפורשה בפסיקת בית הדין הארצי שקבעה כי נוכח הוראותיו המפורשות של חוק הגמלאות, הזכות לפנסיה תקציבית על פיו, הוענקה לעובד מדינה שהינו "מי שנתמנה לשירות המדינה לפי חוק המנויים" (סעיף 1לחוק), היינו במכרז ובעמידה בתנאי הדין. על כן, לא ניתן לראות בתובעים כעובדי מדינה לצורך חוק זה עד למועד קליטתם ככאלה על פי החוק. (ע"ע 388/99 יעקב חסון - משרד השיכון, ניתן ביום 4.9.03, פד"ע לט 358; דב"ע לב/44-9 קרואני - מדינת ישראל, פד"ע ה' 11, 17; ע"ע 273/03 דברת שוואב - מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר ואח', ניתן ביום 2.11.06; פרשת פאהום; ע"ע 493/08 מדינת ישראל - עו"ד יואל מורה, ניתן ביום 9.2.11). 69. משאין חולק, כי התובעים נקלטו לשירות המדינה לפי חוק המינויים רק בחודש 11/09, היינו, לאחר המועד הקובע (1.4.02) שבו בוטלה הזכות לפנסיה תקציבית - אין הם זכאים לפנסיה תקציבית ודין תביעתם ברכיב זה - להידחות. עוד יש לומר כי התובעים בוטחו במסלול פנסיה צוברת מתחילת עבודתם במת"ק ומסלול פנסיה זה הינו המסלול המקובל כיום בשירות המדינה (ובמקרים מיוחדים אף היה מקובל עוד קודם למועד הגשת התביעה), ומשכך, אין הם גם זכאים לכל פיצוי כספי בגין רכיב זה. ב. תוספת דריכות וכוננות 70. לטענת התובעים, זכאים הם לקבלת תוספת דריכות וכוננות ממועד קליטתם לעבודה במת"ק, וזאת משהוכח כי תוספת זו שולמה לכל עובדי המדינה במת"ק, בהתאם להסכמים הקיבוציים וההסדרים הקיבוציים שחלו על האחרונים. המדינה טענה מנגד, כי תשלום התוספת נעשה בהתאם להסכם קיבוצי משנת 2000, שהינו המשך ל"הסכמי שטחים 80' ו-93'", וכי התובעים כמו גם עובדים אחרים אינם זכאים לתוספת זו, מכיוון ששמם אינו כלול ברשימה השמית ומכיוון שלא הוכיחו כי נדרשו לשמש ככוננים לקריאה בשעות מנוחה. לגרסת המדינה, תשלום התוספת נעשה בהתאם להסכם הקיבוצי משנת 2000 ולרשימה השמית ואי תשלום תוספת זו אינו קשור למעמדם של התובעים כעב"צ (סעיף 9 לתצהיר הגב' משה; ההסכם הקיבוצי משנת 2000 והרשימה השמית צורפו כנספח א' לתצהירה). הגב' לוי הצהירה (סעיפים 18-19 לתצהירה), כי תוספת זו ניתנה לתובעים מתחילת שנת 2001 והופסקה בחודש 10/02 לאור דרישתו של מר יצחקי, מתאם האוצר במת"ק דאז, כי יש לשלם את התוספת רק לעובדי מדינה בשטחים ששמם נכלל ברשימה השמית. בתצהיר המשלים שהגישה הגב' משה נטען, כי בחודש מאי 2008 נחתם הסכם קיבוצי חדש, שלפיו יהיו התובעים זכאים לתוספת הנדונה, כמו גם עובדים אחרים שלא היו זכאים לתוספת זו עד לאותו המועד. (סעיף 7 לתצהיר המשלים). 71. כעולה מהראיות, ביום 9.7.00 נחתמו מספר הסכמים קיבוציים לאור כך ש"הוגדר על ידי צה"ל מצב חדש ומיוחד בשטחים לאור המתיחות שנוצרה בשטחים עקב אירועי "יום א - נכבה" ו"יום הזעם"." (נספחי א' לתצהיר הגב' משה). באחד מההסכמים הללו נקבעה תוספת הדריכות והכוננות וצוין כי זו ניתנת עקב המתיחות בגין החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינאית, שבשלה נדרשים העובדים במת"ק לעמוד בכוננות. עוד צויין בסיכום זה, כי התוספת תשולם לעובדים ששמותיהם מופיעים ברשימה השמית. 