בפניי תביעה כספית. התביעה היא לביטול עסקה שנערכה בין התובע לבין, לטענתו, הנתבעות 1 ו- 2 (כאשר הנתבעת 1 מהווה שלוחתה של הנתבעת 2), במהלכה רכש התובע רכב מסוג מאזדה 3 (להלן: "המאזדה"), מס' רישוי 67582-16 בסכום של 35,000 ₪ בעסקת טרייד-אין, ובתמורה העביר התובע לנתבעות רכב אחר שהיה בבעלותו מסוג אופל אסטרה (להלן: "אופל אסטרה"), מס' רישוי 5318935 בעלות של 35,000 ₪. למעשה, התביעה היום של התובע היא לפיצוי בסך של 70,000 ₪ (עלות הרכב שהעביר לנתבעים ועלות הרכב נשוא כתב התביעה אשר קנה) + הוצאות שונות שנגרמו לו המגיעים לידי סכום כספי של 82,577 ₪. התובע טוען, כי המדובר בעסקה שבבסיסה הטעייה ורמייה שביהמ"ש נדרש להורות על ביטולה, וזאת לאור זיוף קילומטראז' על ידי מי מהנתבעים שהוכח, הסתרת פרטים ביחס להיות הרכב הנקנה רכב ליסינג (דבר שיש בו כדי להשפיע כמובן על מחירו) וקיומם של צמיגים לא מתאימים. כמו כן, טוען התובע לטעות ו/או הטעייה בעסקה עפ"י חוק החוזים וכעולה מסיכומיו כפי שאתייחס בהמשך. לטענתו של התובע אילו היה יודע את המצג האמיתי של אותם פרמטרים שצוינו, היה נמנע בכלל מביצוע העסקה הנוכחית ומשגילה את האמור לעיל וללא דיחוי (ככל שהדבר נוגע בחובות הקטנת הנזק), פעל לביטול העסקה ואולם נדחה ע"י הנתבעת 1, אשר סירבה לקבל על עצמה אחריות לנזקיו וביטול העסקה. הנתבעת 2 טענה מצידה לאורך כל הדרך, להעדר יריבות ולעובדה, כי מדובר בעסקה שכלל לא הייתה שותפה לה במקרה הנוכחי, כי היא אינה מכירה את התובע אשר רכש את רכב המאזדה באופן פרטי מבעלי הנתבעת מס' 1. הנתבעות הגישו הודעת צד ג' כנגד הבעלים הקודם של הרכב אותו רכש התובע (חב' א.עטרה רכב ותחבורה בע"מ) בנימוק שכמי שהחזיקה ברכב תקופה ארוכה, לא מן הנמנע שזיוף הקילומטראז' נעשה כאשר הרכב נמצא ברשותה שלה ומכל מקום זו הסיבה לייחס לה אחריות בעניין. חברת א. עטרה הגישה מצידה הודעת צד ד' נגד שתי הנתבעות. טענה שלמעשה באותה נתבעת (ובעניין זה למעשה תמכה בעמדת התובע) וכי הרכב שנמכר לתובע מסוג מאזדה נמכר לה למעשה ע"י הנתבעת 2 עצמה, כך שכל הטענות שיש לה אחריות בעניין אין לה כל בסיס. זה בקציר האומר תמצית טענות הצדדים והתיק שלפניי מכיל בתוכו שאלות שונות הנוגעות לשאלת אחריות מי מהנתבעים/ צדדים שלישיים, מערכת היחסים שבין הנתבעים והצדדים השלישיים בינם לבין עצמם ושאלות הנוגעות בקיומו של נזק - היה ויש מקום להכיר באחריות. בשאלות הנזק עסק בעיקר ביהמ"ש כאשר שמע את טענות הצדדים בע"פ במקביל להגשת הסיכומים בכתב בישיבה מיום 27.4.11. ביום 24.3.11 שמע ביהמ"ש עדויות בתיק זה וחקירות נגדיות ע"י בעלי הדין (ומדובר בחקירות של מס' עורכי דין). נשמעו מטעם התובע עדותו ועדות בנו לתמיכה בטענתו. עלי לציין, כי תצהירי התובע ובנו הוגשו רק 4 ימים לפני מועד ההוכחות ואף ללא הגשת בקשת אורכה מביהמ"ש. עם זאת, נכון הייתי לשמוע את התיק ואולם יש להצטער על התנהלות בצורה שכזו, שהנתבעים טוענים בצדק שיש בה כדי לפגוע בזכויות דיוניות שלהם וצריך לתת עליו את הדעת גם בפס"ד זה. לתצהירי התובע צורפה חוו"ד שמאית של השמאי אומייה הינדי, אשר אומנם צורפה לכתב התביעה המתוקן, ולכן אפשרתי למרות האיחור בהגשת התצהירים את העדתו, ואולם הנ"ל לא התייצב לדיון. השמאי העריך את רכב המאזדה בסכום של 42,000 ₪, ואולם משלא התייצב ודחיתי גם