השופט ע' קמא 1. העותרת, שהיא תאגיד שוויצרי, טוענת כי בשנים 1986 ו-1989 רכשה בעלות במקרקעי מושע הידועים כחלקה 2 בגוש 30239 בירושלים, ב-65,620 חלקים מתוך 806,400, שהם 8.5 דונמים משטח החלקה המשתרע על 104,464 מ"ר. 2. שלוש תכניות נוגעות, לטענת העותרת, למקרקעין האמורים, ואלה הן: (א) תכנית מיתאר מקומית 3132, שקיבלה תוקף בחודש דצמבר 1981, ואשר במסגרתה פורסמה הודעת הפקעה, אך תפיסת החזקה במקרקעין לא הושלמה; (ב) תכנית מיתאר מקומית 4573 (להלן - תכנית 4573), שהופקדה ביום 26.12.1996, ואשר בין היתר קבעה הוראות לעניין כביש מספר 9 בירושלים - מעמק הארזים, ומחלפים בתוואי הכביש עד שדרות גולדה מאיר ברמות ועד כביש מספר 4 (צפון). לטענת העותרת, אך קטע קטן מכביש מספר 4 (צפון) כלול בתכנית האמורה. לתכנית זו הוגשו עשרות רבות של התנגדויות, ורשויות התכנון ראו "לגזור" מתוך התכנית את הקטע המתייחס למקרקעין האמורים ולקדם את התכנון לפיו במסגרת תכנית נפרדת, היא תכנית 5896. (ג) תכנית מיתאר מקומית 5896 - דנה בקטע מתוך תכנית 4573 המתייחס לכביש מספר 4 (צפון) ולמחלף בכביש זה המתוכנן בשדרות גולדה מאיר, לרבות הקמת גשר. התכנית התקבלה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (המשיבה 1) ביום 6.8.1997, וביום 23.9.1997 החליטה הוועדה המחוזית על הפקדתה, בתיקונים שונים. לטענת העותרת, התיקונים לא נעשו בתכנית, וממילא התכנית לא הופקדה מעולם. 3. משהתברר לעותרת כי מבוצעות בשטח המקרקעין שלה עבודות בהיקף גדול, היא עשתה בירורים, ולטענתה הוברר לה כי העבודות במקרקעין שלה מבוצעות בלא היתר ותוך הסגת גבול, בעת שלא הייתה תכנית בת-תוקף שחלה על המקרקעין האמורים. עוד טוענת העותרת, כי בעקבות פניותיה והבירורים שעשתה עם המשיבות החליטו המשיבות לאשר את התכנית לגבי כביש מספר 4 (צפון) בחופזה בלי למסור דבר על כך לעותרת, וזאת במסגרת תכנית 5896 הנוגעת לקטע האמור בכביש מספר 4. העותרת סבורה כי המשיבות הוליכו אותה שולל ונהגו עמה בכחש, משהפנוה לתכנית "שאינה רלבנטית" והסתירו ממנה את "המהלך" שמבצעת המשיבה 3 (העירייה) מאחורי גבה למתן אישור לעבודות המתבצעות זה כשנתיים בלא היתר בנייה כדין. ממילא לא הגישה העותרת התנגדות לתכנית במועד, ועתירתה זו מכוונת לכך שלא ייכנס לתוקף אותו חלק בתכנית המתייחס לכביש 4 (צפון), ולחלופין שלא תיכנס כל התכנית לתוקף, אלא אם כן תינתן לה הזדמנות להשמיע את התנגדותה. 4. ראיתי לקיים דיון מוקדם בעתירה, ולקראת הדיון המוקדם קיבלתי תגובות מן המשיבות 3-1. באת-כוח העותרת, עורכת-הדין תמר בזק, מסרה לבית-המשפט כי העתירה עשויה להתייתר אם המשא ומתן שמנהלת העותרת עם עיריית ירושלים, בדרך של הסדר, יצליח, כמו הסדר שנעשה עם בעלי זכויות אחרים במקרקעין שבשטח החלקה. לעומתה, טענו באות-כוח המשיבות 3-1, כי אין מקום להמשיך בבירור העתירה ויש לדחותה על הסף מן הטעם כי העותרת לא הגישה במועד התנגדות לתכנית, ולעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה. ממילא, כך לטענת המשיבות, אין מקום לדון בעתירה לגופה, מכיוון שהמועד להתנגדויות חלף זה מכבר, ושבוע לאחר הגשת העתירה נכנסה התכנית לתוקף. ועוד זאת, קיום משא ומתן בין העותרת לבין הרשויות המוסמכות בכל הנוגע לפיצויים אינו צריך לעכב את התכנית. עם זאת ראיתי להמתין קמעא ולא ליתן פסק-דין מיד לאחר הגשת סיכומי בעלי-הדין, אולם משלא באה כל הודעה על הסדר, אין מנוס ממתן פסק דין לגוף העתירה. 