העותר הוא נכה צה"ל בדרגת נכות של 57% המזכה אותו ברכב רפואי. משנת 1978 קבל העותר רכב רפואי על פי זכאותו. העותר היה זכאי בהתאם לנהלי המשיב, לסיוע בהחלפת המכונית מדי 3.5 שנים. הוא ניצל זכות זו לאחרונה בשנת 1999. בשנת 2003 מכר העותר את מכוניתו, ועשה שימוש בכספים שקבל בתמורה - לא כדי לרכוש רכב רפואי חדש, אלא לצורך תשלום חובות שלטענתו נבעו מהסתבכות כלכלית של בני משפחתו. העותר מבקש עתה לרכוש רכב רפואי חדש. בעתירה הוא עתר כי בית המשפט יורה למשיב להעניק לו סיוע לרכישת רכב רפואי כניתן לרכישת רכב רפואי ראשון, או לחילופין כי יוענק לו סיוע אחר לרכישת רכב רפואי. בקשותיו של העותר בהקשר זה מהמשיב - נדחו. בטרם יפורטו טענות הצדדים, יובהר כי המשיב ציין במסגרת הסיכומים מטעמו, כי קיימות 3 ועדות רלבנטיות שנזכרו בטענות העותר: ועדת למ"ד - ועדה מייעצת למנהל הכללי של משרד הביטחון במתן הטבות לפנים משורת הדין; ועדה מייעצת - המייעצת לוועדת למ"ד, שבראשה עומד שופט בדימוס; ועדת חריגים להתאמת רכב רפואי - הפועלת בהתאם להוראה 56.02 להוראות הרכב הרפואי (להלן: "ההוראה"), שתפקידה לדון במקרים בהם הרכב הרפואי היציג לו זכאי הנכה אינו מתאים לנכויות המוכרות שלו. סמכויות הוועדה מפורטות בס' 93 להוראה, וכן נקבעו נהלים וקריטריונים לעבודתה. בהתאם לרקע העובדתי המפורט במסגרת סיכומי המשיב, העותר פנה למחוז שיקום נכים ביום 3.6.08 ובקש לאפשר לו לרכוש מכונית בתנאי רכישת רכב ראשון. ביום 8.7.08 השיב לו המשיב כי הוא השתמש בכספים שהוא קבל ממכירת הרכב הרפואי הקודם שהיה בבעלותו לצרכיו, וכי הוא אינו יכול לקבל תנאי סיוע של רכישת רכב ראשון. ביום 4.6.09 השיב ראש תחום רכב רפואי לעותר כי לוועדת החריגים אין סמכות לדון בבקשתו, בנסיבות בהן הוא מכר את הרכב הקודם שלו ועשה שימוש בתמורה שלא כדי לרכוש רכב חלופי. ביום 14.2.2010 קבעה הוועדה המייעצת כי אין בנסיבות העותר כדי להוות נימוק למתן סיוע חריג נוסף מעבר לסיוע לו הוא זכאי על פי ההוראה לצורך רכישת רכב רופאי. ביום 4.3.2010 הודיע המשיב כי הוא דוחה את בקשת העותר להלוואה חריגה לסיוע ברכישת רכב רפואי. ביום 8.4.2010 הודיע סמנכ"ל אגף השיקום לעותר כי בהמשך לפגישתם המשותפת, לא ניתן להעניק לו סיוע חריג נוסף לרכישת רכב רפואי. ביום 14.9.2010 הודיעה סגנית מנהלת מחוז שיקום לעותר כי לאור דחיית בקשתו מיום 14.2.2010 לקבלת הלוואה חריגה לרכישת רכב רפואי, ובנסיבות המקרה, אין מקום להיעתר לבקשתו. ביום 22.2.2011, נשלח לעותר פירוט לסיוע לרכישת רכב רפואי שניתן לעותר במהלך השנים. טענות העותר העותר טען כי במשך התקופה מאז הוא מכר את מכוניתו האחרונה - בשנת 2003 - נחסכו מהמשיב סכומי כסף שהיה על המשיב לשלם לו מדי חודש כדמי ניידות, שהוא היה זכאי להם לוּ הוא היה מוסיף להחזיק ברכב הרפואי שלו. בנוסף