א. תיאור ההליך 1. בפני ערעור מנהלי על שתי החלטות של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה (להלן: "הועדה"), בעררים מס' 31/00, 32/00, 34/00, 16/01, 17/01, 48/02, 32/03 ו- 7/04, שנדונו במאוחד, ואשר נוגעים לחמישה נכסים של המערערת (סופרמרקטים) שבתחומי העיר הרצליה (להלן: "הנכסים"). העררים הוגשו לאחר שהשגות שהגישה המערערת למשיב בענין נכסים אלו, בכל הנוגע לתשלום ארנונה בשנים 2000-2004 - נדחו. ההחלטה המקורית של ועדת הערר ניתנה ביום 20.4.05 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ולאחריה ניתנה ביום 22.5.05 החלטה מתקנת (להלן: "ההחלטה השניה"), בעקבות בקשה "לעיון חוזר" שהוגשה לועדה על ידי המשיב. 2. בעררים שהגישה המערערת בפני הועדה נטען כי: א. המשיב היה צריך לסווג את השטחים המשמשים לאחסנה בכל אחד מהנכסים תחת סיווג של "מחסנים" (סעיף 12.5 לצו הארנונה), שהוא סיווג נפרד מן הסיווג העיקרי שבו חוייבו הנכסים (סעיף 2.1 לצו הארנונה הכולל "חנויות לרבות רשתות שיווק ומרכולים"). ב. המשיב לא נתן תשובה במועד לחלק מן ההשגות שהגישה המערערת, ולכן יש לראותן כאילו התקבלו, על-פי האמור בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. ג. הסיווג הנוכחי של המחסנים איננו חוקי, בשל שינויים בהגדרת סיווג זה שנעשו בצווי הארנונה של עיריית הרצליה בניגוד ל"חקיקת ההקפאה". ד. הנכסים סווגו שלא בהתאם לאיזור בו הם נמצאים, תוך התעלמות ממיקומם ב"שכונות" שבהן תעריף הארנונה נמוך יותר. 3. הועדה דחתה בהחלטתה הראשונה את טענות המערערת בענין סיווג נפרד של ה"מחסנים", כמו גם את טענתה כי יש לקבל חלק מן ההשגות בשל אי-מתן תשובה במועד על ידי המשיב. בענין חוקיות הסיווג של "מחסנים", קבעה הועדה כי הנושא אינו מצוי בתחום סמכותה. עם זאת, בהחלטה הראשונה קיבלה הועדה טענה אחת של המערערת, וקבעה כי היה צריך לסווג את הנכסים בהתאם לאיזור בו הם נמצאים, קרי: "שכונות". אך בהחלטה השניה קבעה כי ההחלטה הראשונה בענין מיקום הנכסים ניתנה בטעות, תוך התעלמות מהחלטת ביניים של הועדה מיום 19.10.04, בה נקבע כי טענת המערערת שיש לחייבה בתעריף ארנונה מופחת בשל מיקום הנכסים ב"שכונות" מהווה "הרחבת חזית" אסורה. לכן ביטלה הועדה בהחלטתה השניה את ההחלטה הראשונה, ככל שהדבר נוגע לשאלת האיזור. 4. המערערת טוענת לגבי ההחלטה הראשונה של הועדה, כי היא שגויה בחלקה מן הטעמים הבאים: א. טעתה הועדה כאשר דחתה את טענת המערערת כי משלא השיב מנהל הארנונה במועד הקבוע בחוק על חלק מן ההשגות שהגישה המערערת - יש לראותן על-פי החוק כהשגות שהתקבלו. ב. טעתה הועדה משקבעה כי המערערת לא הביאה ראיות לכך שהנכסים הינם "מחסנים", אף שראיות שכאלו הובאו בפניה, ומשדחתה את טענת המערערת כי יש לסווג את שטחי האחסנה בנכסים תחת סיווג נפרד של "מחסנים" הואיל והשימוש שנעשה בהם טפל לשימוש העיקרי. כמו כן, טעתה הועדה משהתירה למשיב להעלות טענה חדשה, תוך "הרחבת חזית", לפיה השטחים נשוא המחלוקת אינם משמשים לאחסנה, לאחר שקודם לכן לא חלק המשיב על כך שהשטחים משמשים לאחסנה, והתמקד בשאלת מעמדם המשפטי. ג. טעתה הועדה משקבעה כי אין בסמכותה לדון בטענות המערערת כי סיווג הנכס נגוע באי-חוקיות, לאור "חקיקת ההקפאה". מטענה זו חזרה בה המערערת בסיכומיה, לאור פסיקה חדשה של בית המשפט העליון, ולפיכך אין צורך לדון בה. אשר להחלטה השניה, טוענת המערערת כי הועדה לא היתה מוסמכת לערוך "עיון חוזר" בהחלטתה הראשונה, שכן לא היה מדובר בתיקון ענין טכני. בנוסף, אין לקבל את נימוקי הועדה כאילו התעלמה בטעות מהחלטת ביניים שנתנה ביום 19.10.04, מה גם שהחלטת ביניים זו מוטעית. על אחת כמה וכמה, לא היה מקום ליתן את ההחלטה השניה בלא שניתנה למערערת הזדמנות לטעון את טענותיה בענין זה. להלן תידונה טענות הערעור אחת לאחת. ב. ההחלטה הראשונה בענין מיקום הנכסים וביטולה בהחלטה השניה 5. בהחלטתה הראשונה קבעה הועדה כי יש ממש בטענות המערערת בכל הנוגע למיקום החנויות בשכונות המוגדרות בסעיף 2.2 לצווי הארנונה, וכי טענות המערערת בענין זה לא נסתרו על ידי המשיב (סעיף 23). לפיכך הורתה הועדה על הפחתת התעריפים לגבי כל אחד מהנכסים הנזכרים בסעיף 28.1 להודעת הערר המתוקנת (ארבעה מתוך חמשת הנכסים נשוא הערעור) (סעיף 24 להחלטה הראשונה). הודעת הערר המתוקנת הוגשה על פי החלטת הועדה מיום 13.7.04, לאחר שנראה לועדה כי העררים שהוגשו אינם בהירים די צרכם והוחלט לדון בהם במאוחד. בעקבות הגשת הודעת הערר המתוקנת, הגיש המשיב כתב תשובה, בלווית בקשה למחיקת הטענה הנוגעת לאזור בו נמצאים הנכסים, בשל "הרחבת חזית" אסורה. ביום 19.10.04 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בפני הועדה, ובדיון ניתנה החלטה לפיה המערערת קיבלה היתר להגיש הודעת ערר מתוקנת על מנת להבהיר את טענותיה; היא לא קיבלה רשות להעלות טענות עובדתיות חדשות, שלוש שנים לאחר הגשת הודעת הערר המקורית. לפיכך החליטה הועדה ביום 19.10.04 כי אין מקום לדון בטענת המערערת בענין תעריף מופחת בשל מיקום הנכסים ב"שכונות". חרף כך, בהחלטתה הראשונה קיבלה הועדה את טענת המערערת בענין מיקום הנכסים. