1. התובע, שהינו שוטר במקצועו, החליט ללמוד לימודי מנהל עסקים לקראת תואר אקדמי ראשון במסגרת תכנית לימודים של אוניברסיטת לטביה, אשר הנתבעת משמשת כשלוחתה בישראל. 2. התובע מנמק את העובדה, כי הסכים ללמוד דווקא במסגרת המוצעת על-ידי הנתבעת, בכך, שלנתבעת היה בשעתו סניף בעפולה - שהינה העיר בה נמצא מקום עבודתו וקרובה למקום מגוריו ביוקנעם. 3. ביום 14.6.99 חתם התובע על הסכם עם הנתבעת (נספח א' לכתב התביעה), לפיו ילמד לתואר ראשון במנהל עסקים של אוניברסיטת לטביה אצל הנתבעת. להסכם צורף מכתבה של הנתבעת, בו מאשרת הנתבעת כי התובע נרשם ללימודיו לקראת תואר-ראשון מנהל עסקים בשיטת ה- DISTANCE LERNING (כך במקור - ב.א.) מטעם אוניברסיטת לטביה בריגה כתלמיד מן המנין. כן הוסף באישור, כי: "הלימודים מתקיימים ביום ב' בין השעות 19:30 - 17:30." שכר הלימוד הכולל נקבע על-סך 30,000 ₪, כאשר התובע הפקיד שיקים דחויים לפרעון הסכום, כאשר משך פרעונם של השיקים נמשך על-פני תקופה ארוכה. 4. התובע החל ללמוד במסגרת האמורה מיד לאחר הרשמתו. 5. הלימודים נעשו בשיטת הלימוד מרחוק (DISTANCE LEARNING), כאשר הנתבעת מספקת לתובעת חומר לימודים, והתובע אמור היה לעבוד עבודה עצמית בביתו, משך 20 שעות שבועיות לפחות, ולהגיש עבודות לבדיקה. כמו-כן, אמור היה התובע לעבור בחינות, ולהגיש בתום לימודיו עבודה מסכמת ולהגן עליה. לטענת התובע, התחייבה הנתבעת אף ללמד את הסטודנטים לימודים פרונטליים, אשר אמורים היו להתקיים בעפולה. מאידך, טוענת הנתבעת כי לא התחייבה להעניק לתובע לימודים פרונטליים, וכי כל מסכת הלימודים אמורה היתה להתנהל על דרך של לימוד עצמי והדרכה, כאשר ההדרכה יכול היה שתינתן אף מרחוק באמצעות טלפון. לטענת הנתבעת, לימודים אלה אינם דורשים כלל הגעה למרכזי הלימוד לצורך השלמתם. 6. אומר, כבר בשלב זה, כי טיעונה האחרון של הנתבעת אינו נראה לי. אין ספק, כי לשם יצירת קשר בין הנתבעת לבין תלמידיה, חייב היה להיות מרכז לימודי. במרכז זה, אמורה היתה הנתבעת לספק לתלמידיה את חומר הלימודים ולקבל את העבודות מהם. כמו-כן, אמורים היו להתקיים שיעורים כלשהם, כפי העולה ממכתבה של הנתבעת עצמה, נספח ב' לכתב התביעה. אף לימודים אלה אמורים היו להינתן במרכז מסויים. יתר-על-כן: התובע זכאי היה לקבל הדרכה ממנחים. אף לשם קבלת הדרכה זו, היה צורך בקיומו של מרכז לימודי. הנתבעת לא טרחה לציין, בכל מסמך שהוא שהוגש, או בראיות האחרות שהציגה, מהו המרכז הלימודי, אותו התחייבה להעמיד לרשות תלמידיה. על-פי שיטתה זו של הנתבעת, יכולים היו השיעורים להינתן אף מקצווי הנגב, או אף ממקום מושבה של האוניברסיטה עצמה בלטביה. איני מקבל גישה זו. עדת ההגנה, הגב' שולה ויינר, ציינה כי שירותיה של הנתבעת הינם: "ת. זה לימודים למנהל עסקים וחינוך, לתואר ראשון ושני. לימודי דיסטנס לרנינג. לימודים בהנחיות על ידי הגשת עבודות, בחינות, הגנות. בסוף התואר מגישים עבודה מסכמת בעברית ובאנגלית, ואז מביאים מרצים מלטבייה ואז צריך להגן על העבודה שלך." (עמ' 14 שורות 28-30). עדה זו לא טרחה להסביר היכן יקבל הסטודנט את השיעורים, היכן יימסר לו חומר הלימודים, היכן יחזיר הסטודנט את העבודות השוטפות, היכן יבחן והיכן יצור כל קשר אחר עם הנתבעת. בהתעלמות זו, ממקום אספקת השירותים, יש משום עצימת עיניים מכוונת. ברי, כי השירותים אמורים להימסר במקום פלוני, וזאת גם אם המדובר בשרותי לימוד מרחוק. 