השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עתירה זו הוגשה על ידי עמותת אדם טבע ודין, במטרה לקבל סעדים שתכליתם לאכוף את חוק הסדרת מקומות-רחצה, התשכ"ד-1964 (להלן: החוק) וליישם, כלשון העתירה, עקרונות יסוד חוקתיים האוסרים על רשויות מקומיות ומועצות אזוריות למנוע גישה חופשית של הציבור אל חופי הים התיכון והכינרת באמצעות גביית דמי כניסה אל אותם חופים, בהם ניתנים שירותי חוף בסיסיים בלבד. כנגזר מהסעד העיקרי שתואר לעיל, התבקשו סעדים נלווים - מיפוי כלל הרשויות המקומיות המפרות את הוראות החוק, באופן שיתאפשר לפעול באפקטיביות לאכיפתו, וכן קביעת אמות מידה שיסדירו באלו מצבים מותר לרשות מקומית לגבות דמי כניסה לחופי הים בגין שירותים מיוחדים הניתנים בהם, תוך הקפדה על התנאי הבסיסי כי באותם חופי רחצה בהם נגבים דמי כניסה יוקצו בכל מקרה שטחי חוף בגודל סביר שבהם הכניסה תהא חופשית וללא תשלום, תוך הבטחת גישה נוחה לציבור. העתירה הוגשה במקורה נגד שר הפנים, כמי שממונה על ביצוע החוק. לאחר מכן, צורפו להליך גם מרכז השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות, המשרד להגנת הסביבה, והמועצה האזורית חוף אשקלון. 2. התשתית הנורמטיבית, עליה נשענת העתירה, מעוגנת בסעיף 6(א)(10) וסעיף 8 לחוק, שזו לשונן: סעיף 6(א)(10) לחוק קובע: "חוקי עזר 6(א) רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחייה, ובכללן הוראות בעניינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה, או בצו על פיו: ... (10) קביעת דמי כניסה למקום רחצה שאיננו בריכת שחייה בעד השירותים הניתנים בו, אולם נוכחותו של מציל, ניקיון בתי שימוש, והספקת מים לשתייה לא ייחשבו כשירותים לעניין פסקה זו". סעיף 8 לחוק קובע: "דמי כניסה לא ייגבו דמי כניסה למקום רחצה בים, בנהר או באגם אלא אם נקבע חלק סביר של אותו מקום שהגישה אליו נוחה, לכניסה בלי תשלום, ובכפוף לקבלת אישור שר הפנים". 3. מלשון החוק עולה, כי קביעת דמי כניסה לרחצה בים מותנית בקיומו של חוק עזר שאושר על ידי שר הפנים. כן נקבע, כי לגביית דמי הכניסה זיקה לשירותים הניתנים בחוף הרחצה, בהנחה כי שירותים בסיסיים כגון מציל, ניקיון חדרי השירותים, והספקת מים לשתייה אינם נחשבים "שירותים" שבגינם ניתן לגבות דמי כניסה לצורך עניין זה. תנאי נוסף לקביעת דמי כניסה הוא, כי יוקצה בכל מקרה שטח סביר של החוף לצורך כניסת מבקרים בלא תשלום, וכל זאת, בכפוף לאישור שר הפנים. כל אימת ששר הפנים מתיר לרשות מקומית לסגור חוף רחצה ולגבות תשלום בכניסה לחוף, בסמכותו ומחובתו לבחון האם הרשות מקיימת את התנאים הנדרשים לצורך כך על פי החוק, כמובנם לעיל. במסגרת סמכותו בתחום הסדרת מקומות רחצה, התקין שר הפנים תקנות בנושאים שונים הקשורים לכך; כך למשל, הותקנו תקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות), התשכ"ה-1965; צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה-1965). כן ראו בהקשר זה את סעיף 5 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, הקובע את זכות הציבור למעבר חופשי לחוף הים, בסייג של חוף מוכרז שגובים בו דמי כניסה (סעיף 5(ג)(5) לאותו חוק)). 