את הבקשה לקבוע מועד אחר להעיד אותו, הוריתי על הוצאת חווה"ד מתיק ביהמ"ש ואין בדעתי לאפשר התייחסות לה כלל. החלטה זו מיום 24.3.11 עליה לא הוגש בר"ע למחוזי מהווה חלק אינטגראלי מפס"ד זה. מצד הנתבע מס' 1 העיד מנהלה - העד חטאר אבו סאלח, ומצד הנתבעת 2 העיד מנהלה מיקי איילון. עוד העיד חלאילה סאמר שהינו מנהלה של צד ג' ומגישת ההודעה לצדדי ד'. כאמור ביום 27.4.11 הוגשו סיכומים בכתב ונטענו טענות שונות ביחס לשאלות בימ"ש בנוגע לשאלת הנזק, כימות הנזק, הטענה, כי למעשה התובע עותר לפיצוי בד בבד עם ביטול העסקה לסכום של 70,000 ₪ במסגרת החזרת מצב לקדמותו ולא לפיצוי בסדרי נזק נמוכים יותר כטענה חליפית (טענות הנתבעים בהקשר זה הינם להרחבת חזית) וכן שאלות הנוגעות בחובת הקטנת הנזק ורשלנות תורמת. לאחר עיון בסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב ובע"פ, עיון בפרוטוקולי בימ"ש ובחומר הראיות אני נותן בזאת את פסיקתי כדלקמן: דין התביעה להתקבל אך ורק ביחס לנתבעת מס' 1 ובחלקה בלבד. דין התביעה ביחס לנתבעת מס' 2 להידחות תוך חיוב בהוצאות משפט. דין ההודעה לצד ג' וההודעה לצדדים ד' להידחות ולאור העובדה שגם ההודעה לצד ד' שהוגשה נגד נתבעת 1 נדחית ללא חיוב בהוצאות משפט. להלן הסברי ביהמ"ש בהגעה לתוצאה האמורה: 1. התייחסות לדחיית התביעה בכל הנוגע לנתבעת מס' 2 - טענות התובע אשר נתמכות ע"י הצד השלישי הינן שלמעשה נתבעת 1 ונתבעת 2 הן גוף זהה. הן פועלות יחדיו לצורך מכירת מכוניות, יוצרות מצג כלפי הציבור, כי מכירת רכבים מנתבעת 1 היא למעשה מכירת רכבים ע"י "קאר פור יו", שהיא למעשה השם המסחרי של הנתבעת 2 כפי שמופיע גם באתרי האינטרנט. הנתבעת 2 עפ"י עדויות בביהמ"ש מחזיקה נציג מטעמה בצורה סדירה אצל הנתבעת מס' 1 (סוכן מכירות שלא העיד בביהמ"ש). התובע טוען, כי כרטיס הביקור של הנתבעים נושא את שם הפרסומת והלוגו של הנתבעת 2 ואף מצוינים מספרי טלפון של מי מבעלי הנתבעת 2. בעמ' 14-16 לסיכומיו מייחד התובע הסבר לאחריות הנתבעת 2 ומציין בין השאר בסעיף 84 לסיכומיו "בישיבת ההוכחות התברר כי מגרש מכוניות קיימות מכוניות של שני הנתבעים בעירבוביה וכי אין שילוט מי הבעלים האמיתי של הרכב. סוכני המכירות גם לא מגלים מי הבעלים האמיתיים של הרכב. אדם סביר שקונה רכב מהמגרש סבור, כי מאחורי הקניה עומדת חברה מוכרת ובעלת מוניטין רב בענף. הקונה יכול לעמוד במקרה של בעיה מול חברה לא מוכרת ולא אמינה או אף בפני שוקת שבורה". בסעיף 90 לעמ' 15 מציין התובע בסיכומיו "הנתבעת 2 מוכרת רכבים בשיטת הקונסיגנציה. הרכבים הם בבעלות הנתבעת 2 ואחרי המכירה הנתבעת מס' 1 מקבלת עמלה. הנתבעים עשו שימוש במותג בעל המוניטין של הנתבעת מס' 2 למכירת הרכבים. ללקוחות לא נאמר דבר או חצי דבר לגבי שיטת העבודה ולגבי האישיות המשפטית של החברות המעורבות, התנהלות המעידה על הטעייה של הלקוחות הפוטנציאלים". הנתבעת 2 באמצעות נציגה מר מיקי איילון אשר בניגוד לאמור בסיכומי התובע עדותו היתה אמינה, קוהרנטית ונטולת סתירות, הסביר היטב בעדותו את ההבדל שבין מכירת רכבים של הנתבעת 2 ע"י הנתבעת 1 בשיטת הקונסיגנציה ובין המקרה הנוכחי נשוא תיק זה. בעדותו בביהמ"ש בעמ' 26 לפרוטוקול ביהמ"ש מיום 24.3.11 הוא מסביר: "המגרש הזה שנקרא "גו דה קאר" פעל עוד קודם במתכונת הזו. הוא אמר שאין לו יכולת כלכלית