7. עדי התביעה, העידו שניהם כאחד, כי מקום הלימודים אשר הובטח להם היה בעפולה. העד מר יורם כהן, אשר עדותו נשמעה לי כנה, סבירה ואמינה, העיד: "ת. נאמר לי כי יהיו מפגשים שבועיים במקום שיקבעו, וזה נקבע שיהא בבית אשכול. ידעתי מראש כי יהא זה בבית אשכול בעפולה, ונרשמתי לזה כי היה נוח לי, כי אני עובד פה." (עמ' 4 שורות 12-13). וכן: "ת. מה שאמרתי רשום בפרוטוקול. אמרתי שהלימודים יתקיימו במפגשים שבועיים, הרצאות, הנחייה, הגשת עבודות ומבחנים בבית אשכול בעפולה עילית. ובנצרת באותה מתכונת." (עמ' 6 שורות 26-28). העד הסביר בצורה מפורשת, כי קיבל הרצאות בבית אשכול בעפולה (עמ' 7 למעלה). התובע עצמו הסביר, כי החליט להירשם ללימודים במסגרת הנתבעת כיוון: "ת. כי מקום הלימודים עצמו קרוב לעבודתי, ויש לי יכולת לגשת לאחר העבודה וללמוד. אני ביקשתי ללמוד, על מנת לעלות את שכרי." (עמ' 7 שורות 30-31). 8. מקבל אנוכי את גרסתם זו של התובע והעד מטעמו, כי הלימודים אמורים היו להתנהל בבית-אשכול בעפולה. מקום זה אף אמור היה לשמש כמרכז למסירת חומר לימודים וקבלת עבודות והנחיות. מאמין אני לתובע, כי בחר במקום זה לנוכח קרבתו למקום עבודתו ולנוחות היחסית הנגזרת מכך. 9. אין חולק על כך, כי, בשלב מסויים, חדלה הנתבעת ליתן שירותים לסטודנטים בעפולה. הנתבעת העבירה את מרכזי הלימודים לערים אחרות. לא מצאתי, ולא הובאה בפניי כל ראייה שהיא, כי ניתנה לתובע כל הודעה באשר להעברה הפתאומית של מקום הלימודים מעפולה לטבריה. התובע העיד (עמ' 9 למעלה), כי כחודש לאחר תחילת לימודיו, פסקו הלימודים מבלי שיקבל הודעה. משך שלושה חודשים טעה בערפל, שכן לא ידע להיכן עברו הלימודים, לא ידע מה קורה ולא היה לו אל מי לפנות. רק לאחר תקופה מסויימת של כשלושה חודשים הסתבר לו, מפי תלמידים אחרים, כי מרכז הלימודים הועבר לטבריה. לטענת התובע, שינוי זה בתנאים לא היה נוח לו, שכן טבריה מרוחקת 40 ק"מ מעפולה והנסיעות אליה כרוכות במאמץ ועלות. ואכן, גם מפי העד יורם כהן שמענו על הקשיים בהם נתקל עקב ההעברה. כדבריו: "ת. בשלב מסויים, איני מכיר את הסיבה האמיתית, אבל החליטו להעביר את כל הדבר הזה לטבריה. העבירו את זה לשם, וזה הרע את תנאיי, ולכן ביקשתי להעביר לשלוחה בנצרת, כי שם אני גר." (עמ' 4 שורות 15-17). וכן: "ת. בין טבריה לעפולה יש 40 ק"מ לערך, וזה אומר את הכל. מה אני צריך ללמוד כל יום 40 ק"מ - לא כל יום, פעמיים, אבל אפילו פעם בשבוע איני מוכן לנסוע." (שם, שורות 26, 27). 