5. הנה-כי-כן, בית משפט זה מתבקש להכריע כבר בשלב הזה אם יש מקום לדון בעתירה לגופה אם לאו, וזאת רשאי בית-המשפט לעשות לפי הוראות תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), תשנ"ו-1996 (להלן - התקנות). וכך קובעת תקנה 6 לתקנות: "(ב) בדיון המוקדם רשאי בית המשפט - (1) לדחות את העתירה או למחקה על הסף, כולה או מקצתה; ... (ג) בית המשפט רשאי, בהסכמת כל בעלי הדין, לדון בעתירה ולהכריע בה לגופה בדיון המוקדם". משלא באה הסכמה של בעלי-הדין לדון בעתירה לגופה בדיון המוקדם, והעותרת מבקשת שלא למחוק את העתירה או לדחותה על הסף ולקיים בה דיון, לגופה, בעוד שהמשיבות מבקשות על סמך הטענות שנטענו - על-פה ובכתב - לדחותה על הסף - אדון בבקשה זו לדחיית העתירה או למחיקתה על הסף. טיעוני העותרת 6. העותרת טוענת בעתירתה ובתגובתה לטענות הסף של המשיבות, כי בהיותה תאגיד זר היא לא הייתה מודעת למתרחש במקרקעין או לתכנית 4573, במועד הפקדתה. משום כך העותרת לא הגישה התנגדות לתכנית האמורה. ועוד זאת, בשנת 1998 נודע לעותרת על המתרחש במקרקעין, ורק אז היא פנתה למשיבה 3 (עיריית ירושלים), שהשיבה לה כי העבודות במקרקעין נעשות לפי תכנית 3132 שאושרה עוד בשנות השמונים (נספחים יא' ו-יג' לעתירה). 7. העותרת מוסיפה וטוענת כי היא בדקה את המצב התכנוני של כביש מס' 4 ו"נמסר לה" שאישור עבודות בכביש האמור ייעשה במסגרת תכנית 5896 שבאותה עת עוד לא הופקדה להתנגדויות ועת ההתנגדויות לגביה לא הגיע. וגם זאת, בעוד העותרת ממתינה להפקדת תכנית 5896 כדי שתתנגד לה, פורסם ברשומות ביום 29.7.1999 דבר אישורה של תכנית 4573, לרבות החלק הנוגע למקרקעין לפרסום ברשומות כשלושה שבועות, ידיעה שפורסמה בעיתונות בדבר אישור התכנית האמורה, ואילו תכנית 5896 לא הופקדה, כטענת העותרת, עד עצם היום הזה. 8. לפיכך נפגעו זכויות העותרת, כך לטענתה, לפעול נגד אישור התכנית, ובין היתר להגיש התנגדות לאישורה. ועוד זאת, העותרת לא ביקשה צו-ביניים שיעכב את הליכי האישור הסופי של התכנית, והרי דבר אישור התכנית כבר פורסם ברשומות. אולם חרף זאת היא עותרת לסעד שיאפשר לה להתנגד לתכנית ולהשמיע את טענותיה, על-פי הסמכות הנתונה לבית- משפט זה ליתן כל סעד שאותו מוסמך ליתן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לפי הוראות סעיף 255ג לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). העותרת טוענת לבטלותה של התכנית, וכיוון שכך, הרי חלוף הזמן אינו מחליש, לדבריה, את טענת הבטלות ואינו מבטל אותה, והעובדה שהעותרת לא עתרה לסעד זמני כנגד התכנית אינה פוגעת אף היא בכוחה של הטענה. מה גם, שחלק גדול מן הכביש כבר נבנה עוד לפני שאושרה תכנית 4573, וממילא לא היה מקום לעתור לצו- ביניים. 