לקנות כלי רכב והוא מציע את שירותיו - אתה תעמיד אצל ב הקונסיגנציה כלי רכב ועל כל רכב שאמכור תקבל ממני בסוף החודש עמלת מכירה. הסיכום היה כזה - רכבים שלי יימכרו בהסכמים שלי שאני עומד מאחורי ההסכם ולא מישהו אחר, מה שקרה בפועל שאותו "גוד קאר" לא הסתפק רק בקונסיגנציה שלי, הייתה לו שיירת מכוניות משלו. הרבה חברים ומשפחה שלו שהביאו מכוניות. הרכב נמכר באופן פרטי אישי. אני מכרתי את הרכב כפי שקבלתי אותו. לא בצעתי בו שום שינוי, אפילו לא החלפתי צמיגים". כלומר, מה שקרה כאן הוא שהרכב הנוכחי "המאזדה" שנמכר לתובע, נמכר מהנתבעת 2 לנתבעת 1 באופן פרטי. זה לא היה חלק מהסכם הקונסיגנציה בין הצדדים המשקף התנהלות עסקית בין שני הנתבעים, שעליה כאשר נמכר רכב שכזה מוחתם התובע על חוזה שבמהלכו הנתבעת 2 היא למעשה צד לכל דבר ועניין. מנהל הנתבעת 1 החליט לאחר שרכש באופן פרטי ולא בקונסיגנציה את המאזדה למכור אותו והתובע החליט לקנות. עיסקת המכר נעשתה אך ורק בין התובע ובין הנתבעת מס' 1 והעובדה שבמקום יש רכבים של הנתבעת 2, נציג מטעמה או זיהוי שלה , לא מצביעים על כך שהחוזה נעשה מול הנתבעת 2 ולראייה החוזה עצמו, שהינו אך ורק מול הנתבעת מס' 1 והתובע יכול היה לראות את זה יחד עם בנו שעשה איתו את העסקה בצורה ברורה ומפורשת. זאת ועוד, היה ניסיון במשפט לטעון, כי למעשה הוצג מצג שווא כי המאזדה הינה רכב של הנתבעת מס' 2. בנסיבות אלה, היה על התובע להעיד את נציג המכירות של הנתבעת מס' 2, על מנת שביהמ"ש יתרשם, כי אכן הוצג מצג שווא שכזה. הדבר לא נעשה והניסיון של התובע ובנו לשרבב את נציג הנתבעת 2 כמי שמכר למעשה את הרכב מסוג המאזדה השייך לנתבעת מס' 2 נדחה על ידי ונמצא על ידי כבלתי אמין. לא הייתה כל יריבות לגבי המקרה הנוכחי שבין הנתבעת 2 ובין התובע. מדובר ברכב שנרכש בצורה פרטית ע"י בעלי הנתבעת מס' 1 והשייך לנתבעת מס' 1, אשר נמכר בעסקה פרטית שאינה שייכת לעיסקות הקונסיגנציה בין הנתבעים 1 ו- 2, ומשכך אין כל הצדקה לקבל את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות. לא מצאתי כי הנתבעת 2 מטעה את הציבור בהתנהלותה העסקית - לא בהקשר כללי ולא בהקשר המקרה הספציפי נשוא תיק זה. נושא ההוצאות המגיעות לנתבעת 2 אתייחס אליו בסוף פסה"ד. משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 2 ממילא נדחית גם ההודעה לצד ג' שהוגשה ע"י הנתבעת מס' 2 וגם ההודעה לצד ד' שהוגשה כנגד הנתבעת 2. 2. התייחסות לקבלת התביעה בחלקה כנגד הנתבעת 1 בלבד - הוברר, כי הרכב מסוג מאזדה בעסקת "הטרייד אין" נמכר ע"י הנתבעת 1 לתובע. ברכב הנ"ל התגלו הלכה למעשה שלושה כשלים - הכשל הראשון עניינו בעובדה שהוצג מצג המתייחס לקילומטראז', שהוברר כי הינו קילומטראז' לא נכון המשפיע על מחירו של הרכב. מצג שני עניינו בטענת התובע בטענה כי הרכב הוצג כפרטי, שעה שמדובר ברכב ליסינג, דבר המשפיע כמובן על המחיר. נקודה שלישית היא עניין הצמיגים, כאשר נמכרו צמיגים לא מתאימים והדבר גרם לנזק של 2,500 ₪ לתובע, שהינו אחת מעילות הנזק המבוקשת על ידיו במסגרת התביעה הכספית . אתחיל בצמיגים - אין חולק, כי הרכב הנ"ל נלקח בהסכמת הצדדים לבדיקה. הבדיקה הייתה במכון "הבודק", שהינו מכון בדיקה ידני אשר בדק את הרכב. הבודק או מי מטעמו לא נתבעו בתיק זה. האחריות לראות שהצמיגים אינם מתאימים או שהם