1. בפנינו תביעתם של 8 עובדים זרים שהועסקו בענף הבניה (להלן: "התובעים"). במסגרת תביעתם עותרים התובעים לקבלת זכויות מכח החוק וההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), ובכלל אלה: פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום ושכר עבור עבודה בשעות נוספות, השבת ניכויים, פדיון חופשה, וכן תמריץ אי העדרות, הפרשות לקופת-הגמל, תוספת כלכלה דמי הבראה ודמי חגים. 2. התובעים, עובדים זרים מרומניה, הועסקו באתרי בניה שונים שהפעילה הנתבעת החל משנת 2001 ועד לסיום העסקתם בשנת 2005. 3. הנתבעת הינה חברה העוסקת בבניה והיא היתה בתקופה הרלבנטית לתביעה חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל (ראה - עמ' 41 לפרוטוקול מיום 30.6.09 ש' 15-16). משכך, חלות על הנתבעת הוראות ההסכם הקיבוצי. 4. העסקתם של התובעים בנתבעת החלה כאמור, בשנת 2001 במועדים שונים שאינם שנויים במחלוקת, כדלקמן: העסקתו של התובע 1 החלה ביום 11.1.01 העסקתו של התובע 2 החלה ביום 1.6.01, כאשר החל מחודש 8/02 ועד ליום 17.12.02 חלה הפסקה ביחסי העבודה שנמשכו מיום 18.12.02 ועד ליום 15.6.05 (לעניין זה ראה - סעיף 7 לתצהיר התובע 2 הטוען להפסקה של מס' חודשים בשל מריבה עם מנהל העבודה; כמו כן ראה - עמ' 19 לעדות התובע 2 ש' 2-5). העסקתו של התובע 3 החלה ביום 13.9.01 העסקתו של התובע 4 החלה ביום 13.3.01 העסקתו של התובע 5 החלה ביום 1.6.01 העסקתו של התובע 6 החלה ביום 16.7.01 העסקתו של התובע 7 החלה ביום 19.11.01 העסקתו של התובע 8 החלה ביום 22.6.01 (ראה - כתב התביעה המתוקן; עמ' 46 לפרוטוקול עדותו של מר גבאי - מנהל הנתבעת (להלן: "מר גבאי") ש' 4, עמ' 47 ש' 6-7). 5. עם תחילת עבודתם של התובעים בנתבעת הם חתמו על הסכמי עבודה זהים בנוסחם, במסגרתם נקבעו הוראות שונות ביחס לניכויים משכרם, וזאת כפי שיפורט בהמשך. כל התובעים סיימו העסקתם בנתבעת בחודש יוני 2005 עקב החלטת ממשלה 2446, לפיה לא התאפשר עוד לחברות הבניה, ובכללן הנתבעת, להעסיק עובדים זרים. בהחלטה זו נקבע כידוע, כי העובדים הזרים בענף הבניה יועסקו באמצעות תאגידים מורשים. 6. עם סיום העסקתם בנתבעת המשיכו התובעים לעבוד משך תקופה קצרה באתריה של הנתבעת באמצעות תאגיד מורשה בשם כ.א.ז. (להלן: "התאגיד"). 7. ביום 10.4.06 הגישו התובעים כתב תביעה לבית-דין זה (להלן: "כתב התביעה המקורי"), במסגרתו עתרו לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת הפרשי שכר מינימום, דמי הבראה ופדיון חופשה. 8. עדותם המוקדמת של התובעים 1, 2, 4 ו-6 שהתייחסה לכתב התביעה המקורי נשמעה במועדים כדלקמן: עדות התובע 1 נשמע ביום 8.5.06. עדות התובע 2 נשמע ביום 11.1.07 וביום 16.1.07. עדות התובע 4 נשמע ביום 15.11.06. עדות התובע 6 נשמע ביום 7.11.06. התובעים 7 ו-8 הגישו תצהירי עדות ראשית המתיחסים לכתב התביעה המקורי, אולם לא נגבתה מהם עדות מוקדמת. 9. לאחר שמיעת עדותם המוקדמת של התובעים 1, 2, 4 ו-6 הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, שהתקבלה בחלקה. משכך, תוקן כתב התביעה כך שלרכיבי התביעה שבכתב התביעה המקורי התווספו רכיבי תביעה נוספים לתשלום בגין דמי חג, הפרשות לקופת-הגמל, תוספת כלכלה, תמריץ אי העדרות והשבת ניכויים. 10. לאחר תיקון כתב התביעה וביום 15.1.09 הוגשה גרסה עובדתית מטעם התובעים 2, 3, 5, 7 ו-8 המתיחסת לכתב התביעה המתוקן. בהחלטה מיום 19.3.09 קבע בית-הדין - וזאת בעקבות בקשה שהוגשה מטעם הנתבעת - כי אין מקום לחייב את התובעים 1,4,6 ליתן גרסה עובדתית משלימה המתייחסת לכתב התביעה המתוקן. 11. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 24.3.09 - לאחר תיקון כתב התביעה - העידו התובעים 2, 3 ו-5 בלבד וכן עדה נוספת מטעמם - הגב' יוכבד ביבי. התובעים 7 ו-8 לא העידו במהלך כל ההליך, אולם גרסאותיהם העובדתיות באשר לכתב תביעה המתוקן הוגשו לבית-הדין. זאת, כאמור, שעה שהנתבעת לא הכחישה את העסקתם של כל התובעים בתקופות הנטענות בכתב התביעה המתוקן כמו גם את תשלום הסכומים על-פי המפורט בתלושי השכר שהנפיקה להם וכן את מתכונת והיקף ההעסקה עליהם השתיתו התובעים את הסעדים הכספיים המבוקשים. בקשה נוספת שהגישה הנתבעת - למחיקת כתב התביעה המתוקן של התובעים 7 ו-8 שלא העידו כלל בבית-הדין ושל התובעים 1, 4 ו-6 שהעידו בעדות מוקדמת בלבד - טרם תיקונו של כתב התביעה - נדחתה בהחלטה מיום 1.6.09. 12. לאחר הדברים הללו וביום 21.6.09 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, אשר נערך על-ידי מנהלה - מר אריה גבאי (להלן: "מר גבאי" או: "מנהל הנתבעת"). הטענות המקדמיות שבפי הנתבעת טרם שנתייחס לרכיבי התביעה לגופם, נקדיש מספר מילים לטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה. טענות אשר לגבי חלקן נראה כי בית-הדין כבר אמר את דברו: 13. הנתבעת חזרה על טענותיה, לפיהן - יש להורות על מחיקת תביעתם של התובעים 7 ו-8 מהטעם שתובעים אלה לא נחקרו על גרסתם העובדתית בבית-הדין. כמו כן, עתרה הנתבעת בשנית למחיקת החלקים המתוקנים מתביעותיהם של התובעים 1, 4 ו-6 (לתשלום דמי חגים, הפרשות לקופת-הגמל, השבת ניכויים, תוספת כלכלה ותמריץ אי העדרות) משאלה לא התייצבו למתן עדות לאחר תיקון כתב התביעה. כשלעצמנו, סבורים אנו כי הנתבעת לא השכילה להצביע על שינוי נסיבות המצדיק שינוי מהחלטותינו מיום 19.3.09 ומיום 1.6.09, וזאת מהטעמים אשר פורטו בהחלטות הללו ובכלל אלה - התיחסותה של הנתבעת בכתבי טענותיה אל העובדים כאל "קבוצת עובדים" אשר תנאי העסקתם ונסיבות סיום העסקתם היו זהים, כמו גם הסתמכותם של התובעים 1, 4, 6, 7 ו-8 על מסמכיה של הנתבעת בלבד ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת וכמובן הכשלים העומדים בפני עובדים זרים בניהול הליכים משפטיים. 