פתח דבר לפני ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) תשל"ה 1974, (להלן: "החוק") מתאריך 4.1.13. ועדת הערר הותירה על כנם את העיצומים הכספיים שהטיל הממונה ממשרד הבינוי והשיכון על פי החוק, על המערערת שהנה חברה יזמית וקבלנית העוסקת בבניית דירות ומכירתן, בהתאם להגדרות המנויות בחוק בסכום כולל של 128,725 ₪ וזאת לאחר שביצע הפחתות של 75% לפי תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה), תשע"א-2011 (להלן: "התקנות" או "תקנות ההפחתה") וזאת בגין אי דיווח לממונה אודות 19 עסקאות מכר של דירות בפרויקט בניה של המערערת. תמצית העובדות 3. המערערת י.בהרי יזמות והנדסה בע"מ, (להלן: "החברה") הנה חברה ותיקה הפועלת שנים רבות כחברה יזמית וקבלנית בשוק הדירות בישראל. 4. במשרדי ב"כ החברה, התקבלו הודעות המשיב מתאריך 29.12.11, לפיהן יש בכוונתו להטיל על החברה עיצומים כספיים בשל אי קיום חובת הדיווח על מכירה של דירות, בהתאם להוראות ס' 4(ב)(א)1 לחוק. בתאריך 18.1.12, המציאה החברה נימוקיה לממונה, ועתרה לביטול העיצומים אותם התכוון להטיל. בתאריך 15.10.12, התקבלה בידי ב"כ המערערת החלטת הממונה מתאריך 11.9.12 לפיה החליט להטיל על החברה עיצומים כספיים בשל אי קיום חובת הדיווח על מכירה של 19 דירות כאמור. 5. בשל החלטת המשיב להטיל העיצומים כאמור, הגישה החברה ערר לוועדת הערר. החלטת ועדת הערר 6. העוררת הלינה על כי הממונה הפחית שיעור של 75% בלבד מהעיצומים ולא 100%. לטעמה, מדובר בחברה גדולה המדווחת על מאות פרויקטים ואולם כתוצאה מחילופין במשרד עורכי הדין, נגרם ליקוי בדיווח של הפרויקט נשוא הערעור. 7. ועדת הערר סברה כי מי שחב בחובת הדיווח לפי החוק הוא המוכר ולא עורך דינו ולכן המוכר בלבד, הוא מי שעליו לשאת בתוצאה המשפטית. עוד קבעה ועדת הערר כי החברה קיבלה הפחתה בשיעור המרבי המותר, היינו 75%, ובכך מיצה הממונה את סמכויות ההפחתה המצויות בידו. בפני החברה ניצב מכשול בדמות תקנה 2(2) לתקנות שזו הוראתה: " מצא הממונה כי נתקיימו נסיבות שלפיהן ניתן להטיל על אדם עיצום כספי לפי ס' 4 ב' לחוק, בשל הפרה שביצע, והתקיימו אחת או יותר מן הנסיבות המנויות להלן, יפחית לאותו אדם מסכום העיצום הכספי הקבוע בשל אותה הפרה את השיעור הנקוב לצד אותה נסיבה, ובהתקיים כמה נסיבות - בשיעור המצטבר של השיעורים המנויים לצדן: (1) המפר לא הפר בשלוש שנים הקודמות למועד ביצוע ההפרה את אותה הוראה - 50%; (2) המפר הפסיק את ההפרה מיוזמתו ודיווח עליה לממונה - 25%; (3) המפר נקט פעולות למניעת הישנות ההפרה ולהקטנת הנזק, להנחת דעתו של הממונה - 25%". 8. במקרה דנן, לא דיווחה החברה מיוזמתה על מכירת הדירות והמתינה עד לקבלת הודעת הממונה בעניין הטלת העיצומים. מכאן, שהחברה עומדת בתנאי תקנות 2(1) ו- 2(3) אך לא בתנאי המנוי בתקנה 2(2) ולפיכך שיעור ההפחתה הועמד על 75%. עוד ציינה ועדת הערר, כי לממונה קיימת סמכות להפחית את העיצום בשיעור של 100%, אך לצורך כך על כל תנאי תקנה 2 להתקיים, ואלה כאמור לא התקיימו במלואם. 