נחסכו כספים למשיב עקב העובדה כי העותר לא ניצל את זכותו לקבלת סיוע לרכישת רכב רפואי בשנים 2003, 2007 ו-2010. לטענת העותר, הסכום שנחסך עולה על עלותו של רכב רפואי חדש. העותר טען כי המשיב כרשות מנהלית חייב לנהוג בתום לב, וכי הוא חב בחובת הגינות כלפי העותר. לטענת המשיב, מהוראות הנוהל של המשיב עולה כי ועדת החריגים במשיב היתה מוסמכת לדון בבקשת העותר לסיוע. זאת, משום שאין חולק כי העותר זכאי לקבל רכב רפואי מהמשיב, וכול שנדרש הוא סיוע חריג לצורך מימוש הזכאות. העותר טען כי הנוהל הנוסף אליו הפנה המשיב (להלן: "הנוהל החדש"), השולל לכאורה את סמכותה של ועדת החריגים לתת לעותר את הסעד המבוקש, הוא נוהל חסר תוקף ובטל מעיקרו. העותר טען כי המשיב חייב לעדכן את נהליו על פי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה, בשקיפות מלאה לציבור הזכאים. עוד טען העותר כי בהתאם לנהלי המשיב, כל שינוי בהוראות צריך להתבצע בדרך מסוימת, כאשר השינוי לו טוען המשיב - לא התבצע כנדרש, בהתאם להוראה 10.00 להוראות האגף. לטענת העותר, גם אם ייקבע כי הנוהל החדש הוא תקף, הרי שנוהל זה נכנס לתוקף רק בחודש אוקטובר 2011, והוא לא היה בתוקף בעת שהעותר הגיש את בקשתו לדיון בוועדת החריגים ובעת הדיון בוועדה. לא ניתן להחיל את הוראות הנוהל באופן רטרואקטיבי. עוד טען העותר כי הנוהל החדש מדגיש את טענת העותר כי הוועדה מוסמכת לדון בעניינו, שכן נדרשת הוראה מפורשת בנוהל המפקיעה סמכות זו מהוועדה. באשר לקריטריונים אליהם הפנה המשיב, העותר טען כי לא ברור איפה פורסמו הקריטריונים הללו, לא היתה סמכות להתקינם והם אינם יכולים לגבור על הוראות הנהלים של המשיב. עוד נטען כי הרשות מוסמכת ומחויבת לשקול את הצורך לסטות מהנחיותיה שלה, כשמוצג לה טעם ספיציפי ומיוחד לעשות כן. באשר לוועדה המייעצת, טען העותר כי ועדה זו לא שקלה את השיקולים הרלוונטים. היא לא נתנה משקל לכך שהעותר לא ניצל את האפשרות לבצע מספר החלפות רכב, וכי הוא קבל דמי ניידות מופחתים מאחר שלא היתה בבעלותו מכונית. מכאן - כך טען העותר - שהסיוע המבוקש על ידיו אינו כרוך בהוצאה תקציבית מעבר לזכאות הברורה של העותר לפי ההוראות. כן נטען כי הוועדה קבעה שלעותר יש עודף הכנסות, בעוד שמהנתונים שהוצגו בפניה עולה כי הוצאותיו של העותר עולות על הכנסותיו. העותר אף חייב סכומי כסף גבוהים, והוא מצוי באיחוד תיקים, ומכאן שלא נכונה מסקנת הוועדה ביחס למצבו הסוציו אקונומי. שיקולי המשיב ביחס להסתבכויות כלכליות של העותר הם לטענת העותר שיקולים זרים. העותר טוען כי אין לקבל את טענת השיהוי שהמשיב העלה. עיקר טענות העותר מכוונות כלפי ההחלטה שלאחר תום הבירור מול הרשות ומיצוי ההליכים מול הרשות, והעותר הגיש את העתירה תוך 45 יום ממועד זה. העותר פעל למיצוי זכויותיו מול הרשות. לחלוף הזמן יש חשיבות