4. העתירה העלתה טענות כלליות לפיהן רשויות מקומיות שונות גובות דמי כניסה לחופים בניגוד להוראות החוק, דבר הפוגע בזכות הנגישות של הציבור אל החופים. כן הצביעה העותרת על הפרקטיקה שהתפתחה ברשויות המקומיות לגבות דמי חניית רכב בעבור הכניסה לחופים מוכרזים שלא ניתן להגיע אליהם ללא נסיעה ברכב, דבר המקשה עוד יותר על הנגישות החופשית לחופים. העותרת הדגישה בטיעוניה, כי גביית התשלום בחופים פוגעת במיוחד בשכבות החלשות, הנזקקות לחופי הרחצה בתורת משאב לאומי טבעי, האמור להיות פתוח וזמין לכל, ומתקשות לעמוד בתשלומים הנדרשים מהן לצורך כניסה וחנייה במקום. את עיקר עתירתה כיוונה העותרת לשר הפנים, אשר, לטענתה, אינו דואג לאכיפת החוק ולפיקוח על כך שדמי הכניסה לחופים ייגבו על פי הדין. העתירה מבקשת כי שר הפנים יקבע הנחיות להסדרת הגבייה של דמי הכניסה בהתאם לדין, ואשר במסגרתן יובהר מהם התנאים לחקיקת חוק עזר בעניין גביית דמי כניסה לחופים. במסגרת תנאים אלה, נטען כי יש לתת משקל מיוחד לזכות הגישה הבסיסית של האזרחים למרחבי הרחצה בים, וכן להתייחס במיוחד לצורך בנגישות של השכבות החלשות לחופים, ולהסדיר את דרכי הפיקוח של משרד הפנים על דרכי גביית דמי הכניסה לחופי הרחצה, כדי להבטיח שלא תהיה חריגה בגביית דמי כניסה לחופים ולא תתבצע גבייה בסדרי גודל מופרזים מהמבקרים. העותרת הוסיפה, כי אי הפעלת סמכותו של שר הפנים בתחום אכיפת הדין בנושא זה מהווה פגיעה בזכויות לשוויון, לחופש התנועה ובזכות הקניין של הציבור במשאבי הטבע שהארץ הקנתה לתושביה; על פי העתירה, הסדרת נושא זה נדרשת במהירות הראויה, מכוח חובת הנאמנות של השר כלפי הציבור. 5. בתגובתו המקדמית, לא חלק שר הפנים על נקודת המוצא לפיה אין מקום להשלים עם תופעת גביית דמי כניסה לחופים המתבצעת על ידי הרשויות המקומיות, תוך חריגה מהדין. אולם לדבריו, רשויות משרד הפנים נקטו בצעדים עוד קודם להגשת העתירה לצורך אכיפת החוק בנושא זה. במסגרת זו, הוחל במהלך של איסוף נתונים ביחס לכל מקומות הרחצה בהם גובים דמי כניסה, ובקשר לאופן ביצוע הגבייה. כן הודיעה המדינה, כי מפקח אתרי הרחצה הארצי נתבקש לקבוע אמות מידה אשר ינחו את שיקול הדעת בענין מתן אישורי משרד הפנים לגביית דמי הכניסה, כדי שהן תשמשנה את שר הפנים בבואו לאשר בעתיד חוקי עזר שהרשויות המקומיות תבקשנה לחוקק בתחום זה. כדי להחיש את הטיפול בנושא זה, הוקם צוות במשרד הפנים, שנועד לגבש קווי מדיניות בנושא דמי כניסה לחופי רחצה, בהשתתפות גורמי המינהל הנוגעים בדבר. כמו כן, משרד הפנים החל לבצע פעולות אכיפה ביחס לרשויות מקומיות, לגביהן הוכח כי דמי הכניסה הנגבים בפועל גבוהים מהתעריפים הנקובים בחוקי העזר. 6. ביום ה-19.9.05 קיים בית משפט זה דיון בעתירה. בסופו, ובשים לב לצורך בביצוע פעולות נרחבות יותר, נתבקש שר הפנים להגיש הודעה משלימה מטעמו, ולדווח בה על פעולות שנקט לשם מיפוי מדויק של כלל הרשויות המפרות את הוראות החוק, לרבות בסוגיית החנייה, ואף בגדרה של החובה להותיר שטח חוף לכניסה ללא תשלום. כן נתבקשה קביעת הנחיות וקריטריונים להפעלת שיקול הדעת בנושא אישור גביית דמי כניסה בעבור שירותים ייחודיים שמספקות רשויות בחופי הרחצה, ודיווח על תחילת אכיפתו של החוק, הלכה למעשה, בנושא גביית דמי כניסה על ידי הרשויות. 