9. ועדת הערר הדגישה בהחלטתה כי הינה פועלת למעשה כערכאה מנהלית שתכליתה לבחון את שיקול דעתו של המשיב והאם הינו עומד באמות המידה מתחום המשפט המנהלי כמו: הפרת עקרון השוויון, העדר סבירות, קיצוניות, העדר שרירות, שמירה על עקרון המידתיות, תום לב והעדר שיקולים זרים. כאשר אף בית המשפט העליון קבע כי ועדת הערר דומה במאפייניה לערכאה שיפוטית. 10. לבסוף קבעה הוועדה, כי על העוררת היתה מוטלת החובה להפריך את החזקה הקובעת כי הרשות המנהלית קיבלה החלטה שלא כדין, אך היא לא הצליחה בכך ולכן מוסיפה חזקת תקינות המעשה המנהלי לעמוד בעינה בסיומו של הדיון. 11. לאור הנימוקים שאוזכרו, החליטה ועדת הערר לדחות את הערר לאחר שלא מצאה פגם בהפעלת שיקול הדעת של המשיב. כמו כן ציינה, כי ההחלטה שקיבל המשיב באשר להטלת העיצומים הכספיים על העוררת, הנה החלטה סבירה המשקללת בדרך ראויה את הנתונים הרלוונטיים. טענות הצדדים 12. המערערת טענה, כי המשיב נקט פרשנות שגויה לתקנה 2 לתקנות ההפחתה. לטענת המשיב, במידה ושלח הודעה לחברה כי בכוונתו להטיל עיצום כספי, נשללת יוזמתו של המפר, והוא אינו זכאי להפחתה נוספת של 25% מתוקף תקנה 2(2). אלא שהמערערת טוענת כי היא היתה זו שדיווחה ולכן תיקון ההפרה בוצע ביוזמתה ועצם שליחת מכתב כוונה מטעם המשיב אינו מבטל את יוזמת הדיווח של המפר. 13. עוד טענה, כי ס' 4 ד' לחוק, עושה הבחנה ברורה בין הודעה בדבר כוונה להטיל עיצום כספי לבין הודעת עיצום. לפיכך, לו ביקש המחוקק לקבוע במסגרת תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה, כי זו תחול אך ורק לפני ההודעה על הכוונה להטיל עיצום, היה עליו לרשום זאת במסגרת תקנה 2(2) באופן מפורש. 14. מעבר לכך טענה, כי פרשנותו של המשיב אף אינה מתיישבת עם הפרשנות המילולית הפשוטה של תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה, הואיל והמשיב מייחס את "יוזמת הדיווח" מטעם המפר לציר הזמן, ולא לפעולה עצמה, כאשר תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה, אינה דנה בעיתוי על ציר הזמן, אלא בעצם פעולת הדיווח. במילים אחרות, אין חשיבות לטענת המערערת, לעת בה דיווח המפר לכאורה, על עסקת המכר, אלא דרישת הס' מתקיימת בפעולת הדיווח עצמה ללא כל חשיבות לזמן. המערערת מבקשת כי לאור מכלול הנסיבות יש להעניק לתקנה 2(2), לתקנות ההפחתה, פרשנות במסגרתה, ככל שהמפר הפסיק הפרתו, כי אז הינו זכאי להפחתה מתוקף תקנה 2(2) גם כן. 15. עוד טענה המערערת, כי המשיב בעצמו פעל באופן שונה מהאופן בו הינו מבקש עתה לפרש את תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה. כך, המשיב עצמו הפחית למפרים 100% מסכום העיצום, וזאת בין היתר מתוקף האמור בתקנה 2(2) לתקנות ההפחתה, וזאת אף לאחר ששלח למפרים אלו התרעות בדבר כוונתו להטיל עליהם עיצום כספי. מדובר בדיוק באותה הודעה שכיום מבקש המשיב לטעון כי הינה שוללת את הזכאות להפחתה מתוקף תקנה 2(2). כראייה לכך ביצעה המערערת פנייה אל המשיב מכוח חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, ובתשובה לפניה זו אישר המשיב כי אכן נשלחו התרעות למפרים ועל אף ההתרעות ואף הפרסום בתקשורת, זכו אותם מפרים, אשר תיקנו את ההפרות בדיוק כפי שעשתה המערערת, ל-100% הפחתה וזאת בין היתר מתוקף תקנה 2(2). 