72. על פי עדותו של מר אפרגן, לאחר חתימת ההסכם הוכנה "רשימה שמית" אשר כללה את כל עובדי המדינה שעבדו אותה עת כ"עובדי שטחים". כן העיד מר אפרגן, כי אף שעובדי מדינה שביצעו תפקידים דומים לתפקידי התובעים נכללו ברשימה זו הרי שאף אחד מעובדי כח האדם לא נכלל בה (עמ' 84-85 וראו גם עמ' 97 לפרוטוקול). מהראיות עולה עוד, כי הרשימה השמית הוכנה בהעדר קריטריונים ברורים לקביעת זהות העובדים הזכאים לקבלת התוספת (עדות מר אפרגן עמ' 84-85 לפרוטוקול; עדות מר חדד עמ' 102; עדות גב' משה, עמ' 150). עוד עולה מעדותו של מר איפרגן, כי בתקופת ההסכם הקיבוצי צורפו עובדי מדינה נוספים (ובהם הוא עצמו) שהוגדרו כ"עובדי שטחים" (בתקן) לקבוצת העובדים המקבלת את התוספת וזאת על פי החלטת הממונה על השכר באוצר, ועל אף ששמם לא הופיע ברשימה השמית (עמ' 84 לפרוטוקול). מר איפרגן אישר כי התובעים עובדים עימו כ"עובדי שטחים" לכל דבר ועניין וכי לא היה כל הבדל בינם לבין עובדי מדינה - שטחים (עמ' 97 לפרוטוקול; ראו גם עדות מר חדד עמ' 98 לפרוטוקול). 73. העובדה, שהמדינה לא כללה ברשימה השמית את עובדי חברות כח האדם שעבדו משך שנים ארוכות במת"ק לצד עובדי המדינה, מהווה פגיעה מהותית בעקרון השוויון, שחל על מעסיק ציבורי כאמור לעיל, ואין להתירה. יודגש, כי ההסכם הקיבוצי נועד ליתן תוספת לעובדים בגין המצב הבטחוני המסלים ובשל מיקומו של משרד המת"ק. בעניין זה אין מקום להבחנה בין עובדי חברות כח אדם לבין עובדי המדינה. אין מקום לאבחנה זו במסגרת ההסכם הקיבוצי ואין להתיר רשימה שמית המטיבה עם קבוצת עובדים אחת על פני רעותה בהעדר הבחנה אמיתית מהותית בין השתיים. הסכם זה יש לבחון גם לאור הוראות סעיף 15 לחוק ההסכמים הקיבוצייםהתשי"ז - 1957, המחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד על "על כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם." כאמור, בהעדר הבחנה מהותית בין עובדי המדינה במת"ק לבין התובעים, אין מקום להוציאם מגדר ההסכם הקיבוצי בוודאי על רקע חובת השוואת התנאים. פעולה כזו מהווה ניצול כוחו של מעסיק לרעה וחוסר תום לב (ראה לעניין זה ס"ק (ארצי) 507/08 מדינת ישראל, מרכז רפואי אסף הרופא - מירב ברונר ואח', ניתן ביום 14.7.09). מכל מקום, משסברתי כי יש לראות את התובעים כעובדי המדינה מיומם הראשון, הרי שהם זכאים לתוספת דריכות וכוננות כפי שהיו זכאים לה עובדי המדינה במת"ק. 74. התנהלות חסרת תום לב של המדינה עולה גם מסירובה לשלם לתובעים תוספת זו מכח ההסכם הקיבוצי החדש משנת 2008, על אף שאין חולק בנוגע לזכאותם לתוספת זו במועד זה. המדינה הִתנתה את תשלום התוספת משנת 2008 לתובעים בחתימתם על כתבי ויתור בגין התביעות ברכיב זה לתקופה הקודמת לחודש 4/08 (ראה דוגמא למכתב הויתור ת/6(1); עדות מר אפרגן, עמ' 86-85 לפרוטוקול). התניית תשלום התוספת שלה זכאים התובעים מכח הסכם אחר מזה השנוי כאן במחלוקת, בחתימתם על כתב ויתור, שעה שהעניין תלוי ועומד להכרעה בפני ערכאה שיפוטית, אינה מעשה ראוי ככלל ואינה ראויה כפליים כשהיא באה מטעמה של המדינה. 75. לאור כל האמור, משנקבע כי לא היה הבדל מהותי בין עבודת התובעים לבין עבודתם של יתר עובדי המדינה במת"ק וכי אלה גם אלה עבדו "כתף אל כתף" כעובדי שטחים - במת"ק; משנקבע כי יש לראות את התובעים כעובדי מדינה מיום קליטתם לעבודה במת"ק; ומששוכנעתי כי אילו היו מועסקים לכתחילה כעובדי מדינה כפי שמן הראוי היה לעשות, היו נכללים גם התובעים ברשימה השמית - זכאים התובעים לתשלום רכיב הדריכות והכוננות מהמועד שבו שולם רכיב זה ליתר העובדים ואילך, ובאותו השיעור (שנת 2000 - סעיף 19 לתצהיר הגב' לוי), בניכוי התקופה שבגינה קיבלו את התשלום (תחילת שנת 2001 - חודש 9/2002). 