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה ל"עיון חוזר" בהחלטה, והפנה את תשומת לב הועדה להחלטת הביניים מיום 19.10.04, בה נקבע כי אין מקום לדון בהפחתת הארנונה בשל מיקום הנכסים ב"שכונות". הועדה קיבלה בקשה זו, בהחלטה שניתנה בהעדר הצדדים, מבלי לבקש את תגובת המערערת, אך לאחר שהמערערת הגישה תגובה בכתב לבקשה זו. הועדה קבעה כי אכן התייחסה בטעות לנושא מיקום הנכסים, בניגוד להחלטת הביניים מיום 19.10.04. הועדה ציינה כי מדובר ב"טעות טכנית", שנבעה מכך שהחלטת הביניים הנ"ל "לא היתה מונחת על שולחן הועדה בעת כתיבת החלטתה", ולפיכך ביטלה בהחלטתה השניה את קביעותיה בנושא ה"שכונות" שבהחלטה הראשונה. הועדה ציינה כי המערערת לא היתה רשאית להכליל בסיכומיה טענות לגבי נושא זה, לאור החלטת הביניים הנ"ל. 6. אין ספק כי היה על הועדה לקבל את תגובת המערערת לבקשה לעיון חוזר, בטרם נתנה את החלטתה, גם אם היתה רשאית לתקן את ההחלטה הראשונה. כך למשל קובע סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כי בית המשפט "רשאי" לשמוע את בעלי הדין לצורך תיקון "טעות קולמוס", אך נפסק כי רשות זו - חובה היא (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שישית בעריכת הד"ר ש' לוין, סעיף 698 וה"ש 127 והפסיקה המצוטטת שם). אולם, מסתבר שהמערערת הגישה לועדה תגובה לבקשה לעיון חוזר (נספח ט' לעיקרי הטיעון של המשיב), ואין כל סיבה להניח שתגובה זו לא היתה בפני הועדה. לכן אין לקבל את טענת המערערת בעניין הפגיעה בזכות הטיעון. בענייננו עסקינן בועדת ערר, ולא בבית משפט, ולכן סעיף 81 לחוק בתי המשפט איננו חל. לו היה סעיף זה חל בענייננו, לא נראה לי כי טעותה של הועדה הינה "טעות קולמוס", כהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. אמנם הגדרה זו כוללת תיקון המתחייב מ"הוספת דבר באקראי", ולכאורה ניתן היה לטעון כי הועדה הוסיפה בהחלטתה הראשונה, מתוך טעות, שכחה או היסח הדעת, סעיף המתייחס למיקום הנכסים ב"שכונות". אך לדעתי, על פני הדברים, אין מדובר ב"טעות קולמוס", אלא בתיקון מהותי של ההחלטה הראשונה, תוך ביטול קביעה עובדתית ומשפטית שנעשתה בהחלטה זו לטובת המערערת. ההחלטה השניה פוגעת בעקרון סופיות הדיון, ולא לשם כך ניתנה הסמכות לתקן טעויות טכניות. אך המשיב טוען בסיכומיו כי ועדת הערר היא רשות מנהלית, אשר רשאית לבטל או לשנות את החלטותיה על פי סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, הקובע כי: "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מנהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה". בספרו של י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', עמ' 994, נאמר כי סעיף 15 חל כמעט על כל סמכות מנהלית, לרבות סמכות הנושאת אופי שיפוטי. אכן, הפסיקה התייחסה בליברליות לסמכותה של רשות מינהלית לתקן את החלטתה בשל טעות טכנית, או טעות שנעשתה בהיסח הדעת, ואף במקרה בו הגיעה למסקנה שהחלטתה נוגדת את החוק או מהווה חריגה מסמכות, או במקרה שהחלטה נתקבלה עקב תרמית או הונאה (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לז(1) 337, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט ג' בך; בג"צ 28/84, 83 שעשע נ' ועדת העררים לענייני מוניות, פ"ד כח(2) 652, 657 מפי כב' השופט ברנזון; בג"צ 707/81 שוורץ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד לו(2) 665, 667; בג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק הפסיכולוגים, פ"ד נ(4) 194, 204; וכן ראה ספרו הנ"ל של י' זמיר, בעמ' 249, וספרו הסמכות המינהלית, תשנ"ו, כרך ב', עמ' 1004). ההלכה לגבי החלטה של רשות מינהלית ברורה: אין היא כפופה לעקרון של גמר המלאכה (functus officio), ואף לא לעקרון של מעשה-בית-דין, ועל כן היא רשאית לשנות או לבטל את החלטתה מנימוקים מוצדקים, כולל טעות עובדתית, משפטית או טעות בשיקול הדעת, ואף בשל כך שלא הביאה בחשבון נתון בעל משקל (ראה ספרו הנ"ל של י' זמיר, בעמ' 982, וכן בג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861, 864; בג"צ 123/64 קליופי נ' הועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר תל אביב-יפו, פ"ד יח(3) 533, 541; בג"צ 159/84 אלעזיז עלי שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד לט(1) 309). עם זאת, ועדת הערר לענייני ארנונה היא גוף סטטוטורי בעל סמכות שיפוטית מובהקת, אשר דן בריב בין הרשות לבין האזרח, אף שאיננו בית דין מנהלי על פי התוספת לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (ראה הגדרת "סמכות שפיטה בסעיף 1 לחוק"). הדיון בערר בפני הועדה מתנהל באמצעות כתב ערר וכתב תשובה, כאשר הועדה שומעת את טענות הצדדים ואף מוסמכת לקבל תצהירים ולשמוע עדויות. החלטת הועדה חייבת להיות מנומקת (ראה תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת הערר), תשל"ז-1977). על פני הדברים, קשה לקבל את הטענה כי ועדת ערר שכזו רשאית לנהוג כמו כל רשות מנהלית, ולשנות את החלטתה בשל טעות מהותית שטעתה, תוך התעלמות מכלל סופיות הדיון. כך גם חלים כללי מעשה-בית-דין לא רק על בית משפט, כי אם גם על כל רשות המפעילה סמכות שיפוטית על פי דין (נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, תשנ"א-1991, עמ' 3 ה"ש 3). אינני סבור שמנהל הארנונה, אשר מעלה טענה זו בסיכומיו, היה רוצה שכל אזרח יוכל לחזור ולשוב אל הועדה, לאחר שנתנה את החלטתה, בניסיון לשכנע אותה כי טעתה בהחלטתה טעות שאיננה טכנית. כך או כך, אינני רואה צורך להכריע בשאלה נכבדה זו, שכן ממילא בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שועדת הערר היתה צריכה לתתה (ראה להלן). לכן, אם צדקה הועדה לגופו של ענין בהחלטתה השניה, גם אם לא היתה מוסמכת לתתה, בית משפט זה מוסמך לקבוע כי זו אכן ההחלטה הנכונה בנסיבות הענין. 