השופטת ב. בר-זיו: 1. המערער הגיש נגד המשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן "חוק הנכים") . בתביעתו טען המערער כי הוא נפצע בידו בתאריך 29.10.97 מהתפוצצות כדור 0.5 מ"מ, וזאת בדירה ברחוב ביאליק 24, בני ברק, כאשר היה בדרכו מהיחידה בה שירת לביתו בכפר מראר. המשיב דחה את התביעה בקובעו כי הפגיעה ארעה בהיות המערער אזרח. 2. על החלטה זו של המשיב ערער המערער בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים. בערר המתוקן שהגיש טען המערער כי הוא סיים שירות מילואים בתאריך 29.10.97 בסביבות השעה 2000 ובגמר הפעילות המבצעית נסע לביתו בכפר מראר, כאשר בדרך הוא עצר למנוחה בבית אחיו בבני ברק, שם ארעה הפגיעה. בנסיבות אלה טען המערער ארעה הפגיעה תוך כדי שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי, כאשר שירות המילואים מסתיים רק ברגע הגעתו לביתו הקבוע בכפר מראר. עוד הוא טען כי כדור 0.5 מ"מ, אשר מהתפוצצותו הוא נפגע, מהוה תחמושת צבאית בלבד והשתרבבותו לתרמילו ארעה עקב שירותו וכי ההפסקה שעשה בבית אחיו בבני ברק אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה לשירות. 3. בכתב תשובה שהגיש המשיב נטען כי הפגיעה ארעה בדירה אשר שימשה ומשמשת את המערער בחייו האזרחיים ולחילופין כי מדובר בסטיה של ממש מהדרך מהבסיס לכפר מראר, סטיה שאין לה כל קשר עם השירות. המשיב הוסיף וטען כי בנסיבות ארוע הפגיעה יש להצביע, ולו לכאורה, על "התנהגות רעה" מצידו של המערער. 4. בפסק דינה מתאריך 3.2.03 קבעה הוועדה כי הכתובת בה ארעה הפגיעה היא הכתובת אליה התכוון המערער להגיע ובכך הוא סיים למעשה את שירות המילואים. עוד קבעה הוועדה כי גם אם היתה מקבלת את גרסת המערער, לפיה המדובר בדירה בה לא התגורר דרך קבע אלא מדובר בדירה בה מתגורר אחיו. והוא עצר בה למנוחה בלבד, הרי שיש לראות בעצירתו שם כ"סטיה של ממש" שהרי המעבר מהבסיס בנבו (ליד יריחו), דרך בני ברק, מאריך את זמן הגעתו של המערער לכפר מראר באופן משמעותי, הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק ובנוסף, פרק הזמן הארוך בו שהה בדירה זו עד פגיעתו היה משמעותי - באופן שיש לראות בכך "סטיה של ממש" או "הפסקה ממשית" ומהותית, אשר קוטעת את הקשר בין הדרך מהמחנה ולמהלך השירות. לחלופין, מקבלת הוועדה את טענת המשיב כי יש לראות בהתנהגותו של המערער "התנהגות רעה וחמורה", במובנו של סעיף 9 לחוק הנכים. 5. על קביעות אלה של הוועדה משיג המערער בפנינו וטוען כי טעתה הוועדה בקביעותיה כי כתובת מגוריו של הערער הינה בבני ברק ולא בכפר מראר, כי המערער עשה סטיה של ממש וכי יש לראות בהתנהגות המערער התנהגות "רעה וחמורה", השוללת זכותו לתגמולים על פי חוק הנכים. בעיקרי טעון ארוכים ומפורטים טען המערער כדלקמן: 5.1 פסק דינה של הוועדה מבוסס כולו על שיקולים שבהגיון ולא על ממצאים עובדתיים ובהיות השיקולים מוטעים - יש מקום להתערבות ערכאת הערעור. 5.2 הוועדה התעלמה מראיות חשובות והסיקה מסקנות לא נכונות מראיות אחרות. 