השופט נ. הנדל: 1. היחס והשוני בין המשפט הפלילי למשפט המנהלי עומדים בלב המחלוקת בין הצדדים בעתירה זו. המדינה מסתייגת מהחלטת ועדת השחרורים שלא להפקיע את רשיונו של משיב 2 (להלן: "המשיב") ושלא לבטל את השחרור על-תנאי שהוענק לו. המשיב נידון לעונש מאסר בפועל לתקופה של שנה בגין החזקת סמים שלא לשימוש עצמי והחזקת רכוש גנוב. בתאריך 06/10/02 החליטה הוועדה להורות כי ישוחרר על-תנאי. תקופת השחרור מתייחסת לתקופה שבין ה- 07/10/02 ל-27/02/03. בתאריך ה-04/03/04 הגישה המדינה בקשה לביטול השחרור על תנאי מהטעם שהמשיב עבר עבירה נוספת בתקופת השחרור. זאת על בסיס הרשעת המשיב בדין באישום השביעי בכתב אישום שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בספטמבר 2003 (ת.פ. 8168/03) (להלן: "התיק"). במהלך הדיון בתיק, שהתנהל בפני חברנו כב' השופט עמר, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. ההסדר כלל הגשת כתב אישום מתוקן, הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן ועונש מוסכם של תשעה חודשי מאסר בפועל. במקור כלל כתב האישום שמונה אישומים ובמסגרת התיקון נמחקו חמישה מהם. על פי האישום השביעי ביצע המשיב עבירה של סחיטה באיומים. בכדי להביא להפקעת שחרורו של המשיב יש להצביע על כך שהמשיב עבר עבירה בתקופת השחרור, דהיינו בין התאריכים ה- 07/10/02 ל-27/02/03. ביצוע עבירה בתקופה זו מהווה הפרה של תנאי הרישיון. בעובדות כתב האישום צוין שהעבירה נעברה: "אחרי 8/2002". המועד לא נתחם. ליתר דיוק, צוין בכתב האישום כי "במועדים הרלוונטים לכתב האישום (אחרי 8/2002)" המתלונן עסק בקבלנות בניה. בוצעה גניבה באתר הבניה בו עבד. "במועד מאוחר יותר" הופיעו המשיב ואחר ודרשו סך של אלף שקלים תמורת שמירה. נטען בכתב האישום המתוקן, והמשיב הודה בכך, כי התשלום בוצע כתוצאה מהאימה שחש המתלונן מפני המשיב והאחר. חששו היה שאם לא ישלם יגרם נזק לבית הנבנה באתר. כתב האישום המתוקן בו הודה המשיב אינו מבסס את המסקנה שהמשיב עבר את העבירה דווקא בתקופת השחרור. זוהי אפשרות, אך אי הדיוק במועד מותיר אפשרויות נוספות, לרבות ביצוע העבירה בתאריכים שלאחר תום תקופת השחרור. בדיון בפני ועדת השחרורים ביקשה המדינה להגיש חומר חקירה בכדי להשלים את החסר. המשיב התנגד לכך. הוועדה החליטה שלא לקבל את החומר. צוין בהחלטה: "אין פירושו של דבר כי הוועדה סבורה שלצורך הפקעת רישיון יש צורך בקביעת מועד מדויק של ביצוע העבירה, אלא שכאן באי כוח הצדדים הסכימו כתב אישום הוגש לאחר ה-08/09/03, דהיינו האסיר יהנה מהספק כי העבירות נשוא האישום השביעי בוצעו לאחר תום תקופת הרישיון". בהתאם דחתה הוועדה את הבקשה להפקעה. הודגש: "בקבלת בקשת נציגת פמ"ד יהיה משום הפיכת הוועדה לגוף שיפוטי, וערבוב תחומים בין סמכות בית המשפט מחד וסמכות הוועדה מאידך. אם מצאה המדינה כי אין די ראיות בקביעת מועד ביצוע העבירה בכתב האישום, לא תנתן לה הזדמנות להשלים הוכחת יסוד מיסודות העבירה במסגרת ועדת השחרורים". המדינה סבורה שהוועדה טעתה. בא-כוח המדינה הפנה אותנו לסעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שקובע כי אסיר ששוחרר על תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי תבטל הוועדה את שחרורו. לשון החוק אינה דורשת שהאסיר הורשע בעבירה אלא די שהוא עבר עבירה. מכאן, לגישתו, רשאית הוועדה להסתמך על חומר חקירה שהוגש. על פי תפיסתו עסקינן בראיות מנהליות. הערכתי את כנות בא-כוח