7. הטענה כי הועדה פסקה בהחלטתה הראשונה, אך מתוך טעות, כי יש צורך להפחית את הארנונה בשל מיקום הנכסים ב"שכונות" - מעוררת קושי במישור העובדתי. בפרק ב' להחלטה הראשונה דנה הועדה בטענות הפרוצדורליות שהעלו הצדדים, ובהן הטענה של המשיב בדבר "הרחבת חזית" אסורה מצד המערערת, בכל הנוגע, בין היתר, לטענות המערערת "לגבי סיווג חלק מהנכסים נשוא העררים באזורים שונים בעיר הרצליה" (סעיף 9 להחלטה). טענה זו העלה המשיב בסיכומיו בפני הועדה. מנגד ציינה הועדה כי גם המשיב "חטא לפרוצדורה", בכך שהשמיט חלק מהנכסים בתשובתו על ההשגות שהגישה העוררת. הועדה, כפי שעולה בבירור מהחלטתה, החליטה "לקזז" את "החטאים הפרוצדורליים", כפי שכינתה זאת, זה כנגד זה, ופסקה בסעיף 10: "שני הצדדים חטאו לפרוצדורה בעניינים שפורטו לעיל, אולם לאחר שהועדה שקלה את מצב הדברים, הועדה סבורה, כי על פי החומר שהונח בפניה, לא יגרם חוסר צדק למי מהצדדים אם הועדה תכריע בסוגיות המונחות לפניה, הכל, כמובן, בגבולות סמכותה. בנסיבות דלעיל, הועדה מחליטה שלא להעתר לבקשות הפרוצדורליות ולדון בעררים לגופם". מכאן עולה כי הועדה היתה ערה לטענת המשיב בענין "הרחבת חזית" הנוגעת למיקום הנכסים ב"שכונות", והחליטה חרף כך לדון בנושא. כנגד כך, "מחלה" הועדה למשיב על אי-מתן תשובה להשגות המערערת - ענין שידון בהמשך. אך אין זאת מן הנמנע שהחלטת הועדה לדון בנושא, חרף הטענה שהעלה המשיב בסיכומיו כי מדובר ב"הרחבת חזית", נתקבלה בלא שהועדה היתה ערה באותה עת להחלטת הביניים שנתנה ביום 19.10.04. אך, כאמור לעיל, נוטה אני לדעה כי אין מדובר בטעות שהועדה היתה יכולה לתקן אותה, אך אין צורך להכריע בסוגיה זו. 8. ודוק: הועדה מוסמכת, באופן עקרוני, לדון בטענה שלא נכללה בכתב הערר. תקנה 17 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על תביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת הערר), התשל"ז-1977, קובעת כי: "בשמיעת הערר לא תיזקק הועדה לכל נימוק שלא יצויין בכתב הערר או בתשובה, אלא אם היא משוכנעת שהנימוק נשמט שלא באשמת בעל הדין המבקש להעזר בו, או ששמיעת הנימוק דרושה למען הצדק". יתכן כי הועדה הסתמכה על תקנה זו בהחלטתה לדון בטענת המערערת בענין אזור הנכסים, כאשר ציינה כי השתכנעה שהחלטה זו לא תגרום לצדדים חוסר צדק, וכן ציינה בסעיף 10 להחלטה כי "הועדה בדעה כי אין על הפרוצדורה להכשיל את מי מהצדדים". דא עקא, בענייננו אין מדובר בהוספת נימוק התומך באחת מעילות ההשגה שהעלתה המערערת. המערערת, כפי שקבעה הועדה בהחלטת הביניים, ביקשה להוסיף עילת השגה חדשה. לנוכח החלטת הביניים הברורה של הועדה, רשאי היה המשיב להניח שהנושא איננו עומד עוד לדיון בערר, ולהימנע מלהביא ראיות וטענות בעניין. לכן, הועדה לא היתה רשאית לעשות "תפנית של 180 מעלות" בהחלטתה, תוך התעלמות מהחלטתה הקודמת בעניין מיום 19.10.04, ולפסוק בנושא שעל פי החלטתה לא עמד עוד לדיון בערר. לו היתה הועדה מעוניינת לעשות שימוש בתקנה 17 הנ"ל, והיא לא נתבקשה לעשות כן לאחר החלטת הביניים מיום 19.10.04, היה עליה להודיע על כך לצדדים, ולאפשר להם להביא ראיות ולטעון בענין. 9. לאור האמור לעיל, צדקה הועדה בהחלטתה השניה לגופו של עניין, כאשר קבעה כי לא היתה רשאית לדון ולפסוק בשאלת מיקום הנכסים ב"שכונות", שהרי אין זה הוגן לקבל טענת ערעור לאחר שהוחלט קודם לכן במפורש כי אין להעלותה. המערערת העלתה טענה זו בסיכומיה בפני הועדה, חרף ההחלטה שקבעה כי אין לדון בנושא זה, בהיותו "הרחבת חזית" אסורה. המשיב ציין בסיכומיו בפני הועדה כי מדובר ב"הרחבת חזית", והפנה להחלטה מיום 19.10.04. בנסיבות אלה, כאשר הנושא לא עמד לדיון בפני ועדת הערר, והצדדים גם לא היו אמורים להביא ראיות ולטעון בענין זה, לא היתה הועדה רשאית לפסוק בענין, כפי שהחליטה בצדק בהחלטתה השניה, מבלי להתייחס לשאלה האם רשאית היתה הועדה לתקן את החלטתה הראשונה. אין לקבל את טענת המערערת כי ועדת הערר, כמו גם בית משפט אזרחי, איננה כבולה להחלטות ביניים. מדובר בהחלטה הנוגעת לסוגיות שידונו בערר, שהועדה לא היתה מוסמכת לשנותה בלא שחל שינוי כלשהו בנסיבות, ובלא שנתבקשה לסטות מהחלטתה הקודמת. בנסיבות אלה, השארת החלטתה הראשונה של הועדה על כנה, בכל הנוגע לאזור הנכסים, היתה יוצרת עיוות דין ברור כלפי המשיב. 