16. עוד טענה המערערת, כי המשיב עורך הבחנה בין התראה מתוקף ס' 4 ג' לחוק לבין פרסום באופן רשמי באמצעי התקשורת. המערערת מוסיפה ומציינת, כי אף באתר האינטרנט של המשיב, הכולל הנחיות לעניין תקנות ההפחתה, אין זכר לפרשנות אותה מבקש המשיב להחיל על תקנות אלו. 17. מעבר לאלה טענה המערערת, כי פעולות המשיב באשר להטלת העיצומים, הן בגדר חוסר סמכות. תקנות ההפחתה נכנסו לתוקף בתאריך 4.8.11, כשנה לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק אשר עוסק בנושא העיצומים (התיקון נכנס לתוקף בתאריך 6.10.08). בהיעדר תקנות אשר הותקנו ונכנסו לתוקף רק בחודש אוגוסט 2011, לא רשאי היה המשיב לפעול עפ"י הוראות ס' 4 ה' לחוק, המתבסס ונשען על תקנות ההפחתה, ולבטח לא באופן הפוגע במערערת. ס' 4 ה' לחוק קובע: (א) "טען מפר את טענותיו לפני הממונה לפי הוראות סעיף 4ד, יחליט הממונה, לאחר ששקל את הטענות שנטענו, אם להטיל על המפר עיצום כספי, ורשאי הוא להפחית את סכום העיצום הכספי לפי הוראות סעיף 4ח". ס' 4 ח' לחוק קובע: (א) הממונה אינו רשאי להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהסכומים הקבועים בפרק זה, אלא לפי הוראות סעיף קטן (ב). (ב) השר, בהסכמת שר המשפטים, רשאי לקבוע מקרים, נסיבות ושיקולים שבשלהם יהיה ניתן להטיל על עיצום כספי בסכום הנמוך מהקבוע בפרק זה, בשיעורים שיקבע". 18. לטענת המערערת, כל עוד לא הותקנו התקנות מתוקף ס' 4 ח' לחוק, לא היה רשאי המשיב לפעול תחת סמכותו מתוקף ס' 4 ה' לחוק. המערערת הפנתה לבג"צ 28/94 בצלאל צרפתי נ' שר הבריאות, מט (3) 804, שם נקבע כי: "בהעדר נסיבות מיוחדות או טעמים מיוחדים, אין לראות תקנות כחלות למפרע. כל עוד לא הותקנו התקנות באישור ועדת הכנסת, חייב הסדר הטוב הקפאת המצב עד להתקנת תקנות ואישורן על ידי ועדת הכנסת". 19. הוסיפה וטענה המערערת, כי תקנה 3 לתקנות ההפחתה, קובעת את הסמכות להפחתה 18 חודשים מיום כניסת החוק לתוקף, קרי עד ליום 6.4.11 וכפועל יוצא מכך, חזקה שהממונה על חוק המכר, אשר פרסם הפחתה של עד 100% למדווחים עד ליום 7.12.11, רשאי היה לעשות כן אך ורק תוך שימוש בתקנה 2(2) לתקנות ההפחתה או לחילופין פעל בחוסר סמכות. 20. יתרה מכך, ההפחתה על פי תקנה 3, כך טענה, נכנסה לתוקף ביום כניסת תקנות ההפחתה לתוקף ומכאן שיש להתחיל את מניין 18 החודשים ביום כניסת תקנות ההפחתה לתוקף. במקרה זה, כל הפרות המערערת, מצויות בגדר 18 החודשים ולכן יש מקום להפחית למערערת גם את יתרת העיצומים אשר לא הופחתו ע"י המשיב. 21. המשיב מצדו טען, כי המערערת הפסיקה את ההפרה ודיווחה על העסקאות שבגינן הוטלו עליה העיצומים רק לאחר שהממונה שלח לה ההודעה אודות כוונתו להטיל עליה עיצום כספי. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי המערערת הפסיקה את ההפרה מיוזמתה. החברה לא מסרה לממונה בסמוך לחתימת חוזה המכר ועד ארבעים ימים ממועד חתימת חוזה המכר, את הפרטים שנדרשו ממנו על פי סעיף 3ה' לחוק, הוא לא גילה טעותו זו במסגרת פעילותו העסקית השוטפת, ולא הודיע על כך לגורם הממונה מיוזמתו, עוד בטרם נדרש לכך על ידי הרשויות. 