7. במספר הודעות משלימות שהוגשו מטעם שר הפנים, הובררו העובדות הבאות: נסקרו כל דוחות הפיקוח שהוכנו על ידי מפקחי המשרד בעונת הרחצה תשס"ה, ונערכה רשימה של הרשויות המקומיות, הגובות תשלומי דמי כניסה ודמי חנייה. נתונים אלה הועברו ליועץ כלכלי לצורך סיוע בגיבוש קריטריונים לאישור דמי כניסה עבור שירותים ייחודיים, ובכלל זה קביעת תעריפים מקסימליים שמהם ייאסר על הרשות המקומית לחרוג. המשרד נערך ליצירת מגע עם כל הגורמים הממשלתיים המעורבים, כדי להתייחס לעמדותיהם, הכל לצורך קביעת תבחינים כוללים בתחום זה. כן הודיע המשרד, כי יגביר את צעדי האכיפה הקונקרטיים לצורך בדיקה אם דמי הכניסה והחנייה נגבים בפועל בהתאם לחוקי העזר (תגובה מיום 20.12.05). הוכנה טיוטת תבחינים שממנה עלה כי חלק ניכר מהטענות בדבר פגיעה בנגישות הציבור לחופי הים מתרכזת במועצות האזוריות חוף הכרמל, גן רווה וחוף אשקלון, ועניינן ייבדק. כן הודיע משרד הפנים בענין גביית דמי החנייה, כי עמדתו היא כי, ככלל, אין מניעה לגבות דמי חנייה במגרשי חנייה הסמוכים לחוף, ובלבד שאין בכך כדי לחסום כליל את הנגישות לחוף בדרך אחרת. לעמדת משרד הפנים, יש להקפיד כי האפשרות לגבות דמי חנייה בחוף לא תהווה, הלכה למעשה, דרך עקיפה לגבות דמי כניסה שלא כדין. במקום בו התחבורה הציבורית אינה מספקת מענה הולם לציבור המבקרים בחוף, יש לוודא כי קיימת אפשרות לחניית רכב ללא תשלום במרחק סביר מן החוף (הודעה מיום 19.3.06). בהודעה מיום 21.4.06 פירט משרד הפנים את מהות הפעולות שנעשו בעקבות ריכוז הנתונים ואת הפגישות שנערכו עם כל הגורמים הרלבנטיים. משרד הפנים ציין כי הובהרה לנציגי המועצות האזוריות חשיבות השמירה על גישה חופשית לחופים, ועמדת המשרד לפיה גביית דמי כניסה מותנית באופן בו הרשות המקומית מסדירה את חופיה המוכרזים, ובכלל זה, מבחינת היחס שבין החופים שהגישה אליהם היא חופשית, לעומת אלה שהכניסה אליהם מחייבת תשלום. צוין, כי ההחלטה תיבחן, בין היתר, "על יסוד מספרם הכולל של חופיה המוכרזים של הרשות, והאורך הכולל שלהם, היחס בין המספר הכולל של החופים המוכרזים הפתוחים ושטחם, לבין המספר והשטח הכולל של החופים המוכרזים הסגורים, פיזור החופים המוכרזים הפתוחים, ונגישותם לציבור, איכות ייחודית (ככל שקיימת) של חוף מסויים, המשאבים הכספיים העומדים לצורך הרשות המקומית לביצוע תפקידיה, התועלות הכספיות שהרשות מפיקה או עשויה להפיק מן החוף, ועוד" (פסקה 2 להודעת העדכון). משרד הפנים הבהיר באותה הודעה, כי עקב המצב החמור בחופי הכינרת, נושא זה מחייב היערכות מיוחדת, ופורטו הצעדים שהמשרד עומד לנקוט בהקשר לכך. 8. ביום 30.5.06 הודיע משרד הפנים כי הוצאו נוהלים לפיהם תיבדקנה בקשות רשויות מקומיות