10. המערערת מוסיפה וטוענת כי הועדה טעתה בעת שקיבלה את החלטת הביניים מיום 19.10.04, והחליטה כי אין להתיר למערערת להעלות טענה בענין האזור בו נמצאים הנכסים. המערערת מפנה לתקנה 17 הנ"ל לתקנות הרשויות המקומיות, לפיה היתה הועדה מוסמכת להיזקק לנימוק שלא צויין בכתב הערר, כאשר הדבר דרוש למען הצדק. זאת ועוד, לטענת המערערת לא היתה מלכתחילה עילה לקבל את ההחלטה מיום 19.10.04, שכן הטענה כי המשיב "טעה בקביעת אזור ו/או מיקום הנכס" הופיעה בסעיף 4 בהשגות שהגישה המערערת למשיב, ואשר דחייתן הביאה להגשת העררים שנדונו בפני הועדה (נספח י' להודעת הערעור). הועדה התירה למערערת להגיש הודעת ערעור מתוקנת על מנת להבהיר את טענותיה (ראה החלטה מיום 13.7.04 שצורפה כנספח ד' להודעת הערעור), ואז הועלתה בצורה בהירה יותר הטענה לגבי האזור בו נמצאים הנכסים. לטענת המערערת, ההחלטה שאיפשרה למערערת לתקן את הודעת הערעור לא היתה מסוייגת. למעשה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, יושב ראש הועדה היה זה שאמר כי נימוקי הערר אינם ברורים לו, ובעקבות כך ניתן ההיתר לתיקון הודעת הערר. איני מקבל את טענות המערערת לגבי נכונות החלטת הביניים מיום 19.10.04. הועדה קיבלה בענין זה את טענת המשיב כי מדובר בעילת השגה חדשה, שלא נכללה בהודעות הערר המקוריות שהגישה המערערת, ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת (ראה הודעות הערר המקוריות נספחים ב1-ב8 לעיקרי הטיעון של המשיב). אך שאלה לא פחות חשובה היא האם עילה זו נכללה בהשגות שהגישה המערערת בפני המשיב. המערערת מסתמכת בענין זה על סעיף 4 המופיע בנוסח זהה בכל ההשגות שהגישה המערערת (נספח א לעיקרי הטיעון של המשיב), בו נאמר: "מרשתנו טוענת כי המנהל טעה בקביעת השטח החייב בארנונה כללית של הנכס שבגינו הוצאו החיובים (להלן: "הנכס") ו/או המנהל טעה בקביעת סיווג השימוש של הנכס ו/או המנהל טעה בקביעת אזור ו/או מיקום הנכס ו/או המנהל טעה בקביעת מיהות המחזיק בנכס ו/או הנכס איננו בר חיוב בארנונה כללית". מדובר, איפוא, בסעיף "סל" סטנדרטי המופיע בכל ההשגות שהגישה המערערת (נספח א1-א5) לעיקרי הטיעון של המשיב), ואשר כולל את כל הטענות שאפשר להעלות במסגרת השגה על ארנונה, בלא שיש להן רלבנטיות, בהכרח, להשגה הנדונה. זאת ניתן ללמוד מן הנימוקים שפורטו בסעיף 5 להשגה. טענות מפורטות אלו אינן כוללות טענה בנוגע למיהות המחזיק בנכס, וגם אין טענה כי הנכס איננו בר חיוב - אף שטענות אלו הועלו בצורה כללית בסעיף 4. כך גם אין בהשגות שהגישה המערערת טענה מפורטת כלשהי אשר יכולה ללמד מהי הטעות שטעה המשיב, לכאורה, "בקביעת אזור הנכס", והמערערת איננה מציינת בהשגה מהו הסיווג הנכון, לטענתה, לאור מיקומו של הנכס. עוד ניתן לראות כי סעיף 4 הנ"ל, הכולל התייחסות לטעות בנוגע לאזור הנכס, מופיע גם בהשגה שהוגשה לגבי נכס מספר 6668099400200, שלגביו אין למערערת טענה לגבי טעות באזור הנכס (ראה סעיף 28.1 להודעת הערעור המתוקנת). לאור כל אלו, המערערת איננה יכולה להסתמך על סעיף ה"סל" הכללי שבמבוא להשגה. אולם, כאמור לעיל, החלטת הועדה שלא לאפשר למערערת להעלות טענה זו בהודעת הערעור המתוקנת, נסמכת על כך שטענה זו לא הועלתה בהודעת הערעור המקורית. עובדה זו מחזקת את המסקנה שהמערערת לא התכוונה להעלות טענה זו גם בהשגה שהגישה. מטרת ההיתר לתיקון הודעת הערעור היתה להבהיר את טענותיה של המערערת - לא להעלות עילת השגה חדשה, שלא הועלתה בדרך הראויה בפני המשיב, ולכן גם לא נדונה על ידו. זאת ועוד: צודק המשיב בטענתו כי הועדה לא היתה מוסמכת לדון בעילת ההשגה הנוגעת לאזור הנכס, הואיל וטענה זו לא הועלתה כראוי בהשגות, ומשכך גם לא נדונה על ידי המשיב בהשגות נשוא הערר. סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ז-1977, קובע כי: "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר". משלא השיגה המערערת בפני המשיב בעניין מיקום הנכסים ב"שכונות", לא דן המשיב בטענה זו, ולפיכך גם לא היתה לועדת הערר סמכות לדון בהשגה בענין זה. סיבה זו מהווה עילה נוספת שלא להתיר למערערת להעלות את הנושא בפני ועדת הערר, כפי שטען המשיב גם בפני ועדת הערר בטרם התקבלה החלטתה מיום 19.10.04. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי פגם כלשהו בהחלטתה של ועדת הערר שלא להתיר למערערת להעלות את הטענה בדבר מיקום הנכסים ב"שכונות". יש להזכיר בהקשר זה כי בית משפט לעניינים מנהליים, גם כשהוא דן בערעור מנהלי, כפוף לעקרונות היסוד של הליך השיפוט המנהלי. בית המשפט בוחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך הוא אינו שוקל את שיקוליה של הרשות, ואיננו ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו, כל עוד החלטת הרשות איננה חורגת ממתחם הסבירות. דברים אלו הובהרו על ידי כב' השופטת ד' ביניש, כתוארה אז, לגבי ערעור של בית המשפט לעניינים מנהליים על ועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, פסקה 9. 11. סיכומו של דבר: הועדה צדקה בהחלטת הביניים, כאשר מנעה מן המערערת להעלות את הטענה בדבר האזור בו נמצאים הנכסים בעררים שנדונו בפניה. לאחר שהתקבלה החלטה זו, והמשיב היה רשאי לנהוג בערר על פי החלטה זו - לא היתה הועדה רשאית להחליט בהחלטתה הראשונה כי היא מתירה למערערת להעלות טענה זו, ולפסוק בה. בנסיבות אלו, ההחלטה השניה לבטל את האמור בהחלטה הראשונה בעניין טענה זו, היתה מוצדקת לגופו של עניין, גם אם נתקבלה בדרך מוטעית. 12. תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2001, מחילה את פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על ערעור מנהלי. על פי תקנה 453 לתסד"א, היסוד להכרעה בערעור הם כתבי הטענות של בעלי הדין והראיות שהביאו בערכאה הקודמת. במקרה זה, כפי שפסקה הועדה בהחלטת הביניים, כתבי הטענות אינם כוללים טענה בנוגע לאזור הנכסים, ולכן גם לא היו צריכות להיות מובאות ראיות בענין זה, ובוודאי שלא היתה צריכה להינתן החלטה בענין. לפי תקנה 462 לתסד"א, בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתתה, אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מההחלטה, והוא מוסמך לעשות כן גם לטובת משיב שלא הגיש ערעור או ערעור שכנגד. לאור כל אלו, ולנוכח הטעויות שנפלו בהחלטת הועדה, יש לבטל את ההחלטה הראשונה של הועדה, אשר דחתה את התנגדות המשיב ל"הרחבת החזית" הנוגעת למיקום הנכסים ב"שכונות", תוך סטיה לא מנומקת ולא מוצדקת מהחלטת הביניים של הועדה מיום 19.10.04. ההחלטה שהיתה צריכה הועדה לתת היא דחיה של טענות המערערת בסיכומיה בעניין מיקום הנכסים ב"שכונות", לאור החלטת הביניים מיום 19.10.04. לכן יש לדחות את טענת המערערת כי יש להשיב על כנה את החלטת הועדה בסעיף 24 להחלטה הראשונה, בה הורתה על הפחתת הארנונה בשל מיקום הנכסים ב"שכונות", וגם אין מקום להחזיר את הדיון לועדה בנושא זה. ג. העדר מתן תשובה של מנהל הארנונה לחלק מן ההשגות 13. בין נימוקי הערר שהעלתה המערערת בפני הועדה נכללה הטענה כי יש לקבל שתי השגות שהגישה המערערת בשנים 2002 ו- 2004 לגבי שלושה מחמשת הנכסים נשוא הערעור, הואיל ומנהל הארנונה לא השיב על ההשגה תוך 60 יום. סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), קובע כי: "מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך שישים יום מיום קבלת ההשגה". סעיף 4(ב) לחוק קובע: "לא השיב מנהל הארנונה תוך שישים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום". 14. הועדה דנה בטענה זו של המערערת, תחת הכותרת "טענות פרוצדורליות", והחליטה, כאמור, "לקזז" את טענתו של המשיב בעניין "הרחבת חזית" שביצעה המערערת בטיעוניה כנגד טענת המערערת בדבר העדר תשובה בהשגות הנ"ל. המשיב טען כי בשל טעות שבהיסח הדעת, הושמטו חלק מהנכסים בתשובתו להשגה שהוגשה. ברם, בסופו של דבר לא נותר דבר מן "הקיזוז" שעמד בבסיס החלטתה של הועדה, שכן בהחלטה השניה קבעה כי אין להתיר למערערת את "הרחבת החזית" הנוגעת לטענה בדבר מיקום הנכסים ב"שכונות". מנגד, המחדל של המשיב באי-מתן תשובה להשגה נותר על כנו, בלא שהמערערת קיבלה סעד כלשהו בגינו. למעשה, גם המשיב מלין על הדרך בה נקטה הועדה, וטוען כי לא היה מקום לקשור את החלטת הועדה לאשר את "הרחבת החזית" האסורה מצד המערערת, עם דחיית טענתה של המערערת בעניין אי-מתן תשובה להשגה. אכן, עמדה זו של שני הצדדים מקובלת עלי, מה גם שבסופו של דבר ה"קיזוז" בין שני הדברים לא נשמר. 15. המערערת טוענת, לגופו של עניין, כי אין מדובר במחדל "פרוצדורלי" של המשיב, אלא בעניין מהותי, ולכן היה על הועדה לקבוע כי ההשגות בגין אותם נכסים שלא ניתנה תשובה בגינם - נתקבלה. בנקודה משפטית זו אין למעשה מחלוקת בין הצדדים: גם המשיב איננו טוען כי אי-מתן תשובה להשגה הוא מחדל פרוצדורלי, שניתן להתעלם ממנו. אכן, בתי המשפט פסקו כי הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר היא חלק ממגמת המחוקק לחסל את תופעת הסחבת בשירות הציבורי, ולאלץ את המינהל הציבורי, כאשר ניתנה לו סמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתו תוך זמן קצוב. המחוקק קבע סנקציה ברורה להפרת לוח הזמנים, ויש ליתן לה תוקף מלא, שכן אין מדובר בעניין פרוצדורלי גרידא (ראה: ה"פ (חי') 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה, תק-מח 98(4) 329, וערעור שונה (חי') 5245/99 חוולס אלי נ' ועדת ערר ארנונה - עיריית חיפה, מיסים יג/3 (יוני 1999), ה-294, שניהם מפי כב' השופט ד"ר ד' ביין; ה"פ (חי') 30053/96 יאיר ש' שיווק בע"מ נ' עיריית חדרה, דינים מחוזי כרך כו(6) 728, מפי כב' השופטת ב' גילאור; ערעורים שונים (נצ') הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' מנהל הארנונה טבריה, דינים מחוזי כרך כו(10) 306). בהלכות דלעיל נקבע כי הוראת סעיף 4(ב) לחוק היא הוראה מצווה, ולא הוראה מנחה בלבד (לאבחנה בין השתיים ראה בג"צ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1) 337, 354; בג"צ 1636/92 העמותה לשמירת איכות הסביבה נ' הועדה המחוזית מחוז ת"א, פ"ד מז(5) 573, 582). 