22. בניגוד לטענת המערערת, סבר המשיב, כי הדיווח מיד לאחר קבלת ההודעה אינו שולל את עצם הטלת העיצום, אלא מאפשר למפר לדווח ולהימנע מהפרה נמשכת הקבועה בס' 4 ז' לחוק וגוררת בעקבותיה השלכות כספיות ניכרות. 23. אשר לטענת המערערת לפיה הפרותיה בוצעו בתקופת המעבר הקבועה בתקנה 3 ולכן יש לקבוע כי התקופה הקבועה בסעיף צריכה להיות 18 חודשים מיום שהותקנו תקנות ההפחתה, טענה המשיבה כי פרשנות זו מנוגדת ללשון התקנה הקובעת כי : "מצא הממונה כי הופרה הוראת סעיף 4ב(א)(1) לחוק תוך 18 חודשים מיום תחילתו של הסעיף האמור, רשאי הוא להפחית למפר אותה הוראה את סכום העיצום הכספי בשיעור של 50%". לו רצה מתקין התקנות לקבוע שהוראת המעבר תהא כפופה למועד כניסת התקנות לתוקף, הרי שהיה קובע "מיום תחילתן של תקנות אלה" ולא כך הדבר. 24. מסכם המשיב ומציין, כי אין חולק שהמערערת מכרה בשנים 2010 ו-2011 19 דירות מגורים ולא דיווחה על מכירות אלו, אלא החל מיום 18.1.12, לאחר שהממונה שלח לה הודעה על כוונה להטיל עיצום כספי. בנסיבות אלו המערערת הפרה את הוראות ס' 3ה' לחוק. בנוסף, חובת הדיווח לממונה נכנסה לתקופה כבר בשנת 2008 והעסקאות נשוא הערעור הן משנת 2010 ו-2011, מכאן שתקנה 3 איננה חלה בעניין נשוא הערעור. הסוגיות שבמחלוקת 25. מהאמור לעיל עולה כי הסוגיות שבמחלוקת הן כדלקמן: א. מהי הפרשנות הראויה למונח "יוזמת הדיווח" - האם דרישת הדיווח (כפי שמופיעה בתקנה 2.2) התמלאה בכך שהמפר הפסיק את ההפרה מיוזמתו, או לחילופין התקנה טומנת בחובה תנאי כרונולוגי הדורש מהמפר לדווח מיוזמתו בלבד, טרם קבלת הודעה על כוונה להטלת עיצומים? ב. האם למשיב סמכות להטלת עיצומים כספיים בגין הפרות שאירעו לאחר כניסת החוק המסמיך לתוקף אך טרם התקנת תקנות ההפחתה? ג. כיצד יש לפרש את תקנה 3 לתקנות ההפחתה? דיון והכרעה 26. נבהיר תחילה כי התערבות בית המשפט במעשה מנהלי תלויה במידת הסבירות הקיימת בהחלטת הרשות המנהלית. מקום בו החלטת הרשות המנהלית עומדת במבחן הסבירות, במובן שהיא מהווה החלטה סבירה שהיה ניתן לקבל באותן נסיבות, הרי שבית המשפט לא יתערב באותה החלטה (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח' פסק דין ל"ה (1) 421). אקדים מאוחר למוקדם ואציין כבר עתה, כי כך התוצאה גם בערעור שלפני - אינני רואה כל סיבה להתערב לא בהחלטת ועדת הערר ולא בהחלטת הממונה, באשר לטעמי לא נפל בהן פגם משפטי. פרשנות תקנות ההפחתה 27. ס' 3 ה' לחוק קובע כך: "מוכר ימסור לממונה, סמוך לחתימת חוזה המכר, את הפרטים האלה לגבי מכירה של כל דירה בפרויקט בנייה שלו: שם קונה הדירה, שם המוכר, פרטי המקרקעין, נותן הבטוחה וסוג הבטוחה שניתנה לטובת הקונה בהתאם להוראת סעיף 2". 28. הפרת חובת הדיווח הוגדרה כאחת מן העילות להטלת עיצום כספי בס' 4 ב' לחוק: "(א) על הפרת הוראות אלה בידי מוכר או תאגיד יטיל הממונה על המוכר או על התאגיד, לפי העניין, עיצום כספי בהתאם להוראות סעיפים 4ג עד 4יג בסכום המפורט להלן לפי העניין: (1) אי דיווח של המוכר לממונה על מידע לגבי מכירה של דירה, בניגוד להוראות סעיף 3ה - עיצום כספי בסכום של 27,490 שקלים חדשים; 29. תקנות ההפחתה הסמיכו את הממונה להפחית את סכום העיצום הכספי שקבע בגין הפרת אחת מן ההוראות המצוינות בסעיף 4ב לחוק או