14. יתרה מזו, לא זו בלבד שהנתבעת במסגרת כתב הגנתה הודתה למעשה כי מדובר ב"קבוצת עובדים", אלא שבחקירתו הנגדית העיד מנהל הנתבעת כי לא היתה למעשה כל חשיבות לגורם היחיד שאולי הבדיל בין התובעים והוא - השוני במקום האתר בהם הועסקו בכל הנוגע לעילות התביעה למיונן (בכל הנוגע לתנאי העסקה ראה - סעיף 2 לפרק ד' לכתב ההגנה וכן עמ' 42 לפרוטוקול עדותו של מר גבאי ש' 1-4 וכן עמ' 47 לפרוטוקול ש' 11-12). זאת, כאמור, בשים לב להסכמי העבודה הזהים של התובעים, למתכונת האחידה של דווחי הנוכחות שערכה הנתבעת וכן לתלושי השכר שערכה ולנסיבות סיום העסקתם של התובעים עקב החלטת ממשלה מס' 2446 (ראה - תצהירו של מר גבאי: סעיפים 7-8 ביחס לאופן הזהה בו סיפקה הנתבעת תנאים לתובעים (מגורים, הסעות, ביטוח רפואי, מקדמות עבור מזון), וכן סעיפים 11-12, 15, 18-22, 100). לבסוף נציין כי על מנת שלא יהיה ספק ביחס למימוש זכותה של הנתבעת להגנה ראויה בנסיבות הללו, רואים אנו להקדים ולציין כי במסגרת פסק דין זה דחה בית-הדין אותם רכיבי תביעה להם עתרו התובעים שלא התיצבו ליתן עדות בבית-הדין, וזאת ככל שסבר כי לצורך ההכרעה בשאלת הזכאות לרכיבים הללו נדרשת קביעה של ממצאים עובדתיים בסוגיות שנויות במחלוקת. הכרעה לאור הבהרותינו דלעיל נתיחס להלן לרכיבי התביעה לגופם, אחד לאחד: זכאות התובעים לתשלום פיצויי פיטורים 15. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצויי פיטורים עם הפסקת עבודתם בנתבעת וזאת כאמור עקב החלטת הממשלה. מאידך, טענה הנתבעת כי בעקבות השינוי במתכונת ההעסקה של התובעים - שנבעה מהחלטת הממשלה - בחרו התובעים להמשיך ולעבוד באתריה בלא שפוטרו על ידה. מכאן - שלא קמה להם זכאות לתשלום פיצויי פיטורים. 16. נראה כי אין צורך להכביר מילים בסוגיה משפטית מורכבת זו אשר נדונה והוכרעה בהרחבה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, לאמור: "הפסקה זו של ההעסקה, הבאה מיוזמת המעסיקות, כפועל יוצא מהחלטת הממשלה, באה לידי ביטוי, אם לא באקט פיטורים מפורש, בכתב או בעל פה, כי אז בדרך של התנהגות. הפסקת ההעסקה, וגם על דרך של התנהגות, משמעה לכל הדעות פיטורים. מכאן לטעמנו החובה החלה בנסיבות העניין על חברות הבניה לשלם פיצויי פיטורים לעובדים הזרים, המפוטרים מעבודתם אצלן, על רקע החלטת הממשלה. ... חברת הבניה שהעסיקה את העובד הזר עד שהופסקו קשרי ההעסקה, על רקע החלטת הממשלה, חייבת לשלם פיצויי פיטורים לעובד בגין תקופת עבודתו אצלה, גם במקרה בו עם המעבר המשיך העובד לעבוד באותו 'מקום עבודה' בו עבד קודם לכן." (ראה - ע"ע 137/08 מטין אלינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, ניתן ביום 22.8.10) 17. עולה אפוא מהאמור כי בית-הדין הארצי לעבודה הכריע במחלוקת המשפטית שהתגלעה בין הצדדים תוך דחיית טענותיה של הנתבעת בקובעו באופן שאינו משתמע לשתי פנים - כי סיום ההעסקה של עובד זר בחברת בניה עקב החלטת הממשלה - זאת, גם אם ממשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה בו עבד לפני תחילת העסקתו באמצעות התאגיד המורשה - מזכה בתשלום פיצויי פיטורים. לאור האמור ובשים לב לתקופות העבודה שאינן שנויות במחלוקת, לחישוב שערכו התובעים (המסתמך על שכר המינימום) ומשהנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין תחשיב חלופי, אנו קובעים אפוא כי על הנתבעת לשלם לתובעים פיצויי פיטורים בהתאם לסכום הנתבע בכתב התביעה המתוקן (תוך התאמת התקופה של התובע 2) בסך כולל של 104,919.21 ש"ח. זכאות התובעים לתשלום הפרשי שכר 18. טענת התובעים הינה כי במהלך תקופת העסקתם אצל הנתבעת הם השתכרו שכר נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק. את תביעתם זו השתיתו התובעים כאמור, על מסמכי הנתבעת; קרי - על תלושי השכר ודו"חות הנוכחות שהמציאה להם הנתבעת - מהם עולה, לשיטתם, כי הנתבעת עדיין חייבת להם סכומים שונים בגין הפרשי שכר. במאמר מוסגר יצוין - כי התובעים טענו אמנם כי תלושי השכר ודו"חות הנוכחות אינם משקפים את שעות העבודה שעבדו בפועל - אשר עלו לשיטתם בהרבה על המצוין במסמכי הנתבעת - עם זאת, ציינו כי לשם יעילות ההליך הם נסמכים אך ורק על מסמכיה של הנתבעת. 19. מעיון בדו"חות הנוכחות ומתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת עולה אפוא כי התובעים עבדו משך 6 ימים בשבוע, כי יום העבודה שלהם בימים א'-ה' השתרע על פני 10 שעות ואילו בימי ו' עבדו התובעים 6.5 שעות. זאת, לאחר קיזוז זמני ההפסקות. 20. לטענת התובעים, זכאותם להפרשים בגין שכר מינימום נובעת מכך שחלוקת השעות המופיעה בתלושי השכר והתשלומים ששולמו להם בגין עבודה בשעות נוספות אינם תואמים את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, המחייבות תשלום תוספות בגין שעות נוספות על-פי חישוב יומי. זאת, להבדיל מהחישוב החודשי כפי שנעשה בתלושי השכר. כן טוענים התובעים כי לעיתים נמצאו הבדלים בין תלושי השכר שהציגה הנתבעת לבין דו"חות הנוכחות מבחינת כמות השעות שבגינן שולם שכרם. בהתאם לכך ערכו התובעים חישוב המסתמך על השוואה בין דו"חות הנוכחות היומיים לבין תלושי השכר, ממנו למדו על הפרשי השכר שהיו צריכים להיות משולמים להם לו היו התשלומים בגין שעות נוספות מחושבים על-פי החישוב היומי המתחייב על פי חוק. הפרשים אלה הסתכמו לשיטתם בסך של 101,080.10 ש"ח. זה המקום לציין כי בכתב התביעה המקורי הסכום הנתבע בגין רכיב זה עמד על סך של 63,451.57 ש"ח בלבד ומשכך, זהו הסכום אליו נזקק בהכרעתנו. 21. הנתבעת טענה מנגד, במסגרת סיכומיה, כי לתובעים שולם שכר חודשי גבוה משכר המינימום. זאת, תוך שהיא מסבירה את טענתה כדלקמן: הנתבעת הסבירה, כי עד לחודש 9/01 שולם לתובעים בעבור 200 שעות העבודה החודשיות הראשונות תעריף שעתי נטו שנקבע בהסכם העבודה (שהיה נמוך משכר המינימום), כאשר על מנת לשמור על שכר המינימום הוסף בתלוש השכר רכיב שכונה "שונות" (RETINERI-86), הבא לבטא השלמה לשכר המינימום. בנוסף ציינה הנתבעת בסיכומיה כי בתלוש השכר הופיע רכיב נוסף בשם RET-2-83, אף הוא רכיב "שונות", אשר כלל בחובו תשלום קבוע בסך של 500 ש"ח נטו בעבור זכויות סוציאליות, ככל שידרשו. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי החל מחודש 10/01 - לאחר קבלת הבהרות מהתאחדות הקבלנים ושרות התעסוקה - נערך שינוי ברישום בתלוש השכר באופן בו שולם לתובעים בעבור 186 שעות עבודה תעריף שעתי על-פי שכר המינימום ואילו בגין יתר השעות שמעבר ל-186 שעות, שולם התעריף המתחייב בגין שעות נוספות. משכך, לא נדרשה עוד השלמה לשכר המינימום. אשר על כן, לשיטתה של הנתבעת, החל מחודש 10/01 בוטל רכיב RET-2-83 ואילו רכיב RETINERI-86 נותר על כנו וכלל בחובו תשלום מלא בעבור מלוא הזכויות הסוציאליות: "4% בגין פנסיה, 510 ש"ח בגין כלכלה." ראה - פרק ה1-2 לסיכומי התובעים). 