השופט מ' דרורי כללי 1. ערעור מינהלי על החלטת המשיב, המאמץ את המלצת ועדת הערר שליד משרד התחבורה, רשות הרישוי, בה נדחה הערר של המערערת על החלטת הרופא המוסמך מהמכון לרפואה בדרכים, ולפיה לא אישרה ועדת הערר למערערת המשך נהיגה ברכב מכל סוג שהוא. רקע עובדתי 2. המערערת החזיקה ברישיון נהיגה לרכב דו גלגלי, לטרקטור ולרכב פרטי מסוג 02 במשך 34 שנים. 3. ביום 28.4.1998 הייתה המערערת מעורבת בתאונת דרכים, אשר בעקבותיה היא הועמדה לדין, וזאת על-פי כתב-אישום שהוגש ביום 22.10.1998 בבית-משפט השלום לתעבורה (בפני כבוד השופט ח' אביטל) בת"פ 3978/98. 4. בדיון שנערך בעניינה בבית-המשפט לתעבורה, שטחה המערערת לפני בית-המשפט את מצוקותיה, על רקע אובדנן של בתה ואמה בסמוך לפני המשפט. בסיום הדיון, בית-המשפט הפנה אותה לבדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כאשר נוסח ההחלטה מיום 29.12.1999 הוא זה: "המכון להכשרת נהגים יבדוק כשירותה של הנאשמת להמשיך ולהחזיק רשיון נהיגה". חוות-הדעת השונות והדיונים בוועדת הערר 5. המערערת נבדקה לראשונה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן - המכון) על- ידי הפסיכולוגית הגב' יעל המאירי פרפל ביום 28.9.2000. לאחר בדיקה זו, הפסיכולוגית נמנעה מהמלצה באשר לכשירות הנהיגה של המערערת, תוך שהיא מציינת כי בתה של המערערת נפטרה לפני שנתיים ואמה נפטרה השנה, וכי "ממצאי הבדיקה מצביעים על קשיים אמוציונלים שונים, תובנה לא כל כך טובה ואינהיבציות לא מספיק טובות לעיתים". בסיום חוות-דעתה ביקשה פסיכולוגית זו מידע נוסף, והמליצה להביא את הנבדקת (המערערת) בפני ועדה פנימית של המכון. דוח זה של הפסיכולוגית צורף כנספח "א" להודעת הערעור המתוקנת (להלן - הערעור). 6. כחודשיים לאחר מכן, ביום 26.11.2000, נבדקה המערערת על-ידי ועדת המכון בראשות ד"ר מיכאל רייטר, פסיכולוג קליני מדריך, כאשר במהלך הבדיקה מתואר מצבה של המערערת והסבל שעברה עקב פטירת בתה בנסיבות טרגיות, מות אמה ומחלוקות במשפחה על ענייני ירושה. הנבדקת סיפרה כי פנתה לטיפול נפשי לעודד נווה ממכון "כיוונים" בירושלים. בדוח נאמר כי בבדיקה הפסיכולוגית עלו נתונים של מעורבות ב-3 תאונות דרכים, ריבוי עבירות תנועה, רישום פלילי, התנהגות תוקפנית והשלכתית, אי-שקט, הפגנתיות והסתרה, עד כדי אי-הסכמה לענות על שאלות. בוועדה לא סירבה המערערת להשיב על שאלות והייתה פתוחה, כאשר בלט שטף דיבורה, ובלטה גם הגנתיות רבה מאוד ונטייה להציג עצמה באור חיובי בצורה קיצונית. הנבדקת הסבירה לוועדה כי היא השאילה את הרכב לבני משפחתה, ולכן נוצר רושם של עבירות תנועה רבות שהיא ביצעה, כאשר בפועל הן בוצעו על-ידי אחרים. בסיכום (עמ' 5-4) נאמר כי "בשנתיים האחרונות אין רקורד של עבירות תנועה רבות ולדבריה הפסיקה להשאיל את רכבה. נראה לוועדה שיש עניין של הפרעת אישיות לא קלה עם מאפיינים נרקיסיסטים ופרנואידים עם משבר קשה לפני שנתיים שטיבו לא לגמרי ברור. כל הנתונים עד כה לא מורים על הצורך להתערב ברשיון הנהיגה" (ההדגשה שלי - מ' ד'). במאמר מוסגר נציין כי הדברים בסיפה כאילו המשבר ממנו סבלה המערערת "טיבו לא לגמרי ברור", סותר את האמור לכל אורך הדוח כי המערערת סבלה מאובדן בת שמתה בנסיבות טרגיות ומות אם. האם משבר כזה טיבו לא לגמרי ברור?! אתמהה. מכל מקום, בסיום בדיקת המכון נאמר כי לפני החלטה סופית מבקשת הוועדה לעיין בפסק-דינו של שופט התעבורה וכן לקבל פרטים מהפסיכולוג עודד נווה, שטיפל בנבדקת. 7. ביום 18.1.2001, לאחר שוועדת המכון קיבלה את החומר מבית-המשפט לתעבורה ומהפסיכולוג עודד נווה, המליצה הוועדה, בראשות ד"ר מיכאל רייטר הנ"ל, על הפסקת הנהיגה של המערערת, כאשר זמן לדיון מחודש הוא כעבור שנה. נימוקי הוועדה הם כי לאחר שעיינה בחומר שהתקבל מבית-המשפט לתעבורה ומנתוני הוועדה "נראה [שפלונית] מנהלת את ענייניה לפי 'חוקים פרטיים' משלה, תוך שהיא נאבקת בכל הסובב אותה - בני משפחתה, בית המשפט, המבחינים וכד'". הוועדה לא ראתה לנכון להאמין למערערת כי עבירות התנועה נעשו על-ידי קרוביה וחבריה שקיבלו את הרכב בהשאלה, וזאת בשל הטעם הבא: "לאור המניפולטיביות הרבה שמפגינה, קשה לוועדה לקבל טיעון זה על פניו כל זמן שאין הוכחה אחרת" (נספח "ג" לערעור, בעמ' 2). על בסיס הנחה זו, "קופצת" הוועדה למסקנה לפיה "אורחה ונוהגה בכביש מעיד על אימפולסיביות, שיקול דעת מועט וכן חוסר שיפוט הולם" (שם, בעמ' 3-2). הוועדה האמורה לא פירטה את הכתוב במכתבו של המטפל במערערת מר עודד נווה, ולא כל שכן שאינה מתמודדת עם תוכנו, ומזכירה אותו בין סוגריים בלבד. וכך אומרת הוועדה בסיכום הדוח שלה (בעמ' 3): "כל הנתונים הללו מעידים (למרות המכתב של המטפל בפסיכודרמה מר עודד נווה) על הפרעת אישיות פרנואידית קשה (ואין זה מן הנמנע שהפרעה זו קשה עוד יותר עד כדי חשש למצב פסיכוטי) שאחד מביטוייה הם אי קבלת נורמות וחוקים וכתוצאה ריבוי עבירות תנועה ותאונות דרכים, ובמצב זה אין מנוס אלא מלהמליץ על הפסקה נהיגה". 8. ביום 14.3.2001 הגישה המערערת ערר על המלצת המכון לוועדת הערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (נוסח הערר לא צורף לערעור). 9. בישיבה הראשונה של ועדת הערר ביום 7.6.2001 היא מצאה בבדיקת המערערת קווים מניפולטיביים, והפנתה אותה לבדיקה במכון יעד חן. 10. בבדיקה במכון יעד חן ביום 28.6.2001 נקבע כי נהיגתה של המערערת עלולה להיות מסוכנת, ועל-כן לא מומלץ להחזיר לה את רישיון הנהיגה שלה. במסמך בחתימת מנהל המכון, אלי חן, פסיכולוג קליני מומחה בכיר (צורף כנספח "ה" לערעור) מנותחת אישיות המערערת כמי שיכולת הריכוז והקשב והזיכרון בינונית והסגנון התפישתי שלה מאופיין בתשומת לב לפרטים, אך קשה לה לבטא את התמונה בכללותה. בוחן המציאות ויכולת הטיפול שלה נמוכים. ביחסים בין אישיים ובמצבים רגשיים מורכבים - מתנבאת חוות-הדעת - כי "אין ספק שיבואו לידי ביטוי הפרעות בשיפוט המציאות. במצבים הללו, הטעונים יותר, ושבתוכם היא מרגישה חשופה יותר, באות לידי ביטוי גם הפרעות חשיבה" (שם, בעמ' 2 אמצע). כאשר מדובר ביחסה לאחר, מתארת חוות-הדעת את המערערת באופן שרמת התוקפנות שלה עצמה גבוהה והיא איננה מסוגלת לקחת על כך אחריות. היא מתקשה להתייחס לדברי האחר, עסוקה כל העת בסיפוק צרכיה שלה, על חשבון האחרים. היא משתמשת במנגנוני הגנה רבים כדי להסוות את הניכור והתוקפנות והקווים האנטי-סוציאליים שלה. בסיום חוות- הדעת נכתב כי "רמת החשדנות שלה אז עולה, החשיבה הופכת מפורקת, כמעט ברמה פסיכוטית. תפקודה פזיז, נמהר עם רמת תוקפנות גבוהה. החרדה לעומת זאת נמוכה וחסרת רגישות לצורכי האחר" (שם, בעמ' 3). 11. מאידך גיסא, באותו חודש עצמו (יוני 2001), נבדקה המערערת במשך שלושה ימים (12.6.2001; 13.6.2001; 19.6.2001) במכון אופק על-ידי הפסיכולוגית הקלינית, מדריכה בפסיכותרפיה ופסיכודאגנוסטיקה, הגב' מירי אדליסט, ושם התוצאות היו שונות, מן הקצה על הקצה. על-פי חוות-דעת זו (מצורפת לסיכומי התשובה של המערערת שהוגשו ביום 23.10.2002), "[למערערת] אישיות מגובשת ומאורגנת בבסיסה, מלווה באנרגטיות רבה. בוחן מציאות תקין, היא רגישה, אוהבת וצמאה לאהבה, תומכת וזקוקה לתמיכה, אחראית, בעלת יכולת נתינה רבה ודאגה לזולת, מסודרת ושולטת ברגשותיה, מסוגלת להפעיל ריסון ואיפוק, לשים גבולות בעת הצורך, לגייס כוחות להתמודד עם קשיים" (שם, בעמ' 3). חוות-דעת זו מתייחסת גם לתכונות שהוצגו באופן שלילי בחוות-הדעת האחרות. וכך קובעת הפסיכולוגית מירי אדליסט כי "ניכרים באישיותה קווים נרציסטים, היסטריים ופרנואידים מתונים, לא ברמה פתולוגית... לצד הסבל והכאב העמוק ניכרת יכולת התארגנות טובה, גמישות בתגובות, כוחות ואנרגיות ואהבת החיים. במובן זה החלק הנרציסטי שלה עוזר לה לגבי המשך ניהול תקין של חיי משפחה. היא מתמודדת בצורה מרשימה" (שם, בעמ' 3 למטה). ובפרק הסיום של חוות-דעת זו נאמרים דברים אלה: "מדובר באשה שמבנה אישיותה תקין. הפרעותיה הינן על רקע תאורטי ואין חורגות מהנורמטיבי, על אחת כמה יחסית לטראומות הקשות שחוותה בחייה. [המערערת] נמצאת בהתמודדות ממושכת עם דיכאון וחוויות של דחייה ופגיעה פיזית ונפשית. יתכן וההתמודדות המרשימה בדרך כלל גרמה להתחזקות קווים נרציסטים היסטריים פרנואידים באישיותה, אך לא מעבר לרמה נורמטיבית. היא אחראית, שולטת ברגשותיה, מאורגנת בתגובותיה, לעיתים נסחפת מעט אך עדיין בצורה מתואמת לסיטואציה" (שם, בעמ' 4). 12. בישיבת ועדת הערר מיום 13.9.2001 (בהרכב פרופ' נוי שלמה, פרופ' זהר ינסי, פרופ' גרינהאוס לאון) ניצבה הוועדה מול שתי חוות-הדעת הסותרות הנ"ל. הוועדה ציינה כי המערערת הגיבה על הפער בחוות-הדעת בכך שבמכון יעד נבדקה זמן קצר, בעוד במכון אופק הבדיקה הייתה מורכבת וארוכה יותר. ועדת הערר החליטה - לפי בקשת עורך-הדין של הוועדה - לדחות מתן החלטה סופית לאחר שדוח מכון יעד יימסר למערערת שתוכל להגיב עליו (גיליון הערר של הוועדה צורף כנספח "ד" לערעור). 13. מירי אדליסט ממכון אופק הסבירה במכתבה מיום 11.10.2001 את הפערים בין חוות-הדעת של אופק לזו של יעד (מכתב זה מצורף כנספח "ו" לערעור). תחילה, מוצג זה מול זה תהליך הבדיקה ומשך הבדיקה: בעוד שבמכון אופק נערכה שיחה עם המערערת ביום אחד והבדיקות המקיפות במכון אופק (כולל בדיקות כישורים שכליים ומרכיבים אישיותיים - רורשאך; T.A.T - 14 לוחות; ציורים; בנדר) נערכו ביום למחרת, במכון יעד היה הכול מרוכז יחד ביום אחד ובזמן קצר מאוד. אשר להתנהגות הנבדקת - היות ומכון אופק הוא ניטרלי, הוא היה יותר נוח לנבדקת, ובנוסף לכך גישתה של מירי אדליסט הייתה כזו אשר נתנה אפשרות לנבדקת לבטא את עצמה; מאידך גיסא, במכון יעד הייתה הנבדקת בלחץ נפשי ובדאגה, בשל היות מכון זה קשור למכון לבטיחות בדרכים. עיקר מכתבה של הפסיכולוגית מירי אדליסט הוקדש להבדלים בתוכן של שתי חוות- הדעת, כאשר כל טיעון של הפסיכולוגית מבוסס על ניתוח תשובותיה של הנבדקת על-פי המבחנים והתמונות. הפסיכולוגית קובעת כי המערערת עושה שימוש בחשיבה, וחשיבתה היא הגיונית. אכן, בוחן המציאות מעט נמוך, אך לא נמצאה "חשיבה מפורקת" או הפרעות בחשיבה, כנטען על-ידי מכון יעד. כמו כן לא ניכרו בנבדקת הפרעות בריכוז. אומנם הייתה לה נטייה להיסחף לפעמים, אולם לא בצורה קיצונית או קיצונית פתולוגית. הפסיכולוגית מירי אדליסט קובעת כי למערערת יש רגישות לזולת ולצרכי הזולת, כפי שהדבר ניכר הן מהתנהגותה הגלויה בבדיקות והן מהחומר ההשלכתי, אשר מהם נובע גם כי המערערת פועלת עם בקרה ופיקוח עצמי. גם לגבי הדחפים והרגשות חולקת פסיכולוגית זו על האמור בחוות-הדעת של יעד. וכך אומרת גב' מירי אדליסט בחלק האחרון של מכתבה (שם, בעמ' 3): "מיגוון הרגשות והדחפים של [המערערת] הכוללים אהבה, תסכול, דאגה, עצב, תוקפנות, חשדנות, מין וכו' הינם תחת שליטה. כפי שהראתה הבדיקה שערכתי לה, היא נמצאת במגע עם רגשותיה ונותנת להם ביטוי בדרך כלל באופן מבוקר. הערכים שנמדדו ברורשאך, שמשקפים שליטה ברגש, הינם בטווחי הנורמה. לא היתה עדות בבדיקה שערכתי לכך שהיא נמצאת בתוך 'שדה קרב'. [המערערת] איננה האיש שיסכן במכוון חיי אנשים על הכביש, גם לא במצבי לחץ. יתכן שהבדיקה החלקית שנערכה במכון 'יעד', נתנה תמונה לא מאוזנת שהחמירה עם הנבדקת". 