76. אף אם היתה מתקבלת טענת המדינה כי אין לראות את התובעים כעובדי מדינה ממועד תחילת עבודתם אלא רק מעת שנקלטו בשירותה בפועל (שנת 2005), הרי מששעה שהמדינה עצמה טענה להשוואת התנאים (מכח החוק ומכח חוזר חשכ"ל) בין התובעים לבין עובדי המדינה במת"ק, לא היה מקום להבחין בין אלה לאלה ממועד זה. גם משום כך, דין התביעה ברכיב זה - להתקבל. ג. תוספות שטחים, תוספת 2001, תוספת 3.6% 77. התובעים טוענים, כי הם זכאים ל"תוספות שטחים א' ו-ב'", להן זכו כל עובדי המדינה במת"ק. תוספות אלה מבוססות על החלטות ועדות מעקב שונות, אשר לרובן ככולן ניתן תוקף של הסכמים קיבוציים (החלטות ועדות המעקב מיום 9.6.88, 24.4.91 ו- 18.3.93 צורפו כנספח יט' לתצהיר התובע). התובעים הסתמכו על תלושי השכר של עובדי המדינה (ת/4 ו-ת/5), שבהם מפורטות תוספות אלה. המדינה טוענת מנגד, כי מחודש 8/01 החלו התובעים לקבל לשכרם "תוספת שטחים", וזאת כמתחייב מהוראת השוואת התנאים לגרסתה, תוספת זו לא כונתה בתלושי השכר של התובעים "תוספת שטחים", אלא הוספה לשכרם על ידי הגדלת ערך השעה ולא בדרך של תוספת נפרדת. לטענת המדינה, מתכונת זו של תשלום התוספת נעשתה על מנת להיטיב עם התובעים, שכן התוספת נכללה במסגרת ההפרשות הסוציאליות המבוססות על שכרם השעתי של התובעים (סעיף 15 לתצהיר הגב' לוי). 78. הגב' לוי צירפה לתצהירה טבלאות המפרטות את מרכיבי שכר השעה לאחר השוואת התנאים בשנת 2001 (נספח ד' לתצהירה). לטענתה ערך השעה כולל את שכר היסוד שלו זכאים התובעים וכן את התוספות השונות כפי שקיבלו עובדי המדינה במת"ק אותה העת. כך למשל כלל שכרו השעתי של התובע בסך של 26.92 ₪ ל- 184 שעות (4,968.95 ₪): שכר יסוד של 2,710.95 ₪, תוספת שטחים א' בסך של 187.62 ₪, תוספת שטחים ב' בסך של 1,197 ₪, תוספת 2001 של 22% בסך של 700 ₪ ותוספת 3.6% בסך של 172.66 ₪. בעדותה חזרה גב' לוי וטענה כי בשל העובדה ששכרם של התובעים (כמו יתר עובדי כח אדם) שולם כשכר שעתי, הרי שתוספות השטחים א' וב', תוספת 2001 בסך של 700 ₪, ותוספת 3.6% שולמו לתובעים בדרך של הגדלת ערך השעה ולא כתוספות נפרדות כפי ששולם לעובדי המדינה. לדבריה, החישוב נעשה על פי הנחיות החשב הכללי, אשר הורה לחלק את שכר היסוד והתוספות השונות ב- 184 שעות וכך לחשב את השכר השעתי (עמ' 131 לפרוטוקול). הדברים אושרו על ידי מר חדד אשר ציין כי בדרך הזו נכללו התוספות בשכר הפנסיוני כפי שהיה גם אצל עובדי המדינה מן המניין (עמ' 107 לפרוטוקול). 79. בעדותה, אישרה התובעת כי ממועד השוואת התנאים קיבלה בשכרה את תוספות השטחים וכן קיבלה את "תוספת 2001" ואת "תוספת 3.6%". עוד אישרה התובעת כי למעשה אין לה טענות לגבי אי תשלום תוספות אלה (עמ' 70 לפרוטוקול). התובע אישר בעדותו כי קיבל העלאה בשכרו במהלך שנת 2001, אך לטענתו לא הוסבר לו מדוע קיבל תוספת ולא ידע להשיב אם קיבל את התוספות השנויות במחלוקת (עמ' 58 לפרוטוקול). בסיכומיהם, הודו התובעים בכך שהחל מחודש 10/01 הועלה שכרם אלא שלטענתם אין מדובר בהשוואת תנאים מוחלטת, שכן התוספת שאותה קיבלו הינה "תלוית ביצוע שעתי" על פי שעות העבודה שביצעו בפועל והיא אינה תוספת גלובלית, כפי שהשתלמה לעובדי המדינה במת"ק. משלימים התובעים, זכאים הם לקבלת התוספות באופן גלובאלי, כפי ששולמו לעובדי המדינה. 