22. אשר לדעתנו נקדים ונציין כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה לתשלום הפרשים בעבור השלמה לשכר מינימום: 23. לצורך ההכרעה בשאלת זכאותם של התובעים להפרשי שכר מינימום יש להכריע תחילה בשתי שאלות מקדימות: האחת - האם אכן תלושי השכר של התובעים משקפים את הסכומים להם היו זכאים לפי חוק שכר המינימום בעבור שעות עבודתם, כפי שפורטו בכרטיסי הנוכחות שניהלה הנתבעת וכמתחייב מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. השניה - כיצד יש להתיחס לכל אחד מרכיבי השכר המופיעים בתלושי השכר המכונים: RET-2-83 ו-RETINERI-86 לצורך חישוב ההפרשים המגיעים לתובעים (אם בכלל) בגין שכר מינימום. משמע - האם יש לראות ברכיבים אלה חלק משכר היסוד של התובעים או שמא רכיב הטומן בחובו תשלום בעבור זכויות סוציאליות שאינו כלול במסגרת שכר היסוד לצורך חישוב שכר המינימום. 24. אשר לשאלה הראשונה - הרי שעיון בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות של התובעים מלמד כי החל מחודש 10/01 הנתבעת אכן שילמה להם תשלום שעתי בגין 186 השעות הראשונות לעבודתם על-פי תעריף שכר מינימום ואילו בגין השעות שמעבר לכך שילמה תשלום נוסף בעבור שעות נוספות על-פי תעריף של 125%. משמע - ביצוע התשלום המוגדל בגין שעות נוספות שולם לתובעים על פי תחשיב חודשי ולא - על-פי תחשיב יומי כנדרש על-פי חוק. 25. נוכח האמור ובשים לב לכך שמדו"חות הנוכחות עולה כי היקף העבודה של התובעים (שעבדו כאמור 6 ימים בשבוע) השתרע בימים א'-ה' על פני 10 שעות ביום (לאחר קיזוז שעת הפסקה) ואילו ביום ו' השתרע על פני 6.5 שעות (לאחר קיזוז הפסקה), הרי שהתובעים היו זכאים בגין חלק משעות עבודתם לתוספת בשיעור 50% משכרם השעתי על-פי התחשיב היומי המתחייב מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה - תוספת גבוהה מזו ששולמה להם בפועל. 26. עם זאת - וכאן אנו מגיעים לשאלה השניה, המשליכה על גורלו של רכיב תביעה זה - סבורים אנו כי יש לראות את הסכומים ששולמו לתובעים בגין הרכיבים RET-2-83 ו-RETINERI-86 כחלק משכר היסוד של התובעים, קרי - כחלק משכר המינימום ולא - כתשלומים ששולמו בגין תנאים סוציאליים. משכך, הוספת רכיבים אלה לתשלומים שקיבלו התובעים בגין שעות עבודתם מובילה למסקנה כי יש לדחות את התביעה להפרשי שכר מינימום. בקובענו זאת, דוחים אנו למעשה את טענתה של הנתבעת לפיה הרכיב RETINERI-86 משקף תוספת כוללת בגין זכויות סוציאליות. 27. נוכח ההשלכה שיש לקביעתנו דלעיל על ההכרעה ברכיבי תביעה נוספים, מוצאים אנו להרחיב בסוגיה זו, כדלקמן: בפסיקה נקבע כי מעביד רשאי לכלול במסגרת השכר הכולל ובהעדר הוראה ספציפית שבחוק המונעת זאת, כדוגמת סעיף 5 לחוק הגנת השכר - זכויות סוציאליות שונות שמקורן בין היתר בצווי הרחבה או בהסכמים קיבוציים. פסיקה זו איפשרה למעשה למעביד לשלם לעובד תשלום כולל בגין רכיבים סוציאליים שונים בלא לפרט בנפרד בתלוש השכר את מהות הרכיב. מנגד, נוכח החובה שעוגנה בסעיף 24 לחוק הגנת השכר לנהל פנקס שכר - חובה שהורחבה מאוחר מיותר במסגרת תיקון מס' 24, התשס"ח-2008 ותיקון מס' 26, התשע"א-2011 - ועל מנת לאפשר לעובד לעמוד על גובה שכר היסוד המשולם בגין עבודתו ולממש את זכאותו לתשלום זכויות סוציאליות, נדרשה על-פי הפסיקה הסכמה ברורה ומפורשת של הצדדים להכללת רכיבים המשולמים בגין זכויות סוציאליות במסגרת השכר הכולל. בהתאם לכך נפסק כי משלא הוכחה הסכמה שכזו, יש לראות את הסכומים אותם מבקש המעביד לייחס לזכויות מכח ההסכם הקבוצי כחלק משכר היסוד (ראה -דב"ע שנ/7-1 אלקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כ"ג 45; דב"ע 3-63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב 91). 28. נדמה כי תכליתה של הדרישה שעניינה הסכמה מפורשת של העובד להכללת זכות סוציאלית בשכר הכולל - קיבלה משנה תוקף בעניינם של העובדים הזרים, כמי שאינם מצויים באורחות הארץ ומנהגיה ומתקשים מטבע הדברים, בשל טעם זה, לעקוב אחר הזכויות המגיעות להם ואופן מימושן בפועל. נוכח האמור, לא בכדי מצא המחוקק לעגן במסגרת סעיף 1ג לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991, את החובה של המעביד להתקשר עם העובד הזר בחוזה עבודה בכתב בשפה שהעובד הזר מבין ולמסור לעובד העתק הימנו, כאשר במסגרת חוזה זה נדרש המעביד לפרט את תנאי העבודה כפי שהוסכמו בין הצדדים, בכפוף להוראות כל דין, ובכלל אלה את שכרו של העובד הזר ורכיביו וכן את התשלומים של המעביד ושל העובד הזר בעבור תנאים סוציאליים. דא עקא, שעיון בחוזה העבודה שנערך בין הנתבעת לבין התובעים (עליו השליכה הנתבעת יהבה) מלמד כי לא היתה כל הסכמה בין הנתבעת לבין התובעים לפיה התשלום בגין תנאים סוציאליים ישולם במסגרת רכיב כולל ובלא שיצוין איזה סכום שולם בגין מה וממתי. משכך, התשלום הכולל שנרשם בתלושי השכר תחת הכינוי "שונות" לסוגיו לא איפשר הלכה למעשה מעקב אחר מיצוי הזכויות; קרי - אחר הסכום ששולם מדי חודש בחודשו בגין כל זכות וזכות, כמו גם אחר עדכון התשלומים בהתאם להוראות הדין וההסכמים הקובעים את שיעור התשלומים למיונם ואת אופן עדכונם. בין שסכום זה נגזר מעמידה בתנאים (אי העדרות, אי עבודה בימי החג) ובין שהוא נגזר מצבירת וותק (הבראה). 29. זה המקום להוסיף כי בנסיבות הללו ונוכח התשלום הכולל כאמור, התקשתה גם הנתבעת עצמה להבהיר בצורה עקבית את מהותן של הזכויות ששולמו לתובעים במסגרת הרכיבים: RET-2-83 ו-RETINERI-86. כך למשל, טענה הנתבעת בסעיף 6 לכתב ההגנה המקורי כי רכיב ה-RETINERI-86 כלל בחובו תשלומי "פרמיה"; דהיינו - תשלומים שמקורם בהסכמה חוזית, להבדיל מחיוב קוגנטי. זאת, בנוסף לתשלומים נוספים אחרים ואילו בסעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן טענה כי: "במסגרת תשלום השכר מופיע רכיב שכר בשם RET-1 ו-RET-2 אשר מהווים תשלום שכר נוסף בגין זכויות נוספות, כגון ימי חגים, תמריץ, הפרשות פנסיוניות אשר עתידם באותה עת לא היה ברור ומשכך, הנתבעת על מנת למנוע חיובים עתידיים שילמה לתובעים בגין רכיבים אלה על-ידי תשלום רכיב RET-1" (ראה - סעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן). לעומת זאת, בסעיף 37 לכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי הרכיבים: RET-2 ו-RETINERI שיקפו את "מלוא שכרם וזכויותיהם" של התובעים ואילו בסעיף 48 לכתב ההגנה המתוקן טענה כי רכיבים RET-2 ו- RETINERIשיקפו שעות נוספות וזכויות סוציאליות, לרבות זכויות מכח ההסכם הענפי בבניין. לא למותר לציין כי מנהל הנתבעת, מר גבאי, התקשה אף הוא להסיט בחקירתו הנגדית את מסך הערפל באשר למהותם של התשלומים ששולמו במסגרת הרכיבים: RET-2-83 ו-RETINERI-86: כך למשל, העיד בחקירתו הנגדית כי רכיב RETINERI-86 מהווה השלמה לשכר המינימום ואילו רכיב: RET-2-83 שולם על חשבון תנאים סוציאליים (ראה - עמ' 51 לפרוטוקול ש' 12-14). למרות זאת ובהמשך עדותו העיד מר גבאי כי רכיב ה-RETINERI-86, אשר ייצג בתקופה הראשונה להעסקת התובעים השלמה לשכר המינימום, שיקף מאוחר יותר, החל מחודש 10/01 תשלום בגין תנאים סוציאליים והשלמת זכויות מכח ההסכם הענפי (ראה - עמ' 44 לפרוטוקול מיום 30.6.09 ש' 16-22). 