10. כזכור, התובע עצמו הדגיש, כי בחר את מקום הלימודים הקרוב למקום עבודתו, כך שתהא לו יכולת לגשת לאחר העבודה וללמוד (עמ' 7 למטה). משהועבר מקום הלימודים, נשתנו התנאים, כפי שהעיד התובע: "ת. לא יכולתי לנסוע לטבריה היות ואני גר ביוקנעם ועובד בעפולה ונרשמתי למכללה זו רק בגלל שהיתה בעפולה ולאחר עבודתי יכולתי להגיע למכללה." (עמ' 9 שורות 6,7). כתוצאה מכך, חדל התובע, למעשה, ללמוד. רק כעבור כתשעה חודשים נזכר לשלוח מכתב, בו הודיע לנתבעת על סיום לימודיו (ראה ת/1). התובע ציין במכתב זה כדלקמן: "מאחר ולא הצלחתי להגיע ללימודים מפאת מקום הלימודים, וכן לא יצרו איתי שום קשר לא לטוב ולא לרע, אף אחד מהאנשים לא עדכן מתי בחינות, מתי מסירת עבודות, פרשתי מהתחלה." אין חולק על כך כי התובע חדל ללמוד, בד בבד עם העברת מקום הלימודים. 11. אף התנהגותה של הנתבעת בפרשייה זו, אינה ברורה. לא מצאתי, כאמור לעיל, בשום מקום, כי הנתבעת טרחה להודיע לתובע, בכל אופן ודרך שהם, על השינוי הדרסטי שחל במקום הלימודים. לא הוצג בפניי מכתב, בו מודיעה הנתבעת על כך. לא הובאה כל עדות על הדרך בה בחרה הנתבעת להודיע לתובע על השינוי שחל. אין ספק, כי השינוי שינוי מהותי הוא. הרי התובע חייב היה להגיש עבודות, חייב היה לקבל חומר והנחיות. כפי שהערתי לעיל, לשם כך נוצר מרכז המפגש בעפולה.אף האמנתי לתובע ולעד מטעמו, כי התלמידים זכו לקבל הרצאות פרונטליות במרכז הלימודים. אין ספק, כי שינוי מקום המפגש לעיר המרוחקת עשרות קילומטרים מן המקום הקיים, מהווה משום הרעה ניכרת בתנאי הלימודים ולטעמי אף משום הפרת ההתחייבות. כפי שהתובע והעד מטעמו העידו, נבחר מקום הלימודים על-ידם, לנוכח מצגיה של הנתבעת. גם אם הנתבעת לא התחייבה במפורש ובכתב לספק את שרותיה באותו מקום, הרי סביר הוא, כי משנוצר על-ידה מצג, לפיו שירותים אלה יסופקו במקום פלוני, רשאים המתקשרים עימה, להניח כי הנתבעת תמשיך לספק להם שירותים אלה באותו מקום, או בסמוך אליו. העברת מקום המפגש, באופן חד צדדי, למרחק כה רב, יש בה, לטעמי, משום הפרת ההתחייבות שבמצג. 12. על-כן, אני קובע כי הוכח לפניי, כי הנתבעת התחייבה לספק שירותי הדרכה ולימוד לתובע ולחבריו בעיר עפולה. שינוי מקום הלימודים, באופן חד צדדי, יש בו משום הפרת התחייבות זו. 13. משהפרה הנתבעת את התחייבותה כאמור, זכאי היה התובע לבטל את החוזה שבין הצדדים. מסכים אני עם ב"כ הנתבעת, כי הודעה על הביטול אמורה היתה להינתן בדרך הקבועה בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. יש אף רגליים לטענתה של הנתבעת, כי הודעתו של התובע לא ניתנה תוך זמן סביר. עם זאת, איני מקבל את טיעוניה של הנתבעת, לפיהם, יש בהודעה שניתנה על-ידו באיחור, כדי לשלול ממנו את זכות ההשבה. התובע סיפק הסבר דחוק מדוע זה נמנע ממתן הודעת ביטול במשך כ- 9 חודשים. עם זאת, אין ספק, כי בפועל, לא טרחה הנתבעת לספק לו שירותים מהלך תקופה זו, לא פנתה אליו בכתב והודיעה לו כי הינה נכונה להמשיך ולספק לו את השירותים במקום פלוני, כך שיש אף ממש בטענתו, כי מסר את ההודעה, רק