לזכותו של העותר, משום שככול שהזמן חולף, גדל החיסכון שנוצר עקב העובדה כי לעותר אין מכונית. עוד ציין כי העותר כי על פי ההלכה הפסוקה, בעתירות שעניינן נכי צה"ל, חלוף הזמן אינו חזות הכול. העותר הוסיף כי לא היה ראוי כי המשיב יעלה טענות בדבר שיקולים תקציביים. זאת, שכן אין חולק כי העותר זכאי לרכב רפואי, וכי הוא זכאי להחלפתו מדי 3.5 שנים. לוּ היה העותר מבקש להחליף היום את הרכב האחרון שהוא רכש בשנת 1999, הוא היה זכאי לסיוע ברכישת רכב חדש. המשיב מנצל את העובדה שהכספים שהעותר התכוון לעשות בהם שימוש בשנת 2003 כדי לרכוש רכב חדש - עוקלו. המשיב אף אינו מתמודד עם טענות העותר ביחס לחיסכון שנגרם למשיב לאור העובדה כי לעותר אין רכב רפואי במשך כ-9 שנים. עוד הוסיף העותר כי יש לנקוט משנה זהירות ביחס לטענות בדבר שיקולים תקציביים כאשר הדבר נוגע לנכי צה"ל. טענת המשיב בדבר הכבדה תקציבית לא הוכחה. כן לא הובא כל נתון ביחס להשלכות רוחב אפשריות אם יתקבלו טענות העותר. המשיב הגיש תגובה מקדמית לעתירה, בה נטען כי נכה כמו העותר זכאי לסיוע ברכישת רכב ראשון (מענק והלוואה), ולאחר מכן הוא זכאי לסיוע המבוסס על כספי המכירה שהוא מקבל ממכירת המכונית הקודמת שלו, בתוספת השלמה שנועדה לאפשר לו להחליף את המכונית ולרכוש מכונית חדשה. במקרה דנן, העותר הפסיד את התמורה ממכירת מכוניתו בשנת 2003, בשל הסתבכות כלכלית. לעותר הובהר כי ועדת החריגים אינה מוסמכת לסייע לו. החלטת ועדת החריגים היא מיום 4.6.09, והעותר השתהה לכן בהגשת העתירה. עוד נטען כי לעותר הודע גם ביום 4.3.10 כי אין בנסיבותיו כדי להצדיק מתן סיוע להלוואה חריגה לרכישת רכב רפואי. ביום 18.8.11 נדון עניינו של העותר בפני ועדת למ"ד. הוועדה המליצה פה אחד שלא לאשר את בקשתו של העותר, משום שאין לו רקע סוציו אקונומי המצדיק סיוע. עוד נטען כי בהתאם להוראות אגף השיקום, הוועדה מוסמכת לאשר לנכה רכב רפואי שונה מזה לו הוא זכאי, וכן היא מוסמכת לאשר לו הקדמה של החלפת הרכב. אולם, לוועדה אין סמכות ביחס לחוסר כספי שאינו נוגע ישירות למימוש הזכאות לרכב. המשיב הוסיף וטען כי בשנת 2009 חודדו הקריטריונים הרלוונטים, ונקבע במפורש כי הוועדה אינה רשאית לדון בחוסר כספי שנוצר כתוצאה משימוש בכספי מכירת הרכב הרפואי על ידי הנכה למטרות שאינן קניית רכב רפואי או עקב הסתבכות כלכלית. לגישת המשיב, אם יינתן לעותר הסעד לו הוא עתר, תהיה לכך השלכת רוחב אדירה, משום שהמשמעות היא כי נכה שבחר להפסיד את התמורה ממכירת הרכב הקודם שלו, בשל מחדל או בנסיבות של הסתבכות כלכלית, יהיה זכאי לסיוע. תוצאה כזו פוגמת - כך נטען - בחלוקת המשאבים העומדים לכלל נכי צה"ל. המשיב אף הגיש סיכומים מטעמו, בתשובה לסיכומי העותר. המשיב טען בסיכומים כי העותר מבקש לקבל סיוע - כאילו מדובר ברכישה של רכב ראשון. לגישת