80. מעיון בתלושי השכר של התובעים עולה, כי אכן בחודש 10/01 חל גידול ניכר בשכרם השעתי: שכרה השעתי של התובעת גדל מסך של 20.33 ₪ ל - 27.29 ₪ ואילו שכרו השעתי של התובע עלה מסך של 20.33 ₪ ל - 26.98 ₪. לאור זאת ולאור עדותם של הגב' לוי ומר חדד - שוכנעתי כי החל מחודש 10/01 שילמה המדינה לתובעים את תוספות השטחים א' וב', תוספת 2001 בסך של 700 ₪ ותוספת 3.6% בדרך של הגדלת ערך השעה. המחלוקת בין התובעים למדינה מצטמצמת איפוא לשאלה - האם זכאים התובעים לתשלום התוספות בהתאם להיקף עבודתם בפועל או שמא בסכום קבוע המחושב על בסיס משרה מלאה? 81. מעדות עדי הנתבעת עולה כי גם תשלום התוספות לעובדי מדינה מן המניין הוא תלוי ביצוע שעות תקן. היינו, מקום שבו מתבצעת עבודה חלקית, נעשה קיזוז של התוספות הנלוות לשכר היסוד (עדות גב' משה עמ' 146, 152 לפרוטוקול; עדות גב' לוי, עמ' 135 לפרוטוקול). גרסה זו לא נסתרה על ידי התובעים ולפיכך, לא מצאתי התובעים הוכיחו את טענתם כי עובדי המדינה קיבלו את התוספות באופן גלובאלי וכי נגרעו זכויותיהם של התובעים בתשלום התוספות ממועד השוואת התנאים בחודש 10/01 ודין תביעתם ברכיב זה - להידחות. 82. עם זאת, משאין חולק כי המדינה שילמה לתובעים את התוספות האמורות רק מחודש 10/01 ולאור הקביעה כי יש לראות את התובעים כעובדי מת"ק ממועד תחילת עבודתם במת"ק - זכאים התובעים לכל תוספת ששילמה הנתבעת לעובדי המדינה במת"ק בכפוף לתקופת ההתיישנות, היינו, מתאריך 25.12.96 ועד לחודש 9/01 כולל, וזאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהמועד הקובע לכל תשלום ועד לביצוע התשלום בפועל. ד. שעות נוספות / שעות נסיעה 83. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הם זכאים לתוספת של שעות נוספות, אשר שולמה לעובדי מדינה במת"ק כפרמיה קבועה, וביקשו כי תוספת זו תחשב כחלק מהשכר לצורך הפרשות לקופות גמל ולקרן השתלמות. הנתבעת טענה כי בתקופה שבה הועסקו התובעים על ידי חברות כח אדם, הועסקו בשעות נוספות וקיבלו על כך תשלום על פי ביצוע העבודה בפועל, ואילו מהמועד שבו נקלטו כעובדי עב"צ הם אינם מועסקים בפועל בשעות נוספות ולכן גם אינם מקבלים כל שכר בגין רכיב זה. לגרסתה, העסקה בשעות נוספות אינה זכות המוקנית לעובד אלא נעשית על פי צרכי המעביד ובכפוף לאישורי התקציב ולכן יש לדחות את התביעה ברכיב זה. 84. במהלך שמיעת העדויות התברר כי המדינה שילמה לעובדי מדינה במת"ק שני רכיבי שכר שונים, אשר יש להבחין ביניהם. האחד, תשלום בגין שעות נוספות, והשני, תשלום בגין שעות נסיעה, אשר כונה בתלוש "ש"נ". בהמשך אעמוד על האבחנה בין שתי תוספות אלה. בסיכומיהם התייחסו התובעים לתוספת שעות הנסיעה וטענו, כי עובדי המדינה קיבלו תוספת קבועה זו ואילו עובדי העב"צ לא קיבלו אותה ובכך הופלו לרעה. כן נטען על ידם, כי מאז קליטתם כעובדי עב"צ לא ניתן להם אישור לביצוע שעות נוספות, על אף שהיה צורך בכך. 85. באשר לשעות עבודה נוספות - נפסק במפורש, כי "עבודת שעות נוספות אינה זכות המגיעה לעובד