5.3 הוועדה נתפסה, מלכתחילה, לקונספציה מוטעית לפיה מהערער אשם באסונו ולאור זאת פרשה ראיות מסוימות והתעלמה מאחרות. 6. הראיות לגביהן טוען המערער כי ניתן להן פירוש מוטעה על ידי הוועדה הן כדלקמן: 6.1 מש/1 - בקשה להכרת זכות (חבלה) שהגיש המערער למשיב בתאריך 12.11.97. במסמך זה נרשמה כתובת המגורים "מגאר", מקום העבודה האחרון "ארזואן רפי רחוב חילו 9 תל אביב" בתפקיד "מפעיל מחפרון". בסעיף "תאור החבלה" נרשם : "ב- 129.10.97 בהיותי בדירה בת"א, נפל לי כדור...". לטענת המערער יש ליתן לכתובת מגוריו בהודעה זו משקל מכריע ואולם הוועדה לא התייחסה כלל לרישום זה ומאידך ייחסה חשיבות דוקא למה שנרשם בתיאור החבלה למילים "בהיותי בדירה בת"א". עוד הוא טוען כי הוועדה נתנה משקל מכריע למקום העבודה של המערער, כמופיע בהודעה הנ"ל, בעוד שהמערער העיד כי אין קשר לכתובת המעביד, באשר כמפעיל מחפרון הוא עבד בכל רחבי הארץ. 6.2 מש/5 - עדכון כתובות חיילים - במסמך זה רשומה כתובתו של המערער בכפר מגאר עד העדכון מתאריך 18.2.91. מאז העדכון בתאריך 7.12.95 רשומה כתובת המערער בבני ברק, עד עדכון נוסף ב- 5.3.98 (לאחר התאונה). לטענת המערער הוא מסר כתובת זו , של הדירה בה התגורר אחיו, ככתובת ולא כמקום מגוריו, כאשר כתובת זו שימשה אותו לקבלת דואר וכאשר הוא מסר מספר טלפון סלולרי ולא מספר טלפון בכתובת זו. 6.3 מש/6 - תשובה לשאילתא ממאגרי נתונים של משרד הפנים - במסמך זה נרשם כי המען האחרון הוא "מגאר" ובהערות נרשם: " "כתובות קודמות: מגאר - תאריך כניסה לא רשום בני ברק ביאליק 26/9 - ת. כניסה 15.12.97 מגאר - ת. כניסה - 26.1.98". לטענת המערער הוא מסר את הכתובת בבני ברק רק לאחר התאונה והדבר נעשה, על פי עדותו של המערער, על מנת לאפשר לו לקבל טיפול רפואי בבי"ח בלינסון, שם טופל לאחר התאונה ולאחר מכן שוב עודכנה הכתובת לכפר מגאר. 6.4 לוועדה הוגש תיק חקירת הארוע על ידי המשטרה. בין יתר המסמכים בתיק היתה הודעתה של הגב' מזל בבני מתאריך 29.10.97 - מש/4 . בהודעה נרשם, בין היתר, לגבי המערער: "זה בית שהוא שוכר עם אחיו סלמן שנמצא איתו בבית חולים עכשיו". לטענת המערער הוועדה ייחסה משקל רב לאמור בהודעה זו, בעוד שהגב' בבני כלל לא העידה בבית המשפט, המדובר באימרת עד מחוץ לבית המשפט ועל כגון דא נקבע בע"א 713/76 פדני נ. הפניקס, פ"ד לג(3) 318 כי הודעת עד שנאמרה מחוץ לבית המשפט וללא שבועה אינה משמשת יסוד לקביעת הדברים הרשומים בה. עוד הוא מבקש לקבוע כי הגב' בבני כלל לא הכירה את המערער מאחר ואמרה בהודעתה כי אינה יודעת היכן בדיוק שירת המערער, לא נאמר כי היא החליפה איתו ברכות ומכאן יש להסיק כי היא לא הכירה את המערער אלא באמצעות אחיו. מנגד- טוען המערער כי הוועדה התעלמה מחוזה השכירות - מע/4 - בו רשום רק חברו של סלמאן (אחיו של מהערער) כשוכר בעוד שעל פי עדותו של אחיו של המערער סרחאן, הדירה הושכרה לו ולאותו חבר אך נרשמה רק על שם החבר כיון שהיה נכה צה"ל. 6.5 עוד טוען המערער כי הוועדה התעלמה מדוח נט"ן - בו נרשם כי כתובת המערער הינה בכפר מגאר בעוד שכתובת הארוע הינה בבני ברק. מאחר ומדובר ברישום שנעשה סמוך לארוע מבקש המערער להסיק כי מדובר בראיה אוטנטית המשקפת את המציאות. 