1. המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אזרחית אוזבקית, הגיעה לישראל כתיירת בשנת 1997, ומאז נותרה בארץ. היא נקטה בהליכים להכרה בנישואיה לאזרח ישראלי מסוים, שאיננו עוד בן זוגה, אך סורבה. בשנת 2003 ביקשה המבקשת הכרה כזכאית שבות, בטענה שגדלה עם בעלה היהודי של אמה. בתום הליכים שונים, דחתה ועדת חריגים של משרד הפנים, בשנת 2008, את בקשתה. המבקשת לא השיגה על אותה החלטה, אך לא עזבה את ישראל, והמשיכה לשהות בה שלא כדין, יחד עם בן זוגה החדש, המבקש 2, אזרח ישראלי שהוכר בינתיים כאבי בנה, המבקש 3, יליד 2005. בנובמבר 2010 פנו המבקשת והמבקש למשיב בבקשה להכיר בהם כבני זוג, מכוח נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים (להלן: הנוהל). בקשה זו סורבה על-ידי המשיב, אשר הודיע בתאריך 11.11.2010 כי בהתאם לנוהל, על המבקשת להציג דרכון בתוקף לתקופה של שנתיים, כאשר תוקף דרכונה של המבקשת הוא של שנה ומחצה. המבקשת השיגה על הודעה זו בפני מטה רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, אך השגתה נדחתה, תוך שהובהר למבקשת, בתאריך 11.1.2011, כי עליה לצאת לחו"ל לשם המצאת הדרכון. 2. המבקשים הגישו בתאריך 9.3.2011 עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בגדרה הם עתרו להורות למשרד הפנים לבטל הוראתו למבקשת לצאת מישראל כדי להאריך את תוקף דרכונה וכן להורות למשיב לבחון את פניית המבקשת והמבקש להכיר בהם כזוג בהתאם לנוהל אף בלא דרכון בעל תוקף, כנדרש. בגדרי העתירה הגישו המבקשים בקשה לצו ביניים "לעיכוב ההרחקה מישראל", שבה נתבקשו אותם סעדים שבעתירה. המבקשים טוענים, בתמצית, כי אין לגזור על המבקשת פרידה מעל בני משפחתה לזמן בלתי ידוע, לצורך קבלת דרכון חדש, רק משום שתוקף דרכונה קצר מן הנדרש בנוהל, ואין אפשרות מעשית להאריכו בלא לצאת מישראל. 3. לאחר קבלת תגובת המשיב, שהעתק ממנה לא צורף לבקשה שבפניי - דחה בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט נ' סולברג) את הבקשה, בהחלטתו מתאריך 25.4.2011. בהחלטה נקבע כי על פני הדברים אין מניעה שהמבקשת תפעל ב"דרך המלך", קרי: המצאת דרכון לתקופה הנדרשת על-ידי המשיב. בנוסף צויין כי: חל שיהוי בהגשת העתירה; דרישתו של המשיב נראית סבירה על פניה וכן כי סיכויי עתירה ומאזן נוחות אינם נוטים לטובת המבקשים. 4. מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור על ההחלטה האמורה, שבמסגרתה חוזרים המבקשים על טענותיהם שבבקשה לצו ביניים בבית המשפט קמא, ובגדרה הם אף עותרים ל"עיכוב ביצוע פסק דין ולצו ביניים". 5. דין הבקשה למתן רשות ערעור - להידחות, אף בלא קבלת תשובת המשיב. זאת, כבר מן הטעם שהמבקשים נמנעו מלצרף לבקשתם - הכוללת אף בקשה לסעד זמני - את כל המסמכים הרלבנטיים, ובפרט את: תגובת המשיב לבקשה לצו ביניים, העתק הנוהל, כמו גם פירוט מלא של התכתובות שבין המבקשת לבין המשיב, בפרט בנוגע לבקשה מסוף שנת 2010 (השוו: בר"ם 6943/09 נכסי וין-דור (1980) נ' עיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.9.2009). בנוסף, המבקשים אף לא שכנעו כי יש הצדקה להתערבות חריגה של ערכאת הערעור בהנמקתו, או במסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא, ולא ארחיב. עוד יצוין, כי המדובר בבקשה לצו ביניים, אשר הסעדים המבוקשים בה (ביטול ההוראה לצאת מישראל לצורך חידוש הדרכון, וחיוב משרד הפנים לבדוק את בקשת המבקשים להכרה כזוג) זהים על פניהם למבוקש בעתירה. אחרונה אציין, כי המבקשים לא הבהירו כלל ועיקר מה דחיפותו של הצו המבוקש. המבקשת לא הציגה ראיה לכך שהיא עומדת בפני גירוש מישראל. באותו מכתב, שצורף לבקשה שבפניי, המבקשת אכן נדרשה לצאת מישראל לשם המצאת דרכון תקף. דרישתו העקרונית של משרד הפנים כי המבקשת תצא את המדינה אף היא איננה עניין חדש: מן הנתונים החלקיים שהציגו המבקשים, עולה כי מזה שנים ארוכות אמורה המבקשת, השוהה בישראל שלא כדין - לצאת מישראל, והיא נמנעה מלעשות כן, על דעת עצמה (התנהלות המהווה טעם עצמאי נוסף לדחיית הבקשה). אין איפוא בפנינו החלטה מינהלית קונקרטית (כדוגמה בלבד: השמתה של המבקשת במשמורת, או נקיטת פעולה לגירוש המבקשת), ודאי לא כזו שנתקבלה בעת האחרונה, אשר יש הצדקה לכך שבית המשפט יבחן האם יש מקום לעכבה - כבר לעת הזו, וקודם לדיון בעתירה לגופה. 7. נוכח כל האמור לעיל - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא זה דינה של הבקשה "לעיכוב ביצוע פסק דין" שבגדרה, מה גם שהחלטת בית המשפט הנכבד קמא איננה פסק דין, ואין בה דבר שניתן לעכבו. משלא נתבקשה תגובת המשיב - אין צו להוצאות. משרד הפניםהגירהועדת חריגים