בפני בקשה לביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת ביום 1/8/10, בגין ביצוע עבירות לפי חוק עבודת נוער, תשי"ד - 1954 [להלן : "חוק עבודת נוער או "החוק"]. העבירות המיוחסות לנאשמת הן עבירות של הפרעה למפקח במילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 29 וסעיף 33ח לחוק), ועבירות של העבדת נער במנוחה השבועית (עבירה לפי סעיף 21, 33א (2), 33ה לחוק). המבקשת היא המפעילה של רשת מזללות "מקדונלדס" בישראל. כתב האישום שהוגש נגדה כולל כולל 19 אישומים, ומעלה, לכאורה, כי במקרים רבים בסניפי הנאשמת הועסקו בני נוער ביום המנוחה השבועי, במועדים שונים בין השנים 2007-2008 וכי במספר מקרים בהם הנאשמת התבקשה להעביר למפקח שמונה מכח החוק דוחות נוכחות ביחס להעסקת הקטינים, היא נמנעה מלעשות כן. לאחר שעיינתי בטענות הנאשמת, בתגובת המאשימה ובהתייחסות שהוגשה מטעם הנאשמת לתגובת המאשימה, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום, והכל כפי שיפורט להלן: החלטת המאשימה לנקוט נגד הנאשמת בהליך פלילי חלף הטלת קנס מנהלי בנסיבות דנן לא מצאתי לקבל את טענת הנאשמת לפיה בנסיבות העניין החלטת המאשימה לנקוט נגדה בהליך פלילי חלף הטלת קנס מנהלי, נגועה בחוסר סבירות קיצוני או בפגמים פרוצדורלים אשר יש בהם כדי להצדיק את ביטול כתב האישום. על פי הוראות חוק העבירות המנהליות, שני מסלולים עשויים להוביל להגשת כתב אישום (במקום הטלת קנס) בעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית: כאשר הנאשם ביקש להשפט בגין העבירה שיוחסה לו, זכות המוקנית לנאשם לפי סעיף 8א (ה) לחוק העבירות המנהליות. כאשר המאשימה החליטה כי בנסיבות העניין יש מקום להגיש כתב אישום יזום נגד הנאשם חלף הטלת הקנס המנהלי, וזאת בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, ובכפוף לכך שהטעמים לנקיטת הליך פלילי חלף קנס מנהלי ירשמו על ידי התובע עובר להגשת כתב האישום. במקרה דנן, עניין לנו בכתב אישום "יזום", היינו, בכתב אישום שהוגש במסגרת שיקול דעתה של המאשימה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, וכחריג לכלל שקבע המחוקק, אשר לפיו עבירות שנקבעו כעבירות מנהליות, יטופלו באמצעות קנסות מנהליים. מלכתחילה טענה הנאשמת כי עובר להגשת כתב האישום לא נרשמו על ידי התובע טעמים להגשתו. ואולם, בעקבות הגשת הבקשה לביטול כתב אישום, אשר במסגרתה נכללה הטענה כי הטעמים להגשת כתב האישום לא נרשמו, העבירה המאשימה לעיון הנאשמת העתק מהתרשומת שביצע התובע עובר להגשת כתב האישום. למרבה הצער נימוקי התובע, כפי שנרשמו, לא הונחו בפני ואולם מטיעוני הצדדים עולה כי הטעם להגשת כתב האישום דנן נעוץ בריבוי העבירות ו/או ריבוי הרשעות המיוחסות לנאשמת. על רקע האמור לעיל, מבקשת הנאשמת לבטל את כתב האישום. ראשית, מן הטעם שהיה על המאשימה להעביר לנאשמת העתק מן הנימוקים להגשת כתב האישום מלכתחילה, בעת שהועבר לנאשמת חומר החקירה, ולא רק בשלב מאוחר יותר בעקבות בקשתה של הנאשמת. לגופו של עניין טוענת הנאשמת כי אין ממש בנימוק שעניינו ריבוי עבירות, באשר הרשעותיה הקודמות של הנאשמת התיישנו, ולגבי הרשעה אחת, אשר לא התיישנה הרי שמדובר בפסק דין שאיננו חלוט ושתלוי ועומד ערעור עליו. הביקורת השיפוטית על החלטת התובע להגיש כתב אישום לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נדמה כי לא ניתן לחלוק על כך ששיקול הדעת שניתן לתביעה לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נתון לביקורת. בבג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הנהלת בתי המשפט), קבע בית המשפט העליון כי הערכאה המתאימה לדון בטענות כנגד שיקול הדעת שהפעילה התביעה, בעת שהחליטה על הגשת כתב אישום יזום בעבירה שסווגה כעבירה מנהלית - היא הערכאה הדיונית שבפניה נדון האישום. "דומה כי הערכאה המתאימה לבירור טענות העותרים היא הערכאה הדיונית ולא בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כך נדחתה בעבר על הסף עתירה, שעניינה אופן הפעלתו של שיקול דעת תובע לפי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, בקביעה כי האכסניה הראויה להעלאת הטענות היא הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (לא פורסם); לעניין דחיית עתירה בה ביקש העותר להמיר כתב אישום בעבירות מס בתשלום כופר, ראו בג"צ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף -נתניה (לא פורסם); ראו גם בג"צ 7393/07 דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המסים בישראל (לא פורסם))." (ההדגשה שבגוף הטקסט איננה במקור א.ד.) לא מן הנמנע להזכיר בהקשר זה גם דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 9131/05 ניר עם נ' מדינת ישראל: "אמת, סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבחון את תקינות מעשיהן של גופי השלטון. אולם, לא מן הנמנע כי במסגרת הליך פלילי תידרש אף הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגיש את כתב האישום, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק"........... איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם הפגמים הנזכרים, כולם או חלקם, נכנסים תחת כנפיה של הדוקטרינה הידועה כהגנה מן הצדק. בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה, ניתן להעלותם בפני הערכאה הדיונית. מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני בית הדין, ולאו דווקא בגדרי העתירה דנא, את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והן את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום. בכך הבהיר לטעמי בית המשפט העליון, כי הגם שאין חולק על סמכות הבג"צ להכריע בטענות לעניין שיקול הדעת שמפעילה התביעה בהגשת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית, הרי שעמדתו של בית המשפט העליון היא, כי מן הראוי שטענות הנוגעות לשיקול דעת התביעה בתיק קונקרטי ידונו על ידי הערכאה הדיונית. שיקול דעת התביעה נקודת המוצא לבחינת שיקול דעתו של התובע, ביחס להחלטתו לנקוט בהליך פלילי בגין עבירה מנהלית נעוצה בתכלית חקיקתו של חוק העבירות המנהליות, אשר נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק, בין היתר, את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים, ואולם יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה. ואולם, המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה אפקטיבי כאמצעי אכיפה מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כדלקמן: 15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס... בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501). עוד