אינם ראויים לשמש ברכב המאזדה הייתה על הבודק ואם הדבר לא נעשה - את הטענות יש להפנות אליהם. לגבי נושא הליסינג והרכב הפרטי - אודה על האמת, לכאורה עיון במסמכי הזיהוי של הרכב או בדיקה פשוטה במשרד הרישוי היו יכולים להסדיר את העניין, כך שגם אם אקבל בדוחק את טענות התובע לאור המסמכים של הרכב שהוצגו שיש בהם כדי להטעות במידה מסוימת, לתובע בוודאי רשלנות תורמת משמעותית בהקשר זה. עיקר העיקרים והוא למעשה הטענה העומדת בבסיס ביטול העסקה הינה הצגת מצג שווא בדמותו של קילומטראז' לא נכון של הרכב, אשר הוצג כקילומטראז' בסך 114,200 ק"מ, שעה שהוברר כי מדובר בקילומטראז' נמוך יותר. אציין, כי אין לי צורך בחוות דעת השמאי אומאני, אשר כזכור הוגשה ע"י התובע והוצאה מתיק ביהמ"ש, שכן הוצגו מסמכים לפיהם כאשר נמכר הרכב לצד השלישי היה מד האוץ 125,201 ק"מ, כלומר שנתיים לפני מועד הבדיקה מד האוץ היה גבוה יותר ממד האוץ במועד הבדיקה ומדובר בשינוי משמעותי. מאחר ולטענת הנתבעת 1 היא רכשה את הרכב כפי שהוא מהצד השלישי ולא עשתה בו שום שינוי, תבעה הנתבעת את הצד השלישי על כך שהוא זה שאחראי לזיוף בקילומטראז'. השאלה היא האם יש להטיל אחריות בנסיבות העניין על הנתבעת מס' 1 ו/או על הצד השלישי. א. התובע בסיכומיו מתייחס לעילות שונות ואתייחס אליהן אחת לאחת: התובע טוען כי הנתבעת (להלן: "הנתבעת מס' 1") עונה להגדרת "עוסק ברכב" כהגדרתו בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות 2008). עפ"י סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש מחייבת מסירת טופס גילוי כהגדרתו בסעיף 4א2 לחוק, וזאת "עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה. לטענת התובע טופס גילוי כזה מעולם לא נמסר ומשכך מושתקת הנתבעת מס' 1 מלעלות טענה בדבר נתונים בדבר מצב הרכב. סעיף 2א לחוק הגנת הצרכן אוסר על עוסק לעשות דבר במעשה או במחדל העלול להטעות את הצרכן בכל עניין מהותי בעסקה. מד אוץ שאינו משקף קילומטראז' אמיתי שעבר הרכב הינו עניין מהותי בעסקת מכר. זכות התובע לבטל חוזה מחמת "טעות והטעייה" ולתבוע השבה של התמורה ששולמה על פיו,כאמור בסעיף 14,15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. לענייננו, "טעות" כעולה מסעיף א לחוק החוזים "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שללא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך רשאי לבטל את החוזה". גם כאשר רוכש פוטנציאלי נותן רכב לבדיקת מצבו במכון בדיקה אין הדבר פוטר את המוכר הפוטנציאלי מחובת גילוי פוזיטיבית של פגמים ותקלות הידועים לו ביחס לרכב (ראה ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פד"י נ"ט (5) 377). הנתבעת לא עמדה בחובת תום הלב מכוח דיני החוזים. ביצעה עוולת תרמית כנד התובע והפרה חובות חקוקות. ב. משכך עמדה לתובע הזכות לבטל את חוזה המכר והוא עשה כן. התובע מסביר בסיכומיו , כי בהתחלה פעל על דרך של שיחות טלפוניות עם נציגי הנתבעת או מי מטעמה כאשר בסעיף 72 עמ' 13 לסיכומיו הוא מפרט קיומן של שיחות טלפון מרובות. הוא מדגיש כי היו לפחות שתי שיחות לפני שיצא מכתב מסודר מבא כוחו, כחודשיים לערך לאחר ביצוע עסקת המכר, המבקש את ביטול העסקה. ג. הנתבעת 1 בסיכומיה מפנה את ביהמ"ש לכך, כי החוזה בין הצדדים שנחתם ביום 12.6.09 למעשה "מנקה" את הנתבעת מס' 1 