וההופכת במשך הזמן לחלק מתנאי העבודה שהעובד יכול לכפות על מעבידו גם כשהוא אינו רוצה בעבודת שעות נוספות." (ע"ע 367/03 רונית סעדיה - שירות התעסוקה, ניתן ביום 20.5.04). מהראיות עולה, כי בתקופה שבה הועסקו התובעים ועובדים כדוגמתם באמצעות תגבור, הם עבדו שעות נוספות שבגינן קיבלו תשלום (עדות התובעת, עמ' 72; תצהיר הגב' לוי סעיף 30; עדות הגב' לוי עמ' 139 לפרוטוקול); כי מעת קליטתם של התובעים כעובדי עב"צ, לא ניתן להם אישור לביצוע שעות נוספות (סעיף 10 לתצהיר המשלים של גב' משה; עדות מר אפרגן עמ' 93 לפרוטוקול); וכי 98% מעובדי המת"ק לא הועסקו בשעות נוספות (עדות מר איפרגן בעמ' 93 לפרוטוקול). לאור האמור, משעבודה בשעות נוספות מצויה במסגרת הפררוגטיבה של המעביד ומשהתובעים לא עבדו בפועל שעות נוספות - ובעניין זה אין כל הבדל בינם לבין עובדי מדינה במת"ק - דין תביעתם ברכיב זה להידחות. 86. באשר לשעות הנסיעה - טוענים התובעים כי בעוד שעובדי מדינה מן המנין קיבלו תשלום בעבור 44 שעות נסיעה בחודש, עובדים שהועסקו באמצעות חברות כח אדם לא קיבלו תשלום זה כלל ואילו עובדי עב"צ קיבלו את התשלום בשיעור מופחת. התובעים דורשים את השלמת התשלומים שלא קיבלו. הנתבעת בסיכומיה אינה טוענת בעניין זה דבר. 87. מהראיות עולה כי במת"ק קיים "נוהל תשלום שעות נסיעה לעובדי מת"ק" באופן שבו שעות הנסיעה מתווספות לשעות העבודה ומשולמות כשעות נוספות. יודגש כי לא הוצג כל הסכם/הסדר קיבוצי המהווה מקור לתשלום תוספת שעות הנסיעה כאמור, ולא צויין כי הנוהג הזה מעוגן בהוראות התקשי"ר. עם זאת, עולה מעדויות הצדדים כי הוא קיים בפועל. וכך העיד מר איפרגן - "על פי ההסכם שלנו עם המדינה עובד שעובד במת"ק ארז זכאי לקבל את הזמן נסיעה ויציאתו מן הבית עד הגעתו למקום העבודה. שעה לכל כיוון נסיעה. בהסכם היום החדש שחתמנו זה ירד ל - 45 דקות לכל צד." (עמ' 85 לפרוטוקול). וכן - "כל עובד זכאי לשעות נסיעה על פי הימים שהוא נסע" (עמ' 87 לפרוטוקול). עוד עלה מעדותו, כי התשלום בגין שעות הנסיעה שולם בתלוש השכר כשעות נוספות וחושב בנוסף לשעות שביצע העובד בפועל (ראה תשובתו בעניין זה בנוגע לתלוש השכר (ת/4) עמ' 86 לפרוטוקול). 88. מר אפרגן ציין כי עד לשנת 2008, היו זכאים עובדי מדינה ל- 44 שעות נסיעה ואילו עובדי העב"צ לא קיבלו כלל שעות נסיעה. בהסכם הקיבוצי משנת 2008 הוחלט לצרף את עובדי העב"צ למסגרת שעות הנסיעה וסוכם, כי עובדי מדינה קבועים יקבלו 33 שעות נסיעה ועובדי עב"צ יקבלו 22 שעות נסיעה (עמ' 86 - 87 לפרוטוקול). עוד הוא מציין כי התובעים קיבלו תשלום עבור שעות נסיעה בתקופה שבה הועסקו על ידי חברת תגבור, אך משנקלטו כעובדי עב"צ הפסיקה המדינה לשלם להם את שעות הנסיעה (עמ' 90 לפרוטוקול; ראו גם עדותה של גב' לוי, עמ' 135 לפרוטוקול). תימוכין לקיומו של נוהל זה מצוי גם במסמך הויתור שהוגש בעניין שעות נסיעה (כדוגמת ת/6 (2)), שלגביו העיד מר אפרגן, כי המדינה החתימה את עובדי העב"צ על כתב ויתור על תביעות בגין התקופה שעד 1.1.08 (עמ' 85 לפרוטוקול). 89. הגב' לוי העידה כי על פי הסכם שהיה קיים לגבי עובדי המדינה במת"ק, שעת תחילת העבודה חושבה מרגע היציאה מהבית ומשעה זו חושב מניין השעות. לעמדתה, כך נהגו גם לגבי עובדי חברות כח האדם, אשר קיבלו תשלום שעות נוספות. לדבריה, מעת קליטתם של עובדי חברות כח אדם כעובדי עב"צ שולם להם רק עבור שעות עבודה בפועל ללא תשלום עבור שעות הנסיעה (עמ' 138 לפרוטוקול). 