14. ועדת הערר ביקשה את תגובת מכון יעד למכתבה הנ"ל של מירי אדליסט ממכון אופק. מנהל מכון יעד השיב במכתב קצר ביום 15.1.2002 (נספח "ט" לערעור) כי לא שינה את עמדתו גם לאחר עיון בחוות-הדעת של מכון אופק והוא נשאר איתן בדעתו שלא להמליץ על מתן רישיון הנהיגה למערערת. אין במכתב זה כל התייחסות פרטנית לאף אחד מנימוקיה של הפסיכולוגית מירי אדליסט במכתבה הנ"ל (שתמציתו הובאה בפיסקה הקודמת); כמו כן לא מצאנו במכתב מכון יעד כל התמודדות עם תוצאות המבדקים שערך מכון אופק למערערת, ולא כל שכן שלא הוצגו בפנינו מבחנים כלשהם שנערכו - אם נערכו - על-ידי מכון יעד, שהניבו תוצאות אחרות או שונות מהמבחנים שנערכו למערערת במכון אופק. 15. בנוסף לכך, הגישה המערערת לוועדת הערר שתי חוות-דעת של רופאות משפחה, אשר מכירות את המערערת ואת הטיפול שטיפלה באמה החולה. ד"ר חנה רודניצקה מציינת בחוות-דעתה הרפואית מיום 18.10.2001 (נספח "ז" לערעור) כי קראה את דוח מכון יעד ונדהמה מתיאור הנבדקת בו. היא מדגישה כי המערערת אינה תוקפנית וחסרת רגישות, אלא להיפך. ד"ר רודניצקה מדגישה את דאגתה של המערערת לאימה ולנשים נוספות, והיא מסכמת ואומרת כי "מתוך ההכרות האישית שלי רבת השנים ומתוך ניסיוני המקצועי רב השנים וגם מתוך נסיעות עם [המערערת], אני יכולה להגיד בבטחה שהיא הינה אישה אחראית ובעלת כושר שיפוט גבוה ומתמצאת היטב בסביבה ונהיגתה הינה מקצועית, אחראית ומיומנת ואין כל סיבה לשלול את רשיונה" (בעמ' 2, לנספח "ז" לערעור). ד"ר דורי פרלה היא רופאת המשפחה שטיפלה באימה של המערערת. רופאה זו מזכירה את מסירותה הרבה של המערערת ומציינת כי בנוגע לדוח יעד לפיו, כביכול, תפקודה של המערערת פזיז, נמהר עם רמת תוקפנות גבוהה, המצב שונה לחלוטין, ובלשונה "הדבר בכלל לא מתחבר [למערערת] לאור התושייה הגבוהה והשיפוט הנכון שלה. לא פעם הצילה את אמה ז"ל ממוות ותיפקדה ברגעי לחץ, תוך טיפול וחשיבה נכונה ובכך מנעה את מות האמא ז"ל" (עמ' 1 לנספח "ח" לערעור). ובפרק הסיכום של חוות-דעתה היא קובעת כי "מתוך ההיכרות רבת השנים שלי ומתוך נסיוני רב השנים אני יכולה לציין שהיא אישה אחראית, אינטלגנטית ובעלת כושר שיפוט גבוה ומתמצת היטב בסביבה, אדיבה מאוד, אחראית ביותר, וכל דבר שנתבקשה לעשות עושה מכל הלב ומרצון לעזור. לאור האמור לעיל אודה לכם במידה ותאפשרו [למערערת] לקבל את רישיון הנהיגה, מאחר וזה חיוני לה הן מבחינתה הכלכלית והן בנושא פרנסתה, מה גם שהרכב שברשותה הוא רכב רפואי ומונע ממנה לעשות דברים שעשתה עד לפני השלילה, לטייל עם ארבעת נכדיה. אודה על שיתוף הפעולה מצידכם על מנת לחסוך ממנה סבל מיותר" (בעמ' 2 לנספח "ח" לערעור). 16. ביום 13.1.2002 ניתנה על-ידי ועדת הערר (בהרכב הפרופסורים שני, נוי, זוהר) החלטה קצרה בכתב יד, שבה נאמר (נספח "י" לערעור): "הוועדה עיינה במכתב התשובה של הפסיכולוגית מירי אדליסט ממכון אופק מתאריך 11.10.01 וטסטים הפסיכודיאגנוסטיים שבוצעו במכון יעד. לאור תגובתה ביקשנו התייחסות בכתב ממכון יעד בשנית. מצ"ב תגובתם מ-15.1.02 השוללת לאחר עיון נוסף את מתן הרשיון לאור בדיקה חוזרת של הנתונים. לאור האמור לעיל, הוועדה מחליטה לדחות את הערר בהתבסס על בדיקתה וכן הטסטים לעיל". ההליכים בבית-משפט זה 17. על החלטתה הנ"ל של ועדת הערר הוגש תחילה, ביום 4.4.2002, על-ידי המערערת, הליך של הודעת ערעור לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים. 18. כאשר הגיע תיק זה לפניי, החלטתי ביום י"א באייר תשס"ב (23.4.2002) כי על המערערת להגיש ערעור מינהלי על-פי סעיף 2 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן גם החוק), ועל-פי סעיף 5(2) לחוק, כאשר על הערעור יחולו גם הוראות הפרק השלישי של תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. 19. על-פי החלטתי הנ"ל, הגישה המערערת ביום 4.6.2002 הודעת ערעור מתוקנת לבית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. לאחר מכן, הגישו באי- כוח שני הצדדים עיקרי טיעון, כפי שנקבע בהחלטה הנ"ל. 20. בישיבת קדם המשפט ביום 11.7.2002 הצעתי לצדדים כי: "ימונה פסיכולוג המקובל על בית המשפט אשר ייתן חוות דעת בתיק זה כאשר יהיו בפניו כל חוות הדעת והחומר הרפואי והפסיכולוגי שהיה בפני הוועדה, כאשר אותו פסיכולוג יהיה רשאי לערוך לעוררת מבדקים, מבחנים, וכל אמצעי אחר אשר לדעתו יש בו כדי לסייע לו לגבש עמדה ביחס למצבה של העוררת ומידת מסוכנותה, או אי מסוכנותה, להחזיק רשיון נהיגה ולנהוג ברכב". 21. בא-כוח המערערת הסכים להצעה זו ואף הכריז בשם מרשתו - שנכחה בדיון - כי היא מוכנה להיבדק על-ידי אותו מומחה ולוותר על הסודיות הרפואית. 22. באת-כוח המשיב, עורכת-דין פואה, הודיעה לבית-המשפט כי איננה מסכימה להצעת בית-המשפט, ולדבריה אין צורך במומחה נוסף, כי "אין טעם שנבדוק את העניין הזה שוב, אני לא חושבת שאקבל תשובה אחרת" (בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.7.2002, שורות 14-12). 23. לאחר מכן ניתנה על-ידיי, בו ביום - ב' באב תשס"ב (11.7.2002) - החלטה זו: "החלטה 1. לאור רגישות הנושא והשלכותיו הן ביחס לעוררת עצמה והן ביחס לציבור בכללותו המשתמש בדרך, סברתי כי מן הראוי שעניינה של העוררת יבדק ע"י מומחה, פסיכולוג קליני, אשר יתן חוות דעת בנדון. 2. אני ממנה בזה את ד"ר ליטמן, מרח' החלוץ ירושלים. 3. ד"ר ליטמן יקבל את כל החומר בדרך הבאה: ב"כ העוררת ישלח לד"ר ליטמן מכתב לוואי אליו יצורף כל החומר עם העתק לב"כ המשיב. אם ב"כ המשיב סבורה כי לא נמסר לד"ר ליטמן כל החומר, היא רשאית לשלוח לד"ר ליטמן חומר נוסף עם העתק לב"כ העוררת. המצאת חומר זו תבוצע תוך 30 יום. המומחה ייתן חוות דעתו תוך 30 יום נוספים. 4. בשלב זה, תישא העוררת בעלות ד"ר ליטמן, כאשר ברור כי הוא מומחה מטעם בית המשפט. בסיום ההליך, אקבע כיצד יחולק, אם בכלל, התשלום ששילמה העוררת לד"ר ליטמן. 5. אני קובע קדם משפט נוסף בערעור זה לאחר קבלת חוות דעת ד"ר ליטמן ליום רביעי כ"ו תשרי תשס"ג (2.10.02) שעה 09.00". 24. בא-כוח המשיב, עורך-דין רגב, לא השלים עם החלטת מינוי המומחה והגיש ביום 30.7.2002 "בקשה דחופה מטעם המשיבה לעיון מחודש בהחלטת בית-משפט מיום 11.7.02". בבקשה זו מציין בא-כוח המדינה כי בית-המשפט נעדר סמכות למנות מומחה מטעמו, ואף הוסיף כי בעקבות בירור שעשה "מעולם לא הפנה בית המשפט את המערער לחוקר או למומחה חיצוני מהשוק הפרטי או האחר, ושמונו לשם כך על ידי בית המשפט עצמו" (סעיף 10 לבקשה). 25. ביקשתי את תגובת הצד שכנגד עד 1.9.2002 (החלטה מיום כ"ז באב תשס"ב (5.8.2002)), שבה גם ציינתי כי המומחה שמיניתי היה בעבר עובד מדינה בכיר, שמילא תפקידים רבים במערכת השלטונית, הכוללים, בין היתר, את התפקיד של הפסיכיאטר הראשי במשרד הבריאות. 26. לאחר קבלת החלטה זו, פנה בא-כוח המשיב שוב לבית-המשפט, והפעם בבקשה לעכב את ביצוע החלטת בית-המשפט בדבר תחילת עבודתו של המומחה. דחיתי בקשה זו בהחלטה מיום ד' באלול תשס"ב (12.8.2002), אשר בה קבעתי כי לאחר קבלת חוות- דעת המומחה יהיה רשאי כל צד לטעון טענותיו, כולל טענות המדינה כי אין מקום למינויו של המומחה. 27. תגובת המערערת לבקשת המשיבה לעיון מחדש בהחלטתי למינוי המומחה הוגשה לבית-משפט זה ביום 26.8.2002. אין המקום בשלב זה לדון בכל האמור בה, שכן לגבי עיקר הדברים אדרש להלן. לאור תגובה זו, תוך אימוץ נימוקי המערערת, דחיתי את בקשת המשיבה לביטול מינוי המומחה (החלטה מיום י"ט באלול תשס"ב (27.8.2002)). 28. ביום 25.9.2002 הוגשה לבית-המשפט חוות-דעתו המקיפה (10 עמ') של ד"ר שלום ליטמן. חוות-דעת זו מבוססת על עיון בכל החומר שיש בתיק ועל 5 פגישות שקיים המומחה עם המערערת ובה גם עימת אותה עם החומר הקיים של שני המכונים. המומחה פנה למכון יעד בבקשה לקבל את החומר הגולמי ששימש בסיס לחוות-הדעת של מעון יעד, אך מכון יעד סירב לתת למומחה שמונה על-ידי בית-המשפט - ד"ר שלום ליטמן - את החומר בנימוק הטכני "אין אנו נוהגים לשלוח את החומר הגולמי של האבחונים הנעשים במכוננו", והוסיף כי "אשמח לשלוח לך העתק של הדו"ח ביום שתשלח לי מסמך המאשר ויתור סודיות חתום על ידי [המערערת]", וזאת על אף שד"ר ליטמן שלח למכון יעד את פרוטוקול בית-המשפט בו נאמר במפורש כי המערערת מוותרת על סודיות רפואית (ראה גם פיסקה 21 לעיל). מבלי קשר לכל נושא אחר, קשה להבין כיצד מכון יעד, אשר מועסק על-ידי המשיב, אינו מוכן לפעול על-פי החלטות בית-משפט, ומסרב למסור למומחה מטעם בית-משפט את החומר הדרוש לו לצורך הכנת חוות-דעתו. מסקנת ד"ר ליטמן הייתה: "לא מצאתי פגם באישיות של הנבדקת שיצדיק פסילת רשיון נהיגה. אין הפרעות הן בציר של האבחנה העיקרית (ציר ראשון של קלסיפיקציה של DSMIV) וגם לא בציר השני (הפרעות אישיות) שיצדיקו המשך פסילת הרשיון... אינני רואה את [המערערת] כמסוכנת בנהיגה" (שם, בעמ' 10). לנימוקיו המפורטים של ד"ר ליטמן ניזקק גם להלן (פיסקאות 94-88), ועל-כן אין צורך לפרטם פעמיים. 29. לקראת הדיון שנקבע, הודיע עורך-דין רגב, עוזר פרקליט המחוז - בהודעה בכתב - ביום כ"ה בתשרי תשס"ג (1.10.2002) כי המשיב איננו מתכוון לחקור את ד"ר ליטמן. בנוסף לכך, טען כי עדיפים 3 הפסיכיאטרים חברי ועדת הערר על פני ד"ר ליטמן. בהמשך טוען בא-כוח המדינה כי "ד"ר ליטמן, בכל הכבוד, אינו נוירופסיכולוג, אלא קלינאי וממילא אין לו את הכשירות הישירה והספציפית, כדי להעריך את ממצאי המכון ולהעריך את כשירותה של המערערת בכל מה שקשור לניתוח 'הטסטים' שבוצעו במכון ובהמשך לקביעת כשירותה לנהיגה". בהודעתו הנ"ל של עוזר פרקליט המחוז, גם הוצגה תמיהה המתייחסת לחוות-דעתו של ד"ר ליטמן: קבלת דבריה של המערערת כי בחלק מן המקרים בהם היו עבירות נהגו ברכב אחרים, דבר שלדברי בא-כוח המדינה סותר הכרעות פליליות. אך עיקר ההודעה היא כי "במסגרת מתאימה", כלשון ההודעה, "יש להמשיך ולבחון עניין זה, אפשר ע"י הגשת ערעור באשר להחלטות שנתן בית-המשפט הנכבד בעניין מינוי המומחה מטעמו, כתחליף למנגנוני הבדיקה והקביעה של הרשות". גם בסיום ההודעה לא שוכח נציג המדינה להזכיר כי "אנו ערים לכך שבית המשפט לא קיבל את עמדתנו ומכבדים את הכרעתו, בכפוף כאמור, לאפשרות של מיצוי ההליך". למותר לציין כי אין בית-משפט זה כופה על צד לנקוט טקטיקה זו או אחרת. ברם, חזקה על בא-כוח המדינה כי הוא מבין כי אי-חקירת המומחה על-ידיו, בהליך בפני בית-המשפט המחוזי, משמעותה היא כי אין כל מניעה לבית-המשפט המחוזי לאמץ את תוכן חוות-דעתו של המומחה. ואכן, כפי שנראה להלן, תוצאת ערעור זה מתבססת, במידה לא מבוטלת, על חוות-דעת זו, כאשר להלן (פיסקאות 87-86) נדון גם בכושרו ובמומחיותו של ד"ר ליטמן, לאור טענות בא-כוח המשיבה גם בסוגיה זו. 30. בדיון ביום 2.10.2002 ביקש בא-כוח המערערת לאמץ את חוות-דעתו של המומחה ד"ר ליטמן ולתת למרשתו את רישיון הנהיגה. בא-כוח המדינה חזר על עמדתו שהובעה בהודעה הנ"ל (ראה הרישא של הפיסקה הקודמת). בהיעדר בקשה לחקור את המומחה, ביקשו הצדדים להשלים טיעוניהם, ועל-כן הוריתי על הגשת סיכומים בכתב (ראה החלטתי מיום כ"ו בתשרי תשס"ג (2.10.2002), בעמ' 5 לפרוטוקול). 