המשיב, מנהליו (שלא השתנו בנקודה זו) עולה כי נכה שניצל את התמורה שקבל ממכירת רכב רפואי שלא על מנת לקנות רכב רפואי חליפי, לא יהיה זכאי לסיוע מהמשיב על מנת להשלים את הסכום לרכישת רכב רפואי חדש. לכן, ועדת החריגים לא היתה מוסמכת כלל לקבל את בקשתו של העותר. לגישת המשיב, על העותר להעמיד סכום כספי טרם קבלת המענק, כשמקורו של סכום זה אמור להיות ממכירת הרכב הרפואי הקודם שהיה לנכה. העותר צריך - כך טוען המשיב, לקבל הלוואה מהבנק שתאפשר לו להעמיד את הסכום בגובה התמורה ממכירת הרכב הרופאי הקודם. העותר יכול היה לעשות זאת - כך טען המשיב, על ידי בקשת הלוואה מבנק על מנת להעמיד הון עצמי שעל בסיסו הוא יקבל את יתרת הכספים לצורך רכישת מכונית. העותר לא הבהיר אם פעל בהתאם להמלצה זו. לגישת המשיב, לא נפל כל פגם בהחלטתה של הוועדה המייעצת - ועדת למ"ד. המשיב טען כי עמדתה לפיה לעותר יש עודף כספי בין הכנסות להוצאות, היתה נכונה, והיא עלתה מדו"ח הכנסות והוצאות שהעותר עצמו מילא אותו. המשיב חזר והתייחס בסיכומיו לטענתו ביחס להשלכת הרוחב העצומה שעשויה להיות לקבלת טענות העותר. דיון את החלטות המשיב - כמו כל החלטה מנהלית אחרת, על בית המשפט לבחון בכלים הרלוונטיים לבחינתן של החלטות מנהליות. על בית המשפט לבחון אם ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות והאם היא מידתית. בבחינת סבירותה של ההחלטה ומידתיותה, יש מקום לתת משקל משמעותי לכך שהעותר הוא נכה צה"ל המוכר ככזה, ולכך שהעותר זקוק לרכב רפואי מטעמי נכותו, ובמילים אחרות - שהעותר זקוק למכונית כדי לאפשר לו להיות נייד. יחד עם זאת, המשיב צריך לקחת בחשבון גם את נהליו שלו, ואת עיקרון השוויון בין העותר לבין נכי צה"ל אחרים, ולוודא שלא יינתן לעותר יחס טוב יותר מזה הניתן לנכים אחרים. העותר הוא נכה צה"ל. דרגת נכותו היא של 52% ועיקר נכותו היא ברגליים. בשל נכותו של העותר שנגרמה עקב שירותו הצבאי, הוא נזקק לרכב שיאפשר לו להיות נייד. מאחר שעובדות אלה אינן שנויות במחלוקת, הרי שאין חולק כי העותר זכאי לסיוע ברכישת רכב רפואי ובהחלפתו. לעותר היה רכב רפואי עד שנת 2003 שאז הוא מכר אותו. הוא לא עשה שימוש בכספי התמורה כדי להחליף את הרכב ברכב אחר - כפי שהיה זכאי. כספי התמורה שימשו אותו לתשלום חובות (לטענת העותר - חובות של רעייתו ואביה, שהוא לא היה קשור אליהם). לכן, משנת 2003 ואילך, לעותר אין רכב רפואי. העותר מבקש היום לשוב ולרכוש רכב רפואי. לטענתו, מצבו הכלכלי לא מאפשר לו לעשות זאת ללא סיוע. אני סבורה כי יש מקום לשים את העותר - כמו גם את המשיב - במקום בו הם היו לולא היה העותר מוכר את מכוניתו בשנת 2003, ולו הוא היה מוסיף לעשות בה שימוש עד היום, ומבקש היום להחליפה. כפי שעולה מסיכומי המשיב, המשיב אינו חולק על הנחת המוצא הזאת. מסיכומי המשיב עולה כי המשיב מוכן