לגבות דמי כניסה, והדבר יותנה באישור משרד הפנים, ובקיום תחשיב כלכלי בו יפורטו השירותים הייחודיים שעבורם מבקשת הרשות לגבות דמי כניסה. רשות שבקשתה לא תאושר, לא תהא רשאית לגבות דמי כניסה בתחומה. בקשות אלה יועברו להערות המשרד לאיכות הסביבה וגורמים נוספים, ובהם מינהל מקרקעי ישראל, מרכז השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות והעותרת. לאחר שייאסף מלוא המידע, יקבע משרד הפנים גם קריטריונים כלליים לגביית דמי כניסה, תוך התייעצות עם המשרד לאיכות הסביבה וגורמים רלבנטיים נוספים. אשר לחוף הכינרת, הוצע כי יוקם צוות בפרקליטות המדינה, אשר יעסוק בהיבט האכיפתי בתחום זה, וייתן דעתו, בין היתר, לנושא הפלישות למקרקעי ציבור, ותופעת הבנייה שלא כדין באזור זה. 9. ביום 26.4.07 הוגשה הודעת עידכון נוספת, ובה הודיעה המדינה כי גובש נוהל על פיו תיבחנה בקשות הרשויות המקומיות לקבלת אישור לגביית דמי כניסה למקומות רחצה. כמו כן הוחלט על הקמת צוות מקצועי הכולל את נציגי האוצר, המשפטים, הגנת הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, מרכז השלטון המקומי ויו"ר מרכז המועצות האזוריות, בנושא פתיחת חופי הכינרת לשימוש הציבור. נוסחו של הנוהל צורף להודעת עידכון זו. 10. ביום 14.5.07 ניתנה החלטתנו, בה קבענו כי לאחרונה, גובשו בידי הרשויות המוסמכות אמות מידה לקביעת דמי כניסה למקומות רחצה, ולפיכך עיקרי הסעדים בעתירה נענו. הוספנו וקבענו כי, משהעתירה הכללית המתייחסת לכלל חופי הרחצה התמצתה, שמורות לעותרת בעתיד טענותיה בעניין נוהלים אלה, הן בהיבטים העקרוניים, והן בהיבטי הביצוע והיישום שלהם לעתיד לבוא. 11. נותר נושא פתוח בענין פתיחת חופי הכינרת לשימוש הציבור, שבעניינו הוקם צוות מיוחד בידי שר הפנים. אי לכך, הוחלט להותיר את העתירה תלויה ועומדת לצורך קבלת עידכון בדבר התקדמות עבודת הצוות בנושא זה. 12. ביום 11.9.07 הודיעה המדינה כי ביום 19.8.07 התקבלה החלטת ממשלה 2297 בנושא הסדרת חופי הכינרת. עיקר ההחלטה משתקף בהקמת "איגוד ערים כינרת", בו יקחו חלק הרשויות הרלבנטיות להסדרת חופי הכינרת, וכן נציגי ציבור, ובכללם נציגי "הגופים הירוקים". הוסדרו הפעילויות והתפקידים שיימסרו לטיפולו של איגוד הערים החדש. איגוד הערים יירשם כחוכר של חופי הכינרת. בין מכלול העניינים בהם עוסקת החלטת הממשלה נקבע כי איגוד הערים יוסמך לסווג כל אחד מחופי הכינרת לחוף אסור ברחצה, חוף מוכרז בתשלום, וחוף מוכרז בלא תשלום, וניתנה הנחייה לאיגוד הערים להגדיל את היצע החופים המוכרזים שהכניסה אליהם אינה כפופה לתשלום. בחופים המוכרזים שלא בתשלום יינתנו כל השירותים המוגדרים בחוק. מקורות המימון של איגוד הערים הוסדרו אף הם בהחלטה, והם אמורים לנבוע בעיקרם ממשרדי הפנים, הגנת הסביבה והתיירות. 13. ההסדר בענין חופי הכינרת הינו מרחיק לכת, ונותן בידי איגוד הערים סמכויות הסדרה נרחבות ביחס לחופים אלה, תוך מודעות לזכות הנגישות של הציבור לחופי הים, וחובת השמירה על ערכים סביבתיים חשובים. נושא דמי הכניסה לחוף הכינרת זכה אף הוא למענה במסגרת ההסדר. לנציגי "הגופים הירוקים", ובכלל זה לעותרת, נשמר ייצוג באיגוד הערים. המדינה הצביעה אף על הצורך בתיקוני חקיקה כדי לעגן בחוק את איגוד הערים, על מכלול סמכויותיו. 