31. הצדדים הגישו סיכומיהם: תחילה המערערת, ועל כך השיבה המדינה ולבסוף השלימה, בתגובה, המערערת. סיכומים אלה הינם בנוסף לעיקרי הטיעון שהוגשו על- ידי שני הצדדים, לפני שמונה המומחה ד"ר ליטמן. חומר זה שימש בסיס לפסק-הדין, ואליו נתייחס להלן. הנושאים הטעונים הכרעה 32. הנושאים אשר יש להכריע בהם בערעור זה, הם אלו: (א) סמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים למנות מומחה, בכלל, ובתיק זה, בפרט. (ב) היקף שיקול-הדעת של בית-המשפט לעניינים מינהליים בביקורתו השיפוטית על החלטות של רשות הרישוי ושל ועדת הערר, תוך התייחסות לשלילת רישיון נהיגה קיים. (ג) משמעות החלפת החברים בוועדת הערר. (ד) יישום הכללים הללו, כולל ניתוח חוות-דעתו של ד"ר ליטמן, על נסיבותיו של תיק זה. מינוי מומחה 33. אדון תחילה בטענה של המשיבה לפיה אין לבית-המשפט המחוזי, אשר יושב כערכאת ערעור מינהלית, סמכות למנות מומחים, שכן כל תפקידו לבדוק הוא רק שאלות משפטיות אשר עולות בדיון, ובית-המשפט יתערב רק אם החלטת הרשות המינהלית חורגת מתחום הסבירות. בסיפה של הטענה אדון בפרק הבא. ועתה, נפנה לדון בשאלת הסמכות של בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, למנות מומחה. 34. סוגיית מינוי מומחים על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים, לא זכתה, למיטב ידיעתי, להתייחסות בפסיקה, וגם באי-כוח הצדדים לא הביאו אסמכתה ישירה בעניין זה. לפנינו אפוא קרקע בתולה, שניתן - ולדעתי מן הראוי - לחרוש בה חריש ראשוני. 35. אליבא דאמת גם בפסיקת בג"ץ לא מצאנו דיון בסוגיה זו. מה עניין בג"ץ להכא? סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, קובע כי "בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". ואכן, מכוח סעיף זה, נקבע, למשל, כי החובה לבוא לבית-משפט בידיים נקיות, שמקורה בבג"ץ, חלה גם על בית-משפט לעניינים מינהליים (ראה: פסק-דיני בעת"מ (י - ם) 604/02 יעדים תיור בע"מ נ' מדינת ישראל [21], בעמ' 509 ואילך; פסק-דין זה אושר בבית-המשפט העליון בפסק-דין קצרצר, בו נקבע כי מסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט המחוזי מקובלות על בית-המשפט העליון - עע"מ 8562/02 יעדים תיור בע"מ נ' מדינת ישראל [1], מפי כבוד השופטים ד' דורנר, י' אנגלרד, א' גרוניס). בתי-המשפט המינהליים הינם, למעשה, בג"ץ לכל דבר, שכן מטרת החוק, כלשון מציעיו, היא "...להוות מנגנון להעברת סמכויות מבית המשפט... גבוה לצדק... לבתי המשפט המחוזיים, אשר בדונם בענינים אלה יישבו כבית משפט לענינים מינהליים" (הצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-1999, בעמ' 2). 36. בספרות העוסקת בבתי-המשפט המינהליים - והיא מועטה - לא מצאתי דיון ספציפי בסמכות בית-משפט מינהלי למינוי מומחים. כך, למשל, נעדר נושא זה כלל גם בספרו החדש של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [28], המקדיש לבתי-המשפט המינהליים פרק שלם (שם, בעמ' 627-617), ולא מצאנו בו מילה אחת על הסוגיה שבפנינו. 37. בספרות העוסקת בסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק מצאנו דיון כללי על סמכויות העזר של בית-המשפט הגבוה לצדק, אך גם שם לא הייתה התייחסות ספציפית למינוי מומחים. ר' הר-זהב בספרו סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק [29], בעמ' 98 ואילך, רואה בתקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין בבג"ץ), "צינור" לייבוא מתקנות סדר הדין האזרחי לבג"ץ, שכן התקנה בתקנות סדר הדין בבג"ץ קובעת כי "בכל ענין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי". ובהמשך, מובאות דוגמאות בתחום סדרי הדין, כגון: הארכת מועד; פסיקת הוצאות; מתן פסק-דין הצהרתי (שם [29], בעמ' 100-98). הנושא הקרוב ביותר לענייננו, ואשר עליו התבסס גם בא-כוח המערערת, עורך-דין חגי, הוא בג"ץ 884/86 הוועד המקומי נוה-זוהר נ' שר הפנים [2], בעמ' 449, בו קובע בית-המשפט העליון (מפי השופט גולדברג, לו הסכימו המשנה לנשיא השופט מ' אלון והשופטת נתניהו) כי באמצעות תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבג"ץ ניתן להפעיל בבג"ץ את תקנה 123(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ולהורות על עריכת חקירה, כולל מינוי חוקרים, ככל שיראה לבג"ץ (וראה גם הר-זהב בספרו הנ"ל [29]). 38. מינוי מומחה, דומה מאוד למינוי חוקר, ואף מוצדק יותר, שהרי מדובר במומחה מתחום הרפואה ו"...אך הגיוני היה שבית-המשפט יבקש להסתייע במומחה מטעמו על-מנת לפלס את דרכו בסבך חוות-הדעת הנוגדות שהונחו בפניו על-ידי בעלי-הדין, ואשר עוסקות בסוגיה רפואית שבירורה דורש ידע מקצועי ומיומנות שאינם נחלתו של כל שופט" (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא [3], בעמ' 948 מול אות השוליים ד, על בסיס תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, וראה גם גורן בספרו הנ"ל [28], בעמ' 190). 39. ראוי להזכיר כי בעבר מינוי מומחה מטעם בית-משפט היה מותנה בהסכמת בעל הדין. דרישת ההסכמה, בתקנות סדר הדין האזרחי בוטלה, וכיום, בתחום המשפט האזרחי, מוסמך גם מוסמך בית-המשפט למנות מומחה, על-פי שיקול-דעתו, ובמיוחד לצורך הכרעה בין מומחים שכל צד הביא כדי לתמוך בדעתו (ראה גורן בספרו הנ"ל [28], בעמ' 189). להשלמת התמונה נזכיר כי בתחום אחד - פיצויים בגין תאונות דרכים - מומחה ממונה רק על-ידי בית-המשפט, ולצדדים אין אפשרות להביא מומחים מטעמם; ראה סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986. וכן ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [30], בעמ' 499, 540-502; גורן בספרו הנ"ל [28], בעמ' 213 ואילך. 40. מצאנו את הדרך הטכנית - סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ותקנה 20 (ב) לתקנות סדר הדין בבג"ץ - המאפשרת למנות מומחים בבית-המשפט לעניינים מינהליים. אך מקובלנו כי הכלל הפרשני המרכזי הוא החתירה לתכלית החקיקתית ולא הפרשנות המילולית. עמדתנו היא כי אם אכן יש כוונה להעביר את השיפוט מינהלי לערכאות השיפוטיות הרגילות, מן הראוי לתת להם את הכלים הדיוניים להכריע בנושאים שבפניהם, בדומה ליתר המשפטים אשר בהם עוסק בית-המשפט המחוזי. אחת ממטרות המשנה של העברת סמכויותיו בתחום המשפט המינהלי מבג"ץ לבית-המשפט המחוזי הוא לאפשר במסגרת ההליך המינהלי לחקור עדים ולשמוע ראיות, דברים שבג"ץ אינו נוהג לעשות (על-אף שיש לו סמכות פורמאלית לכך). כדי להשיג מטרה זו אין די בזכות לחקור חקירה נגדית את המצהירים. לעתים - כמו במקרה זה - מינוי מומחה מטעם בית-משפט הוא כלי עזר חשוב ואף חיוני להכרעה של בית-המשפט. מכאן, שהמדיניות השיפוטית הראויה והצורך להכריע בסכסוך, במיוחד כאשר יש בפני בית-משפט חוות-דעת מקצועיות סותרות, מחייבות להטות את הכף הפרשנית לעבר מתן הסמכות לבית-המשפט למנות מומחים. 41. אין מקום בשלב כה ראשוני של קיום בתי-המשפט לעניינים מינהליים לשער מהם הכללים שיתפתחו ביחס למינוי מומחים, ואני מאמין כי ההלכה בסוגיה זו תעוצב בהדרגה, מתיק לתיק, כאשר תרומתו של פסק-דין זה תהיה בהצגת הנושא וההכרעה החיובית בדבר מינוי מומחה מטעם בית-המשפט. יתכן ובעתיד תיערך הבחנה בין דיון בעתירה מינהלית נגד החלטה של רשות (על-פי סעיף 5(1) לחוק), ובמקרה זה תהיה מגמה להמעיט יחסית במינוי מומחה מטעם בית-משפט, כי קיימת חזקה לפיה הרשות השלטונית בהחלטתה המינהלית התבססה על מומחים מקצועיים, ובית-המשפט, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות המינהל הציבורי, לא יטה להתערב בהחלטותיה (ראה והשווה את פסקי-הדין שהובאו על-ידי בא-כוח המשיב, עורך-דין רגב, כגון בג"ץ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת [4]). מאידך גיסא, בערעור על החלטה מינהלית, הנוגעת בעניינו של פלוני, שזכויותיו עלולות להיפגע באופן ישיר, כאשר סמכות בית-המשפט המינהלי היא על-פי סעיף 5(2) לחוק הנ"ל, בשל החשש לפגיעה בזכויות האישיות של המערער ניתן לשער כי נטיית בית-המשפט לכיוון מינוי המומחה תהיה חיובית יותר, תוך פתיחת הלב לשמוע דברים של אותו מומחה שימונה על-ידי בית-המשפט. 42. ראוי לציין כי גם במקרים אחרים, שאינם עניינים אזרחיים "טהורים" מצאנו לא אחת כי בית-משפט מינה מומחה מטעמו להכריע בנושא קשה שניצב לפניו. כך, למשל, כאשר התעוררה בפני בית-המשפט המחוזי, בשיבתו בערעור על החלטת ועדת ערעורים, כאשר הצדדים לדיון היו אלמנת נכה צה"ל וקצין התגמולים, והשאלה שהתעוררה הייתה האם נכה צה"ל שנפצע במבצע כאראמה (שהיה בשנת 1968) ונפטר בשנת 1998, נפטר עקב נכותו הצבאית, אם לאו, והיו בפני ועדת הערעורים חוות-דעת רפואיות סותרות, מינה בית- המשפט המחוזי בירושלים כמומחה מנהל מחלקה של בית-חולים מרכזי, כדי להכריע בנושא. 43. מסקנתנו בפרק זה היא כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך למנות מומחה מטעמו. כמו כן, במקרה בו קיימות חוות-דעת הסותרות באופן קוטבי זו את זו, מן הראוי להיזקק לחוות-דעתו של מומחה בשיעור קומה, אשר יוכל לסייע לבית- המשפט. לכן, מינויו של ד"ר שלום ליטמן הוא חוקי ותקף, ואני דוחה את טענות המשיב בנושא זה. היקף שיקול-הדעת של בית-המשפט בסוגיית פסלות אדם מלהחזיק רישיון נהיגה 44. הפרק השישי לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה או פקודת התעבורה), שכותרתו "פסילת רשיון ואיסור שימוש ברכב" מסדיר נושא זה, כאשר הסמכות הראשונה לפסול רישיון נהיגה נתונה לבית-המשפט, לאחר הרשעה בעבירת תעבורה, כאחד מהעונשים אשר רשאי בית-משפט להטיל על העבריין המורשע (סעיף 35 לפקודה). בהמשך - סעיף 36 לפקודה - נקבעו הוראות בדבר פסילה על תנאי (הדומות להסדר שנקבע ביחס למאסר על תנאי), וכן כללים העוסקים בפסילה לתקופה מינימלית למי שעובר עבירות שונות (סעיף 36ב לפקודה ואילך). פרט לבית-משפט, הוסמך גם קצין משטרה להורות על פסילה מינהלית של רישיון נהיגה לתקופה קצרה עד לגמר הדיון, אך הדבר כפוף לביקורת בית-המשפט (סעיפים 50-47 לפקודה; הפיקוח השיפוטי מגיע בערר עד לבית-המשפט העליון וראה לדוגמה לאחרונה בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל [5], והפסיקה המצוטטת שם). החל מסעיף 51 לפקודה מוסדרת פסילת רישיון נהיגה עקב היעדר כושר רפואי, כאשר שם הסמכות המקורית נתונה לרשות הרישוי, והפיקוח המשפטי נתון לבית-משפט. אם טעם הפסילה הוא רפואי, סעיף 55א לפקודה קובע את ההסדרים הבאים: "א. רשות הרישוי תמנה בהודעה ברשומות רופאים מוסמכים לענין מתן אישור רפואי לנהיגה. ב. מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור, תוך זמן שייקבע בתקנות, לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות. ג. המותב והיושב ראש של כל ועדת ערר רפואית ייקבעו בדרך שתיקבע בתקנות. ד. לא יוגש ערעור לפי סעיף 55 על החלטת רשות הרישוי לפני סעיף 51 שניתנה מטעמים של כשירות רפואית אלא לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית בערר על החלטת הרופא המוסמך, ולענין זה יימנה הזמן להגשת הערעור מיום שהודיעו לבעל הרשיון את ההחלטה של ועדת הערר הרפואית". 