ההליך שלפנינו נפתח כערעור על החלטת ועדת ערר שליד שירות התעסוקה (התובע, ככל הנראה עקב טעות, הגיש את ההליך תחת הכותרת "כתב תביעה בסדר דין מקוצר" אף כי הליך של סדר דין מקוצר אינו מצוי בבית הדין לעבודה). ואולם מכתב התביעה שהוגש עולה כי המערער תובע למעשה פיצוי כספי בהיקף של עשרות מיליוני שקלים(!) בגין טענות שונות וביניהן התנכלות אליו על ידי פקידי שירות התעסוקה, אפליה, נזקים שונים (הן כלכליים והן אישיים, נפשיים) שנגרמו לו לטענתו בגין פעולות ומחדלים של שרות התעסוקה, פגיעה בחוקי היסוד, פיצויים מכוח חוק העונשין, עבירות פליליות ועוד כהנא וכהנא טענות שונות המופנות כלפי שרות התעסוקה. הבקשה הנתונה להכרעתנו כעת היא בקשת ב"כ המדינה לסילוק ההליך על הסף בשל העדר סמכות עניינית של בית הדין. לטענת המדינה, כתב התביעה אינו מגלה כל עילה, וממילא נטען כי חלק ניכר מטענות התובע מתייחסות לתקופות שחלפה לגביהן תקופת ההתיישנות. מכל מקום נטען, כי ההליך אינו בא בגדרן של הוראות סעיפים 43 ו/או 82א. לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק שירות התעסוקה") וכי התובע טרם מיצה את ההליך המנהלי המותווה בחוק. עוד נטען, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית בקשר לטענות התובע על פיצויים ועבירות מכוח חוק העונשין. כמו כן, חלק מן הטענות שמעלה התובע עניינן תקיפה מנהלית של פעולות שירות התעסוקה וגם הן, אינן מצויות בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין. למעלה מזאת נטען כי התובע כלל לא שילם את אגרת ההליך. הכרעה סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה קובע כי מי שרואה עצמו נפגע על ידי פעולת לשכת התעסוקה בקשר לשליחה לעבודה, לרבות לעניין "איסור אפליה" מכוח סעיף 42, רשאי לערור לפני ועדת ערר שנתמנתה על ידי מועצת לשכת שירות התעסוקה ועל החלטת ועדת ערר ניתן לערור לפני בית דין אזורי. סעיף 82א. לחוק שירות התעסוקה קובע כי: "בכפוף לסעיף 43 תהא לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בכל הליך אזרחי הנובע מהוראות חוק זה." משילוב שני הסעיפים הנ"ל עולה כי סעיף 82א. לחוק שירות התעסוקה מעניק לבית הדין סמכות ייחודית לדון בכל הליך אזרחי הנובע מהוראות חוק שירות התעסוקה. וזאת מבלי לפגוע בהליך המיוחד של ערר וערעור לבית הדין לפי סעיף 43 לחוק שרות התעסוקהלעניין פעולת לשכת עבודה בקשר לשליחה לעבודה. כלומר, כוונת המחוקק היתה להקנות סמכות רחבה לבית הדין לדון בכל עניין אזרחי הנובע מהוראות החוק, כאשר דין מיוחד נקבע בנוגע להליכי הפנייה לעבודה. עיון בכתב התביעה מעלה, כי בהליך הנוכחי אין התובע מבקש לערור על החלטת ועדת ערר מסוימת , אלא עסקינן בתביעה לפיצויים כספיים בגין עוולות שונות שלטענת התובע נגרמו לו בגין פעולות שירות התעסוקה. משכך, עניינו של התובע אינו נכלל בגדר העניינים הנדונים מכוח הוראת סעיף 43, כי אם בגדר סמכותו הכללית הייחודית של בית הדין בהליך אזרחי הנובע מהוראות חוק שירות התעסוקה, כאמור בסעיף 82א. יש לציין כי על פי ההלכה שנקבעה בע"ע 23/03 משרד הפנים- הו יונג זן (ניתן ביום 7.6.05), בית הדין לעבודה מוסמך לדון בכל סוגי התובענות האזרחיות הנובעות מהוראות החוק, בין היתר גם תביעה נזיקית, ובלבד שמדובר בתביעה של עובד נגד שירות התעסוקה הנוגעת להפרת חובת הלשכה שנקבעה בחוק שירות התעסוקה, או לחלופין תביעה של עובד נגד מעסיקו בגין הפרת חובה שנקבעה בחוק: "בכך הביע המחוקק את רצונו, כי כל התביעות הנוגעות לביצוע וענישה מכוח חוק שירות התעסוקה יידונו בבית הדין לעבודה". יחד עם זאת, צודק ב"כ המדינה כי חלה במקרה דנן התיישנות ביחס לכל עילות התביעה ככל שהן נוגעות לתקופה שקדמה ל-7 שנים, עובר ליום הגשת התביעה. אשר על כן, כל עילה שקדמה ליום 22.4.03 דינה להידחות מחמת התיישנות. זאת ועוד, כל עילה הנובעת מהוראות חוק העונשין, בין פיצוי לו טוען התובע מכוח הוראות חוק זה ובין טענות הנוגעות לעבירות פליליות שנעברו לכאורה, דינן להידחות באשר אין עניינן הליך אזרחי הנובע מהוראות חוק שרות התעסוקה. כך גם באשר לטענות התובע שעניינן תקיפה מנהלית של נוהל "שכר העידוד" של עובדי שרות התעסוקה. טענות אלה אינן מצויות בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין ודינן להידחות על הסף. מאחר והתובע גם לא טרח לשלם את אגרת ביה"ד בקשר לתביעותיו, התביעה כולה תימחק; ואולם, ככל שנותרו בה עניינים המצויים בסמכותו של בי"ד זה (כמפורט לעיל), רשאי יהיה התובע לכמתה ולהגישה בהליך חדש, והכל בכפוף להוראות הדין לרבות חוקי ההתיישנות. מומלץ לתובע ליטול לעצמו עצה משפטית. אין צו להוצאות. דמי אבטלהעררועדת ערר