1. במסגרת גזר דין שניתן נגד המערער בבית המשפט לתעבורה באשקלון על נהיגה במהירות גבוהה מהמותר, הורה בית המשפט להעביר את פרוטוקול הדיון לרשות הרישוי ולמכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן:"המרב"ד") "לכל טיפול שימצאו לנכון" וזאת לנוכח הרשעות התעבורה הרבות של המערער (82 במספר). מאוחר יותר, במסגרת ערעור שהגיש המערער, גזר הדין בוטל בהסכמה והדיון הוחזר לבית המשפט לתעבורה, ששמע את טיעוני הצדדים והטיל על המערער עונש קל מזה שהוטל עליו בגזר הדין המקורי. בית המשפט דחה את בקשת המערער לבטל את ההוראה להעביר את פרוטוקול הדיון המקורי לרשות הרישוי ולמרב"ד, כאמור. 2. על רקע זה, זומן המערער למרב"ד ונבדק שם. המלצת המרב"ד היתה לשלול ממנו את רישיון הנהיגה, בשל כושר נהיגה לקוי. על החלטה זו הגיש המערער עתירה מינהלית לבית משפט זה - עת"מ 48891-05-10. בדיון המקדמי בעתירה, הסכימו הצדדים שהעתירה תימחק והמערער יגיש ערעור על המלצת המרב"ד לרשות הרישוי, בפני "ועדת ערר" (עפ"י תקנה 195 לתקנות התעבורה). 3. המערער הגיש את ערעורו לועדת הערר, התייצב בפניה, הופנה על ידה לבדיקה דיאגנוסטית, ביצע את הבדיקה ושב והתייצב בפני ועדת הערר. בסופו של התהליך, החליטה הוועדה לדחות את הערעור. 4. בתאריך 16.1.11, קיבל המערער הודעה מרשות הרישוי, שהתיימרה לבשר לו על החלטת רשות הרישוי לשלול את רשיון הנהיגה שלו עד ליום 21.11.11 . (להלן:"ההודעה"). 5. הערעור מופנה, בעיקרו, נגד מה שנראה כהחלטת רשות הרישוי לשלול את רישיון הנהיגה של המערער מחמת כושר נהיגה לקוי. 6. לאחר שקראתי את הערעור על נספחיו, את הבקשות הנלוות אליו ואת תגובות המשיבה ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. 7. רשות רישוי המשוכנעת שאדם המחזיק ברשיון נהיגה אינו ראוי לנהוג, מחמת כושר נהיגה לקוי, רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אותו מלנהוג, לצמיתות, לתקופה מסוימת, או עד למילוי תנאים שיקבעו בהחלטה. (סעיף 51 פקודת התעבורה לצורך כך, רשאית היא להורות לבעל רשיון נהיגה להיבדק אצל "רופא מוסמך". (תקנה 212(א) לתקנות התעבורה). לשם הנוחות, אציג את נוסח סעיף 51 לפקודת התעבורה "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי." 8. כבר עתה אדגיש את הברור מאליו - סמכות הפסילה, כאמור, היא של רשות הרישוי. 9. נחזור להודעה, (מע/1) שבשל חשיבותה אביא את עיקריה כלשונה: לכבוד המערער. "הנדון: החלטת רשות הרישוי לאחר שניתנה החלטת ועדת ערר הרפואית. בהתאם לסיכום תוצאות הבדיקה בועדת הערר אשר דנה בערעורך בתאריך אנו מתכבדים להודיעך את החלטתנו: ועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורך לגבי רשיון נהיגה מדרגה 1B A2 עד 21.11.2011. החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך. ניתן להגיש בקשה לבדיקות במכון הרפואי החל מתאריך 21.11.2011. את הבקשה יש להגיש באמצעות משרד הרישוי." אילוז רבקה - רשות הרישוי (חותמת). 