מכל אחריות. נאמר בו כלדקמן: "שני הצדדים מצהירים כי בדקו את הרכב, את מצבו החיצוני והמכאני, את טיבו, את מסמכיו וכי הם מוותרים על כל תביעה ו/או טענה הנובעת מהגורמים המוזכרים". הנתבעת 1 מבהירה, כי התובע אישר כי בדק את הרכב ואת טיבו, הן מכאנית והן את מסמכיו לפני ביצוע עסקת "טרייד אין" (ללא אזכור בחוזה לעניין מס' הקילומטראז' שעבר הרכב) ורק לאחר מכן אישר כי וויתר על כל טענה הנוגעת לגורמים הנ"ל. הנתבעת 1 מבהירה, כי לא ידעה כלל על השינוי שנעשה במד האוץ, ככל שנעשה, ולא הייתה לה כל כוונה להונות את התובע. הרכב נרכש ע"י הנתבעת 1 מאת הצד השלישי (חב' מ.א. עטרה רכב ותחבורה בע"מ). המאזדה נרכשה לאחר שהוצג לה דו"ח בדיקה שנערכה למאזדה 4 חודשים קודם לכן, וזאת במכון בדיקה בשם "שקדייה מרכז שירות לרכב" ושם צוין מס' הקילומטראז'ים נכון ליום הרכישה - 92,685 ק"מ. הנתבעת 1 עשתה שימוש במאזדה מס' חודשים טרם מכירתה לתובע ולכן השינוי במד האוץ עד כדי 114,200 ק"מ היה סביר ולא היה לה כל ידיעה על שינוי או זיוף. התובע לקח את הרכב לבדיקה במכון "הבודק" ואם לתובע טענות, עליו להפנות אותו למכון הבדיקה. נתבעת 1 מדגישה כי מדובר בנטל הוכחה גבוה "מעודף מאזן הסתברות", שכן התובע טוען לרמייה והתובע לא פעל והוכיח את תביעתו ברמת הנטל האמור. דיון והכרעה: הוכח במשפט, כי הרכב נמכר לתובע בקילומטראז' שאינו משקף את הקילומטראז' האמיתי וכי נעשה שינוי בקילומטראז'. התובע רכש את הרכב מהנתבעת מס' 1. הוא אינו מכיר את הצד השלישי או צדדים אחרים אשר החזיקו בעבר ברכב, לרבות הנתבעת מס' 2 בעבר הרחוק כפי שציין מנהל הצד השלישי בעדותו. עיון בסעיף 3 להסכם רכישת המאזדה אינו נותן את דעתו כלל בנושא הקילומטראז'. מדובר על בדיקת מצב הרכב, מצב חיצוני ומכני, טיבו ומסמכיו ועל עניינים אלה "מוותרים הצדדים על כל תביעה ו/או טענה הנוגעת מהגורמים המוזכרים". במילים אחרות - נושא הצמיגים שממילא סברתי שטענות בעניין זה יש להפנות למכון הבדיקה, לא ניתן לקבל כחלק מטענות התובע. גם נושא הליסינג והרכב הפרטי למעשה לאור חתימתו של התובע עצמו יש כאן וויתור, שכן היה עליו לבדוק את המסמכים לרבות במשרד הרישוי, ולכן ציינתי כי גם טענה זו אם תתקבל אין לייחס לה משמעות רבה מידי. ואולם בנושא הקילומטראז' אין סעיף 3 מכסה ובעניין זה אני דוחה את טענות הנתבעת מס' 1. האם היה כאן משום מצג שווא, רמייה או הטעייה או שמא טעות על פי חוק החוזים? אני סבור שבנסיבות המקרה הספציפי יש לייחס לתובע טעות. לא הוכח כאן כי הייתה הטעייה מכוונת מצד הנתבעת מס' 1 ולא התרשמתי מתוך העדויות השונות בתיק זה כי כך היה המצב. התובע זכאי היה לפנות לנתבעת מס' 1 לבטל את העסקה מכוח טעות, וכך מציין סעיף 14 לחוק החוזים: "1. א. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שללא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. ב. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי ביהמ"ש לפי בקשת הצד שטעה לבטל את החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן עשה כן, רשאי ביהמ"ש לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. ג. טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע לפני שבוטל החוזה שהוא מוכן לעשות כן. ד. "טעות" לעניין סעיף זה וסעיף 15 בין בעובדה ובין בחוק להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". נדמה לי שלאחר שבחנתי את המקרה ואת העובדות שהוכחו במשפט, זה בדיוק המקרה להחיל את אותו סעיף 14 לחוק החוזים. מדובר בטעות שהנתבעת מס' 1, לאחר שהסבו את תשומת ליבה לטעות שנוצרה הייתה צריכה לקחת אחריות ולמצוא הסדר כלשהו לפצות את התובע. הסעיף מדבר במפורש על כך שהצד השני "ידע או היה עליו לדעת על כך". אני דוחה את טענות הנתבעת מס' 1 כי לא ידעה דבר וחצי דבר או לא היה עליה כסטנדרט זהירות וכמי שעוסקת דרך קבע במכירת מכוניות משומשות ולכן צריכה לנקוט רמת זהירות גבוהה יותר מאדם רגיל, כי הקילומטראז' הנוכחי אכן משקף הלכה למעשה את הקילומטראז' כפי שהוצג וכפי שנמכר הרכב לתובע. ענין זה לא נדרש לו כלל מכון הבדיקה "הבודק" ולכן גם לא ניתן לייחס אחריות בהקשר זה למכון הבדיקה. אינני סבור גם שניסיונה של הנתבעת מס' 1 לגלגל את האחריות לפתחו של הצד השלישי יש בו ממש. התובע מעולם לא התקשר עם הצד השלישי ולא תבע אותו. מבחינתו הוא נכנס לעסק המנהל מכוניות משומשות וחזקה על העסק האמור, כי ימכור לו רכב המשקף את הקילומטראז' האמיתי והנכון נשוא העסקה. במובן זה אני נכון לקבל את הטיעון המשפטי העולה בסיכומי התובע שעניינם בין השאר הצורך של עסק מסוג זה של הנתבעת מס' 1 להמציא את אותו "טופס גילוי" עפ"י החוק למכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) אשר נועד בין השאר לתת יתר ביטחון לאותם אלה אשר רוכשים רכבים משומשים באמצעות שימוש בעסקים מסוג זה של הנתבעת. בכל מקרה, המחוקק על פי חלופת סעיף 14ב לחוק החוזים הותיר את שיקול הדעת לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות כן". מכל המקובץ דלעיל דין התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 להתקבל לעניין מכירת המאזדה בקילומטראז' שאינו משקף את מצב הדברים האמיתי ולפצות את התובע, וזאת על פי הוראות סעיף 21 לחוק החוזים, המזכה את התובע בתרופת "ההשבה" במקרה של ביטול חוזה. עם זאת, בעת פסיקת "פיצויי השבה" על ביהמ"ש לבחון היטב מהו הסכום שישקף את השבת מצבו של התובע למצבו לפני החוזה ולכך אתייחס עוד בהמשך. דין ההודעה לצד השלישי להידחות, גם משום שלא מצאתי בטיעוני הנתבעת מס' 1 ממש לעניין אחריות הצד השלישי לעניין הקילומטראז' ו/או ביצוע כל פעולת זיוף ו/או שינוי וגם לאור העובדה שלנתבעת מס' 1, שעסקה הינו במכירת רכבים מסוג זה היה לנקוט בסטנדרט זהירות גבוה יותר מהמקובל. לאור העובדה שהצד השלישי הגיש הודעות לצד ד' כנגד שתי הנתבעות אני אסתפק בדחיית ההודעה לצד השלישי ולצדדים הרביעיים ללא חיוב בהוצאות. משכך אני עובר לדיון האחרון בפס"ד זה שעניינו סוגיית הנזק. סוגיה שלהערכתי קשה לא פחות מנושא האחריות ושעליה ניסיתי לקבל הבהרות, בין השאר בסיכומי הצדדים בע"פ בישיבה מיום 26.4.11 בביהמ"ש. התובע למעשה עותר לביטול העסקה והחזרת מצב לקדמותו. משמעות הדבר עפ"י התובע שיש לפצות אותו בסכום של 70,000 ₪ המבטא את שווי העסקה של טרייד - האין כאשר נעשה ובתוספת הוצאות שונות המגיעות לכדי 82,000 ₪. התובע טוען בסעיף 22 לסיכומיו בעמ' 3 בנושא השימוש ברכב המאזדה מיום הקניה ועד מועד הגשת התביעה ומתן פסה"ד, כאשר מן הסתם הרכב גם איבד מערכו וגם נעשה בו שימוש כדלקמן: "התובע טען כי הוא ניסה להקטין את נזקיו והפסדיו. התובע לא השתמש