14. ביום 10.4.08 התקבל בכנסת חוק הסדרת הטיפול בחופי הכינרת, התשס"ח-2008 (ס"ח 2148, 450), המסדיר בצורה מקיפה את סוגיית הטיפול בחופי הכינרת, ובכלל זה את שאלת נגישות הציבור לחופי הים. על תפקידיו הרבים של איגוד הערים, נימנות גם "יצירת דרך גישה לציבור, בכפוף לכל דין, לחופים ולשטחים ציבוריים הגובלים בהם, ופעולות להסרת מכשול מלאכותי, גדר או מעצור אחר, החוסמים שלא כדין את המעבר החופשי לחופים, לשטחים כאמור" (סעיף 7(א)(7) לאותו חוק), העומדות בלב עתירה זו. 15. הנה כי כן, במהלך חייה של העתירה נעשו פעולות חשובות ביותר בתחום אכיפת החוק בחופי הרחצה של ישראל, הכוללים הן את חופי הים התיכון והן את חוף ים כינרת. ביחס לחופי הים גובשו, לאחר תהליך ארוך, נוהלים כלליים המסדירים את דרך הטיפול בבקשות הרשויות המקומיות לגביית דמי כניסה לחופים המוסדרים, וכן הובהרו אמות המידה ביחס לגביית דמי חניה במגרשי חנייה מוסדרים על שפת הים. לאורכם ולרוחבם של הנוהלים עוברת כחוט השני ההנחה בדבר זכות הנגישות של הציבור לחופי הים בתורת משאבי טבע העומדים לרשותו של הכלל. כן חוזר ומודגש הצורך לאזן בין ההכרה בחוף הים כמשאב לאומי בעל ערך רב לפרט ולכלל, והצורך בשמירת נגישות חופשית של הציבור לחוף הים, בצד קיומה של סמכות לרשות המקומית לגבות, בתנאים מסוימים, תשלום עבור השימוש בחוף, בהתחשב בנטל המימון של עלויות ההקמה וההחזקה של חופי הרחצה המוטל בשנים האחרונות על הרשויות המקומיות בלבד. גביית דמי כניסה מותרת רק בעבור שירותים ייחודיים שאינם בגדר שירותים בסיסיים הפטורים מתשלום. דמי חנייה ניתן לגבות כמחיר ראוי, ובלבד שאין בכך כדי לחסום נגישות רגלית של מבקרים לחוף הרחצה בדרך סבירה אחרת. נגישות כזו יכולה להתקיים בין בדרך של הסתייעות בתחבורה ציבורית, ובמקום שאין התחבורה הציבורית מספקת מענה הולם, על דרך הסדרת אפשרות לחניית רכב פרטי ללא תשלום במרחק הליכה סביר מן החוף. בצד נוהלים כלליים אלה, הוסדר בחקיקה נושא חופי הכינרת, אשר זכה למבנה סטטוטורי מפורט בחקיקה ראשית. 16. גיבושן של נורמות מפורטות לאכיפת הדין בתחום נגישות הציבור לחופי הרחצה, וקביעת כללי המותר והאסור בגביית תשלום עבור הרחצה בחופים, מוצו בכל המישורים. אין פירוש הדבר כי הנורמות, כפי שעוצבו בנוהלים ובחקיקה הראשית, חסינות מביקורת שיפוטית באשר לאופן יישומן ואכיפתן. היבט זה יימצא בוודאי תחת עינו הפקוחה של הציבור. המדינה הלכה כברת דרך גדולה בעיצוב המדיניות בסוגיה חשובה זו, ונותר להקפיד כי הנורמות שעוצבו עומדות במבחן האכיפה הראויה ומיושמות כהלכה במציאות בשטח. היבט זה חורג מגידרה של עתירה זו. 17. המשאבים הטבעיים של ארצנו הקטנה, וחופי הים בכללם, אינם רבים אך הם יפים, ומשמשים מקור הנאה ורווחה לתושבי המדינה. אחריותה של המדינה היא לדאוג לכך שבני הציבור יוכלו לממש את זכותם