10. נוסח ההודעה, לקוי ביותר. לאחר שבפתיח שלה נאמר כי הרשות מתכבדת להודיע למערער את החלטתה, כל שמצוין בגוף ההודעה הוא שועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורו לגבי רישיון הנהיגה שלו. אין בהודעה כל התייחסות להחלטת רשות הרישוי עצמה או לעמדתה באשר להמלצת ועדת הערר. אין המדובר בעניין סמנטי. מסתבר, שנוסח ההודעה - גם אם נפלה בו טעות, משקף את עמדתה המהותית של רשות הרישוי, לפיה המלצת וועדת הערר היא בעצם ההחלטה, ואין לרשות הרישוי רשות לשקול אותה, לשנותה או לדחותה, בבחינת כזה ראה וקדש. נקודת מוצא זו מתבררת לא רק מנוסח ההודעה, אלא אף מדברים שנאמרו מפי "רשות הרישוי" בכבודה ובעצמה. גב' אילוז רבקה, שיש להניח שהיא הוסמכה על ידי הסמנכ"ל לתנועה במשרד התחבורה לשמש "רשות רישוי", כאמור בסעיף 1 לפקודת התעבורה - שכן חתימתה מתנוססת לצד החותמת הנושאת את הכיתוב "משרד התחבורה רשות הרישוי" - אמרה למערער מפורשות (מע/ 22) כי לא היא ולא מנהל משרד הרישוי בבאר שבע מוסמכים לשמוע את טענותיו לגוף העניין ולדון בהן ושבהקשר לעניינו כל תפקידם מתמצה במסירת ההודעה על המלצת וועדת הערר. 11. ב"כ המשיבה טענה בתגובתה המקדמית לערעור (סעיף 60) כי הפגם שנפל ב"שימוע" שנערך למערער בפני רשות הרישוי הוא שהגב' אילוז לא שמעה מהמערער את השגותיו האחרות, שאינן קשורות להמלצה המקצועית של ועדת הערר - אותן אין היא מוסמכת ואינה נדרשת להעביר תחת שיקול דעתה - ושאין בפגם זה כדי לפסול את ההחלטה. נראה שגם המשיבה נתפסה לטעות של רשות הרישוי. ההבדל בין גוף מייעץ לגוף מחליט, ידוע וברור ואין צורך להאריך בו. כאן, רשות הרישוי היא הגוף המוסמך לפסול רשיון נהיגה של מי שהיא השתכנעה שכושר הנהיגה שלו לקוי. הרשות אמנם רשאית להיעזר לשם כך במומחים שייעצו לה, אך ההחלטה עצמה היא שלה ולא של הגוף המייעץ. 12. בענייננו, כאמור, רשות הרישוי לא ראתה את עצמה כגורם המחליט על שלילת רישיון הנהיגה של המערער, אלא כגורם טכני, שכל תפקידו הוא להעביר את "החלטת" וועדת הערר אליו. לכן היא גם לא שמעה את המערער ולא בחנה את טענותיו ואת התמונה הכוללת. משכך, לא ניתן לומר כי "רשות הרישוי השתכנעה" שהמערער לא ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי - שזהו התנאי המסמיך רשות רישוי, בנסיבות, לשלול רישיון נהיגה. 13. בנוסף, סעיף 51 לפקודת התעבורה, מכוחו התיימרה רשות הרישוי לפסול את המערער מהחזקת רישיון הנהיגה שלו, מחייב שהחלטת הפסילה תהיה מנומקת. כפי שכבר צוין, אין בהודעה כל איזכור על החלטת רשות הרישוי לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון הנהיגה שלו, ממילא אין בה גם כל נימוק לכך. 14. מטעמים אלה, דין החלטת רשות הרישוי להתבטל. (ראה עת"מ (ת"א) 2520/05 איצקוביץ נ' משרד התחבורה. עמ"נ (נצ') 1609-04-11 א' ת' נגד מדינת ישראל). 