המדינה. בדיון הוא נשאל האם על פי הגיון טיעונו ניתן יהא להגיש ראיה מנהלית אפילו אם האסיר זוכה מביצוע העבירה בכתב האישום. עמדת בא-כוח המדינה היתה שמבחינה עקרונית זה אפשרי, אם כי בדרך כלל כאשר זוכה אסיר מעבירה הפרקליטות לא תנקוט בדרך זו, על אף שהיא מוסמכת לעשות כן. מנגד חולקת הסניגורית על גישת המדינה. לדידה, סוגיית המועד של ביצוע העבירה היתה אמורה להפתר בין כותלי בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי. אם הדבר לא נעשה אין למדינה אלא להלין על עצמה. לדעתה מועד ביצוע העבירה הינו עניין מהותי בהרשעת האסיר. משבחרה המדינה שלא להוכיח את העניין בבית המשפט, אין הוועדה מקום ראוי להחליט בנדון. עוד הדגישה שהדרך המוצעת על ידי המדינה "פוגעת בעקרון ההסתמכות והציפייה של אסיר אשר יודע במה הודה ואינו אמור לדעת כי מאחורי הודאתו מסתתרים דברים נוספים". 2. ההכרעה בנדון תגזר משיקול דעת שיפוטי וממדיניות שיפוטית. במובן הצר ניתן לבסס את שתי האפשרויות שהוצגו בפנינו. ואולם, גישת הוועדה שעליה לצמצם את תפקידה דורשת בחינה רחבה של הנושא. הנחת המדינה הינה שניתן להוכיח שנעברה עבירה לא בהכרח על פי קביעת בית משפט בהליך פלילי. הופנינו לבג”צ 473/72 בוגץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 222. שם נקבע: "ביצוע העבירה המפקעת תוקפו של רישיון להתהלך חופשי אינו צריך ראייה על דרך של פסק הרשעה דווקא". עסקינן באמרה מפורשת של בית המשפט העליון. נכון הוא שהדין המחייב באותה עת היה פקודת בתי הסוהר ולא חוק שחרור על-תנאי ממאסר. ואולם, גם בזה וגם בזה נקט המחוקק בלשון "נעברה עברה". הואיל וכך לא אסטה מההלכה הפסוקה. ארשה לעצמי לומר שלעניות דעתי העניין מעורר קשיים. המצב המשפטי ששרר בעת שקבע בית המשפט העליון כי ניתן לקבוע ביצוע עבירה לאו דווקא על דרך של פסק הרשעה, היה שונה מהמצב היום. החוק הקודם, שנחקק בשנת 1971, הגביל את המועד בו ניתן היה להגיש את הבקשה להפקיע את הרישיון. סד הזמנים הגביל את המדינה, ואת ועדת השחרורים בעקבותיה, וגרם לסיבוכים (ראה: עע"א 1/83, סילמן נ' ועדת השחרורים, פ"ד לז(3) 640). בעניין שיטרית התייחס הנשיא ברק להתפתחות הדין, לרבות אי שביעת רצונם של שופטי בית המשפט העליון מאותו הסדר חקיקתי. בעבר נקבע בפסיקה שפרשנותו של סעיף 29 לפקודת בתי הסוהר מובילה למסקנה שסמכותה של ועדת השחרורים לבטל רישיון נגמרת עם סיומה של תקופת המאסר שבגינה ניתן הרישיון. סד הזמנים אילץ את היועץ המשפטי לממשלה להגיש את בקשתו לביטול הרישיון במועד מסוים, והלחיץ את הוועדה לתת החלטה לא מאוחר ממועד סיום המאסר. משכך היתה הוועדה צריכה לקבל החלטה אפילו אם משפטו של האסיר בדבר ביצוע העבירה הנוספת לא הסתיים. בכדי לצאת מהמבוכה נמצא פתרון יצירתי: היועץ המשפטי היה פונה לוועדת השחרורים אשר היתה מורה על ביטול הרישיון בתוך תקופת המאסר. ואולם ועדת השחרורים היתה מעכבת את ביצוע ההחלטה "עד לאחר פסק דינו של בית משפט בעבירה שנעברה בתקופת הרישיון". ביקורתו של בית המשפט העליון על הפרקטיקה הקיימת תרמה את תרומתה ובסופו של דבר תוקנה פקודת בתי הסוהר, לפני כחמש-עשרה שנה, באופן שהוסף סעיף 29א (ראה: רע"ב 2018/97 שיטרית נ' ועדת השחרורים, תק-על 97 (2), 106). סעיף זה קבע שניתן לבטל רישיון למפרע עד לשישה חודשים מיום שבעל הרישיון הורשע סופית באותה עבירה. החוק החדש, הוא חוק שחרור על-תנאי ממאסר התקף מאז שנת 2001, איפשר גם הוא ביטול