להשלים לעותר סכום "בגובה התמורה ממכירת הרכב הרפואי הקודם, סכום אותו נדרש הנכה להעמיד בעת החלפת הרכב הרפואי לצורך קבלת סיוע כספי מהמשיב בהתאם לזכאותו על פי ההוראה" (ר' ס' 26 לסיכומים). כלומר - אם העותר יעמיד סכום כסף השווה למה שהיה מקבל לו היה מוכר את המכונית הקודמת שהיתה לו היום, הוא יקבל מהמשיב השלמה של סכום זה לסכום שדי יהיה בו כדי לרכוש רכב רפואי. את סכום הכסף יש לחשב בהתאם למחירוני הרכב המקובלים, בהתייחס למכונית האחרונה שהיתה בבעלותו של העותר, שנרכשה על ידיו בשנת 1999. אני סבורה כי עמדה זו שהמשיב קבל אותה, היא עמדה סבירה, העולה בקנה אחד הן עם האינטרס של העותר ושל נכים נוספים הזקוקים לרכב לצורכי התניידות, והן עם האינטרס של המשיב. כך, לאור נהלי המשיב, לו היה העותר נמנע מלהחליף את מכוניתו במשך 9 שנים, והיה היום עדיין בעלים של המכונית אותה הוא רכש בשנת 1999, הוא יכול היה לפנות היום למשיב, לבקש להחליף את המכונית הזו, ולקבל סיוע בהחלפת רכב לצורך כך. הסיוע שהיה העותר מקבל היה בהתאם להפרש בין שוויה של מכוניתו הישנה לבין שווי המכונית החדשה שהוא מבקש לרכוש. לוּ היה העותר פועל באופן הזה, הוא היה זכאי אם כן לסיוע בשיעור גבוה יחסית - משום ששווייה של מכונית משנת 1999 הוא נמוך יחסית. העובדה שהמשיב לא עשה שימוש במכונית במשך כל השנים משנת 1999 ועד היום - אינה צריכה להחמיר את מצבו לעומת מצבו של מי שלא מכר את מכוניתו במשך השנים הללו, והמשיך לעשות בה שימוש. יוער כי אינני סבורה כי יש מקום לחשש כי נכים אחרים יפעלו בדרך בה העותר פעל. אין חשש כי יהיו נכים רבים שימכרו את מכוניותיהם, לא יחליפו אותן במכונית אחרת, ויבקשו כעבור מספר שנים לבצע "החלפה" וירטואלית של המכונית הקודמת. מעבר לעובדה כי נכה שפועל באופן זה נותר מספר שנים ללא מכונית ועם קושי ברור בניידות, הרי גם דמי הניידות שנכה כזה מקבל הם בשיעור נמוך יותר. למעשה, לאור עמדת המשיב, נותרו שתי שאלות שנויות במחלוקת בין הצדדים - הראשונה, האם על המשיב לתת לעותר מענק שיהיה שווה למענק שהוא היה מקבל לו הוא היה מבקש לרכוש רכב ראשון (זוהי בקשת העותר בעתירה); והשנייה - האם על המשיב להתנות את המענק בשווי ההפרש בין שווי המכונית הקודמת לבין שווי המכונית החדשה, בכך שלעותר יהיה סכום כסף ראשוני, המקביל לסכום שהוא היה מקבל לו היה מוכר את מכוניתח הישנה היום. באשר לשאלה הראשונה - מקובלת עלי עמדת המשיב. אני סבורה כי אין מקום לחייב את המשיב לתת לעותר מענק שיהיה שווה ערך לזה שהיה מקבל לו המכונית שהוא היה מבקש לרכוש היתה הרכב הרפואי הראשון שהוא רוכש. העותר ביסס את טענותיו בהקשר זה בעיקר על עמדתו לפיה הוא חסך כספים למשיב - את שווי החלפות הרכב שיכול היה לבצע ולא ביצע, ואת דמי הניידות שנחסכו למשיב כתוצאה מכך שלעותר אין מכונית ב-9 השנים