יותר וזאת בהתקיים הנסיבות המוגדרות בתקנה 2: "מצא הממונה כי נתקיימו נסיבות שלפיהן ניתן להטיל על אדם עיצום כספי לפי ס' 4ב לחוק, בשל הפרה שביצע, והתקיימו אחת או יותר מן הנסיבות המנויות להלן, יפחית לאותו אדם מסכום העיצום הכספי הקבוע בשל אותה הפרה את השיעור הנקוב לצד אותה נסיבה, ובהתקיים כמה נסיבות - בשיעור המצטבר של השיעורים המנויים לצדן; (1) המפר לא הפר בשלוש השנים הקודמות למועד ביצוע ההפרה את אותה הוראה - 50% (2) המפר הפסיק את ההפרה מיוזמתו ודיווח עליה לממונה - 25% (3) המפר נקט פעולות למניעת הישנות ההפרה ולהקטנת הנזק, להנחת דעתו של הממונה - 25%" 30. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם מקום בו נשלחה הודעה למפר על כוונת הממונה להטיל עליו עיצום כספי, די בה כדי לשלול מהמפר האפשרות להפחתת העיצום הכספי מכוח תקנת 2(2) שכן אין לראותו כמי שדיווח מיוזמתו על ההפרה? 31. לטעמי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אין חולק כי המערערת לא דיווחה על ההפרה ואף לא תיקנה אותה, אלא לאחר שהמשיב הודיע לה כי בכוונתו להטיל עליה עיצום כספי. מכאן, אין לראות החברה כמי שדיווחה "מיוזמתה" ולכן אין לראותה כמי שנהנית מעילת ההפחתה הקבועה בתקנה 2(2) לתקנות ההפחתה. לעניין זה יפים דברי ועדת הערר בהחלטתה בעניין זה: "בעניינו לא דיווחה העוררת ביוזמתה על מכירת הדירות, והמתינה עד שקיבלה את הודעתו של המשיב וכאן נמצא המכשול שאיננו מאפשר לבצע הפחתה שתעמיד את העיצום של שעור אפס" (הדגשות אינן במקור). 32. אף יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת צילה צפת בעניין פרימק (עמ"נ 15156-03-13 פרימק בניה והשקעות בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי דינים מנהלי 2013 (162), 1313) שם ציינה כי: "פרשנותה המילולית הרגילה של המילה "יוזמה" על פי לשון הבריות, הנה בהנעת תהליך מחדש מתחילתו, משמעות זו אינה מתיישבת לטעמי, מקום בו פעולתו של האדם/התאגיד תלויה ומושפעת מפעולה חיצונית שעניינה בהתראה על נקיטת והפעלת סנקציה" 33. מטרת תקנה 2 לתקנות הינה לעודד את המפר לדווח מיוזמתו. ברגע שהמשיבה נאלצה הוציא מטעמה הודעה שבכוונתה להטיל עיצומים, נשללת למעשה יוזמת המפר, כאשר היוזמה היחידה שקיימת במצב זה, הינה של המשיבה עצמה בעצם הוצאת ההודעה על כוונתה להטיל עיצומים. 34. אוסיף, כי המערערת רמזה בדבריה שהממונה מבצע אכיפה בררנית שכן על חלק מהקבלנים הטיל עיצומים בעוד שעל חלקם החליט שלא להטיל כל עיצום שהוא. אך אלו אינם פני הדברים- דרישת יוזמת הדיווח מצד הקבלנים ניתנה אמנם לאכיפה מצד הממונה כבר לאור הקבוע בסעיף 4ב' לחוק, הקובע כזכור כי: "על הפרת הוראות אלה בידי מוכר או תאגיד יטיל הממונה...