30. נוכח האמור, אנו דוחים אפוא את טענת הנתבעת כי יש לזקוף את הסכומים ששילמה בגין הרכיב RETINERI-86 על חשבון זכויות סוציאליות. בנסיבות הללו יש לקזז אפוא מהתשלומים להם עותרים התובעים - על בסיס הוראות שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה כמו גם על בסיס תלושי השכר ודוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת - את כל התשלומים ששילמה הנתבעת בגין רכיבי: RET-2-83 ו-RETINERI-86. קיזוז המוביל למסקנה כי התובעים אינם זכאים לתשלומים נוספים בגין הפרשי שכר מינימום. זכאות התובעים להשבת ניכויים משכר העבודה 31. לטענת התובעים, הנתבעת ניכתה משכרם ניכויים שונים בניגוד לחוק וזאת בגין "דמי נעליים" (Bocansi), "דמי כלי עבודה" (P.scule). כן טוענים התובעים כי הנתבעת ניכתה משכרם ניכויים שונים נוספים בגין הוצאות הניתנות לניכוי על-פי חוק. זאת, בלא שהוכיחה כי אכן שילמה את ההוצאות כאמור, ובכלל אלה תשלום מפרעות וכרטיסי טיסה. בנוסף טענו התובעים כי הנתבעת ניכתה משכרם ניכויי רשות ביתר בעבור מגורים הולמים וביטוח רפואי. זאת, מעבר לתקרת הניכוי הקבועה בדין. לענין זה הסתמכו התובעים על הרישומים המופיעים בתלושי השכר בהם פורטו סכומי הניכויים, על מיקומו הגיאוגרפי של אתר העבודה שבו הועסקו - נתון רלבנטי לקביעת שיעור הניכוי בגין מגורים הולמים - וכן על הסכם העבודה שנערך עימם. 32. הנתבעת טענה מנגד ובהתיחס לניכויים השונים, כדלקמן: אשר לניכויים בגין ביגוד והנעלה - טענה הנתבעת כי הם נעשו בהתאם לסעיף 7 להסכם העבודה, שם נכתב כי היא תרכוש ביגוד והנעלה בעבור התובעים על פי בקשתם. הנתבעת אף הציגה לטענתה אישורים על רכישת נעלי עבודה ואישור של התובעים כי קיבלו נעליים כאמור (ראה - נספח כ"א לתצהיר הנתבעת). אשר לניכויים בגין כרטיסי הטיסה - טענה הנתבעת כי הם נעשו בהתאם לסעיף 11 להסכם העבודה וכי התובעים אף אישרו כי היא (הנתבעת) רכשה בעבורם כרטיסי טיסה. הנתבעת אף הפנתה בהקשר זה לנספח ג' לתצהיר של מנהלה, מר גבאי, המאשר לשיטתה את רכישת כרטיסי הטיסה בעבור התובעים. אשר לניכויים בגין מקדמות - טענה הנתבעת כי בסעיף 16 להסכם העבודה נקבע כי לתובעים תשולמנה מקדמות בסך של 150$ לשם רכישת מזון וצרכי מחייה - מקדמות אותן היתה זכאית לנכות משכרם. כן טענה כי לתובעים שולמו מקדמות בפועל על-פי בקשתם. זאת, כעולה מנספח כ"ב לתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת ומעדות התובעים. אשר לניכויי הרשות - טענה הנתבעת כי הם נעשו בהתאם להסכם העבודה ובהתאם לדין. כן הוסיפה הנתבעת כי עם סיום עבודתם של התובעים היא שילמה להם את שכרם האחרון בצירוף סכומים שנוכו משכרם, כאשר התובעים 3, 5, 6 ו-7 אף חתמו על כתב סילוק לאחר עריכת "גמר חשבון". 33. ההסדרים הנורמטיביים לאורם יש לבחון את שאלת זכאותם של התובעים להחזרים בגין ניכויים שנוכו משכרם מעוגנים בחוק עובדים, זרים התשנ"א - 1991 ובתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב-2001. כמו כן, מעוגנים הסדרים אלה בסעיף 25 לחוק הגנת השכר ובהסכם הקיבוצי הקובע מהן העלויות בהן יחוייב מעביד לשאת; קרי - מהן העלויות שאין ניתן לנכות משכרו של עובד אפילו נתן העובד הסכמתו לכך בהסכם העבודה האישי. 34. בהסכם העבודה של התובעים נכללו מספר הוראות המתיחסות לנושא הניכויים ובכלל אלה ההוראות כדלקמן: "העובד מסכים לגור בבתים של החברה - 6-8 אנשים בחדר. דמי השכירות ישולמו מהמשכורת ברוטו. העובד יודע ומתחייב להתיצב לעבודה עם ציוד וביגוד לכל תקופת חוזה העבודה. במקרה ולעובד אין ציוד ובגדי עבודה, הוא מסכים לקבלם מהחברה ולנכות משכרו ברוטו את עלותה." (ראה - סע' 6-7 להסכם העבודה) "לעובד ידוע והוא מסכים לכך שכרטיס הטיסה בוקרשט-ת"א-בוקרשט הינה על חשבונו. החברה תלווה את העובד עם עלות הכרטיס בוקרשט-ת"א, אשר ינוכה מהמשכורת הראשונה. עלות הכרטיס חזרה ת"א-בוקרשט ינוכה מהמשכורת האחרונה." (ראה - סע' 11 להסכם העבודה). "העובד יודע ומסכים שהחברה תבטח אותו בביטוח בריאות בעלות של 38$ לחודש והכספים ינוכו מהמשכורת החודשית נטו של העובד..." (ראה - סע' 13 להסכם העבודה) "...העובד מסכים שההוצאות כדלקמן ינוכו מהמשכורת ברוטו: - הוצאות עם שכר דירה ואחזקה. - הוצאות עם הגעתו לישראל שנעשה בארגון הקבלנים בישראל. - הוצאות עם הכרת הויזות בישראל על-ידי ארגון הקבלנים בישראל. - הוצאות מחייה. - הוצאות במשרד הפנים בישראל לצורך ויזה והערבויות נגד עזיבתו לעבודה בלתי חוקית. - כל ההוצאות בקשר לעזיבתו ועבודות בלתי חוקיות." (ראה - סע' 17 להסכם העבודה). "העובד דורש מהחברה לנכות ולשמור שליש ממשכורתו הראשונית נטו, אך לא יותר 200$ עד לסכום של 1,000$ לצורך חסכון ובניית ערבות בנקאית בתנאי של נזיקין שיכולים להגרם לחברה או לחברות אחרות הקשורות עם החברה. הסכום יהיה כ-1,000$. הסכום של הערבות שהצטברה תוחזר לעובד במידה ולא יהיו נזקים בתום תקופת ההתקשרות..." (ראה - סע' 23 להסכם העבודה) 35. לאור כל אלה, נראה כי הנתבעת לא היתה רשאית לנכות ניכויים ביגוד והנעלה משכר העובדים בהעדר מקור נורמטיבי המאפשר זאת ובשים לב לסעיף 4 לחוק הגנת השכר. בהקשר זה יש להפנות בנוסף גם לסעיף 9 לפרק ג' להסכם הקיבוצי בענף הבניה המעגן את זכאותם של העובדים לקבלת ביגוד על חשבון המעביד, כדלקמן: "9. בגדי עבודה א. בסעיף זה "שנה" פרושה שנת אחת מיום התחלת עבודתו של העובד אצל הקבלן. ב. כל קבלן מתחייב לספק על חשבונו, לכל עובד שעבד אצלו שנה אחת, בגדי עבודה מאיכות טובה הכוללים: זוג מכנסיים, חולצה חאקי וזוג נעלי עבודה. ג. עבד עובד חצי שנה ברציפות אצל הקבלן ולפחות 100 ימי עבודה, ישולם לו תמורת מחצית בגדי העבודה. ד. אספקת בגדי העבודה לעובדים קבועים ויציבים תיעשה בהתאם לאמור בפרק הק בהסכם זה. ה. לעובדים בעבודות מיוחדות, המחייבות בגדי מגן (מגפיים, כובע וכד) יספק הקבלן על חשבונו את הבגדים לפי הצורך. ו. לעובדים בזפת ובאספלט יספק הקבלן על חשבונו זוג נוסף של מכנסיים וחולצה." 