16. אולם במקרה דנא, טוען המשיב, אין מדובר במקרה שבו מנהל הארנונה לא השיב על ההשגה. המערערת בחרה להגיש בשנים 2002 ו- 2004 השגה כוללת לגבי שורה של נכסים, במקום להגיש השגה נפרדת בגין כל נכס. לכן, מנהל הארנונה השיב על ההשגה תשובה אחת כוללת, המתייחסת לכל הנכסים, מה גם שהטענות שהעלתה המערערת לא היו מן הסוג המצדיק התייחסות פרטנית. ברם, טוען המשיב, בכותרת לתשובתו נפלה טעות, כאשר בהשגות הנוגעות לשנים 2002 ו- 2004 נשמטו מן הכותרת לתשובתו שלושה נכסים (מס' 6525010400500, 6668099400200, 66700268000000). מדובר בהשמטה מקרית מן הכותרת למכתב המשיב הדוחה את ההשגה, אך לגופו של ענין דחה המשיב את ההשגה בנוגע לכל הנכסים נשוא ההשגה, שכן ההשגה הוגשה במאוחד לגבי שורה של נכסים. לכן צדקה הועדה כאשר ראתה בכך טעות פרוצדורלית בלבד. המערערת, לטענת המשיב, נאחזת בהשמטה מקרית זו בחוסר תום לב. הואיל ואין מדובר במקרה שבו מנהל הארנונה לא השיב על ההשגה - אין תחולה לסעיף 4(ב) לחוק הערר. טענה זו של המשיב מוצדקת מן הבחינה המשפטית, אך זאת בתנאי שהיא נכונה מן הבחינה העובדתית. דא עקא, נימוק זה לדחיית טענתה של המערערת על פי סעיף 4(ב) לחוק הערר איננו מופיע בהחלטת הועדה, אף על פי שנימוק זה הועלה על ידי המשיב בכתב התשובה שהוגש בפני הועדה (נספח ו' סעיף 8 לעיקרי הטיעון של המשיב). כל שנאמר בסעיף 9 להחלטה הוא שהמשיב טוען כי מדובר בהשמטה מקרית שבוצעה בהיסח הדעת. לא ניתן לדעת מהחלטת הועדה האם קיבלה, מבחינה עובדתית, את טענת המשיב כי למעשה מכתבו כולל תשובה עניינית החלה גם לגבי שלושת הנכסים דלעיל. אם אכן מדובר בהשמטה מקרית של מספרי שלושת הנכסים הנ"ל מן הכותרת לתשובת המשיב בהשגה, אך בפועל מכתב התשובה מתייחס גם לשלושה נכסים אלו - כי אז אכן מדובר בטעות פרוצדורלית שאיננה מצדיקה את הפעלת הסנקציה החמורה שבסעיף 4(ב) לחוק הערר. אם לעומת זאת, סבורה הועדה, כי אין בתשובת המשיב להשגה התייחסות עניינית לטענות הנוגעות לשלושה נכסים אלו, כי אז יש לפעול על פי האמור בסעיף 4(ב) לחוק הערר. בנסיבות אלו, יש להחזיר את הדיון לועדת הערר על מנת שתבהיר את נימוקיה בענין זה, בהתאם להנחיות דלעיל, לאחר שתקבע עובדתית האם היא מקבלת את טענת המשיב, ובלא שהועדה תקשור ענין זה, על דרך "הקיזוז", לענין אחר. ד. סיווג שטחי האחסנה בסופרמרקט כ"מחסנים" 17. טענתה העיקרית של העוררת בהשגות היתה, כי העיריה צריכה היתה לסווג את שטחי האחסנה בסופרמרקטים כ"מחסנים", לפי פרק 12.5 לצו הארנונה, ולא כחלק מהשטח העיקרי המסווג כ"חנות לרבות רשתות שיווק ומרכולים" לפי פרק 2.1 לצו. הועדה דחתה טענה זו. טענתה הראשונה של המערערת בעניין זה היא כי שגתה ועדת הערר בכך שקבעה שהמערערת לא הביאה כל ראיות לכך שהנכסים הינם "מחסן". המערערת מפנה בהקשר זה לכל אותן ראיות שצירפה להודעת הערר שהגישה לועדה, ובהן תשריטים של כל אחד מהנכסים בהם סומן שטח ה"מחסן", שהוא נפרד משטח החנות, תמונות של שטחי האחסון וחשבונות ארנונה המראים כי בעבר סווגו שטחי האחסון לפי סיווג "מחסנים". לטענת המערערת טעתה הועדה כאשר קבעה כי המערערת "לא הביאה כל ראיה לכך שנכס מן הנכסים שלגביהם הוגשו הודעות הערר הינו 'מחסן' כהגדרתו בצו הארנונה" (סעיף 21 להחלטה), שכן בכך התעלמה הועדה מ- 48 עמודי נספחים לכתב הערר. לא מצאתי ממש בטענה זו, המוציאה מקרא מדי פשוטו. מה שקבעה הועדה הוא כי העוררת לא הביאה כל ראיה לכך שהנכסים שבמחלוקת הינם "מחסן" כהגדרתו בצו הארנונה. המחלוקת בענין זה הינה משפטית, כפי שיבואר להלן, כפי שהמערערת עצמה טוענת בסעיף 28.3 להודעת הערעור בבית משפט זה. חזקה על הועדה שלא התעלמה מן הנספחים שהגישה המערערת בענין שטחי האחסון בסופרמרקטים. אלא שלמקרא ההחלטה ברור שהועדה קבעה כי אין כל ראיה שאחד מן הנכסים נשוא הערעור נחשב כ"מחסן" על פי ההגדרה בצו הארנונה, שכן הגדרה זו כוללת רק מבנה המשמש באופן בלעדי לאחסנה, ואין מתבצעת בו פעילות עסקית, או מבנה המשמש כ"מחסן" לחנות הרשום בטאבו כחלקה נפרדת (פרק 12.5 לצו). לפיכך, גדר המחלוקת מצטמצם בשאלה האם טעתה הועדה מבחינה משפטית, כאשר דחתה את טענת המערערת שיש לסווג את שטחי האחסנה בסופרמרקטים כ"מחסן". 18. סיווג 2.1 בצו הארנונה לשנים הרלבנטיות קבע תעריף לגבי: "חנות לרבות רשתות שיווק ומרכולים לכל מ"ר ב- 1,000 מ"ר ראשונים...". המערערת היא רשת שיווק בעלת סופרמרקטים, ולכן נכנסת לסיווג הנ"ל. אלא שלטענתה, יש לפצל את חיוב הארנונה, באופן שלגבי חלק מן הנכסים המשמש לאחסנה יחול סיווג "מחסנים" שבסעיף 12.5 לצו הארנונה. טענה זו איננה מתיישבת עם לשונו הפשוטה של צו הארנונה. סעיף 8 למבוא של צו הארנונה מגדיר את שטח המבנה שאינו משמש למגורים באופן הבא: "שטח מבנה שאינו משמש למגורים כולל כל השטח הבנוי של המבנה (על פי מידות חוץ של המבנה) בכל הקומות, לרבות מעברים, מסדרונות, מחסנים, סככות, מרפסות, חדרי שירותים וכל מבנה עזר המשמש את המחזיק, בין אם אלה מהווים מבנה אחד או מספר מבנים ובין שהם מצויים במפלס אחד או במספר מפלסים..." (ההדגשה שלי: ע.