9. העותרת מוסיפה לטענותיה כי העובדה שהיא הגישה התנגדות לתכנית 4573 נובעת מכך שלא ידעה על התכנית, בהיותה תאגיד שווייצרי, ואין לזקוף זאת לחובתה ואין לייחס לה רשלנות. אילו ידעה העותרת על קיומה של התכנית, הייתה עושה כל שלאל ידה כדי לטעון את טענותיה ולהשמיע את הסתייגויותיה. גם פגם של אי-פנייה מוקדמת למשיבות, אפילו הוא קיים, אינו צריך להביא לדחייה על הסף של העתירה, אליבא דעותרת. טיעוני ועדות התכנון 10. טענות ועדות התכנון, בקצירת האומר, הן כי תכנית 4573 אושרה כדין לאחר שנדונו התנגדויות שהוגשו נגד התכנית, וכבר ביום 13.8.1997 החליטה ועדת המשנה של הוועדה המקומית להמליץ על מתן תוקף לתכנית. הוועדה המחוזית דנה בחמש ישיבות בהתנגדויות רבות והחליטה ליתן תוקף לתכנית מתוקנת לאחר שנתקבלו התנגדויות מסוימות. דבר אישור התכנית פורסם ברשומות ביום 29.7.1999 ובעיתונות, והיום היא תכנית מאושרת כדת וכדין, והיא דבר חקיקה שלם, שאין בו פגם. 11. משלא הגישה העותרת התנגדות, אין לה להלין אלא על עצמה, וניסיונה להשמיע התנגדות והשגות כשנתיים וחצי אחרי הפקדת התכנית להתנגדויות הוא ניסיון סרק שבית-המשפט אינו צריך לקבלו או לעודדו. ממילא, אין לו כל משמעות לאחר שהתכנית אושרה כדין. השיהוי הרב בהגשת העתירה לסעד שאין לו, למעשה, כל משמעות ונפקות צריך להביא לדחייה על הסף של העתירה כבר בשלב הזה של הדיון המוקדם. 12. ועוד זאת, לטענת המשיבות, אפילו נתבקש הסעד שבעתירה זו מבעוד מועד, לפני שהתכנית נכנסה לתוקף, גם אז היה צורך לדחות את העתירה, לגופה. פשיטא, שתכנית 4573 כללה בתוכה מאז ומתמיד את השינויים התכנוניים לגבי הכביש, וחלקים אלה לא הוצאו מן התכנית בכל שלב שהוא. ממילא אין ממש בטענה כי חלקים מתכנית 4573 "נגזרו" ממנה ו"הודבקו" לתכנית אחרת - 5896, ואך לאחרונה הוחזרו לתכנית 4573. הנכון הוא כי תכנית 4573 כללה מאז ומעולם את החלק המתייחס לכביש, במלואו, ומעולם לא נגזר חלק הכביש ומתקניו מן התכנית. ואף זאת, אמת הדבר, שבשל ההתנגדויות הרבות החליטה הוועדה המחוזית לשעות לטענת היזמים (חברת מוריה - המשיבה 4) ולקדם את הטיפול בחלק המתייחס לכביש בתכנית 4573 כ"מסלול" חלופי מקביל של תכנית נוספת, היא תכנית 5896, אך זו לא הגיעה לכלל הפקדה, ולא הופקדה להתנגדויות. לפיכך קידום תכנית 4573 התממש, ולא היה כל צורך בתכנית 5896, וזו התייתרה ואיבדה את חיוניותה כאשר חלק הכביש בתכנית 4573 אושר כולו והתממש הלכה למעשה. תכניות והתנגדויות 13. תכנית 4573 - חלה על מקרקעין בשטח של כ-1500 דונם בצפון מערב ירושלים, ובין היתר על המקרקעין נושא העתירה. מטרות התכנית, כפי שפורטו בה הן בין היתר יישום הוראות תכנית המיתאר הארצית (תמ"א 3) והוראות תכנית המיתאר למחוז ירושלים (תמ"מ 1) על-ידי התוויות קטעים מכביש מספר 9, כביש מספר 1 וכביש מספר 4 - צפון, בקטע