קבע בית המשפט בבג"צ 5537/91 הנ"ל, כי החובה שקבע המחוקק, להעלות על הכתב את הנימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת, מעצמה, על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם. בעניננו, מיוחסות לנאשמת עבירות רבות של העסקת בני נוער במנוחה השבועית אשר בוצעו בין השנים 2007-2008. כידוע, על פי פסיקתו העקבית של בית הדין לעבודה, ריבוי עבירות יכול להוות הצדקה לנקיטת הליך פלילי יזום חלף הטלת קנס מנהלי באשר המשך ביצוע העבירות, כשלעצמו, עשוי להעיד על רצידיביזם, על שיטה, ועשוי ללמד על כך שהקנס המנהלי איננו הולם את היקף העבריינות ואת חומרתה ולא יספק הרתעה מספקת. ההשוואה שמבקשת הנאשמת לעשות בין עניינה לבין העניין אשר נדון בתיק הע"ז 1161/61 משרד התמ"ת נ' די. סי. אס. שם הוריתי על ביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת, איננה יכולה לעמוד. בעניין די. סי. אס. מדובר היה בעבירות בודדות, אשר בוצעו למעלה משש שנים לפני הגשת כתב האישום, בעת שבענייננו מדובר בעבירות רבות אשר בוצעו כ- 3 שנים לפני הגשת כתב האישום. משמע- גם מבלי להדרש להרשעותיה של הנאשמת מן העבר, נדמה כי די בעבירות נשוא כתבי האישום דנן, כדי לצדיק הגשת כתב אישום יזום, ומכל מקום גם אם היה מי שיסבור כי ניתן היה להסתפק בהליך מנהלי, אין לומר כי ההחלטה להגיש כתב אישום בנסיבות דנן, חלף קנס מנהלי, נגועה בחוסר סבירות קיצוני. אשר למועד המצאת הנימוקים להגשת כתב האישום, יובהר, כי נימוקי התביעה אינם חלק מחומר החקירה בתיק, באשר רישום הנימוקים להגשת כתב אישום איננו חלק מאיסוף הראיות הרלוונטיות לבירור האשמה, אלא שהוא תיעוד של שיקולי התביעה. עוד יובהר, כי אין כל צורך כי נימוקי התביעה יפורטו בכתב האישום (ראה בג"צ 5537/91 בפסקה 14 לפסק הדין), וכי המחוקק לא קבע פרוצדורה שתחייב את המאשימה להעביר לנאשם את הנימוקים שנרשמו מיוזמתה, מקום שהנאשם לא ביקש לעיין בהם. תכלית רישום הנימוקים, פרט לכך שיש ברישום כדי להבטיח כי אכן יופעל שיקול דעת בטרם נקיטת הליכים פלילים, נועדה לאפשר ביקורת חיצונית על עבודת התביעה(בג"צ 5537/91 הנ"ל, ראה פסקה 13 לפסק הדין). בנסיבות המקרה דנן, תכלית הרישום הושגה. גם אם נניח כי היה שיהוי בהמצאת הטעמים לנאשמת, הרי שמשעה שהטעמים הועברו לעיונה, נפתחה לנאשמת הדרך לטעון כנגד שיקול דעתה של התביעה, כפי שאף עשתה בפועל, מבלי שנגרם לה עיוות דין ומבלי שנגרמה פגיעה במזכויותיה המהותיות. לנוכח האמור לעיל, גם אילו הייתי סבורה כי היה על המאשימה להמציא לנאשמת את הנימוקים מיזמתה, במועד סמוך להגשת כתב האישום / להמצאת חומר החקירה, הרי שהפגם שנפל, אם נפל, ממילא התרפא. אפליה והגנה מן הצדק לטענת הנאשמת יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק מטעמים של אפליה פסולה, עליהם ארחיב בהמשך, וכן משום שלטענתה, בכתב האישום מוצגת הנאשמת באופן פסול, כעבריינית סדרתית תוך יצירת דעה כקדומה נגדה, וזאת, מקום שבין הצדדים התגלעה מחלוקת פרשנית - משפטית לגיטימית, ביחס ליסודות העבירה של הפרעה למפקח. לתמיכה בעמדתה מצרפת הנאשמת תכתובת שהתקיימה בין הצדדים, בזמן אמת, ביחס לדרישת המאשימה כי הנאשמת תעביר למפקח מסמכים שונים לרבות דוחות נוכחות של העובדים. עיון בתכתובת מעלה כי המחלוקת שבין הצדדים