45. סעיף 55 לפקודה שכותרתו: "זכות ערעור על החלטה לפי הסעיפים 54-51" קובע כדלקמן: "(א) בעל רשיון שהוחלט עליו לפי הסעיפים 54-51 רשאי, תוך 10 ימים מיום שהודיעו לו על ההחלטה, לערער לפני בית המשפט המחוזי שבאזור מגוריו הוא יושב, ובית המשפט רשאי לאשר את ההחלטה, לשנותה או לבטלה. (א1) על אף האמור בסעיף קטן (א) ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), יהיה בשאלות משפטיות בלבד. (ב) הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע החלטה, אולם אם לא ניתן פסק דין בערעור תוך 90 יום מיום ההחלטה ולא הורה בית המשפט הוראה אחרת, יופסק ביצועה עד שיינתן פסק דין בערעור. (ג) אין ערעור על צו או פסק דין של בית משפט מחוזי שניתן לפי סעיף זה. (ד) שר המשפטים יקבע את סדרי הדין, בערעור על פי סעיף זה". 46. פרט להוראות בפקודת התעבורה יש בסוגיה שלפנינו הוראות פרטניות יותר בתקנות התעבורה. תקנה 194 לתקנות התעבורה קובעת את סמכויות הרופא המוסמך לאשר כי המבקש כשיר מבחינת בריאותו לנהוג ברכב. תקנה 195 לתקנות התעבורה, המסדירה את הקמת ועדת ערר, קובעת דברים אלה: "א. מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה את עצמו נפגע מהחלטת הרופא המוסמך, רשאי לערור בפני ועדת ערר תוך 30 ימים מיום שהודעה לו ההחלטה האמורה. ב. ועדת הערר תפעל במותבים של שלושה רופאים; חברי המותב והיושב ראש שלו ייקבעו בידי יושב ראש הועדה מתוך הרשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות". התקנה הבאה, תקנה 195א(א) לתקנות התעבורה, שכותרתה "החלטות ועדת הערר" קובעת לאמור: "ועדת ערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך (להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן - בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין". 47. יש לזכור כי פרט לפקודת התעבורה ותקנות התעבורה, שעיקרי הוראותיהן בסוגייתנו הוזכרו לעיל, יש תקנות מיוחדות העוסקות בסמכויות ועדת ערר ושם נאמר כי בהיעדר הוראה ספציפית אחרת יחולו תקנות סדר הדין האזרחי (ראה תקנה 8 לתקנות התעבורה (סדרי הדין בערעור לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה), תש"ם-1980); בכך הוכחה נוספת כי ניתן למנות מומחים, כאמור בפרק הקודם, שהרי אם ועדת הערר רשאית לעשות כן, בית-המשפט המפקח עליה, מוסמך אף הוא למנות מומחים. 48. שאלת שיקול-הדעת של הוועדה והיקף הביקורת השיפוטית של בית-המשפט על ועדת ערר שנויה במחלוקת בין הצדדים. טענת המשיבה, המדינה, היא כי בשל המילים האמורות בסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, שם נאמר כי הערעור על החלטת רשות הרישוי לאחר שניתנה החלטה של ועדה רפואית "...יהיה בשאלות משפטיות בלבד", היקף הביקורת השיפוטית מצומצם ומוגבל אך ורק לנושאים משפטיים. מאידך גיסא, טוען בא-כוח המערערת כי בית-המשפט חייב להפעיל ביקורת שיפוטית כאשר החלטת הוועדה אינה סבירה, וגדרי אי-הסבירות - רחבים הם. 49. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסיקה שהוגשה על-ידי הצדדים, הגעתי למסקנה כי היקף הביקורת השיפוטית במקרה שלפנינו הינו לא פחות מאשר היקף ביקורת מכוח עילת אי-הסבירות, אך כפי שאפרט להלן נראה לי שיש להרחיב את היקף הביקורת השיפוטית, מהטעמים שאפרט להלן. 50. ככל שמדובר בהיקף הביקורת מכוח עילת אי-הסבירות, מצויים בפנינו מגוון כללים בפסיקה של בית-המשפט העליון (ראה למשל: בג"ץ 156/75 דקה נ' שר התחבורה [6]; בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור (להלן - פרשת דפי זהב [7]); בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון (להלן - פרשת רסלר [8]), במיוחד בעמ' 483-479; בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה (להלן - פרשת ז'רז'בסקי [9]), בעמ' 858-857), אשר יושמו גם ביחס לסמכויות בית-המשפט המחוזי בביקורתו השיפוטית על החלטות ועדת ערר בנושא רישיון נהיגה, ראה ע"ש (ב"ש) 4/93 פרטוק נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי [22] (מפי השופט א' ריבלין, לימים שופט בית-המשפט העליון). 51. בפרשות דפי זהב [7], רסלר [8] ולאחריהן בפרשת ז'רז'בסקי [9] מפתח השופט ברק את עילת הביקורת השיפוטית הקרויה היעדר סבירות. עמדתו של השופט ברק, המשקפת כיום את עמדתו של בית-המשפט העליון, היא כי כאשר רשות שלטונית כלשהי או כל גוף מקבל סמכות מידי המחוקק, עליו להפעילה בסבירות. סבירות פירושה הפעלת מערכת איזונים בין כל השיקולים השונים. השופט ברק מדגיש כי אין מדובר ביעילות גרידא, שמטרתה השגת מטרות ותכליות מעשיות, אלא הפעלת מערכת איזונים שמביאה בחשבון את אותם ערכים של כל חלופה וחלופה והצורך לשמר את אותם ערכים אשר השיטה המשפטית קובעת כי הם ראויים להגנה (וראה גם י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [31], בעמ' 763 ואילך). 52. בפרשת ז'רז'בסקי [9] מזכיר השופט ברק כי כוחה של הרשות השופטת הוא לבדוק את סבירותו של כל בעל מקצוע ואף משתמש בדוגמא הקרובה לענייננו, והיא כוחה וסמכותה של המערכת השיפוטית לבדוק את סבירותן של ההחלטות הרפואיות. ואלו דבריו (שם [9], בעמ' 858): "מדוע כוחו של שופט במותניו לקבוע את סבירות התנהגותו של רופא מומחה...? תשובתי היא זו: כוחנו ביכולתנו להבין שיקולים שהמומחיות בהם נתונה לאחרים, וגבורתנו בכישורינו להעריך את המשקל היחסי שיש לתת לשיקולים אלה על רקע המבנה הנורמאטיבי והשיטתי ועל בסיס עקרונות היסוד של השיטה. הבנה זו של השיקולים וכישרון זה ליתן להם את המשקל הראוי הם המומחיות שלנו כשופטים. זה לחם חוקנו". 53. יש לזכור כי דברים אלה התייחסו לכל החלטה מינהלית, אשר חייבת לעבור את מבחן הסבירות. למקרה שלפנינו יש תכונה בעלת חשיבות רבה: אין מדובר בקבלת רישיון חדש, אלא בשלילת רישיון קיים. בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע כי יש מערכת שיקולים שונה ומערכת ראיות שונה בין שני המקרים. כאשר מדובר באדם המבקש רישיון פעם ראשונה, עליו להוכיח ולשכנע כי הוא בעל הכישורים הנדרשים, והמערכת השלטונית רשאית להפעיל שיקול- דעת רחב, ובסיומו לתת החלטה חיובית או שלילית, לפי העניין. מאידך גיסא, כאשר מדובר בהארכת רישיון קיים, ולא כל שכן בשלילת רישיון קיים, עול הראיה מתהפך, והשיקולים משתנים. במקרה אחרון זה, נקודת המוצא היא כי האזרח כבר בעל הרישיון ויש לו מעין "זכות מוקנית" להמשיך ולהחזיק ברישיון, ואילו השלטון הוא בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. על-כן, על הרשות השלטונית לשכנע את בית-המשפט כי אכן מוצדק לפגוע ברישיונו של האזרח. אין כאן המקום להאריך בציטוט בתקדימים ופסיקה עניפה; נסתפק באיזכור שתי אסמכתאות מובילות: בג"ץ 575/76 פזכים בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות [10], בעמ' 445-444; בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, מינהל נפת פתח-תקווה, משרד הפנים [11]. כלל זה מופיע גם בספרות המשפטית. ראה, למשל, זמיר בספרו הנ"ל (כרך א) [31], בעמ' 177-176, (כרך ב) בעמ' 1012-1001 (במיוחד בעמ' 1010-1008). וכן ראה ב' ברכה משפט מינהלי (כרך ב) [32], בעמ' 307-300 (תוך דגש על ההיבט של דיני הראיות). 54. בחברה המודרנית המוטורית, החזקת רישיון נהיגה ושימוש ברכב אינם בגדר מותרות יוצאות-דופן, אלא הם חלק ממהלך החיים הרגיל של בני החברה. כפי שיש חופש התנועה ברגל, כך יש חופש התנועה ברכב. לרבים מאיתנו, שלילת רישיון הנהיגה יוצרת תחושת מחנק של היעדר יכולת תנועה. על-כן, יש להתבונן בשלילת רישיון הנהיגה כפגיעה באחת מזכויות היסוד של חופש התנועה. חופש התנועה גופו, בתוך מדינת ישראל, אינו מוזכר במפורש בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (שם נקבעת הזכות לצאת לישראל ולהיכנס אליה - סעיף 6), אך "השמטה זו אף שאינה מקרית, אין לראות בה הסדר שלילי באשר לחופש התנועה בתוך גבולות המדינה. שתיקתו של חוק- היסוד על רקע מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן את ערכיה של המדינה, מוביל למסקנה כי חופש התנועה בתוך גבולות המדינה מוכר והוא נגזר מ'כבודו' של האדם ו'חירותו'. מבנה חוק-היסוד, על רקע תכליתו, אינו מותיר ספק כי אין בהשמטה המכוונת של הוראות בדבר חופש התנועה בתוך המדינה, כדי לשלול את הזכות החוקתית לנוע באופן חופשי בתוך גבולות המדינה כחלק מ'כבודו' של האדם ו'חירותו'" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [33], בעמ' 429), וראה גם הדיון, אגב אורחא, בחופש התנועה בישראל, תוך התייחסות לחופש היציאה לחו"ל, שהייתה הסוגיה הטעונה הכרעה באותו עניין - בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים [12], בעמ' 706, מפי השופטת מ' בן-פורת (וראה גם ברק בספרו הנ"ל [33], בעמ' 247). על הסיבה להשמטת חירות התנועה בתוך ישראל מחוק היסוד ראה את הסבריה של י' קרפ "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כוח" [35], בעמ' 340 ה"ש 66; פרופ' ברק מאמץ הסבר זה בספרו הנ"ל [33], בעמ' 429 ה"ש 166. 55. להלן נתייחס באופן ספציפי למערערת שלפנינו, אך בהקשר זה נזכיר שוב כי מדובר באישה שיש לה רישיון נהיגה במשך 34 שנה, היא נחבלה בתאונת דרכים כאשר הייתה הולכת רגל לפני מספר שנים, והיא זקוקה לרכב המשמש לה אמצעי תעבורה חיוני, בשל נכותה. במקרה זה, שלילת רישיון הרכב, משמעה פגיעה אנושה ביכולתה של המערערת לתפקד כאחת מבנות החברה במדינת ישראל. 56. אין כאן המקום לנתח ולבדוק האם אכן מבין חירויות האזרח יש להוסיף חירות מיוחדת של הזכות להחזיק רישיון נהיגה. מקובלנו כי רישיון נהיגה אינו דבר אוטומטי אלא מחייב לימוד, שינון ובחינה מתאימה. אך משעבר אדם שלבים כאלה ויש בידו רישיון ובמיוחד תקופה ארוכה כמו זו של המערערת (34 שנה) יש לו זכות הקרובה מאוד לזכות יסוד, להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה ולנוע ברכבו, וכך ראוי כי בית-המשפט יתבונן על הסוגיה. 