90. הגב' משה אישרה בעדותה, כי עובדי המת"ק היו מצהירים על שעות עבודתם כולל שעות הנסיעה (עמ' 147 לפרוטוקול) ואילו התובעים לא קיבלו את שעות הנסיעה "בגלל שלא היה בהסכמים קודמים אישור נציבותי פרטי על שמם" (עמ' 147 לפרוטוקול). 91. כאמור, המדינה בסיכומיה כלל לא התייחסה לתביעה ברכיב תוספת שעות הנסיעה שכעולה מהראיות, לא היתה מחלוקת כי שולמה בפועל לעובדי המדינה במת"ק ואף לעובדי חברות כח האדם. התעלמות המדינה מעניין זה מוסיפה אף היא לתחושת העמימות ואי הבהירות שנקטה המדינה באשר לנוהל תשלום שעות הנסיעה לעובדיה, כאשר בתלושי השכר כינתה את הרכיב כ"ש"נ" ובאופן מפתיע ביטלה את תשלומו עת נקלטו עובדי חברות כח האדם לשירות המדינה כעובדי עב"צ. כפי שנקבע בנוגע לתוספת הדריכות והכוננות - גם כאן - משעולה בבירור כי לא היה כל הבדל בין עבודת התובעים לבין עבודתם של יתר עובדי המדינה במת"ק ואלה כמו אלה עבדו כ"עובדי שטחים - במת"ק"; משנקבע כי יש לראותם כעובדי מדינה מיום קליטתם לעבודה; משהוכח כי כל עובדי המדינה במת"ק קיבלו תשלום בשיעור שתי שעות נסיעה בכל יום שבו עבדו (ובהמשך הופחת התשלום לשעה וחצי ביום), ולכל היותר 44 שעות נסיעה בחודש (בהמשך - 33 שעות לחודש); משהתובעים לא קיבלו תשלום רכיב זה מהמועד שבו נקלטו לשירות המדינה כעובדי עב"צ; ומשלא ניתן כל הסבר לאבחנה בין התובעים לבין עובדי המדינה במת"ק - דין התביעה ברכיב זה, להתקבל. משכך, על המדינה לשלם לתובעים בגין כל יום שבו עבדו בפועל תשלום בשיעור שעתיים נוספות (משנת 2008 - שעה וחצי לכל יום) ולכל היותר 44 שעות נסיעה בחודש (ומשנת 2008 - 33 שעות לחודש), כפי ששילמה לעובדי המדינה האחרים במת"ק, בכל אותם החודשים שבהם לא שולמה לתובעים תוספת זו. ה. החזרי הוצאות (טלפון, נסיעות ואש"ל) 92. בסיכומיהם, זנחו התובעים את תביעתם ברכיב זה ומכל מקום, לא מצאתי כי הרימו את הנטל להוכיח את תביעותיהם להחזרי הוצאות כנתבע על ידם. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. ההודעה לצד ג' 93. המדינה שלחה לתגבור הודעה לצד שלישי שבמסגרתו היא טוענת כי על תגבור לשפותה בכל סכום שבו תימצא חייבת על פי פסק הדין בגין התקופה שבה הועסקו התובעים על ידי תגבור (1.3.98 - 30.9.05). המדינה מבססת תביעתה זו על הוראות ההסכם בין הצדדים (נספח ה' להודעה) הקובעות בזו הלשון - "10.1 א. מוסכם ומותנה בזה בין הצדדים כי החברה תפעל בביצוע הסכם זה כקבלן עצמאי ולא יווצרו על כן יחסים של עובד ומעביד בין המת"ק לבין החברה ו/או בין המת"ק לבין מי מהמועסקים מטעם החברה בביצוע תנאי הסכם זה. ב. עוד מוסכם בין הצדדים, כדי להמנע מכל ספק כי החברה בתור מעבידה תישא בכל האחריות המוטלת עליה לפי כל דין לרבות לתשלום שכרם ו/או תקבוליהם של המועסקים מטעמה בביצוע תנאי הסכם זה, לרבות הטבות ותנאים סוציאליים הקבועים בכל דין ו/או נוהג ו/או הסכם קיבוצי המחייב את החברה. החברה מצהירה בזה כי היא ביטחה את עובדיה ומועסקיה בביטוח אחריות מעבידים וסיכוני צד ג', והחברה תדאג לכך כי ביטוחים אלה יהיו שרירים וקיימים כל תקופה שעמד בתוקפו. ... ג. החברה מסכימה ומתחייבת לשפות את המת"ק לפי דרישתו הראשונה אם מסיבה כלשהי יגיש נגד המת"ק מי מעובדיה של החברה, תביעה כלשהי בגין הסכם זה בכל הנוגע לעבודתו או לתנאיה, וכן בכל הקשור והכרוך בהם ו/או הנובע מהם. 10.2. ... 