36. לא למותר לציין, כי בהוראות הסכם העבודה (המסדירות לכאורה את הזכות לנכות משכר העובדים ניכויים שונים בגין ביגוד) אין כדי להועיל לנתבעת. שכן, כידוע, אין ניתן להתנות על הוראות הדין וההסכם הקיבוצי בהסכם אישי הגורע מזכויות העובדים. לאור כל האמור ובהעדר תחשיב לסתור זכאים התובעים להשבת הניכויים בגין "דמי נעליים" ו"כלי עבודה" בהתאם לסכום הנתבע בכתב התביעה המתוקן בסך של 2,554.40 ש"ח. 37. אשר לניכויים בגין כרטיס טיסה ובגין מקדמות, יאמר כך: המקור הנורמטיבי עליו הסתמכה הנתבעת בהקשר זה היה הסכם העבודה של התובעים כאמור לעיל, כאשר בין הצדדים התגלעה מחלוקת הנוגעת לשאלת עצם הוצאתה של ההוצאה הנטענת על-ידי הנתבעת. 38. בהקשר זה נקדים ונציין כי רכיב התביעה שעניינו השבת ניכויים לא פורט במסגרת כתב התביעה המקורי שהוגש לבית-הדין, אלא נטען לראשונה במסגרת כתב התביעה המתוקן המכומת. נוכח האמור לא התאפשר למעשה לנתבעת לחקור בחקירה נגדית את כל התובעים למעט התובעים 2, 3 ו-5 ביחס לרכיב זה. זאת, בשים לב לכך שהתובעים 1 ו-6 העידו בעדות מוקדמת בלבד ואילו התובעים 7 ו-8 לא העידו כלל בבית-הדין. 39. ערים אנו לכך כי הנטל להראות כי הנתבעת אכן הוציאה הוצאות בעבור התובעים מוטל על כתפי הנתבעת. עם זאת, בנסיבות שפורטו לעיל בהן נמנע ממנה להתגונן כראוי בקשר לרכיב תביעה זה, וזאת בשל אי התיצבות התובעים 1, 6, 7 ו-8 לחקירה נגדית המתייחסת אליו - הרי שיש לדחות את תביעתם של תובעים אלה ביחס לרכיב תביעה זה, ולו מטעם זה. מעבר לדרוש יאמר - כי לטעמנו היה מקום לדחות רכיב זה אף לגופו, וזאת בהסתמך על עדות התובעים 2, 3 ו-5 שהעידו בפנינו בסוגיה זו, בציינם כי הנתבעת אכן מימנה את עלות כרטיסי הטיסה של התובעים וכן כי ניתנו להם מפרעות על חשבון שכר העבודה, אשר נוכו מאוחר יותר משכרם (ראה - מוצגים נ/1-5; עדות התובע 2 עמ' 14 לפרוטוקול ש' 11-14, עמ' 16 ש' 1-28, עדות התובע 3 עמ' 20 לפרוטוקול ש' 12-17; עדות התובע 5 עמ' 26 לפרוטוקול ש' 11-25). באמרנו זאת ערים אנו לכך שהנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין מסמכים מזמן אמת המלמדים על היקף ההוצאות שהוציאה בגין כרטיסי הטיסה והסתפקה בהצגת מסמך סתמי ובלתי מפורט. אלא שבהקשר זה נראה כי יש ליתן משקל לכך שהתביעה להשבת הניכויים הוגשה בשיהוי רב - כשלוש שנים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה וכ-7 שנים לאחר שהחלו (ביום 10.3.08) - ומכאן שאין בנסיבות הספציפיות של המקרה להחמיר עם הנתבעת בהקשר זה של הצגת מסמכים. 40. לאור האמור, התביעה להשבת ניכויים בגין מפרעות וכרטיסי טיסה - נדחית. 41. אשר לניכויי הרשות משכר העובדים (בעבור מגורים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי) - ניכויים לגביהם טוענים התובעים כי הנתבעת ניכתה משכרם סכומים מעבר לתקרה המותרת על-פי חוק, יאמר כך: תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000 קובעות את היקף הניכוי המותר בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות, וזאת בהתחשב במקום המגורים וכן בשאלה - האם אלה היו בבעלות המעביד, אם לאו. בתקופה הרלבנטית לתביעה (בין השנים 2001 - 2005) היתה תקרת הניכוי המותרת בגין מגורים הולמים על-פי התקנות, כדלקמן: תקרות ניכוי 2001 2002 2003 2004 2005 מגורים בבעלות המעביד (אזור ירושלים) 150.71 155.33 171.40 161.20 159.50 מגורים שאינם בבעלות המעביד (אזור ירושלים) 301.42 310.65 342.80 322.40 318.99 מגורים בבעלות המעביד (אזור מרכז) 114.35 117.85 130.05 122.31 121.02 מגורים שאינם בבעלות המעביד (אזור מרכז) 228.70 235.70 260.10 244.62 242.03 מגורים בבעלות המעביד (אזור תל-אביב) 171.50 176.75 195.05 183.44 181.50 מגורים שאינם בבעלות המעביד (אזור תל-אביב) 343.00 353.50 390.10 366.88 363.00 מגורים בבעלות המעביד (אזור חיפה) 114.35 117.85 130.05 122.31 121.02 מגורים שאינם בבעלות המעביד (אזור חיפה) 228.70 235.70 260.10 244.62 242.03 בתקנה 3(א) לתקנות הנ"ל נקבע כי המעביד רשאי לנכות בגין הוצאות נלוות ובתקופה הרלבנטית את הסכומים, כדלקמן: תקרות ניכוי 2001 2002 2003 2004 2005 הוצאות נלוות 78.51 70.70 75.40 73.94 74.60 42. סכומי הניכויים כאמור פורטו בתלושי השכר, שם אף צוין האזור בארץ בו עבדו התובעים בתקופות השונות. מכאן - שניתן לחלץ את סכומי הניכויים המירביים שהיה מותר לנתבעת לנכות בתקופות השונות (עד לתקרה של 25% מהשכר) בהתאם לאתרי העבודה בהם עבדו התובעים, כפי שפורט בסעיף 102 לכתב התביעה המתוקן המתבסס על הרישום בתלושי השכר. מתלושי השכר כאמור ובהתאם לטבלאות המפורטות (המתבססות על תלושים אלה) עולה - כי הנתבעת אכן ניכתה ניכויי רשות בגין מגורים הולמים מעבר לסכומים המותרים על-פי הדין בעבור מגורים המצויים בבעלותה. יוער כי הנתבעת לא שכנעה בטענתה, לפיה - המגורים שהעמידה לרשות התובעים בתקופה הרלוונטית לתביעה היו בבעלות צד ג' ולכן איפשרו ניכוי הגבוה מזה המותר למעביד שמגורי העובדים מצויים בבעלותו. בקובענו זאת ערים אנו לאמור בנספח כ"ג לתצהיר מנהל הנתבעת מיום 29.10.00 שנערך על-ידי חברת "אודר אחזקת מניות וניהול בע"מ" ובו נכתב כי המגורים הנמצאים בשימוש הנתבעת הינם בבעלות אודר אחזקת מניות וניהול בע"מ ומושכרים לנתבעת. דא עקא, שמסמך זה אינו מתיחס לתקופה הרלבנטית לתביעה, אלא לתקופה שקדמה לתחילת העסקתם של התובעים בנתבעת ומשכך אין ליחס לו כל משקל. לא למותר להוסיף כי טענת הנתבעת כאמור, אף איננה מתיישבת עם סעיף 6 להסכם העבודה במסגרתו נתנו התובעים הסכמתם לגור ב"בתים של הנתבעת". 