עיצום כספי". דהיינו הפעלת עיצום קטגורית. אך במקביל קובעים סעיפים 4ה' ו- 4ח' לחוק כי: "4ה. (א) טען מפר את טענותיו לפני הממונה לפי הוראות סעיף 4ד, יחליט הממונה, לאחר ששקל את הטענות שנטענו, אם להטיל על המפר עיצום כספי, ורשאי הוא להפחית את סכום העיצום הכספי לפי הוראות סעיף 4ח. (ב) (1) החליט הממונה לפי הוראות סעיף קטן (א) להטיל על המפר עיצום כספי, ימסור לו דרישה לשלם את העיצום הכספי (להלן - הודעת חיוב); בהודעת החיוב יציין הממונה, בין השאר, את סכום העיצום הכספי המעודכן והתקופה לתשלומו; (2) החליט הממונה לפי הוראות סעיף קטן (א) שלא להטיל על המפר עיצום כספי, ימסור הודעה על כך למפר. (ג) לא ביקש המפר לטעון את טענותיו לפי הוראות סעיף 4ד, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה לו ההודעה על כוונת חיוב, יראו הודעה זו, בתום 30 הימים האמורים, כהודעת חיוב שנמסרה למפר במועד האמור. ... 4ח' (א) הממונה אינו רשאי להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהסכומים הקבועים בפרק זה, אלא לפי הוראות סעיף קטן (ב). (ב) השר, בהסכמת שר המשפטים, רשאי לקבוע מקרים, נסיבות ושיקולים שבשלהם יהיה ניתן להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהקבוע בפרק זה, בשיעורים שיקבע." במילים אחרות, הטלת העיצום עמדה על סכום כספי קבוע טרם התקנת התקנות. סכום העיצום ניתן היה להקטנה כסמכות שברשות ע"י הממונה אך התנאים להפעלת סמכות זו אמורים היו להתפרסם בתקנות שטרם התפרסמו בעת פרסום התיקון לחוק ולכן לא ניתן היה להקטין שיעור העיצום בפועל. לשון אחר, סבב המכתבים הראשון שהופנה למוכרים הינו בפועל חסר נפקות בהעדר האפשרות להפעיל את סעיף 4ח' לחוק בלא תקנות ההפחתה. לעומת זאת, סבב המכתבים השני, שנשלח מטעם הממונה בשנת 2011, הינו תקף ומטיל בפועל את העיצומים על המפרים לאחר התקנת תקנות ההפחתה באופן המאפשר למפר לפנות ולעתור להפחתת שיעור העיצום הכספי בתנאים העולים מתקנות ההפחתה. פועל יוצא אפוא שהמשיבה לא ביצעה אכיפה בררנית מקום בו לא אכפה את נושא אי הדיווח עד למועד התקנת תקנות ההפחתה ובכך נהגה באופן שווה כלפי כל המפרים. 35. חשוב לציין בעניין זה את כוונתו החיובית של הממונה בהחלטתו להמתין עם ביצוע אכיפת החוק. החוק בעניין זה, נכנס לתוקפו בשנת 2008, בטרם הותקנו תקנות ההפחתה. למעשה, הממונה על אף ששלח מכתבי כוונה להטלת עיצומים, לא ביצע את העיצומים בפועל והחליט להעניק אורכה של שנה וחצי למפרים. אלא שהמפרים לא ניצלו את אותה אורכה והחליטו למרות הארכה שלא לדווח על ההפרות שביצעו, דבר המצדיק בנסיבות הטלת העיצומים על אותם מפרים, כפי שהוטלו על החברה במקרה דנן. 36. נאמר עוד לעניין זה, כי הסמכות הראשית והבסיסית בחוק מתירה לממונה להטיל עיצום כספי מקום בו לא דיווח המוכר על עסקת מכר בסמוך לאחר חתימתה. לעומת זאת, הסמכות להתקנת תקנות ההפחתה ולהפחתת העיצום בכלל הינה בגדר סמכות רשות. ביסוס לדברים אלה ניתן למצוא בעניין קבוצת ברן (עת"מ (ירושלים) 1092/09 קבוצת ברן בע"מ נ' רשות לניירות ערך תק-מח 2009 (3), 4012) "תקנות ההפחתה אינן חיוניות לצורך ביצוע החוק (בכך נבדל העניין הנדון כאן מזה שנדון בבג"ץ 28/94 צרפתי נ' שר הבריאות, פ"ד מט (3) 804 (1955)). החוק במתכונתו הנוכחית מגלם בתוכו את התנאים להטלת עיצומים ואת אמות המידה לקביעת שיעורם. ההפחתה היא עניין נלווה ולא הכרחי [...] הלכה למעשה, על פי לשון החוק ועל פי תכליתו, אפשר להפעילו גם בטרם הותקנו תקנות ההפחתה; ניתן להטיל את העיצום הכספי". 