10.3. מוצהר ומוסכם כי במידה וחרף האמור בהסכם זה יקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין המזמין ובין מי מעובדי הקבלן תהיה התמורה על פי הסכם זה בסך שהינו 50% מהנקוב בהצעת הקבלן (להלן: "התמורה המופחתת"). בכל מקרה כאמור יערך חישוב מחדש של התשלום המגיע לקבלן בגין השירותים על בסיס התמורה המופחתת (להלן: "החישוב החדש") והקבלן מתחייב לשלם למזמין כל סכום שהתקבל על ידו שהינו מעבר לחישוב החדש. ... 10.6. בנוסף ובלי לפגוע בכלליות האמור, הקבלן מצהיר כי הינו המעביד של העובדים המועסקים על ידו והוא בלבד נושא באחריות כלפיהם ובכל החובות המוטלות על המעביד על פי החוק ו/או ההסכמים הקיבוציים ו/או צווי הרחבה החלים על העובדים בענף בו הם מועסקים. ... 12.3. הקבלן מתחייב לשפות ולפצות את המזמין בגין כל סכום בו יצטרך המזמין לשאת במידה, וחרף האמור בהסכם זה, יקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין המזמין ובין מי מעובדי הקבלן. ... 16.5. למען חסר ספק ובנוסף לכל האמור בהסכם, הרי הקבלן חייב לפצות ולשפות את המזמין על כל נזק, הוצאה והפסד שייגרמו למזמין כתוצאה ממעשה או מחדל של הקבלן ולרבות תביעות נגד המזמין בגין ההסכם לרבות מטעם המוסד לביטוח לאומי". 94. לטענת המדינה, מכח סעיפים אלה, היה ויקבע כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המדינה לבין התובעים, על תגבור לשפותה שיפוי מלא. המדינה מוסיפה וטוענת כי חובתה הבסיסית של תגבור היתה לשלם לתובעים את כל הכספים והתשלומים המתחייבים מעצם קיומם של יחסי עובד מעביד וסיומם ועל כן גם ללא סעיפי השיפוי, מוטלת על תגבור החובה לשאת בכל התשלומים המגיעים לתובעים בגין תקופת עבודתם בשירותה. תגבור טענה מנגד, כי אין לחייבה במאומה היות ומכח ההסכם בינה לבין המדינה, התשלום יבוצע במסלול של "cost+", על כן המדינה היא שאחראית באופן בלעדי לתשלום שכר העובדים והנלוות להם. לטענתה, סעיפי השיפוי עניינם רק מקום שבו תגבור לא שילמה לעובדים את הכספים שהמדינה העבירה לה בגינם. המדינה דוחה את פרשנותה זו של תגבור וחוזרת וטוענת כי חובת השיפוי אינה מבחינה בין תשלומים שהועברו על ידה בפועל לתגבור לבין אלה שחוייבה בתשלומם בשלב מאוחר יותר. לדבריה, העמלה ששולמה לתגבור שיקפה את האפשרות שתחוייב בשיפוי וסיכון זה שוקלל בהצעת המחיר שנקבה במכרז. 95. אין לקבל את טענות המדינה. כאמור, התובעים הינם עובדי מדינה ממועד תחילת העסקתם במת"ק. משכך נושאת המדינה בחובה ובאחריות לתשלום שכרם וזכויותיהם באופן בלעדי. גם אם היה מקום לחייב את תגבור בתשלום כלשהוא לתובעים - ולאור האמור בפסק דין זה אין מקום לעשות כן - הרי שממהותו של ההסכם בין המדינה לתגבור שפועל בשיטת ה- Cost+"", ממילא כל תשלום שהיתה תגבור משלמת לתובעים היה מחייב את המדינה בתשלום עמלה לתגבור (ראה גם עדותו של מר חדד בנוגע להשלמת כספים לתגבור היה והתברר כי העובדים זכאים לתשלומים נוספים - עמ' 105 שורות 6-8 לפרוטוקול). לחברת תגבור לא היה כל אינטרס שלא לשלם לתובעים את מלוא הסכומים