האחרונות. העותר טען כי הסכומים שהיה על המשיב לשלם לעותר (או לאדם אחר במצבו שמכר את המכונית שלו) במהלך השנים הם נמוכים יותר מהסכומים שעליו לשלם למי שנותר בעל המכונית. זאת משום שהעותר זכאי לדמי ניידות בשיעור נמוך יותר מדמי הניידות להם הוא היה זכאי לו הוא היה בעל מכונית. טענה זו לא נסתרה. כלומר, העלות הכוללת למשיב בקשר עם נכה כמו העותר, אשר מכר את מכוניתו בשנת 2003 ומבקש לחזור ולרכוש מכונית היום, היא נמוכה יותר מאשר העלות שהיה על המשיב לשאת בה לו היה העותר ממשיך לעשות שימוש באותה מכונית מ-2003 ועד היום. העותר טען כי החיסכון הזה שווה לעלות הסיוע ברכישת רכב רפואי חדש. לכן, לגישתו, יש מקום לאשר לעותר סיוע מחודש כמו זה שניתן לצורך רכישת רכב רפואי ראשון. אכן, לאור נהלי המשיב היה העותר זכאי כאמור להחליף את הרכב הרפואי שלו אחת לשלוש וחצי שנים. כאמור, במשך כ-9 שנים לא ניצל העותר את הזכות הזו. יתכן גם שהאופן בו העותר התנהל - היה "זול" יותר מבחינת המשיב מאשר לו היה העותר מוסיף להחזיק ברכב רפואי ואף מחליף אותו מדי 3.5 שנים. אף על פי כן, אינני סבורה כי יש לקבל את טענות העותר ביחס ל"חיסכון" שנחסך מהמשיב כתוצאה מכך. העותר אינו מנהל "התחשבנות" עם המשיב, ואין מקום לקבוע כי הוא זכאי ל"החזר" ממשי או וירטואלי של הסכומים שנחסכו מהמשיב כתוצאה מהתנהלותו של העותר. כאמור - אין גם מקום "להעניש" את העותר על שבחר לחיות במשך כ-9 שנים ללא רכב רפואי, ולשלול ממנו את האפשרות לחזור ולקבל רכב רפואי שיסייע לו להתנייד ממקום למקום. אני סבורה כי הפיתרון לפיו יושווה מצבו של העותר למצב בו הוא היה אלמלא מכר את המכונית הקודמת, הוא לכן פיתרון נכון. מעבר לאמור לעיל, לו היה ניתן לעותר סיוע ומענק הזהה לזה שניתן למי שרוכש רכב רפואי ראשון, הדבר היה עלול לפגוע בשוויון בינו לבין נכים אחרים, אשר לא יכלו לנצל את כספי התמורה שהם קבלו ממכירת רכב הנכים שלהם לשימושים פרטיים, אלא עשו שימוש בתמורת המכירה לצורך רכישת רכב נכה חדש (עם השלמה שקבלו מהמשיב לצורך כך). העותר יקבל למעשה "כפל" תשלום - כאשר הוא מכר את מכוניתו בעבר - הוא קבל לידיו את התמורה עבורה; והיום - הוא מבקש לקבל פעם נוספת סכום שישקף את שווי התמורה. עוד יש לציין כי מסקנה זו עולה גם מנהלי המשיב. המשיב הפנה בהקשר זה לס' 23 לנוהל (להוראה 56.02) הקובע כי: "בעת החלפת רכב רפואי, חייב הנכה להשתמש בכסף שהתקבל ממכירת הרכב בבעלותו לשם רכישת רכב חדש. נכה אשר ישתמש בסכום הכסף שהתקבל ממכירת הרכב במלואו או בחלקו למטרות אחרות, לא יהיה זכאי לסיוע מהמשרד על מנת להשלים הסכום החסר לרכישת רכב רפואי חדש". כאמור, לגישת המשיב שלא נסתרה, הוראה זו היתה תקפה גם במועד בו התקיימו הדיונים בעניינו של העותר. אני סבורה כי הוראה זו היא הוראה סבירה. היא באה להבטיח את העובדה כי