6.6 המערער מבקש לעשות אבחנה בין "מרכז החיים" "מגורי קבע" ו"מגורים זמניים" ומבקש להסיק מכל הנ"ל כי הוא התגורר דרך קבע בבית הוריו בכפר מראר וכי אצל אחיו בבני ברק הוא לן לעתים, כאשר עבד באזור המרכז - דבר שאינו הופך מקום זה לכתובת מגוריו. 6.7 לטענת המערער התעלמה הוועדה גם ממזכר פנימי - מש/3 -בו נרשם מפי המערער כי הדירה היתה תחנת ביניים והוא התכוון לנסוע לביתו בכפר מראר. לאור הפרשנות שמבקש המערער ליתן למסמכים הנ"ל ולאור עדותו ועדות אחיו - לפיהן היה המערער בדרכו לכפר מראר, מבקש המערער לקבל את גרסתו - המבוססת על עדויות פוזיטיביות ולבטל את החלטת הוועדה - המבוססת על סברה בלבד, ואין לה כל ביסוס בחומר הראיות. 7.לא מצאנו כי הוועדה ייחסה חשיבות לאמור במש/1 והפירוש שהביא המערער בעיקרי הטיעון הינו פירוש שנתן המשיב ואשר הובא על ידי הוועדה, בפסק דינה, בסעיף 7 לפסק הדין, המפרט טיעוני המשיב ואינו כולל קביעות הוועדה. לענין הודעתה של הגב' בבני - הרי שזו, ביחד עם כל תיק החקירה - הוגשה בהסכמה כחלק מהראיות, בעוד שבע"א 713/76 עליו מסתמך המערער בטיעוניו הוגשה ההודעות לבית המשפט לא כראיה לאמיתות הדברים שנאמרו שם אלא כדי לשלול את מהימנותן של העדות, אשר העידו בבית המשפט עדות שונה (שם בעמוד 323), ולפיכך - אין באמור שם, עליו תולה המערער הררי טיעונים, כדי להשליך על משקל ההודעה בעניינו של המערער. יתירה מזאת, בטיעוניו טוען המערער כי מהעובדה שבהודעתה של הגב' בבני נאמר כי אינה יודע איפה המערער עושה מילואים יש להסיק כי כמעט ולא הכירה את המערער, אלא באמצעות אחיו. הדבר נסתר על פניו דוקא בעדותו של סרחאן סלמאן, אחיו של המערער, שלא ידע כלל מה עשה המערער באותה תקופה ואינו יודע היכן התגורר המערער - האם לאור תשובות אלו יאמר המערער כי גם אחיו לא הכירו? גם רישום שם השוכר בחוזה השכירות אין בו כדי להועיל למערער. דוקא עדותו של אחיו של המערער סלמאן - כי חוזה השכירות אינו משקף את השוכרים האמיתיים כיון שנרשם רק על שם חברו - גאנם גדעון כיון שהיה נכה צה"ל בעוד שהשוכרים היו הוא וחברו ביחד - מצביעה על כך כי אין ליתן משקל לאמור בחוזה השכירות. גם העובדה שהמערער ואחיו העידו כי המערער היה בדרכו לכפר מראר - אין בה כדי לחייב את הוועדה לקבל עדויות אלה ומפסק הדין עולה כי אכן הוועדה לא האמינה למערער כאשר היא מגדירה את גרסתו (לענין נסיבות התאונה עצמה) כבלתי הגיונית ודמיונית. 8.