לא נגעה לשאלת סמכות המפקח לדרוש את המסמכים נשוא העניין, אלא לשאלה האם אי מסירת המסמכים, עולה כדי עבירה של הפרעה למפקח (עבירה לפי סעיף 33ח לחוק עבודת נוער), או שמא על מנת שיתקיימו יסודות העבירה של "הפרעה למפקח" נדרשת פעולה אקטיבית של המעביד, ואין די בהמנעות מלהעביר מסמכים שנדרשו. יובהר, כי הבקשה שבפני, לביטול כתב האישום, איננה מבוססת על הטענה כי בנסיבות העניין לא נעברה עבירה של הפרעה למפקח, ואפשר שבדעת הנאשמת, ככל שלא זנחה את הטענה, להעלותה בשלב מאוחר יותר של ההליך, לאחר שמיעת ההוכחות. מכל מקום בין אם יש ממש בטענות שהועלו על ידי הנאשמת בעניין זה ובין אם לאו, אין בטענות הנאשמת כדי להצדיק את ביטול כתב האישום מהטעמים שפורטו בבקשה. לדידי אין כל פגם בכך שהנאשמת הועמדה לדין בגין העבירות שבוצעו על ידה בין השנים 2007-2009 במסגרת של כתב אישום אחד, מרובה אישומים, תחת פיצול הפרשה ל- 19 כתבי אישום שונים. זאת, לא רק מטעמים של יעילות, אלא משום שהדיון המרוכז יאפשר לבית הדין לראות את התמונה השלמה, ולאורה לבחון את ההתנהלות של כל אחד מהצדדים בהקשר הנכון. ראית התמונה המלאה עשויה להוביל למסקנה כי היה מקום להגיש נגד הנאשמת כתב אישום כבר בראשית שנת 2008, לאחר סדרת העבירות הראשונה שאותרה (ר' אישומים 1-7), באופן שאפשר שהיה בו כדי למנוע את המשך ביצוע העבירות הנוספות המפורטות בכתב האישום ולא מן הנמנע כי אזלת היד שהפגינה המאשימה והשיהוי בנקיטת הליכי אכיפה, העבירו מסר של רפיסות, אשר היה בו כדי לעודד את המשך ביצוע העבירה. בהקשר זה אציין כי לא דומה עבריין שהמשיך לבצע עבירות לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, לזה שהמשיך לבצע עבירות בנסיבות בהן גופי האכיפה נמנעו במשך שנים מלנקוט נגדו בהליכים, באופן שאפשר שהיה בו כדי להעביר את המסר שלפיו המאשימה איננה רואה עניין לציבור באכיפה בנסיבות העניין. ואולם, אין להקדים את המאוחר. העת להכריע בשאלות הללו תגיע לאחר שמיעת הראיות ובירור התמונה העובדתית לאשורה, ואין בטענתה של הנאשמת כדי להצדיק את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. אזכיר, כי דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מאפשרת לבית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, וזאת בשלב מקדמי ביותר של הדיון, שבו טרם נפרסה בפני בית המשפט התשתית העובדתית במלואה. ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הינה הבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן ומניעת התעמרות ועיוות דין. זוהי סמכות יוצאת דופן וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776). ככלל, הפעלתה של תורת ההגנה מן הצדק תיעשה במשורה, וביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט נזקק רק במקרים נדירים ((ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.10.07); ע"פ 26/10 קאיד אלג'בור אלקיעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 22.02.11); ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (טרם פורסם, ניתן ביום 07.03.11)). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין המקרה שבפני נופל בגדר החריגים, ושדין בקשת הנאשמת לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק להידחות. אפליה בטיעוניה העלתה הנאשמת טענות אפליה בחמישה מישורים. להלן אדון בכל אחד מהמישורים בנפרד. אפליה בפן הדתי- לטענת הנאשמת אכיפת האיסור על העבדת נוער ביום המנוחה השבועי נעשית כנגד בני נוער יהודים בלבד. טענה זו מושתתת על נתונים שמסרה המאשימה במסגרת בקשה שהגישה הנאשמת לפי חוק חופש המידע, מהם עולה כי בין השנים 2002-2009 הוגשו 38 כתבי אישום בגין העסקת בני נוער במנוחה השבועית ורק כתב אישום אחד הוגש בגין העסקת נער שאיננו יהודי במנוחה השבועית. בתגובתה הבהירה המאשימה כי אין מדיניות המפלה בין הפרות חוק כנגד בני נוער יהודים לבין כאלה שאינם יהודיים (וראיה לכך - כתב האישום שהוגש, כאשר נאספו ראיות להעסקת נער שאיננו יהודי ביום המנוחה השבועי). עם זאת, המאשימה הבהירה כי מטעמים ברורים, קשה יותר להוכיח את יסודות העבירה כאשר מדובר בנער שאיננו יהודי, אשר כל אחד מימי השבוע עשוי להיות יום המנוחה שלו, מאשר כאשר מדובר בנער יהודי, שגם ללא פנקסי נוכחות ועדויות מפלילות, די בכך שמפקח מבחין שהוא עובד בשבת כדי להקים ראיה לביצוע עבירה. עוד ביקשה המאשימה להסתמך על פסק דינו של חברי כב' השופט א. אברהמי בת.פ. (י-ם) 103/00 מדינת ישראל נ' שושנה שמריה אשר דן בטענה דומה, ועמד על כך שמאופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ניתן ללמוד על קיומו של אינטרס מוגבר לאכוף את הדין מקום שמדובר בעבודה בשבת, וכן עמד על הקושי באכיפת החוק ביחס לעבודת נערים שאינם יהודים. עוד הפנתה המאשימה לפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עירית באר שבע שלפיה אכיפה חלקית איננה אכיפה פסולה, וכי אכיפה פסולה היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. על יסוד הנתונים שהובאו בפני, לא התרשמתי מדיניות האכיפה של חוק עבודת הנוער היא מדיניות מפלה. התרשמתי כי מדובר בעיקרו של דבר באכיפה חלקית, אשר נובעת מאילוצים שנגזרים ממשאביה המוגבלים של הרשות, וכן מקשיי ההוכחה של העבירה מקום שמדובר בהעסקת בני נוער שאינם יהודים ביום המנוחה השבועי שלהם. זאת ועוד, גם אם היה ממש בטענה שלפיה בפועל יש מידה של שרירות באכיפה, הרי שאין בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום בעניינה של הנאשמת. בהקשר זה אזכיר את החלטת בית המשפט העליון בבר"ם 7515/07 גלינה בר נ' ראש עירית תל אביב. "אף אם אניח כי טענת האכיפה הסלקטיבית מבוססת לכאורה, אין הדבר מחייב מתן הסעד המבוקש, שמשמעו אי-אכיפת הדין על המבקשת. כידוע "לכל אדם הזכות שהשלטון יפעל בשוויון. עם זאת, זכות זו אינה חזקה דיה כדי לחייב את השלטון לפעול בניגוד לחוק. בהתנגשות בין עקרון השוויון לבין עקרון שלטון החוק - יד עקרון שלטון החוק על העליונה" (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ברק). על כן, לכאורה, אין בכוח ביטולה של האפליה כדי להעניק למבקשת זכות שאין לה בדין, ובענייננו כאמור אין בידי המבקשת רשיון עסק להפעלת הבר. "בית-המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה - להעניק לפלוני זכות - אשר עומד בניגוד לחוק... ביטול ההחלטה המפלה אינו מציב זכות לפלוני, שכן זכותו אינה מוכרת בדין" (שם, פסקה 15) ויפים דברים אלה גם לעניין סעד בהליך ביניים. מכאן שגם במסגרת צו הביניים תרופתה של המבקשת היא בעלת היבט "שלילי" (מניעת טובת הנאה שניתנה שלא כדין