57. כאשר אנו מתבוננים בפקודת התעבורה, שאת תמצית הוראותיה בסוגיה זו הבאנו לעיל בפיסקה 44 שבתחילת פרק זה, רואים אנו כי שלילת רישיון הנהיגה דומה בעיקרה לעונש של שלילת חירות על-ידי הטלת מאסר. אין כמובן זהות מוחלטת בין השניים, אך קווי הדמיון רבים: בשני המקרים בית-המשפט הוא היחידי המוסמך לעשות כאן; בשני המקרים נשללת חירות התנועה, כאשר במאסר על הנדון להימצא במקום מצומצם ומתוחם (בית הכלא) ויש איסור עליו לצאת מאותו מקום ואילו בשלילת רישיון נהיגה יש הגבלת תנועה במובן זה שאותו אדם אינו רשאי להשתמש ברכבו ולנהוג בו, ועליו לנוע רגלית או לשאת בהוצאות כספיות לא מעטות של נסיעה במונית או ברכב, כאשר ביחס לחלק מן המקומות או בחלק מן הזמנים יש לו קושי מעשי לנוע לאותם מקומות, כפי שידוע לכל מי שמחזיק רכב, ואז, למעשה, נשללת מאותו אדם חירות התנועה. 58. הסמכויות שהקנה המחוקק לרשות הרישוי, תוך הפעלת שיקולים רפואיים, למנוע מאדם שיש לו רישיון להמשיך ולהשתמש בו, ראויים להתפרש באופן מצמצם ביותר, שכן מדובר כאן, כאמור, בשלילת זכות תנועה, כאשר יש לזכור, כמוסבר לעיל, כי הדרך "הרגילה" לשלילת אותה זכות תנועה מוקנית לבית-המשפט, וזאת רק לאחר הרשעה בהליך שיפוטי כדין, וזאת כאשר אותו אדם עבר עבירת תנועה (בהקשר זה נזכיר כי המערערת נענשה על-ידי בית-המשפט לתעבורה בגין תאונת הדרכים בה הייתה מעורבת - כאמור בפיסקה 3 לעיל - לשלילת רישיון נהיגה ל-30 יום בלבד; פסילת רישיון הנהיגה מטעמי בריאות על-ידי המשיבה הינה ללא הגבלת זמן מ-7.2.2003, ורק לאחר שנה ניתנה למערערת זכות לפנות בבקשה לבדיקה מחודשת במכון הרפואי, בדיקת שתוצאותיה לא ידועות). 59. אינני מתעלם כמובן מכך שאחד השיקולים שעל המשיבה לשקול הוא הגנת הציבור בפני נהגים העלולים לפגוע באחרים (נוסעים ברכב בו הם נוהגים; נוסעים בכלי רכב אחרים; הולכי רגל) ואף בעצמם. על נוסחת האיזון שבין שני השיקולים, דהיינו: בטיחות הציבור וחירות התנועה של בעל רישיון הנהיגה, נדון להלן, לאחר ניתוח השיקולים בקביעת היעדר כושר לנהיגה מטעמי בריאות, כאשר העילה היא פגמים באישיות מטעמים פסיכולוגיים. 60. במקרה שלפנינו, ואף מהתקדימים שהביא בא-כוח המערערת, עורך-דין חגי, עולה כי רשות הרישוי, המכון לרפואה בדרכים וכן ועדת הערר רואים חירות לעצמם להרחיב את סמכותם ולשלול רישיונות נהיגה באופן רחב יחסית. 61. כפי שצוטט לעיל בתחילת החלטה זו (פיסקאות 16-5), ראו עצמם הפסיכולוגים בני חורין לנתח את אישיותה של המערערת ולאור זאת לקבוע קביעות ביחס לכושרה לנהוג. המתבונן בחוות-הדעת כולן ובמיוחד בחוות-הדעת של מכון יעד חן ובהחלטות ועדת הערר, יכול להתרשם כי מדובר במצב בו פסיכולוגים או פסיכיאטרים מתנהגים במידה רבה של פטרנליזם, ואף בקורטוב - אם לא למעלה מזה - של גבהות לב. הם קובעים או מתיימרים לקבוע כי תכונות הנרציסטיות או המניפולטיביות, שחלק לא מבוטל מבני אנוש ניחנים בהן, במידה זו או אחרת, הן כה שליליות, שבגינן ראוי לפסול את בעלי תכונות אלה מלנהוג ברכב. הם אלה אשר מחלקים ציונים לבני אנוש כיצד אלה יתגברו על משברים בחייהם. המערערת שלפנינו עברה שני משברים קשים: פטירת אמה לאחר טיפול ממושך שטיפלה בה (ראה במיוחד את מכתביהן של שתי הרופאות אשר עקבו במשך שנים וציינו את מסירותה של המערערת בטיפולה באימה - פיסקה 15 לעיל); המערערת גם חוותה חוויה קשה של אובדן בת אשר מתה בנסיבות טרגיות. כל אדם מקבל אירוע קשה של פטירת קרוב בדרך שונה מחברו. אין זה רק דבר הידוע לנו בימינו אלה, אלא שורשו עוד בימי קדם. כך, למשל, לאחר שיצחק, שהיה בן יחיד לאימו שרה, התייתם מאימו, התחתן יצחק עם רבקה, ואז אומר הפסוק (בראשית, כד, סז [א]): "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח-את רבקה ותהי-לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אימו" (ההדגשה שלי - מ' ד'). מאידך גיסא, כאשר קיבל יעקב - שהיו לו אותה עת 12 ילדים - את הבשורה כי בנו האהוב יוסף נטרף על-ידי חיה רעה, הגיב באופן הבא (בראשית, לז, לד-לה [א]): "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקמו כל-בניו וכל-בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי-ארד אל-בני אבל שאלה, ויבך אתו אביו" (ההדגשה שלי - מ' ד'). תגובות שני אבות האומה שונות זו מזו: בן יחיד מתנחם על מות אימו בנישואיו החדשים, ואילו אב מסרב להתנחם, אף שהבן הנטרף הוא אחד מבין 12 ילדיו. לא נוכל, כמובן, לשפוט אותם ולסווג תגובה אחת כסבירה ובאחרת כפגומה. ראה ראינו אדם, ולא אחד אשר חווה אובדן של קרוב משפחה והגיב באופן המתאים רק לו, ולא בהכרח תגובת פלוני זהה לתגובת אלמוני. למותר לציין, כי, אנו, כבני אדם, איננו שופטים את פלוני או אלמוני בשל תגובה רגשית זו, ולא יעלה על הדעת כי בשל תגובה כזו יישלל רישיון הנהיגה של אותו אדם. 62. הקורא את חוות-הדעת הפסיכולוגיות מקבל את הרושם כי בעיני אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים יש דפוס אחד נורמטיבי, וכי מי שסוטה מאותו דפוס מסווג כבעל אישיות סוטה, ובשל כך, משערים אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שאותו אדם (קרי: המערערת) יתנהג שלא כדין ובאופן בלתי נורמטיבי בעת הנהיגה, ועל-כן צריך לשלול את רישיון הנהיגה ממנו. 63. בתלמוד הבבלי (ברכות, נט, א [ב]) שנינו כי כאשר רואה אדם אוכלוסי ישראל הוא אומר: "ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה". ובירושלמי (ירושלמי, ברכות, ט, א [ג]) יש זיקה בין הנתונים הללו: "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה". בעת הגהתו של פסק-הדין הופיעו החוברות הראשונות של פ"ד כרך נז, ובה מצאתי כי כבוד השופט מ' חשין בע"א 1165/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [13], בעמ' 79 בין אותיות השוליים ד-ה מביא מקור זה בגירסה קצת שונה, המצויה במדרש במדבר רבה, כא, ב [ד], שם הנוסח הוא: "כשם שאין פרצופותיהם דומים זה לזה, כך אין דעתם שוה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו". על בסיס מדרש זה אומר כבוד השופט מ' חשין את הדברים הבאים, המקובלים עליי, והמהווים נדבך נוסף לפרופוזיציה המובעת בקטע זה של פסק-דיני: "כלל הניבנה על הבינוני והממוצע, על-פי עצם טיבו עלול הוא לעוול למי שאינו בינוני או ממוצע. מכאן הגמישות הנדרשת להתאמת הכללים - אשר מעיקרם נוצרו לבינוני ולממוצע - ומי שאינו בינוני וממוצע" (שם [13], בעמ' 79 בין אותיות השוליים ה-ו). במשנה במסכת סנהדרין, ד, ה [ה] (סנהדרין, לז, א [ו]) מתוארת גדולתו של הקב"ה כך: "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אחד בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחבירו. לפיכך, כל אחד ואחד צריך לומר: 'בשבילי נברא העולם'". ומסבירה פרופ' נ' לייבוביץ עיונים בספר בראשית [34], בעמ' 4, כי באותו מאמר מובלטת "אותה יחידות של אדם, של כל אדם, אותה חד פעמיות של כל אחד שהוא עולם בפני עצמו ועולם מלא, אשר כמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה". בעיני היהדות אפוא פרלורליזם של דעות הוא חיובי ומשקף את רצון הבורא, כאשר נקודת מוצא בכל התייחסות לבני האנוש היא כי בני אדם אינם זהים לא בהתנהגותם ולא במראיהם החיצונים. לקב"ה, היוצר את כל בני אנוש, יש יכולת ליצור אנשים בעלי צורה שונה, התנהגות שונה, חשיבה שונה. ניתן לומר, ללא גוזמה, כי חלק גדול מטעם החיים ומההנאה האנושית של התחברות בין בני אנוש, שיחה עם זר, וכל הקשרים החברתיים, מבוססים על ההנחה כי לכל אחד נקודת מבט שונה, ראייה אחרת של המציאות ויכולת התבוננות, אשר היא המיוחדת לו. דווקא מיגוון זה של דעות ונקודות מבט שונות וייחודיות, הן אלה שיוצרות את העניין האנושי והסוציולוגי בקשר בין בני האדם, שאם לא כן היה אדם משוחח רק עם הראי ושומע הד לדבריו, ולא דעה אחרת, אשר היא זו שמפרה את מחשבתו ומסייעת לו לעצב את השקפת עולמו. 64. מטרת החיים החברתיים, בכלל, והפיקוח השלטוני על ההתנהגות האנושית, בפרט, אינה להכניס את כולם לסד אחד כדי שיתנהגו כולם באופן שווה. נהפוך הוא; מטרת המשפט היא לאפשר לכל אדם לבטא עצמו ובכך להגשים את אישיותו. דברים אלה פורטו בהרחבה בפסק-דינו של השופט אגרנט בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר- הפנים (להלן - פרשת קול העם [14]) והם מהווים את התשתית האידיאולוגית והרציונאלית לחירות הביטוי דרכה אדם מגשים את עצמו ויוצר, כותב, מצייר, נואם או מבטא בכל דרך אחרת את עצמו הוא. ראוי להזכיר שוב ושוב מושכלות יסוד אלה, שנכתבו לפני יובל שנים על-ידי השופט אגרנט, לימים נשיא בית-המשפט העליון (שם [14], בעמ' 878 בין אותיות השוליים א-ב): "...לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור - להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו... הצורך הפנימי שמרגיש כל אחד לתת ביטוי גלוי להרהוריו הוא הוא מתכונותיו היסודיות של אדם...". ולאחר קטע זה מצטט השופט אגרנט אימרה של השופט ברנדיס בפסק-דין שניתן בשנת 1926, אשר תקפה גם במאה ה-21: "המטרה הסופית של המדינה היא (בין השאר) לאפשר לבני אדם להיות חפשים לפתח את סגולותיהם" (פסק-דין קול העם [14], בעמ' 878 בין אותיות השוליים ג-ד). 65. אין צורך להפליג לדוגמאות היסטוריות, אך בלב רבים מן האנשים מקנן החשש שמא "האח הגדול", הלובש דמות פסיכולוג או פסיכיאטר ינסה לבדוק את אישיותו, אופיו, תגובותיו ותכונותיו, ואם אלה - כולן או מקצתן - יסטו מאותה נורמה שקבעו אותם מומחים פסיכולוגים או פסיכיאטרים, יהיה אותו אדם מחוץ לגדר, ובמקרה שלפנינו תישלל ממנו הזכות לנהוג. 66. ברור לכל כי יש מקרים בהם מדובר במחלות פסיכיאטריות אמיתיות אשר מהוות סכנה מוחשית ברורה ונחרצת, ואז מן הראוי להרחיק אותו אדם מן הכביש. 67. מהו המבחן שיש להפעיל, הן ביחס לחומרת מצבו הנפשי של מי שרוצים לשלול ממנו רישיון נהיגה והן בשאלת הקשר הסיבתי שבין מצב נפשי זה לבין הסיכון שיגרום אותו אדם כאשר ינהג בכביש? 68. נוסחת האיזון שיש בין שני ערכים מתנגשים נקבעה עוד בראשית פסיקת בית- המשפט העליון בפסק-הדין המפורסם קול העם [14], ובו נקבע כי המבחן הינו מבחן הוודאות הקרובה. פרופ' ברק בספרו הנ"ל [33], בעמ' 217 מקדיש דיון נרחב לאיזון במלאכת השיפוט, וברק מזכיר כי יש שיטות איזון רבות, כאשר, לדבריו, יש מקום להפעלת נוסחות איזון שונות במקרים שונים. ככל שמדובר במבחן "הוודאות הקרובה", שכבר הוזכר לעיל, מבחן זה יושם לא רק בפסק-דין קול העם [14] אלא גם בשני פסקי-דין נוספים שבהם עמד לדיון מבחן שלום הציבור כנגד חופש ההפגנה או כנגד חופש התפילה; כוונתי לפסקי-דין אלה: בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל [15]; בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים [16]. 