לאחר שראה "שלא זז כלום" (ראה עמ' 9 שורה 9). מכל מקום, פטור אנוכי מלהכריע בשאלה נכבדה זו, שכן הנתבעת עצמה הסכימה בדיעבד לביטול ההתקשרות שבין הצדדים. משהסכימה זו האחרונה על ביטול ההסכם, במכתבה נספח ג' לכתב ההגנה, הרי ממילא אין מחלוקת באשר להודעת הביטול שניתנה. על-כן, למעשה, אין עוד צורך להיכנס לבירורה של השאלה, האם הודעת הביטול ניתנה כדין אם לאו. 14. במכתבה, נספח ג' הנ"ל, הודיעה הנתבעת לתובע, כי הינו מחוייב "בתשלום 10,200 ₪ כקנס על ביטול לימודים בשלב מאוחר זה". לא אדע, מהיכן נטלה לעצמה הנתבעת זכות לקנוס את תלמידיה. לכל היותר, זכאית היתה לטעון, כי אינה חבה בהשבה, שכן סיפקה לתובע שירותים. מכל מקום, לא נטען על-ידי הנתבעת, כי המדובר בתשלום ראוי או בפיצויים, או בפטור אחר מחובת ההשבה לו הינה זכאית. רק במהלך המשפט שינתה הנתבעת את טעמה, והחלה לטעון, מפי העדה מטעמה הגב' שולה ויינר, כי המדובר בתשלום יחסי, המהווה כ- 1/3 מסכום דמי השכירות, שכן התובע למד שנה ושילם רק עבור מה שלמד (עמ' 15 שורות 26-29 וכן עמ' 19 למעלה). הגב' ויינר, ניסתה להסביר כי המילה "קנס" הינו ניסוח סופר גרוע, כלשונה. 15. מעדותו של התובע עולה, כי זכה ללמוד רק פרק זמן קצר ביותר. אין ספק, כי לימודיו של התובע נעשו לקראת קבלת תואר, שכן התובע חשק בקבלת גמול השתלמות, כפי שהעיד. לימודיו של התובע נקטעו כבר בתחילתם, עקב הפרת החוזה על-ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, לא קיבל התובע, למעשה, כל תמורה. הנתבעת אף לא עשתה מאמץ, ולו קל שבקלים, להמשיך ולספק לתובע את שירותיה. משסגרה הנתבעת את מרכז הלימוד בעפולה, היה עליה, כפי שהערתי לעיל, לדאוג להודיע לתובע על שינוי מקום מרכז הלימודים ולאפשר לו לקבל את שירותי הלימוד אף בהמשך. התובעת נמנעה מכך, ובכך הביעה דעתה, כי אין בדעתה להמשיך ולספק לתובע את אשר התחייבה. על-כן, קובע אנוכי, כי התובע לא קיבל כל תמורה לכספו ועל-כן הנתבעת חייבת להשיב לו את אשר קיבלה ממנו לאחר ביטול החוזה, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. 16. התובע אף דרש פיצוי בגין הטירחה ועגמת הנפש שנגרמו לו. אין ספק, כי הפרת החוזה על-ידי הנתבעת, יש בה כדי לגרום מפח-נפש לתלמידיה. התובע אף נאלץ לכתת רגליו ולהופיע בפני ועדת חריגים פלונית. כדבריו: "ת. נגרמה לי עגמת נפש, עשיתי הרבה ריצות, גם לעורכי דין, לבית משפט, גם לנסיעה לת"א שנסעתי לועדת חריגים זו, לא יודע איזה ועדה זו, של בנאדם אחד." (עמ' 9 שורות 25,26). סבורני, כי הסכום של 2,000 ₪, אותו דורש התובע כפיצוי, עבור עגמת נפש זו, הינו סכום צנוע וסביר, ואני מאשרו. 17. סוף דבר: התביעה מתקבלת. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 12,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו-כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכר-טרחת עורך-דין, בסך של 4,000 ₪, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ועדת חריגים