37. המערערת מבססת את דבריה על קביעת בית המשפט העליון בבג"צ צרפתי, אשר לטענתה נקבע בהליך זה כי הרשות אינה רשאית להטיל עיצומים מכוח החוק, עד אשר לא הותקנו תקנות ההפחתה. אלא שפסק הדין שניתן בפרשת צרפתי, אינו רלוונטי כלל לעניין זה, מאחר והליך זה עסק בנסיבות שונות בהן ללא תקנות הפחתה לא עמדה בידי הרשות המנהלית כל אפשרות להפעיל את החוק שכן לא היה בידה כל קריטריון הולם לקבלת החלטה בעניין הנדון. אין אלו פני הדברים במקרה שלפנינו מאחר והחוק הקיים בעניין הטלת העיצומים ברור בהחלט ואין ספק כי ניתן להפעילו גם בטרם הותקנו תקנות ההפחתה. 38. לשונו של סעיף 4ח(ב) לחוק תולה את ביצוע ההפחתה בהתקנת תקנות, בעוד שיתר סעיפי החוק ניתנים לביצוע גם מבלי שהותקנו תקנות ההפחתה. לכן, אין לראות את תקנות ההפחתה כמשפיעות על הפעלת החקיקה כולה ומונעות את יישום החקיקה טרם הותקנו תקנות ההפחתה. 39. מכאן, שטענתה המערערת ביחס לחוסר סמכות המשיבה להפעיל העיצום הכספי בהעדר התקנות- נידחת. מועד כניסתה לתוקף של תקנה 3 40. פרשנותה של המערערת את תקנה 3 מוטעית ומנוגדת ללשון התקנה הקובעת כי: " מצא הממונה כי הופרה הוראות סעיף 4(ב)(א)(1) לחוק בתוך 18 חודשים מיום תחילתו של הסעיף האמור, רשאי הוא להפחית למפר אותה הוראה את סכום העיצום הכספי בשיעור של 50%" 41. כוונת המחוקק הייתה ברורה - הפחתות בגין הפרות מיום התקנת תקנות ואילך, יבוצעו בהתאם לקריטריונים הקבועים בתקנה 2. לעומת זאת, תקנה 3 חלה, על הפרות שבוצעו לפני התקנת התקנות ובמהלך 18 החודשים שלאחר חקיקת החוק. כל פרשנות אחרת של תקנה זו, מביאה למסקנה בלתי סבירה לפיה הפחתות לפי תקנה 2 ותקנה 3 ישימות לגבי אותה הפרה ומובילות להפחתה של למעלה מ - 100%. מכאן שדין טענת המערערת לפיה ניתן להפעיל את הסנקציה של העיצום הכספי 18 חודשים מיום פרסום התקנות דינה להידחות. סוגיה משנית שבמחלוקת 42. הפנתה המערערת לאתר האינטרנט של הממונה על חוק המכר וציינה, כי באתר קיימת הבהרה לעניין תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה אשר לא הייתה קיימת קודם לכן. לשון ההבהרה המופיעה באתר הממונה על חוק המכר הינה כדלקמן: "הבהרה: יודגש כי דיווח לאחר קבלת מכתב הממונה "הודעה על כוונה להטיל עיצום כספי" אינו מהווה דיווח ביוזמת המוכר, ולכן לא תינתן במצב זה ההפחתה לפי תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה". לטענת המערערת, הבהרה שכזו אינה נדרשת כאשר לשון התקנה ברורה ואינה זקוקה לפרשנות. 43. אציין כי, תקנה 2(2) לתקנות ההפחתה, ברורה. אין בהבהרה כזו או אחרת משום ראיה לכך שהתקנה לוקה בחסר. מטרת פרסום ההבהרה היא העברת מידע לציבור בכלל ולציבור הקבלנים בפרט, מידע שמטרתו לעורר מודעות בדבר החובות החלות על מוכרי דירות במסגרת התיקון לחוק. 44. במקרה דנן, המערערת לא מסרה לממונה בסמוך לחתימת חוזה המכר ועד 40 ימים ממועד חתימת אותו חוזה, הפרטים הנדרשים לדיווח בהתאם לחוק. המערערת לא ביצעה ביוזמתה פעולת דיווח אלא רק לאחר שקיבלה הודעה מהממונה בדבר הטלת העיצומים ומשכך הפרה את חובתה הקבועה בחוק. סוף דבר 45. לאור הטעמים המצוינים לעיל, דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ שייגבו מסכום הפיקדון שהופקד בתיק. עררועדת ערר