דוקא מהמסמכים שצויינו לעיל מסקנתה של הוועדה הינה הגיונית ומתיישבת עם הראיות. העובדה היא כי המערער מסר את כתובת הדירה בבני ברק ככתובתו במסגרת עדכון הכתובות - מש/5, היא הנותנת כי ראה בכתובת זו - ולו לצרכי צה"ל - ככתובת מגוריו והסברו בסיכומים כי מסר כתובת זו לצורך קבלת דואר אינה מתיישבת עם ההגיון. גם בחקירתו הנגדית הודה המערער כי התגורר בפרדס כץ, ליד בני ברק, עד חודש אפריל 1997 והדבר תואם את הרשום בעדכון הכתובות הנ"ל ומלמד כי המשיך להתגורר באזור המרכז - רק בכתובת שונה , כרשום בטופס זה . לכך יש להוסיף את אימרתה של הגב' בבני, את העובדה כי מעבידו של המערער הינו בתל אביב (והמערער לא טרח להביא לעדות את מעבידו על מנת שיפרט מקומות עבודתו) ואת מכלול הנסיבות, כפי שיפורטו בהמשך. ודוק: המערער מבקש לעשות אבחנה בין מרכז החיים, מקום המגורים הקבוע ומקום המגורים הארעי ומבקש להסיק כי לא כל מקום שבו לן אדם כמה לילות הוא מקום מגוריו. ואולם, הוועדה לא קבעה את "הדומיסיל" של המערער, כפי שהוא טוען בערעורו, אלא רק קבעה כי "כתובת הדירה שבה ארע מקרה הפיצוץ, היא הכתובת אליה התכוון המערער להגיע ובכך הוא סיים למעשה את שירות המילואים" - ומסקנתה זו מתיישבת עם הראיות - כאמור לעיל ועם נוסח סעיף 1(א) לחוק הנכים, שאינו מתייחס כלל לכתובת המגורים של החייל אלא קובע כי: "רואים חבלה שאירעה לחייל, כחבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו, גם אם היא נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו". 9.ממשיך המערער וטוען כי טעתה הוועדה כאשר קבעה , לחילופין, כי עצירת המערער בדירת אחיו בבני ברק היתה "סטיה של ממש". בפסק הדין קובעת הוועדה כהאי לישנא: "במקרה שלפנינו נראה כי עצירתו של המערער בדירה בבני ברק, מהווה סטיה ממשית והפסקה ממשית, שכן לא יכולה להיות מחלוקת שאין צורך לעבור דרך אזור ת"א למי שרוצה להגיע לכפר מראר שבצפון. כמו כן בנסיבות יש לראות בשהייתו בדירה הפסקה ממשית, שכן הפיצוץ אירע בסביבות השעה 22:00 (ראה הודעת הגב' מזל במש/4) כאשר המערער סיים את שרות המילואים ביחידה בשעה 19:30 (ראה מזכר מש/3) ... המערער עצמו אישר בעדותו כי היה במדים בדרך הביתה ובזמן הארוע היה ללא מדים והחליף את בגדיו (עמוד 10 שורה 15)". לטענת המערער המסלול בו בחר הוא הגיוני מאחר והכביש דרך תל אביב מואר ובטוח בעוד שהמסלול דרך הבקעה משובש ומסוכן. עוד הוא טוען כי העובדה ששהה בדירה בבני ברק כשעה אינה מלמדת על הפסקה של ממש אלא מהוה משך זמן סביר "להתרעננות". 10.גם בסוגיה זו נחה דעתנו כי צדקה הוועדה בקביעתה. הסברו של המערער אודות הדרך המשובשת והמסוכנת של כביש הבקעה אינו מניח את דעתנו ואין זאת כי נולד על מנת להתאים לפסיקה שהביאה כדוגמא את היות "הדרך המובילה למטרתו במישרין משובשת ... או מסוכנת" (ע"א 784/79 לאלו נ. דוד, פ"ד לה(4) 597) ואולם, נראה כי גם בציטוט שהביא המערער בטיעוניו הוא חטא לאמור בע"א 784/79 הנ"ל שהרי נקבע שם (בעמ' 603-604): "מהי "סטייה של ממש"? אומר כבוד השופט ח' כהן כתוארו אז בע"א 306/76: "יש לפרש את הדיבור 'סטיה של ממש' פשוטו כמשמעו לא בסטיה של קילומטרים אחדים ושל דקות ספורות קא עסקינן, תהא אשר תהא מטרתה אלא בסטיה המוציאה את עובר הדרך ממסלולו למרחק ולזמן של 'ממש'..." "הגדרה אולי אין כאן, הנחיה יש כאן. "סטייה של ממש" אינו אלא אחד המושגים שאין להם שיעור, ושעל