69. שאלת נוסחת האיזון אותה יש לאמץ ביחס לפסלות רישיון נהיגה התעוררה בע"ש (חי') 5423/97 צ'בוטרו נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת צ'בוטרו [23]) (ניתן על-ידי השופט ד' ביין). בהתייחסו לסוגיה זו, אומר השופט: "טענתו המרכזית של ב"כ המערער, נוגעת לנוסחת האיזון אותה יש לאמץ. ביתר פירוט: מהי ההסתברות הנדרשת שהליקוי המיוחס למערער יהיה בו כדי לסכן את המשתמשים בדרך. כדוגמא הוא מביא את נוסחת האיזון הקיימת לעניין הפגיעה בחופש הביטוי שבה נדרשת סכנה קרובה ומיידית (וודאות קרובה). נראה לי, שכאשר מדובר באיזון שבין זכות היסוד לחירות התנועה, אשר שלילת רשיון הנהיגה פוגעת בה באופן חלקי בלבד, לבין חייהם וביטחונם של המשתמשים בדרך - נוסחת האיזון צריכה לנטות יותר לכיוון השני, מאשר נוסחת האיזון של חופש הביטוי. לא אנסה לקבוע באופן נחרץ נוסחה מדויקת שתחול במקרה זה, אומר רק, כי נראה לי לכאורה שדי בחשש סביר שיפגע ביטחון המשתמשים בדרך, אך אינני צריך לקבוע מסמרות בנידון, כי נחה דעתי כי במקרה הנוכחי ההסתברות של סיכון חיי המשתמשים בדרך, היא גבוהה יותר מהנוסחה האמורה". 70. אני חולק על גישה זו וסבור כי גם במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בחירות התנועה, יש להשתמש במבחן הוודאות הקרובה. נכון שמבחן זה לא יהיה תמיד אחיד ויהיה הבדל גדול בין מצב בריאותי קשה וחד משמעי אשר איננו מאפשר נהיגה בכלל, שאז במסגרת האיזון עצמו יכריע המצב האובייקטיבי של הנהג, לבין חשש של מחלה עתידית או של הפרעת אישיות עתידית, שבו יכריע העיקרון של חופש התנועה. גם תקנות התעבורה עצמן מאזנות ומנסות לפתור את הבעיה, ככל שמדובר בליקויים רפואיים שיש להם השלכה ישירה ומיידית על יכולת הנהיגה. כך, למשל, כאשר מדובר על אדם שאין לו כושר שמיעה, הוא לא יקבל רישיון לחלוטין, כאמור בתקנה 197(א), אך אם יש לו מכשיר שמיעה יכול להשתמש בו כאמור בתקנה 197(ב), ואז ניתן לאפשר לו נהיגה כאשר יש לו כושר שמיעה מספיק, כמוגדר באותה תקנה. גם ביחס לראייה יש דיונים מפורטים בתקנה 198 ואילך, כאשר העיקרון הוא שאם יש חוסר ראייה או שדה ראייה בלתי תקין, לא ניתן רישיון בכלל. כאשר הראייה ניתנת לתיקון על-ידי מכשירים אופטיים כמו משקפיים או עדשות מגע, ניתן לחייב את בעל הרישיון להרכיב את המשקפיים או את עדשות המגע כתנאי לנהיגתו (תקנות 201-200). כאשר מדובר במי שסובל מעיוורון לילה, הפתרון הוא איסור נהיגה בזמן לילה, אך אין הגבלה לנהיגה בזמן יום (תקנה 201ב). גם מי שסובל מראייה כפולה, אין לגביו כלל נוקשה לפיו הוא איננו יכול לנהוג בכלל, אלא ניתן לאפשר לו נהיגה כאשר עינו האחת מכוסה (תקנה 201ג(א)). 71. במקרה שלפנינו עוסקים אנו בהגבלות בגלל בעיות נפשיות או בעיות בתחום האישיות. כאן, כאשר עצם קיום המחלה או הליקוי הנפשי אינם כל כך ברורים ויש מחלוקות רפואיות בדבר עצם הליקוי, להבדיל מפגמים רפואיים חדים וברורים, כמו חוסר שמיעה, או היעדר ראייה, שנמדד ביחידות מדידה ידועות, אני סבור כי נוסחת האיזון צריכה להיות כזו שרק כאשר יש ודאות קרובה, ניתן יהיה לשלול את רישיון הנהיגה מאותו אדם הסובל מאותם ליקויים נפשיים. 72. אינני מקבל את גישתו של כבוד השופט ביין לפיה מדובר רק בשלילת חירות תנועה באופן חלקי בלבד, שכן, כאמור, יש מקרים - ואחד מהם הוא המקרה שלפנינו - שבו כאשר מדובר בנכה או במי שזקוק לרכב כתחליף לרגליים, שלילה של רישיון הנהיגה כמוה כפגיעה בחירות התנועה, ובמקרים רבים הפגיעה יכולה להיות מלאה או קרובה למלאה. 73. נושא אחרון במסגרת פרק זה הדן בשיקולים של הביקורת השיפוטית, ככל שמדובר בשלילת רישיון נהיגה מטעמים בריאותיים, הוא הנושא הבא: מתי, אם בכלל יתערב בית-משפט בשיקול-דעתה של ועדת ערר, המורכבת ממומחים רפואיים. בפרשת צ'בוטרו [23], אומר כבוד השופט ביין את הדברים הבאים: "וועדת הערר המטפלת בנושא זה דרך קבע, רכשה לה ללא ספק מיומנות בהערכת השפעת ליקויים נפשיים על כושר הנהיגה. מיומנות שהיא מעבר למיומנות אצל פסיכיאטריים בדרך כלל, ולכן לא ייטה בית המשפט להתערב בשיקול דעתה של הוועדה, גם אם פסיכיאטר או פסיכולוג פלוני סבורים שמצבו של המערער מצדיק נטילת הסיכון התברואתי". 74. דברים אלה, על אף ההיגיון הרב שטמון בהם, אינם בבחינת הלכה פסוקה, ונראה לי כי יש מקרים, ובהם המקרה שלפנינו, כפי שנראה להלן, שניתן לסטות מחוות-דעתם של אותם מומחים. כפי שהעיר כבוד השופט ריבלין בע"ש (ב"ש) 4/93 הנ"ל [22] (פיסקה 50 לעיל), "חובתינו כשופטים היא להפעיל את הביקורת השיפוטית ולבדוק שמא אותה ועדה לא שקלה כראוי את השיקולים המשפטיים ולא נתנה את המשקל הנכון לערכים שהחברה סבורה שיש להפעילם במקרה שלפנינו". לכן, דעתי היא כי גם כאשר מדובר בוועדה של מומחים פסיכיאטריים, וגם אם נקבל את דברי בית-המשפט המחוזי בחיפה כי אותה ועדה רכשה כבר מיומנות בנושא השפעת הליקויים הנפשיים על כושר הנהיגה, אין זאת אומרת ששערי בית-המשפט נעולים בפני מי שקופח על-ידי החלטת הוועדה. חובתינו כבית-משפט, המשמש כזרוע של החברה לביקורת על פגיעה בזכויות האזרח, לבדוק ולבחון בשבע עיניים שמא קופחה זכותו של אותו אדם שנהג ברכב שנים רבות, ואותם פסיכיאטרים הפעילו לגביו את אותם כלים המצויים בידם, ואשר כפי שנאמר לעיל, לא אחת מדובר בדפוסי מחשבה או בדפוסי התנהגות שאותם פסיכיאטרים סבורים כי על כל בני האנוש לנהוג על פיהם, בעוד אנו, החברה, סבורה, כפי שנקבע בפרשת קול העם [14] כי יש לפתח ולאפשר לכל אדם לנהוג על-פי אופיו, אישיותו וסגולותיו. לכן, אינני סבור שיש לקבל בעיניים עצומות או בגבולות ביקורת מצומצמים ביותר את החלטות ועדת הערר, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך ידיעה ברורה כי מדובר בביקורת שיפוטית ולא בפסיכיאטר על, שהוא בית-המשפט, שבא במקום הפסיכיאטרים חברי הוועדה. יש לזכור כי במקרה שלפנינו אין מדובר בפסיכיאטרים שטיפלו במערערת, אלא כל מה שעשו הוא לבחון שתי חוות-דעת של גופים שונים: מכון יעד ומכון אופק והכריעו ביניהם. בעניין זה, כוחינו, כפי שאמר הנשיא ברק, בפרשת ז'רז'בסקי [9], בעמ' 813 (פיסקה 52 לעיל) ביכולתינו כשופטים לבחון את הסבירות של החלטות הוועדה, שהיא בעצמה בחנה את השוני ואת הפער בין שתי חוות-הדעת הסותרות שהיו בפניה. 75. אני ער לכך כי החלטה ביחס להענקת רישיון, וליתר דיוק אי-שלילת רישיון נהיגה של המערערת יכול ויסכן, אם כי לדעתי במקרים נדירים, את בטחון הצבור, בכך שנהגת מסוג זה תנוע בכבישים. ברם, מקובלת עלי עמדתה העקרונית של כבוד השופטת ד' דורנר בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 645 מול אות השוליים א, שבו אומרת היא את הדברים הבאים: "לזכות יסוד, מעצם מהותה, יש מחיר חברתי. מקום שבו למימושו של אינטרס אין כל מחיר, אין משמעות לעיגונו בזכות, ולא כל שכן בזכות יסוד חוקתית. הערך שבזכויות הציבור והקורבנות ככלל הוא קולקטיבי, ולמולו ניצבות זכויותיו של הנאשם הבודד. ללא הכרה בזכויותיו של הנאשם, אין קיום לזכויותיהם של הקורבנות הפוטנציאליים, העלולים למצוא עצמם, בנסיבות אחרות, כנאשמים. השמירה על זכויות היסוד של האדם אינה רק עניינו של הפרט אלא של החברה כולה, והיא הקובעת את דמותה של החברה". על עיקרון זה חזרה השופטת דורנר גם בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [18], בעמ' 169-168. אם ניישם דברים אלה על המקרה שלפנינו, הרי כל אדם זכאי לרישיון נהיגה, כדי לאפשר לו את חופש התנועה בתוך גבולות מדינת ישראל. לפיכך, כנגד זכות יסוד זאת, יש לשלם מחיר חברתי והוא סיכון קלוש ורחוק של כלל המשתמשים בדרך. אני סבור כי במקרה כזה, במסגרת מערכת השיקולים והאיזונים, כפי שהסברתי לעיל, יש לתת משקל בכורה ולתת עדיפות רבה לחירות התנועה מול החשש לביטחונם של האנשים בדרך, ככל שמדובר במצב בריאותי של חשש להפרעת אישיות, וזאת במובחן מפגם פיזיולוגי ברור, כגון פגם בשמיעה או בראייה, כפי שהוסבר לעיל. שינוי חברי המותב של ועדת הערר 76. בא-כוח המערערת טען בעיקרי הטיעון מטעמו (סעיף 3 לטענות) כי חל שינוי בחברי ועדת הערר בעת הדיון בעניינה של העוררת. בעוד בדיון בוועדה הראשונה נכחו פרופ' גרינהאוס, פרופ' נוי ופרופ' זוהר, הרי בוועדה השנייה נכח פרופ' שני במקום פרופ' גרינהאוס. לדעת המערערת, יש בכך פגם המצדיק לבטל את החלטת הוועדה. אסמכתה לטענה זו היא החלטת כבוד השופט ביין בבית-המשפט המחוזי בחיפה (ע"ש (חי') 122/00 אמיתי נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת אמיתי [24])), שאף שם הוחלפו חברי הוועדה ובית-המשפט ראה בכך פגם המצדיק ביטול החלטת ועדת הערר, ואמר את הדברים הבאים: "יש חשיבות לדעתי ברציפות של הרכב חברי הוועדה. החלק 'האינטואטיבי' והתרשמותי בבדיקה הפסיכיאטרית לא ניתן לדעתי להעבירה מהרכב להרכב משל היה מדובר במקל המועבר מספורטאי לחברו במרוץ שליחים". אכן, בהמשך אותה החלטה קובע השופט ביין כי "כמובן שאם נבצר מאחד מחברי הוועדה להמשיך בדיון מחמת פטירה חס ושלום או מסיבה אחרת אז יכתיב עקרון הצורך (NECESSITY) החלפתו באחר, אך לא הוכח בפניי שזה המקרה הנוכחי". מנגד, טוען בא-כוח המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמו (סעיף 15) "כי טענתה של המערערת לפיה נפל פגם בהרכב הוועדה שהחליטה בעניינה, אינו נכון משפטית ועובדתית. זאת שכן פרופ' שני השתתף ובדק את העוררת במסגרת הוועדה שהתקיימה ביום 7.6.01 ומאחר ושני חברי הוועדה האחרים נותרו. יצוין כי במסגרת הוועדה מיום 7.6.01 הופיע וטען עורך דין מטעמה של המערערת". 77. אני סבור כי, כעיקרון, כפי שנקבע בפרשת אמיתי [24], כפי שמובא בפסיקה המצוטטת שם (פסק-דינו של כבוד השופט יעקובי-שוילי בע"נ (חי') 259/99 נוי נ' קצין התגמולים [25]), רצוי כי בדרך-כלל בוועדה הרפואית, כאשר מדובר ביותר מישיבה אחת, היא תשב בהרכב זהה, וזאת כדי שההתרשמות של הוועדה מאותו מבקש או מערער המופיע בפניה יהיה אישית של אותם חברי הוועדה, והתרשמות זו היא זו שתבוא לידי ביטוי בפסק-הדין או בהחלטה של אותם חברי ועדה. 78. מכל מקום, נראה לי כי יש להבחין בין שני סוגי ערעורים שנדונים בפני ועדות ערר. כאשר ועדת ערר בודקת את המערער בדיקה פיזיקלית או בדיקה אחרת, יש חשיבות רבה שאותם חברי ועדה הם אלה אשר ישבו לאורך כל הדיונים. מאידך גיסא, כאשר מדובר בחברי ועדה המקבלת חומר רפואי בכתב, אף אם חברי הוועדה רופאים באותו תחום, ניתן להחליף את חברי הוועדה, אם כי הדבר אינו רצוי. 79. עניין זה בכללותו, נדון בהרחבה במאמר של פרופ' י' זמיר (לימים שופט בית-המשפט העליון), שכותרתו: "הרכב חסר בבתי דין מינהליים" [36]. אין כאן המקום לפרט את כל האמור במאמר מקיף זה, הדן בסוגים שונים של קשיים לניהול בתי-דין מינהליים, וביניהם הרכב חסר, הרכב קטוע או הרכב מתחלף, אך מקובל עליי הסיכום בסיומו של המאמר, אשר מן הראוי שינחה אותנו גם למקרה שלפנינו. ואלה דבריו (שם [36], בעמ' 609): "במאזן השיקולים נראה, כי באותם מקרים בהם נבצר משופט לסיים את הדיון בענין מסוים, ראוי, בדרך כלל, כי הענין יועבר וידון מתחילתו בפני שופט חדש, או הרכב חדש, לפי העניין. גם כאשר חוק או תקנות מאפשרים מינוי שופט-חליף והמשך הדיון מן השלב אליו הגיע השופט הקודם, אין זה רצוי לעשות שימוש באפשרות זאת מעשה שיגרה, אלא בכל מקרה יש לשקול אם הנסיבות המיוחדות מצדיקות המשך הדיון בפני שופט-חליף. יחד עם זאת, בשל השיקולים הנזכרים, צריך שבכל מקרה תהיה אפשרות, שתופעל רק אם הנסיבות מצדיקות זאת, למנות שופט-חליף ולהמשיך בדיון מן השלב אליו הגיע קודמו. כאמור, המחוקק הכיר בצורך זה וקבע הוראות המסדירות אפשרות זאת בבתי המשפט הכלליים ובערכאות שיפוטיות אחרות... ניתן, אם כן, לסכם ולומר, כי רצוי שגם בבתי הדין, כמו בבתי המשפט, יתן המחוקק היתר למנות חליף לחבר שנבצר ממנו לסיים את הדיון. ולתוכן ההיתר, ניתן לומר כי מה שנראה הולם את הדיון הפלילי בבתי המשפט, עשוי, באופן כללי, להיות הולם גם את בתי הדין". 