43. אשר לטענתה של הנתבעת לפיה - התובעים 3, 5, 6 ו-7 חתמו על כתב סילוק החוסם את דרכם לתבוע השבת ניכויים לאחר עריכת "גמר חשבון", הרי שלטעמנו אין בחתימה על כתב הויתור כדי להעלות או להוריד. זאת, בשים לב לאופן ניסוחו הכללי והסתמי; דהיינו - לכך שאין מפורטים בו הסכומים השונים ששולמו לתובעים בגין כל רכיב ורכיב אליו הוא מתיחס ואופן חישובם (ראה - דב"ע נב/21-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"ע כו 3). 44. אי לכך, על הנתבעת להשיב לתובעים את הניכויים שניכתה ביתר בהתאם לנתבע בכתב התביעה ובהעדר תחשיב נגדי מפורט מצד הנתבעת בסך כולל של 72,339.63 ש"ח. זאת, בניכוי הסכומים ששולמו לתובעים על-ידי הנתבעת לאחר מועד סיום עבודתם, כמפורט בסעיף יא' לכתב התביעה המתוקן בסך כולל של 7,678.36 ש"ח. זכאות התובעים לתשלום פדיון חופשה שנתית 45. לטענת התובעים במהלך כל תקופת העסקתם בנתבעת הם לא זוכו בחופשה בשכר בהתאם לחוק חופשה שנתית. מאידך הנתבעת טענה, כי התובעים אינם זכאים לכל תשלום בגין פדיון חופשה, וזאת מהטעמים הבאים: התובעים קיבלו תשלום בגין חופשה שנתית במהלך עבודתם, וזאת כעולה מנספחים י', יא' ו-יח' לתצהיר הנתבעת. התובעים מתעלמים מהרכיב המופיע בתלוש השכר (הכתוב בשפה הרומנית שפרושו - חופשה) וכן, מרישום ימי החופשה שניצלו בפועל כמפורט בנספח י' לתצהירה. תביעתם לתשלום רכיב זה עובר לחודש 4/03 - התישנה, וזאת בשים לב לכך שתביעתם הוגשה בחודש 4/06. בהתאם לחוק חופשה שנתית, לא ניתן לצבור ימי חופשה אלא באישור המעביד ואישור שכזה לא ניתן. תחשיבי התובעים אינם ברורים ומתעלמים מהעובדה כי מדובר בעובדים שעתיים. 46. אשר לדעתנו יאמר כך: א. כידוע, הנטל להראות כי לתובעים ניתנה האפשרות ליטול חופשה בשכר וכי התובעים מימשו את זכותם לחופשה שנתית במהלך עבודתם מוטל על הנתבעת. זאת, נוכח החובה המוטלת עליה על-פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית לנהל פנקס חופשה ונוכח החובה המוטלת עליה ליתן חופשה בשכר לעובדיה. הנתבעת הציגה לבית-הדין רישומים המתעדים לטענתה את ימי ההעדרות של התובעים במהלך תקופת עבודתם. רישומים העולים בקנה אחד עם דו"חות הנוכחות שלהם. התובעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לימי העדרות אלה באופן הסותר את מסמכיה של הנתבעת. עם זאת, מתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובעים שכר בעבור ימי העדרות אלה רק החל מחודש 6/02 במסגרת רכיב הקרוי coudedai (חופשה). מתלושי השכר ודו"חות הנוכחות אף אין ניתן ללמוד על עמידה מלאה בחובה המוטלת על הנתבעת להענקת חופשה רצופה בת 7 ימים לפחות מידי שנה. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951. דרישה שטעמה בצידה והוא - הענקת הזדמנות הולמת לעובד לנוח מעבודתו. ב. אשר לטענת הנתבעת בדבר התיישנות - הרי שיש לדחותה. שכן, על-פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, הזכות לפדיון חופשה מתיישנת עם חלוף 3 שנים ממועד סיום יחסי העבודה. במקרה דנן הוגשה תביעתם של התובעים הוגשה כאמור בחודש 4/06, כאשר יחסי העבודה הסתיימו בחודש 5/05, טרם שחלפו 3 שנים ממועד סיום יחסי העבודה. ג. אשר לטענת הנתבעת, לפיה לא ניתן לצבור ימי חופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית, הרי שכידוע על בסיס מגבלה זו (המעוגנת בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית) נקבעה זכאותו של עובד לתשלום פדיון חופשה בגין 4 שנות עבודתו האחרונות; קרי - בגין 3 שנים המלאות האחרונות להעסקתו בצרוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ראה - ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, ניתן ביום 8.10.07). ד. אשר לחישוב הסכום לו זכאים התובעים בגין רכיב זה, הרי שיש לחשבם בהתאם לסעיפים 10 ו-13 לחוק חופשה שנתית 47. נוכח האמור, התובעים זכאים לתשלום בעבור פדיון חופשה בגין התקופה שעד לחודש 6/02 וכן לתשלום בעבור אי מתן חופשה רצופה בת 7 ימים, בניכוי הסכומים ששולמו להם על חשבון חופשה. זכאות התובע 1 לתשלום בגין דמי מחלה 48. התובע 1 עתר במסגרת כתב התביעה המקורי לתשלום דמי מחלה. התובע 1 נתן עדות מוקדמת המתיחסת לתצהיר שערך לתמיכת תביעתו כאמור, ביום 8.5.06, אולם הנתבעת (מטעמיה) בחרה שלא לחקור אותו אודות רכיב תביעה זה. על-פי גרסתו ועל-פי המסמכים הרפואיים שהוצגו לבית-הדין, התובע 1 נפגע באצבע יד ימין ביום 31.5.04 במהלך עבודתו אצל הנתבעת. בעקבות פגיעה זו הוא הובהל למחלקה לרפואה דחופה בבית חולים אסף הרופא ולאחר מכן ביקר בשרותי בריאות כללית, שם הונפקה לו תעודה רפואית לנפגע בעבודה וניתנה לו חופשת מחלה של 11 יום (ראה - סע' 10-11 לתצהיר התובע 1). 49. לטענת הנתבעת, התובע 1 הציג מצג שווא בפני בית-הדין בכל הנוגע לפציעתו ביום 31.5.04. שכן, לשיטתה, על-פי כרטיס הנוכחות התובע עבד ביום 1.6.04 (יום לאחר הפגיעה הנטענת) במשך 5 שעות ומשם נלקח לבי"ח אסף הרופא בהסעה על-ידי מלווה מטעמה. כמו כן, השליכה הנתבעת יהבה על כך שבדו"ח סיכום המחלה מביה"ח אמנם הומלץ על הוצאת התפרים מידו של התובע 1 בעוד 10 ימים, אך לא ניתנה המלצה לחופשת מחלה. לטענת הנתבעת, רק ביום 10.6.04 ובדיעבד הומלץ לתובע על חופשת מחלה למשך 11 יום ומכאן שיש לפקפק בנכונות המלצה רפואית זו. על אף טענותיה כאמור ובאותה נשימה המשיכה הנתבעת וטענה כי לתובע שולם תשלום מלא בגין ימי המחלה כאמור על-פי חוק דמי מחלה, וזאת במסגרת רכיב ה"שונות". 50. טענות הנתבעת בהקשר זה אינן נראות לנו: מן המסמכים הרפואיים עולה כי התובע אכן נפגע בעבודתו ביום 31.5.04, כאשר בעקבות פגיעה זו הוא הובהל לבי"ח אסף הרופא לצורך תפירת הפצע באצבעו. ממסמכים אלה אף עולה כי התובע נזקק לתרופה לשיכוך כאבים במהלך כ-11 יום לאחר שהתרחש הארוע. מהות הארוע - פגיעה באצבע שהצריכה תפירה וכן טיפול במשככי כאבים 10 ימים לאחריו - אינם עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה ההמלצה על מנוחה משך 11 יום (כמופיע בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה) - על אף שניתנה בדיעבד - טומנת בחובה תאור פיקטיבי של מצבו הרפואי של התובע בכל הנוגע לתקופת אי כושרו לעבוד. 