הנכה אכן יעשה שימוש בכסף שהמשיב מעמיד לרשותו למטרה לשמה נועד הכסף - קרי רכישת מכונית לצורכי ניידות. החיוב לעשות כן מקטין את החשש כי הנכה יתפתה לעשות בכסף שימוש אחר, ומקטין במידה רבה גם את החשש כי אחרים יבקשו את הכסף מהנכה לשימושם (כפי שקרה במקרה דנן). גם מטעם זה אני סבורה לכן כי הוראת הנוהל של המשיב, היא הוראה סבירה, שהופעלה באופן סביר על ידי הגורמים הרלבנטיים במשיב. גם ביחס לשאלה השנייה שהוצגה לעיל, אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. המשיב דורש למעשה כי בטרם יועמד המענק לעותר, שהעותר יוכיח כי אכן יש לו אפשרות לרכוש רכב נכה - כלומר שיש ברשותו סכום כסף ראשוני, שעם השלמתו למענק שהוא זכאי לקבל מהמשיב, די בו כדי לרכוש מכונית חדשה. דרישה זו היא מוצדקת ואף הכרחית - המענק ניתן לעותר כדי שהוא יוכל לרכוש לעצמו רכב נכה - ולא לשום מטרה אחרת. אם לא יהיה די בכספי המענק כדי לאפשר לעותר לרכוש את המכונית, אין טעם בהעמדת המענק לרשותו. אכן, לעותר ישנו קושי בהשגת הסכום הבסיסי שיאפשר לו לפנות למשיב, ולקבל את המענק. יחד עם זאת, מאחר שהסכום הבסיסי שהוא צריך להעמיד משקף - כפי שהובהר לעיל - שווי של מכונית ישנה יחסית, הרי שככול הנראה הסכום שהעותר יצטרך להשיג - אינו גבוה במיוחד. העותר טען כי הוצאותיו עולות על הכנסותיו, וכי הוא מצוי באיחוד תיקים. המשיב טען מנגד, כי עיון בדו"ח שמסר העותר עצמו מעלה כי מסקנה זו אינה נכונה, וכי הכנסות העותר עולות על הוצאותיו (אם כי התחשיב בסעיפים 20-23 לסיכומי העותר בהקשר זה לא היה ברור דיו). המשיב אף ציין כי העותר קבל ממנו לאחרונה הפרשים בשיעור של 40,000 ₪. המשיב אף ציין כי בדו"ח רוה"ח הועלתה אפשרות לפיה הוא יפנה לראש ההוצל"פ בבקשה להלוואה מהבנק כדי להעמיד הון עצמי שיאפשר לו לרכוש את רכב הנכה. העותר לא פעל באופן הזה, ויתכן כי הוא יוכל לעשות כן ולהביא לפיתרון בעייתו. כך או אחרת - לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטות הגופים הרלבנטיים במשיב, אשר לא נעתרו לבקשת העותר לקבל מענק נוסף מעבר להפרש השווי בין מכוניתו הקודמת לבין המכונית שהוא מבקש לרכוש. החלטה זו נמצאת - לאור כל האמור לעיל, בתוך מתחם הסבירות, ואין מקום לכן להורות על ביטולה. לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית. כפי שהובהר לעיל - העותר יהיה רשאי להעמיד סכום ששווה לשוויה של המכונית הקודמת שלו ולקבל אז מענק בשווי ההפרש בין סכום זה לבין שווי הרכב הרפואי שהוא זכאי לרכוש. לאור התוצאה האמורה, ומכלול הנסיבות כפי שפורטו בפסק הדין - אינני עושה צו להוצאות. אציין בשולי הדברים כי פסק דין זה ניתן רק היום, למעלה מ-3 חודשים לאחר הגשת סיכומי המשיב, משום שסיכומים אלה הוגשו באיחור, כאשר שהיתי בחופשת שבתון בחו"ל. רכברפואהרכב רפואיועדת חריגים