ועדת ערר עובדים זרים

הנאשמת 1 (להלן - החברה) הורשעה בעבירה של העסקת שני עובדים זרים שאינם אזרחי ישראל או תושביה, ללא היתר, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) - 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991. הנאשם 2 (להלן - מר קאסם) הורשע בעבירה של אחריות נושאי משרה לפי סעיפים 5 ו- 2(א)(1)-(2) לחוק עובדים זרים. לעניין חומרת העונש טענה המאשימה כי כתב האישום הוגש בעקבות בקשה להישפט, כאשר הקנס המינהלי שמתייחס לשני העובדים האלה היה בסך של 20,000 ₪, והנאשמים בחרו לנהל את ההליך חלף אפשרות לחזור לקנס המינהלי; בהתאם לסעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985, משעה שביקש נאשם להישפט והורשע בדין יש להטיל עליו קנס גבוה מהקנס המינהלי; אילו היו הנאשמים בוחרים בהליך המינהלי, לא היו חשופים להרשעה ולהשלכות של הרשעה בעבירה פלילית; באשר לחברה - הקנס המרבי הקבוע בחוק הוא 116,400 ₪ בגין כל עובד; באשר למר קאסם - הקנס המרבי הקבוע בחוק הוא 28,100 ₪ בגין כל עובד; החוק נועד למנוע העסקה של עובדים זרים ללא היתר ולהבטיח לציבור רחב של מועסקים תנאים הוגנים. לאור זאת, הענישה צריכה להיות מרתיעה; כמו כן, יש לחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מעבירות על חוק עובדים זרים, כך שאם יפרו התחייבות זו יושת עליהם הקנס המרבי הקבוע בחוק בעת ביצוע העבירה. לעניין חומרת העונש טענו הנאשמים כי יש להתאים את הענישה לנסיבות כל מקרה; במקרה הנדון, החברה רשומה בפנקס הקבלנים כקבלן רשום, וזאת לאחר שמר קאסם השקיע מאמץ וכסף רב בלימודים בקורס קבלנות של משרד התמ"ת. לכן, יש להימנע מלהטיל על הנאשמים קנס אשר יסכן את רישומם בפנקס הקבלנים, דהיינו אין להטיל קנס העולה על "מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977" [תקנה 1 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), תשמ"ט - 1988], דהיינו קנס בשיעור של 7,200 ₪ (מחצית מ- 14,400 ₪); הכנסות החברה אינן גבוהות, והיא לא תוכל לשלם קנסות בסכומים גבוהים; אין להחמיר בעונשם של הנאשמים, אשר האמינו בחפותם, בשל העובדה שביקשו להישפט; יש להתחשב בכך שהנאשמים הודו בעבירה בנוגע לשני עובדים; כמו כן, יש להתחשב במצבו הבריאותי הרופף של מר קאסם, ובכך שהוא מפרנס יחידי במשפחתו. באשר לנסיבות העבירה נטען כי הנסיבות אינן חמורות, לנוכח העובדה שמדובר בעובדים מהרשות הפלשתינאית, וככלל המדינה מעודדת את העסקתם משיקולים מדיניים; כמו כן, העובדים הועסקו בעבר על פי היתרים שניתנו לחברה. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אני קובעת כמפורט להלן. ב"כ הנאשמים עתר כי יוטל על הנאשמים קנס שלא יסכן את מעמדה של החברה כ"קבלן רשום" על פי הוראות תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), תשמ"ט - 1988. על פי תקנה 1, הרשעה בעבירה לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), תשנ"א - 1991 נחשבת כעבירה שיש בה כדי לערער את מהימנותו של קבלן לעבודות הנדסה בנאיות, אם הוא נידון עליה לשלושה חודשי מאסר או מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשים התשל"ז - 1977 לפחות ומעלה. אין בידי לקבל טענה זו של הנאשמים, מנימוקים שיפורטו להלן: בסעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985 נקבע כי - ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן: (1) לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו; (2) לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה, ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו. כפי שנפסק, - "תכליתו של סעיף 14 לחוק עבירות מינהליות הינה למנוע מצב על פיו מי שלא שילם קנס ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק" [ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל - ניסים נפתלי פד"ע לח 145 (2002). משמעות בקשתו של ב"כ הנאשמים היא כי יוטל על הנאשמים קנס הנמוך משיעור הקנס המינהלי. בפני הנאשמים בהליך זה עמדה האפשרות לחזור להליך של תשלום קנס מינהלי, והם אכן בחרו באפשרות זו בהתייחס לשני עובדים שנכללו בכתב האישום. עת הנאשמים בחרו לנהל את ההליך הפלילי חלף תשלום הקנס המינהלי, היה עליהם להביא בחשבון את הסיכון שיורשעו בהליך הפלילי ואת ההשלכות הנגזרות מהרשעה בהליך הפלילי. לפיכך, איני רואה בסיכון שיישלל רישיונה של החברה כקבלן רשום כנסיבה מיוחדת המצדיקה את הפחתת הקנס שיוטל על הנאשמים, לשיעור נמוך משיעור הקנס המינהלי. מעבר לאמור אוסיף כי בהתאם לסעיף 8א לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969, ביטול הרישום כקבלן אינו אוטומאטי, וניתן לנקוט כנגד הקבלן הרשום סנקציות אחרות (התראה, נזיפה, קנס, התליית תוקפו של הרישום לתקופה). כמו כן, על החלטת רשם קבלנים ניתן לערור לפני ועדת ערר, והחלטת ועדת ערר נתונה לערעור לפני בית משפט לעניינים מינהליים. לפיכך, גם לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת הטענה כי הטלת קנס בשיעור גבוה תביא לבטול הרישום של החברה כקבלן רשום. בקביעת שיעור העונש יש להביא בחשבון מחד את חומרת העבירה, בשים לב לתכליתו של חוק עובדים זרים אשר נועד, בין היתר, להסדיר את שוק העבודה בישראל ולצמצם את מימדי האבטלה ואת ההשלכה שיש להעסקת עובדים זרים, שלא כחוק, על תנאי ההעסקה של עובדים ישראלים או על תנאי העסקתם של עובדים זרים. מאידך, יש ליתן משקל לנסיבות המקרה הקונקרטיות. בהקשר לנסיבות בהן נעברה העבירה הרי שמחומר הראיות עולה כי ככלל החברה העסיקה את העובדים תושבי הרשות הפלשתינאית כדין, לאחר שניתנו לה היתרים להעסקתם. כמו כן, הן לחברה והן למר קיאן אין הרשעות קודמות, ולא נטען כי מהמועד בו בוצעה העבירה (22.5.2006) בוצעו עבירות נוספות. התמונה המצטיירת היא של מעידה חד פעמית, להבדיל מהפרה שיטתית של הוראות החוק. כמו כן יש להתחשב במצבו הרפואי של מר קיאן, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו בדיון בפני בית הדין. בהתחשב במכלול הנסיבות, אני סבורה כי יש לקבוע את שיעור הקנס שיוטל על החברה ומר קיאן על הצד הנמוך, בשיעור של 20% מהקנס המירבי. אשר על כן, שיעור הקנס שיוטל על החברה בגין העסקת כל עובד יעמוד על סך של 23,280 ₪, ובסך הכול 46,560 ₪. סכום זה ישולם ב- 15 תשלומים שווים, כאשר התשלום הראשון ישולם החל מיום 1.7.2013. שיעור הקנס שיוטל על מר קיאן בגין העסקת כל עובד יעמוד על סך של 5,620 ₪, ובסך הכול 11,240 ₪. סכום זה ישולם ב - 10 תשלומים שווים, החל מיום 1.7.2013. בנוסף, יחתמו הנאשמים על התחייבות שלא לעבור עבירה על פי הוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991, וזאת לתקופה בת שלוש שנים, שאם לא כן יחויבו בקנס המירבי הקבוע בחוק. כמוסכם על הצדדים, גזר הדין יישלח לצדדים ועדת עררעררעובדים זרים