ב.). מהגדרה זו ברור שסיווג 2.1 לגבי רשתות שיווק כולל גם את שטח המחסנים, על פי הסיווג העיקרי, גם אם המחסן נמצא במבנה נפרד או בקומה נפרדת, שכן שטח המבנה לצרכי הארנונה כולל את הנכס כולו, גם כאשר מדובר בכמה מבנים, וזאת בהתאם להגדרה שבסעיף 8 הנ"ל. 19. המסקנה דלעיל מתבקשת גם מסעיף 4 לפרק המבוא של צו הארנונה, הקובע כי: "מבנה שמחזיק עושה בו במקביל מספר שימושים, יסווג בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק. אין האמור מתייחס למבנה המפורט בפרק 2 בסעיף 2.6 ולמבנה המפורט בפרק 12 בסעיף 12.5(1) להלן". פרק 12 לצו הארנונה הרלבנטי קובע בסעיף 12.5: "מחסנים: (1) מבנה המשמש אך ורק לאחסנה ולא מתבצעת בו פעילות עסקית, למעט מחסן ברחוב סוקולוב. (2) מבנה המשמש מחסן לחנות והרשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה נפרדת או כחלקת משנה נפרדת למעט מחסן ברחוב סוקולוב". מהגדרה זו, לפי פשוטה, ברור כי היא איננה חלה על סופרמרקט הכולל שטחים המשמשים לאחסון - גם אם אלו הופרדו מהסופרמרקט באמצעות קיר חוצץ, או שהם בקומה אחרת - אלא רק על מבנה עצמאי המשמש אך ורק לאחסנה, או על מחסן לחנות הרשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה אחרת. אין זה המקרה שבפנינו, כפי שקבעה בצדק הועדה, ולכך כוונו דבריה כי המערערת לא הביאה ראיות לכך שהנכסים נשוא הערעור אינם "מחסן" כהגדרתו בצו הארנונה. שטחי האחסון בנכסי המערערת מהווים חלק אינטגראלי מממבנה הסופרמרקט ומשרתים אותו, ואין טענה כי הם רשומים כיחידה נפרדת בטאבו. צדקה הועדה, איפוא, משקיבלה את עמדת המשיב כי יש לקבוע את הדין על פי סעיף 4 לפרק המבוא לצו, הקובע כי מבנה שנעשים בו כמה שימושים - יסווג בהתאם לשימוש העיקרי. השימוש העיקרי במקרה זה הוא לסופרמרקט. מסקנה זו מתבקשת ממילא, גם מלשונם הברורה של סעיפים 2.1 לפרק 2 וסעיף 8 לצו, שעל פיהם הסיווג העיקרי יחול גם על שטח המחסנים שברשתות השיווק. הועדה קבעה כי "השימוש אשר נעשה בחלקים אלו (שטחי האחסנה - ע.ב.) של הנכסים נשוא הערר הינו שימוש טפל לשימוש העיקרי, ולפיכך סווגו נכון על ידי המשיב לפי פרק 2 לצווי הארנונה". כמו כן קבעה הועדה בהחלטתה, כי "נתנה דעתה, בין היתר, לשימושים העיקריים בנכס נשוא הערר, למבנה ולרישום חלקי הנכסים". 20. המערערת מודעת למבחן "השימוש העיקרי" שנקבע בפסיקה. אלא שלטענתה צו הארנונה של עיריית הרצליה מסייג מבחן זה, וקובע כי הוא לא יחול לגבי מחסנים. בטענה זו נסמכת המערערת על סעיף 4 למבוא לצו הארנונה. הרישא של סעיף זה אכן קובעת את מבחן השימוש העיקרי, אך הסיפא מבהירה כי "אין האמור מתייחס למבנה המפורט בפרק 12 בסעיף 12.5(1) להלן". סעיף 12.5(1) מתייחס למחסן שהוא "מבנה המשמש אך ורק לאחסנה ולא מתבצעת בו פעילות עסקית...". המערערת טוענת כי המחסנים בסופרמרקט - הם כשלעצמם - משמשים אך ורק לאחסנה, ולא מתבצעת בהם פעילות עסקית, על פי הראיות שהובאו בפני הועדה. סעיף 8 לפרק המבוא לצו מבהיר כי שטח הנכס הנישום כולל מחסנים שבו, גם כאשר מדובר במספר מבנים, או במספר קומות, ואילו סעיף 4 לפרק המבוא קובע את מבחן השימוש העיקרי שנקבע בפסיקה. החריג היחיד לכך, כאמור בסיפא לסעיף 4 למבוא לצו, הוא מחסן כמפורט בסעיף 12.5(1) לצו, שכותרתו "מחסנים". סעיף 12.5(1) לצו מתייחס למקרה שבו מדובר במבנה העומד בפני עצמו (גם אם איננו רשום כיחידה נפרדת בלשכת רישום המקרקעין), ואשר מהווה מחסן גרידא: אין מתבצעת בו פעילות עסקית כלשהי, והוא משמש רק לאחסנה, כפי שנאמר בסעיף. אין לפרש את סעיף 12.5(1) כחל על שטח אחסנה שהוא חלק ממבנה, כפי שמפרשת זאת המערערת, שכן פירוש זה עומד בסתירה מוחלטת לסעיף 8 לפרק המבוא לצו, הקובע כי שטח המבנה כולל את שטחי המחסנים שבו. סיכומו של דבר: סעיף 12.5(1) מתייחס לעסק נפרד המהווה מחסן, ובלבד שהוא עומד בתנאים שנקבעו באותו סעיף. סעיף זה איננו מתייחס לשטחי אחסון בתוך עסק המשמש למסחר או לשירותים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עם פסק דין של בית המשפט העליון, הנוגע לצו הארנונה של עיריית הרצליה הנדון כאן. הכוונה לפסק הדין שניתן בבר"מ 1715/05 אורנה מגנזי נ' מנהל הארנונה עיריית הרצליה, תק-על 2005(2) 305, מפי כב' השופטת ד' ביניש, כתוארה אז (פסק הדין אישר את פסק דינו של בית משפט זה בעמ"נ 184/04 מנהל הארנונה עיריית הרצליה נ' אורנה מגנזי, תק-מח 2005(1) 2063, מפי כב' השופטת מ' רובינשטיין). בעניין מגנזי נפסק כי שטח האחסנה בסוכנות דואר צריך להיות מסווג בהתאם לסיווג העיקרי, ולא כמחסן, לאור סעיף 4 לפרק המבוא לצו הארנונה, ולאור סעיף 12.5 לצו הארנונה המכיר בסיווג נפרד למחסן רק כאשר המקום משמש אך ורק לאחסנה, ולא מתבצעת בו פעילות עסקית אחרת. בית המשפט החיל את הלכת "הטפל והעיקר" שעוצבה בבית המשפט העליון. כבוד השופטת ד' בייניש פסקה: "הסיפא לסעיף 4 למבוא לצו הארנונה לא נועדה לפטור חלק ממבנה המשמש לאחסון ממבחן השימוש העיקרי, החל על המבנה לפי סעיף זה, אלא להטיל מבחן מחמיר יותר לשם סיווג מבנה כמחסן, לפיו נדרשת האחסנה להיות השימוש הבלעדי - ולא רק העיקרי - של אותו מבנה". הנה כי כן, בענין מגנזי הנ"ל, הנוגע לצו הארנונה הנדון כאן, נפסק כי אין להפריד לצרכי סיווג הארנונה בין שני חלקי סוכנות הדואר - החלק המיועד לקבלת קהל, והחלק המשמש כמחסן - לאור סעיף 4 לפרק המבוא לצו הארנונה של הרצליה הנדון כאן, וחרף האמור בסעיף 12.5(1) לצו זה. כפי שהדגישה כבוד השופטת ד' ביניש, כתוארה אז, סעיף 4 למבוא לצו איננו סוטה ממבחן השימוש העיקרי, בכל הנוגע למחסנים, אלא מחמיר את דרישות הפסיקה. כך נקבע באותו ענין, למרות שהוכח כי אותו חלק מסוכנות הדואר המשמש לאחסנת דברי הדואר היה מופרד באופן פיזי מסוכנות הדואר, באמצעות קיר ודלת, הוא שימש רק לאחסנה ולא התבצעה בו פעילות עסקית. כך גם בענייננו, אין מקום להפריד בין המחסן בסופרמרקט, לבין הסופרמרקט עצמו, גם אם קיימת הפרדה פיזית ביניהם, והגם שבמחסן עצמו לא מתבצעת כל פעילות עסקית. 