15. מעבר לכך, לגופם של דברים נראה שרשות הרישוי ואולי גם גורמים במרב"ד ובוועדת הערר, בלבלו את היוצרות. סעיף 51 לפקודת התעבורה מקנה לרשות הרישוי סמכות לשלול רישיון נהיגה ממי שהיא השתכנעה כי הוא "אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". ואילו סעיף 56 לפקודת התעבורה מקנה לרשות הרישוי סמכות לשלול רישיון נהיגה ל"נהגים מסוכנים". המדובר בשתי סמכויות שונות, המתייחסות למצבים שונים, שתנאי ההפעלה שלהן והפרוצדורה הקשורה בהן שונים. כאמור, סעיף 51 לפקודת התעבורה קובע: "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי." ואילו סעיף 56 לפקודת התעבורה קובע: "היתה רשות הרישוי משוכנעת, על פי ראיות שהובאו לפניה, כי בדרך נהיגתו של בעל רשיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע, רשאית היא, בהחלטה מנומקת ולאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לפניה, לפסלו מהחזיק ברשיון נהיגה." תקנה 212 ב(א) לתקנות התעבורה, המתייחסת לסעיף 56 הנ"ל קובעת, בין היתר, כדלהלן: "רשות הרישוי תפסול את רישיון הנהיגה של נהג שבדרך נהיגתו יש משום סכנה לעוברי דרך כאמור בסעיף 56 לפקודה, לחמש שנים, אם הורשע בכך שבמהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטתה של רשות הרישוי ביצע אחד מאלה: (1) 30 עבירות תעבורה, למעט עבירות חניה; (2) חמש עבירות מהעבירות המנויות בסעיף 40א(א)(1) לפקודה או בתוספת העשירית לה. 16. הנה, סעיף 56 לפקודת התעבורה ותקנה 212 ב(א) לתקנותיה, נותנים מפורשות משקל לעבר התעבורתי של מי שאת רשיונו מבקשים לשלול. וכן, בעוד שסעיף 51 נוקט בביטוי "אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי", הביטוי המופיע בסעיף 56 הוא "כי בדרך נהיגתו.. יש משום סכנה לעוברי דרך..". בהודעת רשות הרישוי למערער, מעורבים שני הביטויים, וכך נכתב בה: "החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג .. מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך". 17. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים, הרושם הוא שגורמי מרב"ד השונים שטיפלו בעניינו של המערער ייחסו בהמלצתם משקל גדול להרשעות התעבורה שלו וכל אחד מהם ציין אותן בהבלטה. במסמך שהוציאה ועדת הערר (מע/13), נעשה ניתוח מפורט מאוד של גליון הרשעות התעבורה של המערער, תוך ציון מספר ההרשעות, סוגי העבירות, נסיבות חלק מהן והעונשים שהוטלו עליו. בסיכום חוות הדעת של מכון "רום" - בו בוצעה למערער הבדיקה הדיאגנוסטית, עליה בין היתר נסמכו חברי וועדת הערר בהמלצתם לדחות את ערעורו של המערער ולפסול אותו מהחזיק ברישיון הנהיגה שלו, (מע/16), נאמר: "מדובר באדם שצבר ריבוי חריג של עבירות תנועה, אשר אינו נוטל אחריות על התנהלותו בנהיגה, אינו מביע חרטה או אשמה... לאור ממצאי הבדיקה הפסיכולוגית, לצד דפוס נהיגה חריג, אין עדות לאחריות, וויסות ובקרה מספיקים הנדרשים לנהיגה". 18. על רקע המתואר, אין לקבל את טענת המשיבה (בסעיף 38 לתגובתה המקדמית) כי התייחסות הוועדה לרישום התעבורתי של המערער נועדה אך ורק לברר את התייחסותו של המערער לעבירות התעבורה שעבר ועל כן היא היתה רשאית להתייחס גם לעבירות תעבורה שביצע לפני למעלה משבע שנים ממועד בדיקתו. 