המגיעים להם, מה שלא ניתן לומר על האינטרס של המדינה. אין חולק כי חברת תגבור היתה משלמת לתובעים בדיוק כפי שהיתה מורה לה המדינה (והיא אף היתה מרוויחה מכך יותר). בעניין זה הצדק עם תגבור כי את סעיפי השיפוי במקרה דנן יש להפעיל רק מקום שבו תגבור מעלה בתפקידה ולא העבירה לעובדים את מלוא הסכומים שקיבלה לידיה בגינם. אין זה המצב בענייננו ואין לומר כי תגבור פעלה באופן כלשהוא שלא כדין. 96. הטענה כי בעמלה ששולמה לתגבור נכללה "תוספת סיכון" אין בה כל הגיון. המדינה אשר בחרה לשלם לתובעים בדרך עקלתון במקום לשלם להם ישירות את זכויותיהם, העדיפה לשלם עמלה לחברת כח אדם וזאת על מנת להתחמק ממילוי התחיבויותיה כלפי העובדים. העמלה מבחינה זו אינה בבחינת "קניית סיכון" של תגבור אלא "קניית סיכון" של המדינה שנהגה שלא כדין. 97. בנסיבות אלה, מצאתי כי אין מקום לחייב את תגבור בהשבת הסכומים ששילמה לתובעים או בשיפוי המדינה בגין סכומים שהמדינה נדרשת לשלם להם כיום. משמילאה תגבור אחר חלקה בהסכם שבינה לבין המדינה, אף לא מצאתי מקום לחייבה להשיב את 50% העמלה כפי שמופיע בסעיף 10.3 להסכם בין הצדדים. שוב יודגש, כי לו היתה המדינה משלמת לתובעים את כל זכויותיהם במועד, היתה תגבור זכאית אף לעמלה גבוהה יותר. עמלה זו אשר בדיעבד, נחסכה מהמדינה כיום. אחרית דבר 98. אשר על כן, התביעה לסעד הצהרתי מתקבלת והנני קובעת כי יש לראות את התובעים כעובדי מדינה ממועד תחילת עבודתם במת"ק (התובעת מחודש 5/95, התובע מחודש 10/96). באשר לסעדים הכספיים - א. תביעות התובעים לתשלום תוספת דריכות וכוננות ולתשלום שעות נסיעה - מתקבלות. תוספת הדריכות והכוננות תשולם לתובעים החל משנת 2000 ואילך בשיעור ששולם ליתר עובדי המדינה על פי ההסכם הקיבוצי ואילו שעות הנסיעה ישולמו לתובעים כמפורט בסעיף 91 לעיל, ממועד קליטתם לעבודה (בכפוף לתקופת ההתיישנות (יום 25.12.96) ובקיזוז התשלומים שבוצעו בפועל בעת שהוגדרו כעובדי חברת תגבור (וככל ששולם להם לאחר מכן, יקוזזו גם תשלומים אלה). ב. תביעות התובעים לתוספות שטחים, תוספת 2001, תוספת 3.6% - מתקבלות בחלקן, לגבי התקופה שבה לא שולמו תוספות אלה ובכפוף לתקופת ההתיישנות, היינו מתאריך 25.12.96 ועד לחודש 9/01 כולל. ג. כל הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הקבוע לתשלום מדי חודש בחודשו ועד למועד התשלום המלא בפועל. משהנתונים כולם מצויים בידי המדינה, תגיש המדינה תחשיב של הפרשי השכר והתוספות וזאת עד ליום 30.9.11. התובעים ימסרו עמדתם לתחשיב עד ליום 30.10.11. ד. יתר תביעות התובעים, לרבות התביעה לזכאות לפנסיה תקציבית - נדחות. יודגש כי משנקלטו התובעים כעובדים מן המניין ולאור תוצאות הליך זה, אין מקום לתביעותיהם החלופיות. 99. ההודעה לצד שלישי - נדחית. 100. לאחר שלקחתי בחשבון את ההליכים שנאלצו התובעים לנקוט לשמירה על מעמדם וזכויותיהם ואת הדרך הפסולה שבה התנהלה המדינה בעניינם מחד, ובהתחשב מאידך, בעובדה כי במהלך הליכים אלה קלטה המדינה בסופו של דבר את התובעים כעובדים קבועים מן המניין ובכך תיקנה במעט את דרכיה, תשלם המדינה לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪. כן תשלם המדינה לתגבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בניהמשרד הבינוי והשיכוןועדת חריגים