לאחרים) ולא בעלת היבט "חיובי" (הענקת טובת הנאה לעצמה)." לנוכח האמור לעיל ועל יסוד המידע שבפני, הטענה לקיומה של אפליה, על רקע דתו של העובד נדחית. אפליה על רקע סקטוריאלי- אין חולק על כך שעל פי מדיניות המאשימה, הוראות החוק האוסרות על העבדת בני נוער ביום המנוחה השבועי, אינן נאכפות מקום שמדובר בהעסקת בני נוער בהופעות ציבוריות. בתגובה לטענת הנאשמים בהקשר זה, הסתפקה המאשימה בכך שציינה כי "המדובר בתחום אחר, בו קיים הליך רישוי, אשר שונה במהותו מן התחום שבו עסקינן, המדובר בסוגיה נקודתית ספציפית בעלת היבטים שונים, המוסדרת באופן נפרד." מהמסמכים שצורפו לבקשה עולה כי מדיניות המאשימה נוגעת להשתתפות בני נוער בהופעות כדוגמת הפסטיגל, שנערכות לעיתים בשבת, הגם שתשובת המאשימה בעניין זה איננה מפורטת, עיון במכתבו של יועמ"ש משרד התמ"ת (נספח 5 לבקשה) מעלה כי המאשימה סברה כי יש עניין לציבור בהשתתפות בני נוער יהודים בהופעות למיניהן שמתקיימות בשבת, ולפיכך קבעה כי אין עניין לציבור באכיפת הוראות החוק באותם מקרים (יש להזכיר כי הפיקוח על תנאי ההעסקה של בני הנוער באותן הופעות נעשה במסגרת ההיתר שניתן להעסקת בני נוער בהופעה ובפרסומות). לנוכח השוני הברור הקיים בין עבודה במזללה לבין הופעה בפני ציבור, במובנים רבים, אני סבורה כי בשלב זה של הדיון, עומדת לזכות המאשימה החזקה כי פעלה כדין, וכי האבחנה שערכה בין העיסוקים השונים של בני נוער נשענת על טעמים עניינים, ועל השוני בין העיסוקים מבחינת העניין לציבור באכיפת הוראות החוק לגבי כל סקטור. גם ביחס לאי אכיפת הוראות החוק מקום שמדובר בביצוע עבודות שמרטפות או שיעורים פרטיים על ידי בני נוער ביום המנוחה השבועי, אני סבורה כי קיים הבדל מהותי בין היכולת של הרשות לאתר עבירות שמבוצעות ברשות היחיד, באופן ספורדי, לבין עבירות שמבוצעות בפומבי, מדי שבוע, במקום קבוע, במשך שעות ארוכות. לנוכח האמור, אינני סבורה כי הימנעות המאשימה מלבצע פעילות לאיתור מעסיקים של בני נוער בשמרטפות או במתן שיעורים פרטיים בשבת, עשויה להשליך בדרך כלשהי על ההליכים שננקטו בעניינה של הנאשמת. טענת הנאשמת, לעניין סקטורים דומים לענף המזללות, שבהם לא מבוצעת פעילות אכיפה, איננה נתמכת בראיה כלשהי, ולפיכך דינה להדחות. אפליה ביחס לגיל הנערים נשוא כתב האישום אין חולק כי בהתאם למדיניות המאשימה, לא ננקטים הליכים פלילים לפי חוק עבודת נוער כנגד מי שהעסיק נער שגילו מעל 17 וחצי. בעקבות הגשת הבקשה לביטול כתב אישום בדקה המאשימה את הנתונים ומצאה כי בשניים מהאישומים יחסה לנאשמת עבירות בגין העסקת נערים שגילם עולה על 17.5 ולפיכך הודיעה כי היא מבקשת למחוק את פרטיהם מכתב האישום. בהתאם להודעת המאשימה כתב האישום יתוקן באופן שימחקו מאישום מספר 10 פרטי הנער יצחק דניאל, ובאישום מספר 18 ימחקו פרטי הנערה אלכסנדרה ברנשטיין. לאור האמור בסעיף 94 לתגובת הנאשמת לתגובת המאשימה - המאשימה תבדוק שוב את הנתונים, וככל שגיל הנערים יחזקאל טל וחוגי מתן היה למעלה מ- 17.5 ביום ביצוע העבירה - תודיע על מחיקתם מכתב האישום. אכיפה התלויה בהשתייכותו הפוליטית של שר התמ"ת הנאשמת מצביעה על מסמך שהוכן על ידי מחלקת מחקר של הכנסת, ממנו עולה כי האיסור הנוגע להעסקת בני נוער במנוחה השבועית, נאכף רק כאשר בראש משרד התמ"ת עומד נציג של מפלגה חרדית. המאשימה