21. הקריטריון שנקבע בצו הארנונה של עיריית הרצליה, תואם את פסיקת בית המשפט העליון, לפיה יש לחייב בארנונה על פי השימוש העיקרי גם שטחים בהם נעשה שימוש הטפל לשימוש העיקרי. ההלכה היא כי כאשר קיימת זיקה בין תכליתה של יחידה אחת, לבין תכליתה של יחידה סמוכה, יש לראות במתקן הרב-תכליתי נכס אחד לצורך ארנונה. כמו כן, כאשר השימוש בחלק אחד של הנכס הכרחי למהות השימוש העיקרי בנכס, ולמימוש תכליתו, הולך הטפל אחר העיקר ויסווג על פי השימוש העיקרי שנעשה בנכס כולו (למבחנים אלו ראה: בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793; ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים נ' עיריית ראשון לציון, תק-על 2003(1) 1478; ע"א 8838/02 אבי גולדהמר ושות' נ' עיריית חיפה, תק-על 2006(3) 4589; בר"מ 5299/05 עיריית רמת גן נ' אורי חן, תק-על 2006(4) 1046). זאת ועוד, ההלכה היא כי הסמכות לקבוע כיצד לדרג את הארנונה הכללית, ומהם הקריטריונים לאופן הטלת המס, היא בשיקול דעת ובסמכות הרשות המקומית, שמיטיבה להכיר את צרכיה ואת הדרך הנכונה לחלק את נטל המס, ובית המשפט לא יתערב על נקלה בקריטריונים אלו (בג"צ 764/88 הנ"ל בעניין דשנים, פסקה 10; רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-על 2005(4) 3513, פסקה 14; ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק, פ"ד נז(3) 337, פסקה 6; רע"א 10643/02 הנ"ל בענין חבס, פסקה 11). 22. מן האמור לעיל עולה, כי שטחי האחסנה בסופרמרקטים של המערערת הם חלק בלתי-נפרד מן הסופרמרקט עצמו, ונועדו לשרתו; על כן, הטפל ילך אחר העיקר, ושטחי האחסון יסווגו על פי השימוש העיקרי הנעשה בנכס, קרי: "חנות לרבות רשתות שיווק ומרכולים", כאמור בסעיף 2.1 לצו. כך גם נפסק, לגבי מחסן בסופרמרקט של המערערת בעפולה, בעמ"נ (נצ') 107/02 רשת ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2003(2) 7181, בעקבות הילכת דשנים הנ"ל. באופן דומה נפסק בבג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לג(1) 113, 121-122, לגבי מחסן בסניף בנק, אשר נלווה אל העסק ומשרת אותו, ועל כן יחוייב בארנונה בהתאם לסיווג העיקרי. כך גם נפסק לגבי מחסן באולם שמחות בעת"מ (נצ') 109/03 אולמי מצפור נוף נ' עיריית טבריה, תק-מח 2003(3) 3353. באורח דומה נפסק לגבי שטחי אחסון של המשביר לצרכן בעמ"נ (חי') 304/03 המשביר לצרכן בע"מ נ' עיריית כרמיאל, תק-מח 2006(1) 2549, פסקאות 33-34, מפי כבוד השופטת ש' וסרקרוג. החריג היחיד לכל אלו הוא פסק הדין שניתן בעמ"נ (נצ') 1009/05 היפר שוק (1991) בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית טבריה, תק-מח 2005(3) 2460, מפי כב' השופט א' אברהם, בו נפסק כי על פי צו הארנונה של עיריית טבריה יש לסווג את המחסנים שבסופרמרקט באופן נפרד, על פי סיווג "מחסנים", ולא על פי הסיווג העיקרי. אולם, פסק דין זה מבוסס על הוראותיו הספציפיות של צו הארנונה של טבריה, אשר קבע הפרדה בין מחסן לבין הנכס הנישום, גם כאשר המחסן משרת את העסק שבשימוש העיקרי, ובלבד שאין אליו גישה ללקוחות העסק. בית המשפט יישם את הוראות צו הארנונה הנדון בפניו, אשר איננו הולך בתלם הפסיקה המבוארת לעיל. צו הארנונה של עיריית הרצליה, לעומת זאת, שונה כאמור לעיל. 23. בהודעת הערעור העלתה המערערת טענה נוספת, הנוגעת לאי-חוקיות הקריטריון שנקבע בסעיף 12.5(2) לצו הארנונה, בענין רישום נפרד של המבנה בלשכת רישום המקרקעין. המערערת לא חזרה על נימוק זה בסיכומיה, כפי שאף חזרה בה מן הטענות בענין אי-חוקיות סיווג המחסנים בניגוד לחוקי ההקפאה, לאחר שהשתכנעה כי הדבר איננו מצוי בסמכותה של ועדת הערר. כך אכן מתבקש מן ההלכה שנפסקה ברע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2006(2) 1975, פסקה 10 (ראה גם: עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה איזורית לכיש, תק-על 2005(3) 2889; ע"א 10977/03 דור אנרגיה בע"מ נ' עיריית בני ברק, תק-על 2006(3) 3368, פסקה ו'). ה. סיכום 24. לאור כל האמור לעיל הערעור נידחה, פרט לנקודה אחת: הדיון מוחזר לועדה על מנת שתבהיר את נימוקיה לדחיית טענת המערערת בענין אי-מתן תשובה להשגה לגבי שלושה נכסים, כמפורט בסעיף 16 לעיל. אם מקבלת הועדה, מבחינה עובדתית, את טענת המשיב כי מכתבו כולל תשובה עניינית לגבי שלושת הנכסים דלעיל, וכי מדובר בהשמטה מקרית של מספרי שלושת הנכסים הנ"ל מן הכותרת לתשובת המשיב בהשגה - כי אז יש לדחות את טענת המערערת בענין נכסים אלו. אם, לעומת זאת, סבורה הועדה שאין בתשובת המשיב להשגה התייחסות עניינית לטענות הנוגעות לשלושה נכסים אלו, כי אז יש לפעול על פי האמור בסעיף 4(ב) לחוק הערר. 25. המערערת תשא בהוצאות משפט של המשיב בערעור בסך כולל של 5,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, בלא כל קשר להחלטה המשלימה של הועדה על-פי סעיף 24 הנ"ל. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 26.ארנונהעררועדת ערר