למפרע. אמת, פרטי המנגנון של ביטול למפרע שונים בחוק החדש (ראה למשל ההגבלה של שלושה חודשים ולא של שישה חודשים לאחר מתן גזר הדין) אך במישור העקרוני אין זה מעלה או מוריד (ראה סעיף 22 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר). שוני נוסף בין החוק הקודם לחדש נסוב סביב העדר שיקול דעת לוועדה, וחיובה על פי דין להורות על הפקעת הרישיון במקרה בו האסיר נידון לעונש מאסר בגין העבירה הנוספת שעבר במהלך תקופת השחרור (ראה סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר). בשל אלה - דהיינו: ההשלכות הפסקניות של קביעה לפיה אסיר עבר עבירה, ההתפתחות החקיקתית והמעמד שניתן למועד מתן פסק הדין בעבירה הנוספת - סבורני שמוטב להגביר את רמת ההוכחה באופן שתדרש פסיקה שיפוטית, אם לא באופן מלא אזי באופן חלקי. כמובן, ההכרעה בשינוי ההלכה נתונה לבית המשפט העליון. כך או כך, הנחת היסוד בבואי להכריע במחלוקת בין הצדדים בתיק דנא הינה שההוכחה שהאסיר עבר עבירה אינה דורשת קביעה על ידי בית משפט לפלילים. אך יש להפעיל שיקול דעת האם המקרה הקונקרטי מתאים להוכחת ביצוע העבירה שלא בדרך של פסיקת בית משפט. יודגש, הדוגמאות שהובאו על ידי המדינה התייחסו למצב בו, במסגרת החוק הישן, הסתמכה הוועדה על חומר חקירה טרם נידון עניינו של האסיר בבית המשפט. בפנינו המצב שונה. ההליך הפלילי של המשיב הסתיים. הצדדים, קרי: גם המדינה, הגיעו להסדר טיעון אף בפן העובדתי. מועד ביצוע העבירה לא הוגדר באופן שניתן לדעת על סמך הכרעת הדין אם המשיב עבר את העבירה בתקופת הרישיון אם לאו. לדעתי יש נפקות למצב העניינים כאן. בכדי להבהיר את הסיבה לכך יש מקום להדגיש את המיוחד בהליך המנהלי. 3. יותר מאשר בתחומים אחרים של המשפט, כללי ההליך המנהלי נקבעים על פי מספר עקרונות יסוד. לענייננו נדגיש כלל אחד: הרשות חייבת לנהוג בהגינות. כוחה הרב וסמכותה המוסרית דורשים זאת. במבט ראשון הכלל מובן וכמעט מיותר לציינו. אך ישומו רב השלכה. כפי שציינה כב' השופטת דורנר: "חובת ההגינות המנהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרש מן הפרט" (בג"צ 4422/92 עפרון נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 860) וכדברי הנשיא ברק: "מעמד מיוחד זה הוא המטיל על המדינה את החובה לפעול בסבירות, ביושר, בטוהר לב ובתום לב... קיצורו של דבר עליה לפעול בהגינות" (בג"צ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729). כבוד השופט זמיר סוקר בספרו יישומים שונים של כלל-העל האמור. לדוגמא: הנחיות מנהליות, חובת שימוע, הנמקת ההחלטה ופרסומה (ראה פרקים 28, 32, 35 ו-36, "הסמכות המנהלית" כרך ב') - ברי כי דוגמאות אלו אינן רשימה סגורה. לדעתי עמדת המדינה לא נותנת את המשקל הראוי להליך ולתפקידים השונים של ועדה מנהלית הדנה בנושא פלילי, או מעין פלילי, ולהבדל בינה לבין בית משפט היושב בפלילים. בעיניי יפה רגישותה של הוועדה, ובמיוחד כאשר עומדת בראשה שופטת שלום שבמסגרת עבודתה השוטפת דנה בפלילים. מלאכה מלאכה לפי מסגרתה. נכון, ישנם קווים משיקים בין בית המשפט לפלילים לוועדת השחרורים בחלק מהדברים. ואולם יש ודין הקשר ביניהם דומה לקווים מקבילים שאל להם להפגש. למשל, בית משפט אינו מוסמך לדון בהפקעה או באי הפקעת שליש במסגרת גזר דינו, אפילו אם אותו גזר דין ישמש בבקשה להפקעת הרישיון. בדומה, דרכיו הקפדניות של המשפט הפלילי, לרבות זכותו של הנאשם להנות מן הספק הסביר - שהינה הוראה מפורשת בדין