כורחך אתה חייב להניח לבית המשפט את המלאכה הלא קלה לבוא ולקבוע EX POST FACTO, לאור הנתונים של המקרה, באיזו משתי קטגוריות לסווג עניין פלוני "של ממש" או "לא של ממש". "אולי אומר, ש"סטייה של ממש" היא פונקציה של זמן, מרחק ומטרה או מניע, כל אלה יסודות, העשויים - לפי הצטברות משקלם הסגולי - להפוך סטייה קלה לסטייה של ממש. לדוגמה, הארכת הדרך, אפילו בקילומטרים רבים, אולי לא תיחשב ל"סטייה של ממש", כאשר השיקול של הנהג היה, כי הדרך, המובילה למטרתו במישרין, משובשת או עמוסת תנועה יתר על המידה או מסוכנת. ולפי גודל הטרחה הנחסכת וחומרת הסכנה הנמנעת במקרה נתון יש ללמוד את שיעור הארכת הדרך המותרת. הבאתי דוגמה זו, לאור דברי העד רובין הנ"ל, שמהם השתמע, כי נהוג היה לנסוע לאל-עריש דרך באר-שבע כדי לעקוף את הכפרים הערביים שבדרך הישירה". דהיינו - על בית המשפט לשקול את כל נתוני המקרה, כאשר "המשקל הסגולי" של כל היסודות הוא המכריע. ובענייננו - לעובדה כי מדובר בדרך ארוכה וממושכת יותר יש להוסיף את פרק הזמן הארוך ששהה המערער בדירה בבני ברק, העובדה שהחליף את בגדיו ולמעלה מזה , אף עסק בפריקת תרמילו. אמנם הערער העיד כי הגיע לדירת אחיו ואמר שהוא רוצה להחליף בגדים ואז "נכנסתי לחדר והחלפתי בגדים , הוצאתי את הבגדים מהנרתיק שלי ויצא לי הכדור הזה" - אבל עובדה היא כי בעת התאונה כבר היה המערער לבוש בגדים אזרחיים - דהיינו כבר הספיק להחליף בגדים ואין זאת כי עסק בפריקת התרמיל - אחרת לשם מה היה צריך להוציא בגדים נוספים מתרמילו? יש לציין כי גם ב"כ המערער בחקירתו הנגדית את רס"ל אלכס רוזנטל אומר בשאלתו: " כשאני מקריא לך ממש/4 א' בשורה 7 מלמעלה ואני אומר לך שהוא ענה לך שתוך כדי נסיון לפרק את התרמיל התפוצץ התרמיל" (ובהמשך הוא מסביר כי במילים "מפרק תרמיל" התכוון ל"תרמיל גב של חייל"). 11.אנו סבורים כי ניתן היה לקבוע , מלכתחילה, כי קביעותיה של הוועדה הן עובדתיות ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים - מה שלא מתקיים בענייננו. ציינו זאת בפני הצדדים במועד שמיעת טענות הצדדים בעל פה אך דעתו של המערער לא נחה מכך ותחת זאת הגיש (ברשותנו) השלמת סיכומים בתאריך 1/1/04 להם הגיש המשיב תגובה ביום 8/2/04. לאחר שבחנו בהרחבה את טיעוני הצדדים , טיעוניהם בפנינו והשלמת הטיעונים - נחה דעתינו כי אין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות של וועדת הערר המעוגנות, כמוסבר, בתשתית הראייתית שהיתה בפניה. 12.הוא הדין בקביעת הוועדה כי יש לראות בהתנהגות המערער "התנהגות רעה וחמורה" שאינה מזכה בתגמולים על פי חוק הנכים, אפילו מדובר בחבלה במהלך ועקב השירות - קביעה שהיא עובדתית ואין מקום להתערב גם בה. לאור קביעותינו לעיל - ממילא איננו נזקקים לדון בהרחבה בטענה זו מעבר לקביעה לעיל. 13.אנו דוחים את הערעור. 14.אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב את הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ + מע"מ, בגינו, להיום. צבאעררועדת ערר