51. לא למותר לציין, כי טענה מעין זו - המטילה ספק במהימנות הגורם הרפואי המוסמך שהנפיק את התעודה - אינה יכולה להתקבל אך ורק על יסוד תאריך הפקת התעודה ובמיוחד שעה שמכלול הנסיבות מתיישב עם אמיתות האמור בה. כמו כן, יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שהיא לא מצאה לנכון לחקור את התובע 1 בחקירה נגדית אודות העדרותו מחמת מחלה. 52. בנוסף, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה היא שילמה לתובע 1 תשלום בגין דמי מחלה במסגרת רכיב "שונות" וזאת, בשים לב לקביעתנו דלעיל באשר למהותו של רכיב זה. 53. אי לכך אנו קובעים איפוא כי התובע 1 זכאי לתשלום בגין דמי מחלה בהתאם לסכום הנתבע ובסך של 1,270.80 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.04 ועד למועד התשלום בפועל. זכאות התובעים לתשלום בגין ימי חג 54. במסגרת כתב התביעה המתוקן עתרו התובעים לתשלום בגין 10 ימי חג בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנין. זאת, משהנתבעת לא שילמה להם לטענתם, בגין זכות זו. 55. הנתבעת טענה כי התובעים אינם זכאים לתשלום דמי חגים, וזאת בהסתמך על הטענות הבאות: המקור לתשלום דמי חג אינו מצוי בהסכם הקיבוצי (בענף הבניה) המזכה בתשלום בעבור 10 ימי חג אלא בצו ההרחבה בדבר תשלום דמי חגים (המזכה בתשלום בעבור 9 ימי חג). זאת, בשים לב לכך שהתשלום בעבור דמי חגים מכח ההסכם הקיבוצי חל על "עובד קבוע" ו"יציב" ואילו התובעים כעובדים זרים אינם מוגדרים כ"עובדים קבועים" ו"יציבים", אלא - כעובדים ארעיים וזמניים. התובעים לא פירטו מהם ימי החג בגינם הם זכאים לשכר ואילו מהם חלו בשבת וכן לא הוכיחו כי הם עבדו יום לפני החג ויום לאחריו. תנאי שאין בלתו לצורך הקמת הזכאות לתשלום דמי חגים. התובעים זוכו במסגרת רכיב "שונות" תשלום מלא בעבור דמי חגים. 56. אנו סבורים כי יש לדחות את כל טענות הנתבעת כאמור, וזאת מהטעמים הבאים: א. זכאותם של התובעים לתשלום בעבור דמי חגים הוסדרה בסעיף 7.15 לתוספת להסכם הקיבוצי הכללי מיום 9.4.68 ומיום 21.12.99 (להלן: "תוספת תש"ס"), שם נקבע לאמור: "עובד המועסק על בסיס התקשרות שאינו חודשי ואשר השלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, יהיה זכאי לתשלום לפי חישוב של 10 ימי חג לשנה. זאת, בתנאי שהעובד לא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא אם המעסיק הסכים לכך. עובד לא יהיה זכאי לתשלום בגין ימי החג החלים בשבת." למותר לציין כי הסדר זה חל על-פי האמור בו, על כל עובד בענף שהשלים 3 חודשי עבודה. אשר לשיעור התשלום בגין דמי חגים - נקבע כי הוא יחושב לפי ממוצע ההשתכרות היומי, כאשר בחישוב הממוצע יובא בחשבון השכר ליום העבודה הרגיל בלבד כשהוא מחושב על בסיס שלושת החודשים האחרונים לעבודתו של העובד. ב. אשר לטענת הנתבעת לפיה התובעים לא פרטו את ימי החג אלא בסיכומיהם וכן כי הם לא הצביעו על כך שעבדו לפני החג ולאחריו יאמר - כי הנתבעת לא הכחישה את העובדה כי היא לא פעלה בימי החג היהודיים, כאשר על ימי חג אלה ניתן ללמוד כידוע, מלוח השנה. בפסיקה נקבע, כי משהוכיח העובד כי הוא עבד באופן סדיר משך שנים, הרי שהנטל להוכיח כי הוא נעדר בימים הסמוכים לפני החג מוטל על המעביד (ראה - ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07). זאת, שעה שבמקרה דנן לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה טענה זו, אלא שהטענה אף לא נסתרה ע"י דו"חות הנוכחות שערכה הנתבעת (ראה גם - נספח י' לתצהיר הנתבעת המפרט את ימי ההיעדרות של התובעים). זאת ועוד, הפסיקה הוסיפה וקבעה שעל המעביד להראות גם כי ככל שהיתה העדרות כאמור, הרי שהיא לא היתה בהסכמתו וזאת בשים לב לכך שהמעביד הוא הקובע את סידור העבודה של העובד (עד"מ 13/07 אלירן אסלטי נ' כפי ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 29.10.08). הנתבעת מצידה לא טענה ולא הוכיחה כי ההעדרות הנטענת היתה שלא בהסכמתה. ג. אשר לטענה החלופית של הנתבעת, לפיה - רכיב ה"שונות" ששולם לתובעים כלל תשלום מלא בעבור דמי חג, הרי שגם דינה של טענה זו להדחות. זאת, בשים לב לנימוקינו דלעיל. 57. לאור האמור, זכאים התובעים לתשלום בגין ימי חג בהתאם לנספח יב' לתצהיר הנתבעת בדבר זכאות התובעים לימי חג ובסה"כ 28,688 ₪. זכאות התובעים לתשלום בגין דמי הבראה 58. התובעים טענו כי הנתבעת לא שילמה להם תשלום בגין דמי הבראה כמתחייב מסעיף 7 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש. זאת, בהסתמך על סעיף 7(א) לצו ההרחבה, המעגן את הזכות לפדיון ימי הבראה לאחר סיומם של יחסי העבודה לגבי תקופה של עד שנתיים מתום תקופת העבודה. 59. הנתבעת טענה כי התובעים אינם זכאים לכל תשלום בגין רכיב זה מהטעם שהוא שולם במלואו במסגרת רכיב ה"שונות". 60. אשר לדעתנו יאמר, כי נוכח קביעתנו דלעיל באשר למהותו של רכיב ה"שונות" יש לדחות את טענת הנתבעת. 61. לאור האמור, זכאים התובעים לתשלום בגין דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתם האחרונות בסך של 4,914 ש"ח כל אחד. זכאות התובעים לתשלום זכויות מכח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה 62. זכאות התובעים לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה: במסגרת תוספת 2000 להסכם הקיבוצי נקבע הסדר מיוחד האמור לחול על עובדים זרים, על פיו יופרשו 4% משכרו של העובד הזר לקרן חסכון מיוחדת. אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה הפרשות לקרן כאמור, כאשר עיקר טענתה בענין זה היתה כי היא היתה מנועה מלעשות כן משלא הוקמה קרן חסכון על-פי הדין. נדמה כי גם בהקשר זה אמר בית-הדין הארצי את דברו תוך דחיית עמדתה של הנתבעת בציינו כי אין לאפשר למעסיק לזכות במצב דברים בו לא התאפשרה הקמתה של קרן, כאשר לא על העובד הזר לשאת בתוצאות של אי הקמתה. משכך, אימץ בית-הדין לענין זה יש את דוקטרינת "הביצוע בקירוב" ולאור זאת קבע כי לעובד הזר מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשות אשר שיעורו יקבע על-פי גובה ההפרשות שלא הועברו (ראה - ע"ע 137/08 מטין אילנידז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ, ניתן ביום 22.8.10). 63. נוכח זאת, אנו קובעים אפוא כי התובעים זכאים לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל על בסיס שכר המינימום בשיעור של 4% משכרם. 65. זכאות התובעים לתשלום תמריץ אי העדרות ותוספת כלכלה אשר לרכיב התביעה שעניינו תמריץ אי היעדרות יאמר - כי בהתאם להסכם הקיבוצי היה על הנתבעת לשלם לעובדים שלא נעדרו מעבודתם מידי חודש תמריץ בגין אי היעדרות בשיעור 642.88 ₪ לחודש. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי תמריץ זה נכלל בשכר המופיע בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי (ראה - ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ, ניתן ביום 15.11.09 (להלן: "עניין התאחדות הקבלנים")). על כן, משלא נטען במהלך הדיון ועד לשלב הסיכומים כי התובעים השתכרו פחות מהסכום הנקוב בטבלאות השכר לעובדים בדרגתם (טענה שהועלתה ע"י התובעים לראשונה בסיכומי התשובה וגם אז הועלתה במובלע), הרי שדין תביעתם בגין רכיב זה להידחות. זאת אף בשים לב לקביעת בית הדין ביחס לשכר הבסיס - המורכב מרכיב השכר ומרכיב "שונות" - ששולם לתובעים. אשר לרכיב התביעה שעניינו דמי כלכלה, הרי שמדובר בתוספת הכוללת שני רכיבים: האחד, מהווה לפי הסכם 2000 רכיב פנסיוני הכלול בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי ואילו האחר (יתרת דמי כלכלה) אינו מהווה רכיב פנסיוני והוא ניתן להמרה ע"י הענקת כלכלה בעין (ראה - עניין התאחדותה הקבלנים). משלא הוכח כי השכר ששולם לתובעים נמוך מהשכר הנקוב בטבלאות השכר, הרי שהתובעים אינם זכאים לרכיב הנקרא תוספת 2000 כלכלה. יחד עם זאת, מאחר ובמהלך תקופת עבודתם לא קיבלו התובעים כלכלה בעין, זכאים התובעים ליתרת דמי כלכלה בסך 257.50 ₪ בגין כל חודש עבודה. סוף דבר 66. על הנתבעת לשלם לתובעים, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: לתובע 1: פיצויי פיטורים בסך 14,730.38 ₪. דמי מחלה בסך 1,270.08 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 186 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 8,904.38 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסכום של 1,900.26 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,930.48 ₪. דמי חג בסך 4,016.32 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת תגמולים בסך 7,070.20 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 13,647.50 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 1 הוצאות בסך 5,600 ₪. לתובע 2: פיצויי פיטורים בסך 11,256.24 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 1,055.40 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 7,432.81 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסכום של 3,010.21 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,233.08 ₪. דמי חגים בסך 3,299.12 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת תגמולים בסך 5,936.30 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 11,458.75 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 2 הוצאות בסך 4,500 ₪. לתובע 3: פיצויי פיטורים בסך 12,784.86 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 112 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 9,242.46 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז סך של 750 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,238.24 ₪. דמי חגים בסך 3,299.12 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת תגמולים בסך 6,136.40 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 11,845 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 3 הוצאות בסך 5,000 ₪. לתובע 4: פיצויי פיטורים בסך 14,174.51 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 123 ₪ החזר ניכויים ביתר בסך 9,325.06 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז סך של 337.95 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,605.44 ₪. דמי חגים בסך 4,016.32 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת תגמולים בסך 6,803.40 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 13,132.50 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 4 הוצאות בסך 5,500 ₪. לתובע 5: פיצויי פיטורים בסך 13,618.65 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 386 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 9,020.94 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסך של 103.77 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,668.56 ₪. דמי חגים בסך 3,586 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת גמל בסך 6,536.60 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 12,617.50 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 5 הוצאות בסך 5,400 ₪. לתובע 6: פיצויי פיטורים בסך 13,062.78 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 318 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 10,011.56 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסך של 657.54 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 4,291.88 ₪. דמי חגים בסך 3,586 ₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת גמל בסך 6,269.80 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 12,360 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 5 הוצאות בסך 5,400 ₪. לתובע 7: פיצויי פיטורים בסך 11,951.06 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 112 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 8,718.16 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסך של 803.88 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 2,737.92 ₪. דמי חגים בסך 3,155.68₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת גמל בסך 5,736.20 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 11,072.50 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 5 הוצאות בסך 4,800 ₪. לתובע 8: פיצויי פיטורים בסך 13,340.72 ₪. החזר ניכויים שלא כדין בסך 262 ₪. החזר ניכויים ביתר בסך 9,684.29 ₪, כאשר מסכום זה יקוזז הסך של 114.75 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך 3,318.56 ₪. דמי חגים בסך 3,729.44₪. דמי הבראה בסך 4,914 ₪. הפרשות לקופת גמל בסך 6,536.60 ₪. יתרת דמי כלכלה בסך 12,617.50 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע 5 הוצאות בסך 5,400 ₪. 67.קיזוזזכויות עובדים