וזכות יסוד - מתאימות לבית משפט ולא לטריביונאל אחר. דיני הראיות, זכות העיון, הכלי של חקירה נגדית, כל אלה נחלת המשפט הפלילי. מכאן, משניהל נאשם את משפטו בפני הערכאות וניתן פסק דין יש לראות את העניין כממוצה. הבדיקה היסודית נערכה על ידי הגורם המתאים ביותר למלאכה. אינני מתעלם מכך שיתכן מצב בו נשללו חופשות מאסיר על ידי ועדה מנהלית בשל החשד שהשתמש בסמים בעת שריצה את מאסרו. אכן, במצב זה המדינה אינה חייבת להוכיח מעל לכל ספק סביר שהאסיר החזיק בסם. היא אפילו אינה חייבת לגלות לו את החומר המבסס מסקנה זו. קביעה מעין זו מצויה בתחום המשפט המנהלי, על הכללים המיוחדים לו. יתכן אף שלא יוגש כתב אישום בכדי למנוע חשיפת מקור. מצב דברים זה אינו אידאלי אבל לגיטימי מנקודת המבט של המשפט המנהלי. כך גם, לדוגמא, רשאית הוועדה לשקול התנהגות טובה של אסיר, ובמסגרת זו היא מוסמכת לקבוע ממצא על סמך ראיות מנהליות. ההבדל הוא שמתפקידה הייחודי של הוועדה לשלול חופשות וכן להגדיר מהי "התנהגות חיובית" (ראה: סעיף 9(6)(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר). בית משפט אינו אמור לנהל הליך בכדי לקבוע האם אסיר התנהג באופן חיובי אם לאו. שונים פני הדברים כאשר עסקינן בשאלה האם נעברה עבירה, על התשתית העובדתית שלה. משהוגש כתב אישום והתנהל משפט השתנו הכללים והמדינה עברה מסלול. אם לא הוכיחה מרכיב עובדתי זה או אחר בכתב האישום אינני סבור שהוועדה היא המקום להשלים את החסר. רצתה המדינה יכלה לציין בכתב האישום את המועד המדויק. רצתה המדינה זכותה שלא להסתפק בהודאת הנאשם ולהוכיח את תאריך ביצוע העבירה. אך משלא עשתה כן אינה רשאית לאחוז בחבל משני קצותיו - המשפט הפלילי יפה לקבלת הודאת הנאשם והרשעתו, ובמה שלא הודה ניתן להסתפק בהגשת חומר חקירה בפני ועדת השחרורים. ומה עם כפירת הנאשם במרכיב שלא הוכח? האם הוועדה אמורה לנהל משפט או משפט חלקי? האם המשפט הפלילי אמור להיות רק תחנה אחת בדרך לקביעה אם האסיר עבר עבירה אם לאו? לשון אחרת, יש הבדל בין טרום קביעה של הוועדה המנהלית שמלאכתה נעשית בנפרד מבית משפט לבין פוסט-קביעה, לאחר קיומו של הליך משפטי, כאשר הקביעה המנהלית המבוקשת עומדת בסתירה למעשה לפסיקת בית המשפט. קביעת בית משפט שאדם עבר עבירה אינה קביעה בעלמא. אין הרשעה בשמיים. אדם שעובר עבירה מבצע אותה כלפי אדם מסוים, בתאריך מסוים ובדרך מסוימת. ההליך המשפטי הוא המקום לצקת תוכן במסקנה שאדם עבר עבירה. אין זה תפקידה של הוועדה להשלים השלמות כאילו קיימת שותפות בין בית משפט לבין ועדת השחרורים בשמיעת משפטו של אסיר. מקובלת עלי הערת הסניגורית המלומדת שמשהתנהל משפט הציפיות הנורמטיביות - האובייקטיביות והסובייקטיביות - של האסיר הינן שהתוצאה המשפטית תחייב. טול המקרה בפנינו בו הממצא העובדתי הינו תולדה של הסכמת הצדדים. 4. ומהדיון במהות למהות הדיון. בית משפט זה יושב כבית משפט מנהלי. דעתי הינה שבמקרה דנא לא רק שהחלטת הוועדה סבירה אלא היא נכונה וראויה. הייתי מציע איפוא לחברי לדחות את העתירה. נ. הנדל - שופט כב' הנשיא י. פלפל: החלטת ועדת השחרורים סבירה, לפיכך גם אני סבור שיש לדחות את העתירה. י. פלפל - נשיא אב"ד כב' השופטת ר. יפה כ"ץ: אף אני מסכימה, כי החלטת הוועדה נכונה, כפי שציין חברי, כב' הש' הנדל, וסבירה כפי שגם הסכים כב' הנשיא. ר. יפה כ"ץ -שופטת לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל להורות על דחיית העתירה. מסמכיםזכות העיון