80. עקרונות אלה נכתבו על-ידי פרופ' י' זמיר, יושמו על-ידיו בתפקידו כשופט בית-המשפט העליון בבג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן - פרשת אליהו [19]), בעמ' 172-167. כנאמר שם, תוך התייחסות לדברי חקיקה רבים המנויים שם (שם, בעמ' 169 בין אותיות השוליים א-ב), כעיקרון על אותו הרכב להמשיך בדיונים ולסיימם, כפוף לסייג זה: כאשר נבצר מחבר במותב שהחל בדיון לסיים את הדיון, ניתן להחליפו בחבר אחר, והמותב החדש יכול אז להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק (שם [19], בעמ' 169). במקרה שלפנינו לא מצאנו הסבר מדוע נבצר מאותו חבר להשתתף בדיון האחרון, שבו ניתנה החלטת ועדת הערר, וגם לא ראיתי בכתובים כי המערערת הביעה התנגדות להרכב החדש. גם בערעור שהוגש לבית-משפט זה, לא הוזכר עניין המותב, לא בערעור המקורי שהוגש לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, ואף לא בהודעת הערעור המתוקנת, שהוגשה לבית-המשפט בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, ונושא זה הוזכר לראשונה רק בסעיף 3 לטענות המערערת בעיקרי הטיעון. הצורך של המערער לעורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, מבוססת על סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, המתייחס לחריגה מסמכות של בתי-דין דתיים - ראה פרשת אליהו [19], בעמ' 166-165, אך עיקרון זה חל גם לגבי פסלות בורר או כל ערכאה אחרת, שאם לא תאמר כן ימתין אדם עם טענה זו עד לתוצאות הדיון ורק על-פיהן יחליט האם להעלות את הטענה, ואין לך חוסר תום-לב מזה, כנאמר באותה פרשה (פרשת אליהו [19], בעמ' 165 מול אות השוליים ה): "בעל-דין הכופר בסמכות של בית-דין דתי [וניתן להוסיף: של כל ערכאה שהיא - מ' ד'], ומבקש שבית-הדין יחדל בשל כך מלדון, שומה עליו להעלות את בקשתו בפני בית-הדין בהקדם האפשרי, שכן אחרת רשאי בית-הדין לראות עצמו בר-סמכות, ובית-משפט לא ימנע בעד בית-הדין מלהמשיך בדיון. כלל זה מבוסס, מבחינה עיונית, על עקרונות של השתק, מניעות ותום-לב". העולה מפרשת אליהו [19], תוך יישומה לערכאות מינהליות, הוא כי - בעיקרון - יש להמשיך באותו הרכב, ובמיוחד כאשר החלה שמיעת ראיות (שם [19], בעמ' 169 בין אותיות השוליים ב-ג), אלא במקרה של מניעה ממשית מאחד מחברי המותב להמשיך בדיון, ואז ניתן להחליפו באחר. במקרה שלפנינו, לא הוצגו פרטי מניעתו של אותו חבר מותב מלהמשיך בתפקידו. הטענה לא הועלתה בתחילת הדיון השני בפני המותב, בהרכבו השונה. לא נשמעו ראיות בפני המותב השני, אלא, בעיקרם של דברים, החליטה ועדת הערר להעדיף את חוות- הדעת של מכון יעד על פני מכון אופק. יש גם לזכור כי, בסופו של חשבון, ההחלטה אשר עומדת לדיון בפנינו היא החלטת המשיב לאמץ את המלצת ועדת הערר, ולא החלטת ועדת הערר עצמה. המשיב החליט לסמוך על החלטת ועדת הערר ולא החזיר את התיק לוועדת הערר. ייתכנו מקרים בהם עצם החלפת חבר הוועדה תהיה עילה יחידה לביטול החלטת המשיב, כגון, כאשר שמיעת הראיות לגופן הייתה חלקה בהרכב פלוני וחלקה בהרכב אלמוני, והמערערת התנגדה לשינוי ההרכב. ברם, כאמור לעיל, במקרה שלפנינו, כאשר לא ברור מה הייתה המניעה של אותו חבר להשתתף בהרכב, לא הייתה שמיעת ראיות אלא רק בחינת דיווחים ממכונים שונים והמערערת לא עוררה את שאלת ההרכב, נראה לי כי בשל טענת הרכב חסר, לכשעצמה, לא מן הראוי לבטל את החלטת המשיב. בעניין שלפנינו, מן הראוי היה כי ועדת הערר תסביר את השינוי, בכך שאחד מחברי הוועדה מתחלף. מכל מקום, לדעתי, אין בכך פגם המצדיק את ביטולה של ההחלטה, שכן, כאמור, בהחלטות הוועדה עיקר נימוקיה הוא ההתרשמות מחוות-דעת של מכון יעד על פני חוות-דעת של מכון אופק, וזהו הנימוק המרכזי להחלטת הוועדה. אומנם אני סבור כי החלטת הוועדה ראויה לביטול, עקב היעדר נימוקים ועקב היעדר התייחסות לחוות-הדעת השונות שהיו בפניה, ועל כך ארחיב את הדיבור להלן, אך אין בהחלפת חברי המותב, לכשעצמה, עילה לקבלת הערעור. מן הכלל אל הפרט 81. לאחר שקבענו כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך למנות מומחה, וכי חוות-דעתו של ד"ר ליטמן הנמצאת בפנינו הינה חלק חשוב מן החומר שעל בסיסו ניתן להכריע בתיק, ולאחר שקבענו מהו היקף של שיקול-הדעת של בתי-המשפט לעניינים מינהליים בהפעילו ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת הערר ורשות הרישוי, ולאחר שקבענו כי אין מקום לקבל את הערר אך ורק בשל החלפת המותב, עלינו להכריע מה לפסוק בתיק זה, על-פי אותם עקרונות שנקבעו לעיל. 82. ועדת הערר לא הביאה בחשבון, ולא נתנה את המשקל הראוי לעובדה כי המערערת הנה נכה, בשל תאונת דרכים שבה נפגעה בעבר (ללא קשר להליכים בפנינו) והיא משמשת כסוכנת נדל"ן ורכבה משמש לה כרגליים. הזכות לקבל רישיון ולנהוג הינם חלק מן הזכות לתנועה, שנובעת מעקרונות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בזכות זו ניתן לפגוע רק במידה שלא עולה על הנדרש. לצורך שלילת רישיון צריך להראות כי קיימת סכנה מוחשית ולא רק אפשרות, ואפילו סבירה, לסכנה מנהיגתו של אדם, אף שאני סבור שאפילו בגדר חשש סביר לא הגענו במקרה שלפנינו. 83. אני סבור כי אכן צודקת המערערת בכך שהחלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות, היכול להתקיים כאשר נשקלו השיקולים הנכונים אך השקלול והאיזון ביניהם לקוי; לא כל שכן שבמקרה שלפנינו אין לקבל את הכרעת הוועדה בדבר הפגם במצבה הנפשי של המערערת, כפי שיוסבר להלן. 84. נחזור ונזכיר כי במקרה הנידון המערערת הנה אשה כבת 54 גרושה ואם לשתי בנות. הבת השלישית שמה קץ לחייה לפני ארבע שנים. לדברי המערערת, כפי שהדברים משתקפים בחוות-הדעת, הבת הושפעה מסבל האם בגלל משפחתה, שכן הייתה מסוכסכת עם משפחתה עקב ירושת האם. המערערת עבדה 19 שנה במבטחים, לאחר מכן כפקידה, בשירות למען הילד והיום היא עוסקת בנדל"ן. לצורך עבודתה זו היא זקוקה לרכב. ועדת הערר והמשיב עצמו לא נתנו משקל לצורך של המערערת ברישיון נהיגה לצורכי עבודתה, ובכך נפגם האיזון הדרוש. ראוי לציין כי בהחלטה שניתנה לא מכבר על-ידי בית-המשפט העליון הופחתה תקופת פסילה מינהלית מלהחזיק ברישיון נהיגה של נהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית, באופן שבמקום 90 ימי פסילה שנקבעו על-ידי קצין משטרה ואושרו בבית-משפט לתעבורה ובבית-המשפט המחוזי, ראה לנכון בית-המשפט העליון להפחיתם ל-60 יום, שהייתה תקופת הפסילה עד לדיון בבית-המשפט העליון, כאשר נאמר באותה החלטה כי "במסגרת שיקוליי ניתן משקל מסוים גם לגורם שהחזרה לנהוג ברכב דרושה לעזור לפרנסת משפחתו" (בש"פ 8545/02 הנ"ל [5], בעמ' 60 בין אותיות השוליים ו-ז). 85. ציטטנו בהרחבה בפיסקאות 15-5 את חוות-הדעת השונות הדנות במצבה הנפשי של המערערת. לאחר עיון בחוות-הדעת ובהחלטת ועדת הערר מונה כזכור ד"ר ליטמן כמומחה מטעם בית-המשפט. 86. בא-כוח המשיבה ניסה לפגוע באמינותו או ביכולתו המקצועית של ד"ר ליטמן (פיסקה 29 לעיל). מנגד, מצביע בא-כוח המערערת על כך שד"ר ליטמן הינו מומחה ובעל תפקידים בעבר, וגם הזכיר כי חוות-דעתו התקבלו בבתי-משפט, כאשר באותם מקרים הוגשו מטעם המדינה. עיון בהקדמה לחוות-דעתו של ד"ר ליטמן מגלה כי מדובר באדם בעל כישורים מקצועיים שלא ניתנים לוויכוח. ד"ר ליטמן הוא ד"ר לרפואה משנת 1964 והינו מומחה לפסיכיאטריה משנת 1974 בבית חולים "הדסה", ובנוסף לכך, הוא מומחה לפסיכואנליזה משנת 1981. פרט לכישורים השכלתיים אלה, הוא מילא תפקידים אלה בתחום בריאות הנפש: מנהל תחנת בריאות הנפש מערב ירושלים, "איתנים" משנת 1987-1974; ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות 1989-1987; חבר הוועדה ליישום שינוי חוק לטיפול בחולי נפש, שנת 1989; מנכ"ל "עמך" (עמותה לתמיכה נפשית לניצולי שואה) 1992-1990; פסיכיאטר ארצי ראשי במשרד הבריאות מ-1983; יושב ראש החברה הפסיכואנליטית בישראל 1996-1983. 87. עיינתי באותם פסקי-דין שהזכיר בא-כוח המערערת, ואכן, בפסקי-דין אלה הוגשה חוות-דעת מטעם ד"ר ליטמן דווקא מטעם המדינה, ובית-המשפט אימץ חוות-דעת זו. בשני פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי התקבלה חוות-דעתו של ד"ר ליטמן. המקרה הראשון - ת"פ (י - ם) 482/97 מדינת ישראל נ' רוזן [26] גזר-דין מיום 18.5.1999 (בהרכב השופטים סגן הנשיא י' צמח והשופטות מ' נאור, מ' ארד כתואריהן אז) נקבע כי הנאשם באותו מקרה שהורשע בעבירת רצח אינו זכאי לעונש מופחת על-פי הוראות סעיף 300א(א) (2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת לאחר שבית-המשפט קיבל את חוות- דעתו של ד"ר ליטמן, אשר קבע כי לא ניתן להצביע על קיום קשר ברור בין מבנה אישיותו של הנאשם לבין המעשה המיוחס לו בתיק הנוכחי, וכי ההפרעה הנפשית ממנה סובל הנאשם אינה הפרעה חמורה. המקרה השני אף הוא בבית-המשפט המחוזי הינו ת"פ (חי') 1/98 מדינת ישראל נ' פלוני [27] (לפני השופטים מ' נאמן, י' דר, ש' שטמר) שבו נקבע בהכרעת-דין מיום 27.11.2000 כי יש לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר ליטמן אשר קבע כי הנאשם אינו סובל מהפרעות אישיות קשות ואינו סובל ממחלה פסיכיאטרית, אשר מונעת ממנו קבלת אחריות פלילית. בסעיף 50 להכרעת-הדין האמורה נאמר במפורש: "חוות הדעת של ד"ר ליטמן ודבריו בעדותו לפנינו עדיפים בעיני על חוות הדעת שהוגשו מטעם הסנגוריה, גם מפני שהתעודות הרפואיות עליהן הוא מסתמך וכל הראיות שהובאו לפנינו לגבי התנהגות הנאשם, עובר לביצוע הרצח, התנהגותו בשעת הביצוע ולאחריו, מתיישבים היטב עם העולה מחוות דעתו". חוות-דעתו של ד"ר ליטמן הובאה גם לבית-המשפט העליון, ואף הוא ביכר אותה על