שבין שדרות גולדה מאיר מדרום לבין נחל עטרות בצפון. התכנית גם כוללת שינוי בתוואי כביש מספר 4 הקיים והרחבתו בקטע שבין הכפר ליפתא מדרום לבין שדרות גולדה מאיר בצפון, וכן כוללת בתוואי הכביש האמור מחלפים, גשרים ומעברים ציבוריים להולכי רגל. 14. כאמור, ביום 26.12.1996 פורסמה הודעה בדבר הפקדתה של תכנית 4573 (ילקוט פרסומים 4471, מיום 26.12.96, התשנ"ז, עמוד 1068). הודעות על הפקדת התכנית פורסמו גם בשלושה עיתונים מקומיים לפני פרסום ההודעה ברשומות. בתקופת ההפקדה הוגשו התנגדויות רבות. לפי גירסת הוועדה המחוזית (פירוט שמי בנספח ג' לתשובה) - כ-130 התנגדויות ולפי גירסת הוועדה המחוזית - 114 התנגדויות. מכל מקום, מדובר במספר רב של התנגדויות, שנדונו בוועדת המשנה המקומית ובוועדה המחוזית על פני ישיבות רבות: בימים 19.3.1998, 10.5.1998, 23.8.1998, 31.12.1998 ו-2.2.1999. הוועדה המחוזית נתנה תוקף לתכנית ביום 22.3.1999, וזו אושרה, ודבר אישורה פורסם ביום 29.7.1999 (י"פ התשנ"ט 4789, בעמ' 49). 15. תכנית 5896 - לא הופקדה להגשת התנגדויות, לא פורסמה, וממילא לא ניתן לה כל אישור. אכן, הוועדה המחוזית החליטה ביום 23.9.1997 להפקיד את התכנית האמורה, על-פי המלצת הוועדה המקומית, אך החלטה זו לא התממשה הלכה למעשה. תכנית 5896 חלה על שטח של כ-188 דונם, והוחלט להפקידה, לאחר שהתברר לרשויות התכנון כי הוגשו התנגדויות רבות לתכנית 4573, בעיקר על-ידי התושבים של שכונת רמות, והרשויות העריכו כי הדיון בהתנגדויות יארך זמן רב שיביא לעיכוב סלילתו של הכביש. משום כך הוגשה תכנית "מקבילה" ומצומצמת לעומת זו המצויה בתכנית 4573, הגם שאותם חלקים בתכנית 4573 נותרו על כנם. בפועל ולמעשה נדונו כל ההתנגדויות והסתיימו בתחילת שנת 1999, וביום 23.3.1999 החליטה הוועדה המקומית, תוך שנתקבל חלק מן ההתנגדויות - ליתן תוקף לתכנית 4573, והתייתר הצורך בתכנית 5896, ולטענת המשיבות - בלא כל קשר לטענות העותרת. 16. בין כך ובין אחרת, העותרת לא הגישה התנגדות לתכנית 4573, אך עתה, יותר משנתיים וחצי אחרי הפקדתה, מתבקש בית-המשפט ליתן לה סעד שעיקרו וכולו הוא מתן אפשרות להגשת התנגדות, לאמור "הארכת מועד" להגשת התנגדות. 17. הנה-כי-כן, אין להתייחס אלא לתכנית אחת, שיש בה מחלפים, גשרים וצמתים - המצויים כולם בתכנית 4573, לא "נגזרו" ממנה ולא "הודבקו" בתכנית אחרת. הניסיון להגיש תכנית מקבילה ומצומצמת לעניין הכביש לא הניב פרי, וממילא לא היה צורך בו מלכתחילה. משום כך גם אין לייחס למי מן המשיבות חוסר תום-לב ו"כוונות זדוניות", כדברי העותרת, בעצם הכנתה של תכנית מקבילה כאמור והחלטה על הפקדתה שלא באה לעולם. התנגדות וזכות הטיעון 18. העותרת מבקשת, למעשה, ליתן לה זכות לטעון נגד תכנית, אשר לטענתה פוגעת בה, הגם שלא ניצלה זכות זו בעתה. 19. זכות הטיעון היא זכות יסוד, שמקורה בפסיקה ובהוראות דינים שונים. הכלל הוא שכל עוד אין נשללת זכות יסוד זו בהוראת חוק מפורשת היא שרירה וקיימת, ותינתן לפיה האפשרות למי שטוען לזכות בה - לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו (ראו: בג"ץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה [1]; בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים (להלן - פרשת ברמן [2]), בעמ' 1508). כבר בפרשת ברמן [2] כתב מ"מ הנשיא השופט זילברג, כדלהלן: "...