בשירותים של מוניות וכן הוא לא שכר רכב דומה אחר על חשבון הנתבעים. אם התובע היה שוכר רכב אחר הוא היה צריך לשאת בתשלום חודשים בסך של 3,000 ₪ לפחות בכל חודש ונכון ליום הגשת התביעה הסכום היה מסתכם בסכום של 15,000 ₪ לפחות בגין שכירת רכב". אינני סבור כי יש לקבל טיעון זה של התובע אשר עשה שימוש במאזדה לצרכיו ובכך למעשה גם נהנה מהרכב וגם הפחית את ערכו. אינני סבור גם שהסוגיה הכוללת כפי שהוצגה בפניי מצדיקה ביטול העסקה במובן של החזרת מצב לקדמותו עפ"י ראייתו של התובע. אציין במאמר מוסגר, כי גם מחיר המאזדה וגם מחיר האופל אסטרה נשוא "הטרייד-אין" השתנו ואינם משקפים הלכה למעשה את מצב הדברים בעת ביצוע העסקה. לטענת הנתבעת, כל ניסיון היום של התובע לקבל פיצוי מעבר לסכום שהוצג על ידו בכתב תביעתו, יש בו משום הרחבת חזית אסורה וצריך להידחות ע"י ביהמ"ש. הנתבעת גם מדגישה בסיכומיה כי, למעשה התובע עותר לביטול עסקת המכר ביחס למאזדה בלבד ולא ביחס לאופל אסטרה. הנתבעת 2 מציינת בסעיפים 49,50 לסיכומיה כי "גם אם הייתה מתקבלת במלואה חוות הדעת השמאי מטעם התובע, הרי ששם נטען כי שווי הרכב לאחר חישוב הלוקח בחשבון את נתוניו של הרכב נשוא התביעה שוויו 42,000 ₪ ולא 70,000 ₪ ולכן לכל היותר הייתה צריכה לעמוד על ההפרש שבין 42,000 ₪ לבין 70,000 ₪. קרי 28,000 ₪ ולא יותר מכך. מאחר שהנתבעת מס' 1 הציגה מסמכים לפיה רכבו של התובע שהועבר במסגרת עיסקת "טרייד אין" היה רצוף ליקויים ועל כן נמכר על ידה ב- 15,000 ₪ בעוד שהוערך בעסקת המכר שבין התובע לנתבעת 1 בשווי של 35,000 ₪, הרי שיש להפחית סך של 20,000 ₪ מהפיצוי לו טוען התובע ולהעמידו על 28,000 ₪ פחות 20,000 ₪ ובסה"כ 8,000 ₪". אציין, כי בסיכומיה הנתבעת 1 מתייחסת אחד לאחד לסכומים המבוקשים על ידי התובע. הנתבעת 1 מדגישה, כי מחצית הסכום של עסקת "טרייד האין" שולמה באמצעות העברת האופל אסטרה לבעלות הנתבעת 1 ואילו מחצית הסכום השני שולמה באמצעות מימון בנקאי שהתובע קיבל מבנק מסחרי. הנתבעת מסבירה כי היא סייעה לתובע לקבל מימון מהבנק ומאחר והתובע הוא זה שנהנה מכספי ההלוואה, לא ברור מדוע יש לשפות את התובע בגין הסכום ששולם להוצאות חברת המימון בגין מימון ההלוואה. עוד טוענת הנתבעת, כי אין מקום לשאת בהוצאות נוספות הכוללות הוצאות טסט, הוצאות מיגון לרכב שהיה נדרשות בכל מקרה, הוצאות בדיקה כאשר הבדיקה נעשתה לפי בקשת התובע, הוצאות שמאי שחוות דעתו הוצאה מתיק ביהמ"ש, עוגמת נפש שאין לפסוק בנסיבות העניין וכן צמיגים לא מתאימים שכאמור יש להפנות ראש נזק זה למכון "הבודק" או לחילופין מדובר בשחיקה או בלאי טבעי של הצמיגים. בחנתי את טענות הנתבעת לעניין פיצוי כספי היה ויחליט ביהמ"ש שיש מקום לכך המהווה לטענת הנתבעת "הרחבת חזית". בע"א 41404-11-10 רמי כהן והראל שרותי שמאות נ' שרון זולפין, אשר הפניתי גם את הצדדים אליו, נטען ע"י המערער בין השאר "בכתב התביעה לא נתבע כלל פיצוי בגין ירידת ערך הרכב. ביהמ"ש קמא פסק את זה סתם". ביהמ"ש המחוזי התערב אומנם בפסה"ד אך לא מן הסיבה המצוינת ע"י המערער בהקשר זה, וכך נאמר בין השאר: "ביהמ"ש קמא לאחר ששמע את העדים קבע כי הסכום שתבע המשיב היה מופרז אך בסופו של דבר מצא מקום לחייב את המערער לשלם למשיב פיצוי בסך 25,000 ₪ בלבד. על כך הונח הערעור שבפניי. ב"כ המערער טען כי שגה