פני חוות-דעת של מומחים אחרים. בע"פ 6619/93 בן דוד נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 176, מוזכרת חוות-דעת המומחים מטעם המדינה ד"ר משה קלין וד"ר שלום ליטמן, והם קבעו כי הפרעת האישיות שבה לוקה המערער אינה הפרעה נפשית חמורה ואף אינה משפיעה על רצונו החופשי והבנתו על מה מותר ומה אסור, ועל-כן הוא נושא באחריות פלילית מלאה למעשיו. מנגד, הייתה חוות-דעת של פרופ' עמיחי לוי שקבע ההיפך. בית-המשפט המחוזי, ובעקבותיו בית-המשפט העליון אימצו את חוות- דעתו של ד"ר ליטמן. לפנינו אפוא שלושה פסקי-דין שבהם ד"ר ליטמן נתן חוות-דעת אשר הוגשה לבית- המשפט על-ידי המדינה, ובית-המשפט המחוזי (פעמיים בשתי ערים שונות) ובית-המשפט העליון אימצו חוות-דעת זו. בנסיבות אלה, קשה להבין מדוע בחר בא-כוח המדינה במקרה שלפנינו להטיל דופי או ספק בכישוריו או ביכולתו של ד"ר ליטמן. האם חוות-דעתו של ד"ר ליטמן אמינה ומקצועית רק כאשר היא ניתנת מטעם המדינה?! אני סבור שלא היה מן הראוי לנקוט בדרך זו של פסילה אישית של המומחה, ד"ר ליטמן. מכל מקום, לאחר שקראתי את חוות-דעתו של ד"ר ליטמן אני רואה לנכון לאמץ אותה. אבאר את הדברים, ואצטט חלק מחוות-דעתו כדי שתובן העדפה זו שלי. 88. יש לזכור כי ד"ר ליטמן, כאמור בעמוד השני של חוות-דעתו, עיין בכל החומר הרב שהיה בפניו, ובנוסף לכך, כנאמר בעמוד ראשון של חוות-דעתו, נפגש ד"ר ליטמן עם העוררת חמש פגישות בחודשים אוגוסט עד ספטמבר 2002. עמקות זו נותנת, על פניה, עדיפות לד"ר ליטמן, על פני כל הגופים שטיפלו בנושא, הן מכון יעד שנפגש עם המערערת פעם אחת לזמן קצר ואפילו מכון אופק שערכו 3 מפגשים עם המערערת, שלא להזכיר את ועדת הערר שעיקר התרשמותה מבוסס על קריאת חומר, ואשר ראתה את המערערת למשך זמן קצר ביותר. 89. בעמ' 3 לחוות-הדעת, תחת הכותרת "סטטוס נפשי" מתאר ד"ר שלום ליטמן את המערערת באופן הבא: "בבדיקה נראית צעירה מגילה. צליעה קלה ברגל שמאל, רואים סימנים של ניתוח פלסטי באף. הרזון אינו חריג. התמצאות - מתמצאת בזמן, במקום וביחס לעצמה. חשיבה - אין הפרעות בהלך החשיבה והן בתוכן. אינטלגנציה - מתאימה להשכלתה הפורמלית. זכרון - תקין. ריכוז וקשב - תקינים. האפקט - במשך הפגישות לא היו תנודות במצב הרוח, פרט כאשר התייחסה לבתה ומותה הטראגי. בסך הכל האפקט אוטימי ואדקואטי, הולם לנושאים השונים שעלו במשך הפגישות. הופיעה לכל הפגישות בדיוק בזמן. אין הפרעות בפרצפציה. תובנה - תקינה (INSIGHT). שיפוט - אין הפרעות בשיפוט. קואפרטיבית בזמן הפגישות". אין כל סיבה לפקפק בסטטוס נפשי זה, הערוך בצורה מקצועית, והעולה - מבחינות רבות וביניהן רוחב היריעה - על הדברים הכלליים שבדוחות מכון יעד ואופק. 90. במסגרת הדיון (בעמ' 5), נאמרו בחוות-הדעת של ד"ר ליטמן דברים אלה: "בעבר ובתוקף תפקידי כמנהל תחנה לבריאות הנפש, מערב ירושלים, ראש שירותי בריאות הנפש, פסיכיאטר ארצי ראשי, ומנהל המחלקה הפסיכיאטרית משפטית נדרשתי להכריע במקרים של פסילה ולאישור מחדש של רישיונות נהיגה. בחלק ניכר מהמקרים מדובר היה בנהגים הסובלים ממחלת נפש מוצהרת. לעיתים אחרי אשפוזים פסיכיאטריים. ההתלבטות היתה תמיד: בין 'טובת הציבור מחד', ל'שמירה על זכויות הפרט לנהוג' - מאידך. במקרה שאנו דנים פה: לא מדובר באישה שהיתה חולה לפני הפסילה. לאחר שנפסלה וגם היום אינה חולה וגם אין פגם באישיותה המגביל את זכותה לנהוג. קשה לי להבין את הקביעה של ד"ר מיכאל רייטר אשר קובע על [המערערת]: 'הפרעת אישיות פורואינדית קשה, כולל חשש למצב פסיכוטי'. ניסיתי למצוא סימוכין גם בנומנקלטורה של ה-ICD10 ו-ISDSM המציינים באבחנות אלה, שאדם סובל מ'רגישות יתר לכשלונות ולדחייה - נטיה לשמור טינה בקביעות, תחושת עיקשת ולוחמנות ביחס לזכויות הפרט, חשדות חוזרים ללא הצדקה, נטיה להתחשבות עצמית מופרזת'. לא מצאתי שמץ של דברים אלה בבדיקות החוזרות ונשנות אצל [המערערת]". 91. כאשר מומחה בשיעור קומה של ד"ר ליטמן שאומר שבדק וחזר ובדק ולא מצא אפילו רמז שיצדיק את הערכות של הדוח של אלי חן, וכאשר הוא קובע באופן פוזיטיבי שאישיותה של המערערת היא חיובית ולא מצא סימנים כלשהם של התנהגות אנטיסוציאלית או הפרעות פרנואידוית על הגבול הפסיכוטי, כפי שניטען בדוח אלי חן, אני סבור כי בית-משפט אינו רשאי להתעלם מדברים אלה, ואין לשלול את רישיונה של המערערת, כאשר אלה הם הנתונים. 92. ד"ר ליטמן, בחוות-דעתו, קבע, בהתייחסותו למסקנות של שני הדוחות הפסיכולוגיים של מכון יעד חן ומכון אופק, את הדברים הבאים (בעמ' 9-8 לחוות- דעתו): "1. בבדיקה במכון 'יעד חן' לא היתה שיחה מקדמית נפרדת לקבל פרטים אנמנסטים. המבחן היה בזמן קצר מדי ומאד חלקי בהתחשב שמדובר ב 4 מבחנים שלא ניתן לבצע אותם בשעה אחת. 2. [המערערת] הרגישה את הבדיקה של הלל חמוטל (מכון יעד-חן) כעוינת, מרוחקת ומזלזלת. יתכן שהרגשה זו נובעת מהקשר שלדעתה קיים בין המכון לבטיחות בדרכים (גורם עם סמכות לפסול) ובין מכון 'יעד חן'. 3. לעומת זה הרגשת [המערערת] ש'במכון אופק' הוקדש לה זמן לבדיקה. השיחה המקדמית יצרה אווירה נינוחה, והיא חשה יחס אובייקטיבי ואמפתי של הבודקת (מירי אדליסט) בלי עמדות או דעות קדומות כלפיה מראש. עובדתית [המערערת] תפקדה בצורה נינוחה והשגיה בבדיקות אלה היו נאים ובגבול הנורמה. 4. הפער המשמעותי בין הבדיקות של מכון 'יעד-חן' ומכון 'אופק' הוא כדלהלן: במכון 'יעד חן' אין התייחסות לחומר המסביר או מוכיח העדר אינטרגרציה, הפרעות בשיפוט, רודפנות, תוקפנות, הצפה פנימית וכד'. לעומת זאת הדוגמאות של מכון 'אופק', על השימוש בחשיבה הגיונית ואינטגרטיבית שמופיעים ברורשאך ו-WAIS עם בוחן מציאות נמוך - אבל לא חשיבה מפורקת - וללא הפרעות בחשיבה. קשה מאד להתעלם מהדיוק ופירוט הדוגמאות לעומת הכללות שלא מבוססות בדו"ח של 'יעד-חן' על דוגמאות קונקרטיות. 5. אם נתייחס להיבט של התכנים - כפי שצוין: התכנים בבדיקת 'יעד-חן' 'המציאות כשדה קרב' - 'רואה את האחרים כרודפנים ותוקפים ועצמה כקורבן'. יכולת אינטגרציה לקויה - תפישת מציאות חלקית ומפוצלת. בוחן מציאות ויכולת שיפוט נמוכים. חשיבה מפורקת כמעט ברמה פסיכוטית. 6. בקריאה חוזרת של החומר היה לי הרושם כאילו בבדיקה של מכון 'יעד-חן' ובמכון 'אופק' - הפסיכולוגים בדקו אדם אחר - ולא אותה נבדקת. 7. בבדיקה הקלינית חיפשתי בצורה מדוקדקת ובקפדנות בניסיון למצוא אלמנטים אלה שתוארו בדו"ח של אלי-חן. לא מצאתי אפילו רמז שיצדיק ערכות כאלו. 8. בקשר לרושם של הערכה הדיאגנוסטית אני משתמש בנומנקלטורה פסיכיאטרית מקובלת כגון - DSMIV ו-‎.10ICD בבדיקה הקלינית מדובר באישה, בעלת קווים היסטריונים שעברה מצבים טראומטים קשים: טיפול במשך שנים רבות באמא חולה, גרושין מבעל אלים, גידול ילדיה בכוחות עצמיים, אובדן בת מתאבדת. לגבי האישיות של [המערערת]: יש מאגר חזק של אהבה ודאגה לזולת, הורים, ילדים, אנשים אחרים, והערכה חברתית ומקצועית טובה מאד. לא מצאתי סימנים כלשהן של התנהגות אנטי סוציאלית, או הפרעות פרנואידית על הגבול הפסיכוטי כפי שנטען בדו"ח של אלי חן". 93. גם הערכה זו של ד"ר ליטמן מקובלת עליי. יש כאן התייחסות לנסיבותיה האישיות של המערערת, וניתוח אישיותה ולאבחנות השונות של המכונים, תוך הסבר סביר לפער ביניהם. חוות-דעת זו שקולה ומאוזנת, ומשמשת בסיס מוצק לפסק-דין זה. 94. ראוי לסיים את ההתייחסות לדברי ד"ר ליטמן בסיכום שהוא קבע, בעמ' 10 לחוות-דעתו: "בדקתי את [המערערת] לאחר עיון מקיף של כל החומר שעמד לרשותי. ביקשתי ממכון 'יעד חן' חומר גולמי וכן ממכון 'אופק'. מנהל מכון 'יעד חן' סירב להעביר חומר זה, ולכן הסתפקתי בחומר העומד לרשותי ובדקתי אותו במשך חמש פגישות - בצורה יסודית, ועימתתי גם החומר הקיים של 2 המכונים שהגישו מסקנותיהם. לא מצאתי פגם באישיותה של הנבדקת שיצדיק פסילת רישיון נהיגה. אין הפרעות הן בציר של האבחנה העיקרית (ציר ראשון של קלסיפיקציה של DSMIV) וגם לא בציר השני (הפרעת אישיות) שיצדיקו המשך פסילת רישיון. נראה לי שאולי הפסילה של שנתיים - בהתחשב לנכותה ברגליה - העיסוק המקצועי נפגע קשה. אינני רואה את [המערערת] כמסוכנת בנהיגה, וראוי להזהיר אותה להקפיד ולהזהיר אותה לכך שהרכב יונהג אך ורק באחריותה - שבנוסף צריך להיות רכב רפואי לפי הגבלותיה הפסיות הקודמות". 95. העולה מכל האמור הוא כי בשוקלנו את מצבה של המערערת, ובהביאנו בחשבון את השיקולים ביחס לשלילת רישיון נהיגה, המסקנה היא כי החלטת ועדת הערר, ובעקבותיה החלטת רשות הרישוי, אינן יכולות לעמוד, ועל-כן יש לקבל את הערעור. 96. מעבר לצורך נוסיף כי החלטת ועדת הערר והחלטת רשות הרישוי היו לתקופה של שנה, ובסיום של שתי ההחלטות נאמר כי בתחילת שנת 2003 תיערך בדיקה מחודשת במכון רפואי באמצעות משרד הרישוי. מכאן, שגם המשיב לא סבר כי מצבה של המערערת הוא היעדר כושר מוחלט. אנו עתה לאחר ינואר שנת 2003, ובכך נימוק נוסף לכך שאין מניעה לאפשר למערערת לשוב ולנהוג, שכן תקופת אי-הנהיגה של המערערת התארכה די והותר. סוף דבר 97. אני, לתומי, האמנתי שלאחר שבא-כוח המדינה קיבל לידיו את חוות-דעתו של ד"ר ליטמן יסכימו הוא - או הממונים עליו - לקבל את הערעור. ברם, המדינה החליטה, משום מה, לנהל תיק זה על גבה של המערערת, אשר סבלה דיה וזקוקה לרכב תקין, הן מטעמים רפואיים אורטופדיים (בשל תאונת דרכים שבה נפגעה, כהולכת רגל, ללא קשר לתיק שלפנינו), הן לצורכי עבודתה, והן לצרכיה האישיים (כגון טיולים עם בני משפחתה). 98. המערערת נאלצה לנקוט הליך משפטי קשה, ארוך ומייגע, ולהיבדק שוב ושוב על-ידי מומחים, הן במכונים יעד ואופק, והן בפני ד"ר ליטמן. בנסיבות אלה, זכאית המערערת, לפחות מבחינה כלכלית, להחזרת מצבה כפי שהיה לפני הערעור. דבר זה, מן הראוי כי ימצא את ביטויו בפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, כאמור בסיום פסק-דין זה. 99. התוצאה היא זו: (א) הערעור מתקבל. (ב) המשיב יחזיר למערערת את רישיון הנהיגה, לאלתר. (ג) המשיב ישלם את הוצאות המערערת, שהם התשלום לד"ר ליטמן בסך 2,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לד"ר ליטמן ועד להחזר בפועל, וכן את התשלום ששילמה למכון אופק (על-פי קבלות שתציג), וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששילמה את הכסף למכון אופק ועד ליום ההחזר בפועל. (ד) המשיב ישלם למערערת הוצאות האגרות בהליך זה בסך 699 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הערעור המקורי (19.3.2002) ועד לתשלום בפועל. (ה) המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח (חמישה עשר אלף שקלים חדשים) בצירוף מס ערך מוסף, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק- דין זה ועד ליום התשלום בפועל (וזאת בנוסף לשכר טרחת עורך-דין שנפסק לחובת המדינה בהחלטה מיום 27.8.2002). 100.משפט תעבורהעררועדת ערררישיון נהיגה