לפי הכלל הנקוט במשפט המקובל זה מאות בשנים, לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי - ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין-שיפוטי) - לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה, אלא אם-כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה" (וראו גם: בג"ץ 4267/93 אמיתי אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל [3]; בג"ץ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע [4]). 20. לזכות הטיעון חשיבות בשני מישורים: אחד - קיום חובת ההגינות והצדק כלפי האזרח ועניינו במובן זה שהרשות המינהלית תביא בחשבון, ככל האפשר, את כל העובדות והשיקולים שיש להם קשר לעניין (בג"ץ 549/75 הנ"ל [4], בעמ' 767); שני - במישור המעשי, ולפיו מתן זכות טיעון לפני ההחלטה עשוי להבטיח שבפני הרשות תהיה ידיעה מלאה מי הוא הנפגע הפוטנציאלי ומה הם הנזקים האפשריים שייגרמו לו בעטייה של החלטת הרשות (וראו עת"מ 21/98 (י-ם) חזן נעמי ו-48 אחרים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [6]). זכות הטיעון זכתה להיכלל בין כללי הצדק הטבעי. 21. אולם זכות הטיעון אינה זכות מוחלטת, וכל שנדרש מן הרשות היא חובה ליתן הזדמנות הוגנת לאזרח להשמיע את טענותיו. היקפה של חובה זו תלוי בגורמים שונים, ובין היתר מעמדו של בעל זכות, וככל שהפגיעה באזרח היא אישית וישירה, כך תעמוד לו זכות הטיעון במלוא היקפה. אם ההחלטה אינה מכוונת כלפי אדם מסוים בלבד, או סוג מסוים של אנשים, יכול שחובת השמיעה של הטיעון לא תחייב את הרשות המינהלית. 22. התנגדות המכוונת למעשה מינהל הנוגע לתכנון ולבנייה היא זכות הקבועה בחוק, והיא ממין זכויות הטיעון הקבועות בחוק גופו, ואין היא יציר כפיה של הפסיקה בלבד. סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, קובע כדלהלן: "כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו, רשאי להגיש התנגדות להן...". 23. בית-המשפט העליון, מפי כבוד השופט אור, הצביע על חשיבות ההתנגדות כביטוי לזכות הטיעון של האזרח, כלהלן: "ביסוד גישה זו עומדת ההכרה בחשיבותו של מוסד ההתנגדות. ההתנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית" (ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב [5]). עם זאת באותו עניין גדר בית-המשפט העליון את זכות הטיעון בפני רשויות התכנון והבנייה, לנכות כפי שהוקנתה בחוק, ולא מעבר לכך. 24. לפי סעיף 102 לחוק התכנון והבניה, התנגדות לתכנית תוגש בתוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה, אולם רשאי מוסד התכנון שהפקיד את התכנית לקבוע תקופה ארוכה מחודשיים. בענייננו