19. לא יכול להיות חולק על כך שלנוכח האופן בו התייחסו המעורבים השונים לעברו התעבורתי של המערער, כאמור, ובהתייחס להוראות החוק (תקנות 193 א' ו- 15 ב' לתקנות התעבורה), "רופא מוסמך" הפועל במסגרת המרב"ד, רשאי להתייחס לעברו הפלילי של הנבדק ב 7 השנים שקדמו לבדיקה בלבד. איש מהצדדים לא צירף העתק ממרשם עבירות התעבורה של המערער. אולם, ב"כ המשיבה ציינה (בסעיף 42 לתגובתה המקדמית) כי בשבע השנים שקדמו לבדיקתו במרב"ד נרשמו לחובתו 13 הרשעות תעבורה, בהן מספר עבירות של אי החזקת מסמכים וכיוב'. בנסיבות אלה, ובהתייחס להצהרת המערער כי הוא נוהג כ 60 אלף ק"מ בשנה, נראה כי תיאור עברו התעבורתי בשבע השנים שלפני הבדיקה כ"דפוס נהיגה חריג", מוגזם. העובדה - שאיש לא ציין ולא שיקלל - (כאן למשל יכל לבוא לביטוי שיקול הדעת של רשות הרישוי), היא, שהמערער נוהג מזה למעלה מ 30 שנה והוא לא היה מעורב באף תאונה. 20. לו רשות הרישוי היתה סבורה כי עברו התעבורתי של המערער מלמד שבדרך נהיגתו יש סכנה למשתמשים בדרך, היה עליה לפעול בגדרי סעיף 56 לפקודת התעבורה ותקנה 212 ב' (א) לתקנותיה, ובהתאם להוראות המיוחדות החלות בנסיבות, הקובעות בין היתר שפסילה כאמור פוקעת בתוך 30 יום אלא אם כן קיבלה את אישור בית המשפט (סעיף 57 לפקודת התעבורה). 21. מכל האמור נראה שיש רגליים לטענת המערער כי עמדת ועדת הערר שהוא אינו ראוי לנהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי, הושפעה מהתייחסותה ומהתייחסות הבודקים האחרים של המערער לנתונים שלא היו צריכים להיות בפניהם או מפרשנות מחמירה שלהם. 22. שתי הערות: א. המרב"ד וועדת הערר הם גופים הממלאים תפקיד בעל ערך במלחמה בתאונות הדרכים. בידיהם כח רב בעניינים חשובים הנוגעים לציבור גדול. הפיקוח המשפטי עליהם מוגבל לתחומי הביקורת המינהלית, שהיא מטבעה צרה. בדרך כלל, טענות של אזרח על התייחסות פסולה בחדרי החדרים ועל פגיעה בזכויותיו, נתקלת בעמדה סותרת ואין לבית המשפט את הסמכות ואת הכלים לברר את העובדות ולהכריע בין הגרסאות. כאן, המערער הקליט את שיחותיו עם חלק מהגורמים והתמונה העולה מהן, אינה מלבבת. כך גם הסגנון הווכחני, האישי, העולה מהתכתובות השונות של וועדת הערר, שאינו הולם גוף ציבורי. ב. התכתובת שצורפה לערעור ולבקשות הנלוות אליו עולה שהעברת החומרים שהמערער ביקש, שאותם היה זכאי לקבל, מגורמי המרב"ד וועדת הערר אליו, היתה - בלשון המעטה - לקויה. ב"כ המשיבה מתבקש להעביר את פרוטוקול הדיון לגורמים המוסמכים, שיתנו דעתם על הדברים ויעשו כראות עיניהם. 23. סוף דבר, הערעור מתקבל. החלטת רשות הרישוי לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון הנהיגה שלו - מבוטלת. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 10 אלפים ₪. אין בפסק הדין כדי למנוע מרשות הרישוי לפעול כלפי המערער על פי סמכויותיה. משפט תעבורהרפואהשלילת רישיון נהיגההמכון הרפואי לבטיחות בדרכיםבטיחות בדרכים