הטבעית ליהנות ממשאבי הטבע, שהם נחלת הכלל. ביסודם, משאבים אלה אינם אמורים לשמש מקור לעשיית רווח כספי למאן דהוא, והדבר אמור גם ביחס לרשויות המקומיות ולמדינה, אלא הם מיועדים לטובת הכלל, בלא אבחנה בין קטן לגדול, בין עשיר לעני, ובין צעיר לבוגר בשנים (ראו: ע"א 1054/98 חוף הכרמל, נופש ותיירות נ' עמותת אדם טבע ודין, פסקה 14 פ"ד נו(3) 385 (2002), וכן: עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נגד החב' להגנת הטבע, פסקאות 40 עד 43 (לא פורסם, 7.12.2006)). בה בעת, מיצוי ההנאה מחופי הארץ מאפשר גם הקצאה מבוקרת של נתח מסויים משטחי החופים לצורך העמדת שירותי חוף מיוחדים לציבור המעונין בהם, ויכול לשלם עבורם. בדומה לכך, ניתן גם להקצות מתחמים מסוימים למגרשי חנייה מוסדרים ליד החופים, שיאפשרו חנייה תמורת תשלום. יחד עם זאת, הקצאות שטחי חופים בתמורה כספית אינן יכולות לחרוג מההיקף הסביר והראוי, בשים לב לנקודת המוצא לפיה עיקרם של החופים ואזורי הנגישות לחופים צריכים להישאר פתוחים לציבור הרחב ללא דרישת תשלום. בכך ישתקף אופיים של חופי ישראל כמשאב לאומי השווה לכל נפש, שלכל אדם יכולה וצריכה להיות נגישות אליו בלא אבחנה כלשהי. 18. האיזון הנדרש בין שטחי החוף המוסדרים אשר הכניסה אליהם מחייבת תשלום, לבין השטחים הפתוחים שהכניסה אליהם חופשית, הוא העומד בליבה של עתירה זו. במסגרת איזון זה, עקרון נגישות הציבור, חינם אין כסף, לחוף הרחצה, בבחינת משאב לאומי העומד לרשות הכלל, הוא שצריך לזכות בבכורה. לצידו, עשויים להתקיים שטחים מוסדרים הכפופים לתשלום, אך ביחס ראוי וסביר בהתחשב בטיבם ובתכליתם של מקרקעי הציבור, ובשים לב לזכותם של התושבים ליהנות מהם. שמירת היחס והאיזון הראוי בין השטחים הפתוחים לשטחים המוסדרים, שהכניסה אליהם חייבת בתשלום, הוא תפקידה העיקרי של רשות אכיפת החוק הנוגעת בדבר. על רשות האכיפה להקפיד על שמירת יחס זה, כדי להבטיח הפעלה נכונה של הנוהלים והוראות הדין ביחס לכל חופי ישראל, ובכלל זה הכינרת. 19. עתירה זו השיגה את מטרתה העיקרית - להביא לגיבוש נורמות בתחום זכויות הציבור ביחס לחופי הרחצה במדינה. העותרת ביקשה אמנם לאחרונה לחדש את הדיון בעתירה כדי להיזקק לעניינים פרטניים ספציפיים שונים הקשורים בנושא איגוד ערים כינרת. לא מצאנו לכך מקום. ככלל, נושא יישום המדיניות שנקבעה במישור הפרטני חורג ממסגרת העתירה. למותר לומר, כי פתוחה הדרך בפני העותרת לעקוב אחר אופן יישום המדיניות הממשלתית בנושא זה, ולהעמיד במידת הצורך ענין זה למבחן הביקורת השיפוטית של ערכאה מוסמכת, ככל שתימצא הצדקה לכך. 20. העתירה נמחקת, משתכליתה העיקרית הושגה. מאחר שהגשת העתירה וניהולה תרמו, ולו באופן חלקי, להאצת תהליך גיבוש הנוהלים הכלליים לקביעת דמי כניסה וחנייה במקומות רחצה בים, וכן להסדרת השימוש בחופי הרחצה בכינרת, תישא המדינה בשכר טרחת עורך דין העותרת בסך 7,000 ש"ח. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. השופט י' אלון: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. חוף הים