נקבעה בהודעה על הפקדת התכנית תקופה של חודשיים להגשת התנגדויות, כאמור בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה. 25. הנה-כי-כן, העותרת הייתה רשאית להגיש התנגדות בתוך חודשיים, כפי שאכן הוגשו התנגדויות רבות לתכנית, והיא לא עשתה כן. המועד הקובע להגשת התנגדות הוא יום פרסום ההודעה ברשומות על הפקדת התכנית, והעותרת אינה יכולה להישמע בטענתה, כי היא תאגיד זר העוסק בעניינו שם, ואינו פנוי לעסקיו כאן. פשיטא, שאין כאן עניין של "אונס", אף אם תרצה לומר, כי "אונס" מסוג זה או אחר עשוי לשמש עילה להשמעת "מחאה" מאוחרת. אילו רצתה העותרת למחות ולהתנגד לתכנית, יכלה לעשות זאת באמצעות שליחיה בארץ, וחזקה על מי שמחזיק נכס מקרקעין בארץ, והוא נמצא אי שם מעבר לים, שידע להתעניין, לשאול, לחקור ולדרוש באמצעות באי-כוח. 26. על-כל-פנים, אם נוצלה זכות ההתנגדות ונשמעו טענות הנפגע הפוטנציאלי, או שניתנה לנפגע כאמור זכות הוגנת להתנגד ולא ניצל את זכותו, אין לו לנפגע כאמור זכות נוספת להתנגד, כאשר הרשות המוסמכת פועלת על-פי התכנית המאושרת ועושה את המימוש על-פיה. 27. לפיכך, בענייננו, ולאחר שעיינתי בכל החומר שהוגש לבית-המשפט ובטענות בעלי-הדין, כבר בשלב הזה של הדיון אין מנוס מלקבוע כי לעותרת ניתנה ההזדמנות להתנגד ולטעון טענות, אך היא לא ראתה להגיש התנגדות ולא ניצלה את זכותה. מבחינתן של רשויות התכנון, הן קיימו את החובה המוטלת עליהן בדין ואין מקום להטיל עליהן חובות נוספות מעבר לכך כאשר חלף זמן רב למן מועד הפקדת התכנית, וחלפו עוד חודשים רבים מאז אישור התכנית. 28. בענייננו העותרת השתהתה בעתירתה זו מעל ומעבר לכל תקופת המתנה סבירה, ואין כל הצדקה וטעם ליתן לה סעד שכל עניינו הוא זכות טיעון אחרי שחלף זמן רב מהפקדת התכנית וזמן רב אחרי אישור סופי של התכנית. סבורני כי עמדת העותרת שלא לעתור לצו-ביניים לעיכוב התכנית היא צעד נכון ונבון. פשיטא, שאילו ביקשה זאת, לא היה מקום ליתן לה צו-ביניים בנסיבות העניין. סיכום 29. בחנתי את העתירה ואת תשובות המשיבות ועיינתי בכל המסמכים שצורפו אליהן ואת טענות בעלי-הדין תוך בחינת הסמכויות של בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בעתירות מינהליות, ונראה לי לדחות את העתירה כבר בשלב הזה מן הנימוקים שפירטתי לעיל. הנימוקים בכל הנוגע לאי-הגשת התנגדות לתכנית על-ידי העותרת והשיהוי הרב בהגשת עתירה זו וכן הסעד המבוקש למתן זכות טיעון - אחרי אישורה הסופי של התכנית - די בהם כדי להביא לדחייתה על הסף של העתירה. אולם גם העתירה - לגופה - דינה להידחות. רשויות התכנון נהגו בעניין זה כלפי העותרת על-פי הוראות הדין, ואין לגלות במעשיהן פגם המצדיק התערבותו של בית- משפט זה. לפיכך אני דוחה את העתירה. 30. העותרת תשלם לכל אחת מן המשיבות 1 ו-2 סכום של 3,500 ש"ח - הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. לסכום האמור ייווסף מע"מ כדין והוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. זכות הטיעון