השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט - כתארו אז - אברהם אברהם) מיום 8.11.09 בתיק ע"א 286/09, בגדרו נדחתה בקשת המבקשת לרשות ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ביוב שליד בית משפט השלום בנצרת (בראשות השופטת - סגנית הנשיא - מרדכי) מיום 3.9.09 בתיק ו"ע 12/05. רקע והליכים קודמים ב. המשיבות הן חברות קבלניות אשר חויבו על-ידי המבקשת בתשלום היטל ביוב במסגרת הנפקת היתרי בניה. תביעות השבה שהוגשו לבית משפט השלום בעפולה, נמחקו מחוסר סמכות עניינית, ועררים שהוגשו לועדת הערר הוגשו באיחור (איחור קל ככל שהחישוב ייעשה מיום מחיקתם על הסף; איחור ניכר אם יחושבו מיום התשלום). המבקשת טענה, כי נוכח האיחור יש לדחות את העררים על הסף. ועדת הערר החליטה, כי יש לדון בעררים, חרף האיחור בהגשתם, וזאת נוכח הנימוק, כי אילו עירערו המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום היה בית המשפט המחוזי מקבל את הטענה לפיה קנויה סמכות דיון לבית משפט השלום (כפי שנפסק במקרה דומה בנסיבותיו ביחס לחברה קבלנית אחרת), והדיון היה שב לבית משפט השלום. צוינו גם טעמים נוספים, בהם סיכויי התביעה, העדר הסתמכות המבקשת וכן העובדה שאין מדובר בתביעה טרדנית. עם זאת חויבו המשיבות בתשלום הוצאות. ג. כלפי החלטת ועדת הערר הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשת הטעימה, כי לסברתה אין בקשתה נכנסת לגדר סעיף 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009 (להלן הצו), וזאת משום שבקשת הערעור נסבה, לדבריה, על דחיית הבקשה לסילוק הערר על הסף ואינה באה בגדרי "החלטה בבקשה להארכת מועד". ואולם, בית המשפט המחוזי קבע, כי בפועל מדובר בהחלטה בבקשה להאריך מועד, עליה אין לתת רשות ערעור לפי הצו. בית המשפט לא קיבל גם טענה לפיה אין מדובר בסרבול בהליכים שכנגדו הותקן הצו. הבקשה ד. מכאן הבקשה שבפנינו. בבקשה נטען, בין היתר, כי הצו אינו חל על ועדת ערר לביוב שההליך בפניה הוא הליך מינהלי אשר אין הצו מכוון כלפיו; שנית, נטען, כי שלילת זכות הערעור שבצו אינה יכולה להיעשות מכוחה של חקיקת משנה, וכי במקרה של ועדת ערר לביוב (להבדיל מהחלטות בית משפט) לא הוחל הדבר; שלישית, ודומה שבו עיקר, נטען, כי לאור הלכת ממן (רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (לא פורסם)) הדנה במקרה דומה, ניתן לתקוף החלטה כגון דא בבקשת רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. ה. החלטתי להציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. זאת, כדי להעמיד את הצד הדיוני על מכונו. ו. הנושא שעל הפרק הוא פשוט: האם צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי נוכח סעיף 1(2) לצו בתי המשפט האמור, אין רשות ערעור על החלטת ועדת הערר נשוא המחלוקת, בראותו אותה - במהותה - כ"החלטה כבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק", שאינה "החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". ז. ההיגיון השיפוטי האינטואיטיבי תומך בכך: המדובר בועדה בראשות שופטת בית משפט השלום, היא הגיעה לבית המשפט המחוזי בכובעו האזרחי, ועל כן הרציו של גישת מחוקק המשנה לצמצם הליכי ערעור על החלטות ביניים מתקיים. ח. ואולם, חוששני כי לא זה המצב המשפטי לעת הזאת: פסק דינו המקיף של בית משפט זה בפרשת ממן ניתח בהרחבה את הסוגיות הכרוכות בהשגה על החלטת ועדת הערר שאיננה מסיימת את התיק, כבענייננו. בית המשפט הגיע (פסקה 12) לכלל מסקנה, שעל החלטת ביניים כזאת ניתן לערער ברשות לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 45(ד) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992; זאת, בשונה מהחלטה סופית של ועדת הערר הנדונה כערעור מינהלי בפני בית משפט לעניינים מינהליים, לפי סעיף 31 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962; וכבר העיר השופט גרוניס בעניין ממן (פסקה 13), כי הדבר יוצר אנומליה, שהרי קשה להלום שני מסלולים שונים בהליך קרוב, ערעור ברשות על החלטת ביניים לבית המשפט המחוזי האזרחי וערעור על החלטה סופית לבית המשפט לעניינים מינהליים. דעת לנבון נקל, כי אנדרוגינוס זה אינו רצוי, וקורא למחוקק להסדירו בעגלא ובזמן קריב. ועוד, השופט גרוניס ציין אל נכון (שם), כי "הגם שניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר, הרי שככלל יש לשאוף לכך שביקורת ערעורית על החלטות הועדה תתקיים בסוף ההליך". בעניין זה הזכיר את צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 בו עסקינן, והוסיף "הליך הדיון בפני ועדת ערר נוצר ליצור מסלול השגה מהיר, מקצועי ויעיל ... הגשמתה של תכלית זו תסוכל, אם ערכאת הערעור תאפשר לדון על דרך השגרה בהשגות על החלטות ביניים של ועדת הערר. כעניין של שיקול דעת שיפוטי, ראו לצמצם את המקרים בהם תינתן רשות ערעור על החלטות ביניים של ועדות ערר למקרים חריגים ויוצאי דופן". ט. צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור) ניתן ב- 2.7.09 ופורסם ב- 13.7.09; פסק דין ממן ניתן ב- 7.10.09; פסק דינו של השופט אברהם ניתן ב- 8.11.09. י. יתכן שאילו היה השופט אברהם מנמק את החלטתו גם לגופה, ולא רק ב"הוראת ההגבלה" של צו בתי המשפט, היה מקום לבחון את ההחלטה במישור המהותי ולא במישור הדיוני בלבד. אך משצומצמה ההחלטה לדל"ת האמות הדיוניות, חוששני שאין מנוס מהחזרתה לבית המשפט המחוזי לדיון לגופה, שכן על פי פסק הדין ממן, שהיה מודע לצו בתי המשפט, ישנה אפשרות לערער ברשות על החלטת ביניים במקרה דנא. אכן, אבקש להטעים בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, וברוח דברי השופט גרוניס שצוטטו מעלה, כי הרשות בכגון דא צריך שתינתן במשורה, ותישמר למקרים חריגים כדי שלא להרבות התדיינות; אך המצב הדיוני האנדרוגני והאנומלי, משאין עסקינן בהחלטת ביניים של בית משפט השלום אלא של ועדת ערר בגדרי כל שנאמר מעלה, מחייב החזרת הדיון. יא. הערעור מתקבל איפוא, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשת רשות הערעור. המשיבות ישלמו למבקשת הוצאות בקשה זו וכן שכר טרחה בסך 4,000 ₪. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורעררועדת ערר