גורסת כי אין ממש בממצאי המחקר, ומצביעה על כך שגם בתקופת כהונתו של השר פואד בן אליעזר בראשות משרד התמ"ת, הוגשו כתבי אישום בגין העסקת בני נוער יהודים בשבת. בהקשר זה ראוי להזכיר כי לבקשה שבפני צורף סיכום דיון שהתקיים ביום 26/8/09 בלשכת שר התמ"ת דאז מר בן אליעזר (ראה נספח 8 לבקשה). מסיכום הדיון אכן עולה כי שר התמ"ת הביע את מורת רוחו מהחוק הקיים, אך ציין כי "למרות הסתייגותו מהחוק על המשרד לקיים את החוק". בהמשך הסיכום נכתב כדלקמן: "היועמ"ש בשיתוף ר' אגף אכיפה והסדרה יקיימו בחינה האם ניתן להביא להסדר חקיקתי בו תותר עבודת נוער בשבת במתכונת של שבוע - שבוע, על מנת לאפשר לילדים ולהורים להיפגש ביום המנוחה ולקיים את מטרותיו הסוציאליות של החוק ולעבוד ולסייע בכלכלת הבית מאידך, בדרך של איזון כלשהו." מסיכום הדיון עולה איפה כי הגורמים המקצועיים במשרד התמ"ת סבורים כי האיסור על העבדת בני נוער בשבת לא נועד לתכלית דתית, אלא שהוא נועד לאפשר לבני הנוער לבלות את השבת בחיק המשפחה, ובכך לחוות את יום המנוחה השבועי באופן משמעותי. לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את טענת הנאשמת לפיה האכיפה של הוראות החוק תלויה בשיוכו הפוליטי של שר התמ"ת בלבד. אפליה ביחס לנאשמים אחרים, שתיקיהם נסגרו מחוסר עניין לציבור הנאשמת צירפה לסיכומיה רשימות של תיקים שבמסגרתם נחקרו עבירות שונות על חוק עבודת נוער ואשר נסגרו מחוסר עניין לציבור. לטענת הנאשמת היא הופלתה לרעה ביחס לנאשמים אחרים שהתיק שנוהל נגדם נסגר מחוסר עניין לציבור. לא מצאתי ממש גם בטענה זו של הנאשמת. כידוע, הסמכות להחליט על הגשת כתב אישום כמו גם על סגירת תיק מחוסר עניין לציבור נתונה לתובע שהוא נציג של היועץ המשפטי לממשלה ומינויו הוא לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי חזקה על התביעה כי היא בודקת כל תיק חקירה לגופו, ומקבלת החלטה בדבר הגשת כתב אישום או סגירת תיק בהתאם לראיות שבתיק ולמכלול נסיבות העניין. העובדה שבמקרים אחרים, בעבירות אחרות שלפי חוק עבודת נוער שבוצעו בנסיבות אחרות, החליטה התביעה לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור איננה יכולה, כשלעצמה, ללמד על אפליה. עומדת למאשימה החזקה כי היא פועלת באופן מקצועי ולא הונחה בפני תשתית עובדתית שיש בה כדי להצביע על חשש למשוא פנים ולהפעלת שיקולים זרים בעניינה של הנאשמת בתיק זה. בשולי הדברים אציין, כי בהתייחסותה לתגובת המאשימה פירטה הנאשמת טענה חדשה, ולפיה אין התאמה בין המעשה המיוחס למבקשת לבין סעיף העבירה שמפורט בכתב האישום. לטענת הנאשמת צריך היה להעמידה לדין בגין ביצוע עבירה של אי מילוי מלא ונאות של פנקסי עבודה (עבירה לפי ס. 33 ג לחוק עבודת הנוער), ולא בגין עבירה של הפרעה למפקח במילוי תפקידו. יובהר כי בשלב זה של הדיון, כאשר חומר החקירה איננו בפני בית הדין, אין בידי לדון בטענת הנאשמת בדבר סעיף האישום שהיה על המאשימה ליחס לנאשמת. בכל הנוגע לבקשה לזימון עדים - הרי שיש להביאה בפני המותב שידון בתיק. סיכומו של דבר - על יסוד המסמכים שבפני, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. כתב האישום יתוקן בהתאם להודעת המאשימה וכמפורט לעיל. בשים לב להיקף כתב האישום מתבקשת הנאשמת להמציא את תשובתה לאישומים בכתב וזאת עד ליום 31/5/12.הפליה / אפליה