ביהמ"ש בכך שחייב את המערער לפצות את המשיב, שכן למשיב הייתה פתוחה הדרך להביא לתיקון חווה"ד שנערכה ע"י המערער. לעומת זאת, טוען המשיב, כי אין מקום להתערב בממצאיו שלבימ"ש קמא, שכן המערער התרשל בעריכת חוות דעת ובסופו של דבר גרם נזק למשיב". מסקנתי היא, לביהמ"ש יש סמכות ברורה משהוברר שהייתה טעות בביצוע העסקה. טעות שאינה מבוססת על כדאיות בביצוע העסקה, טעות שבגינה פנה התובע בזמן סביר לנתבעת 1 וביקש את ביטולה אך לא נענה, ומשכך יש מקום לפצות את התובע. אין מקום משיקולי צדק וגם משיקולים פרקטיים להחזיר מצב לקדמותו. התובע עשה שימוש במאזדה. השימוש הזה הוא שווה ערך של כסף. הדבר הסב הנאה וגם מחיר המאזדה כפי שהוא היום לא ברור, לאור השימוש שנעשה. ברור גם שהמחיר של האופל אסטרה השתנה לחלוטין ועומד על מחיר נמוך יותר לאור העובדה שנמכר עפ"י מסמכים שהוצגו בסכום של 15,000 ₪, כאשר הסכום המקורי אליו התייחס מחיר הרכב הנ"ל היה 35,000 ₪. אין סיבה גם לקבל ולהכשיר את ראשי הנזק מעבר להחזרת המצב לקדמותו טרם ביצוע העיסקה, הכוללים בין השאר הוצאות טסט, הוצאות חב' מימון, הוצאות מיגון, הוצאות בדיקה, הוצאות שמאי וכן צמיגים לא מתאימים. לגבי עוגמת נפש - לא מצאתי הצדקה ללפסיקה של עוגמת נפש. ברצוני לציין, כי לא עומדת בפני ביהמ"ש חוו"ד מסודרת המדגישה את המשמעויות הכספיות ש הקילומטראז' השגוי, ככל שהדבר נוגע בערכו הממשי של הרכב. ב"כ התובע הפנה את ביהמ"ש לכך שלמעשה ניתן לראות את המשמעויות הכספיות הכרוכות בקילומטראז' השגוי תוך הפנייה למסמך שהינו מסמך מקובל היום "מחירון לוי יצחק". ביהמ"ש מופנה בסעיף 49 לסיכומי התובע בסעיף 10 לעיין במחירון לוי יצחק, אשר קיימת הסכמה כי הוא נקודת המוצא ומה שקובע את מחיר הרכב ואת המשמעויות של הפחתת הקילומטראז' הגבוה בהפרשים משמעותיים במחיר הרכב. לאחר שעיינתי במחירון לוי יצחק ולאחר שנתתי את דעתי לשימוש שעשה התובע עצמו ברכב, ככל שהדבר נוגע בהנאה שהתובע הפיק מן הרכב, וכן מהעובדה שגם מחיר הרכב השתנה כתוצאה מעצם השימוש בו בתקופה זו, אני מחליט על פיצוי על דרך האומדנה בסך של 25,000 ש"ח. לסכום זה של 25,000 ₪ אני מוסיף הוצאות משפט הכוללות אגרות בימ"ש אשר שולמו ע"י התובע וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ₪ כולל מע"מ. יש לציין כי בשכ"ט עו"ד לקחתי בחשבון את מורת רוחי מהעובדה שתצהירי התובע הוגשו 4 ימים לפני מועד ההוכחות, דבר שהיה בו לפגוע גם ראייתית בהתנהלות הצדדים. סכומים אלה תשלם הנתבעת 1 לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התביעה ביחס לצד השלישי ולצדדים הרביעיים נדחית ללא צו להוצאות. לעניין הוצאות הנתבעת מס' 2 - אני מבין שלתובע נגרמו הוצאות בתיק זה ולמעשה שיפיתי אותו על מקצת מההוצאות, ואולם לנתבעת מס' 2 מגיעות הוצאות, בין השאר על רקע עמדתה שהייתה לאורך כל התיק, שלמעשה אין לה בנסיבות המקרה הספציפי כל אחריות, כפי שאכן הגיע ביהמ"ש למסקנה. עם זאת, היה חשוב לברר את כל פרטי העסקה לאור העובדה שהוכח שהנתבעת 1 והנתבעת 2 למעשה מעורבבות האחת בשנייה אך ברכבים הנמכרים בשיטת הקונסיגנציה בלבד. אני מורה לתובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ כולל מע"מ, וזאת בחיוב נפרד ושונה תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זיוףקילומטראז' רכברכב