השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. המערערים, עורכי-דין (להלן - עורכי-הדין) תבעו בבית-המשפט המחוזי שכר טרחה מכוח הסכם (להלן - ההסכם). בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' בן-יאיר) קבע, כי ההסכם מגלם דמי תיווך וכי מאחר שהעיסוק בתיווך נאסר על עורכי-הדין בכללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א-1971 (להלן - הכללים), לפיכך ההסכם הוא בלתי חוקי ובטל. ואולם, מאחר שהמערערים ביצעו את חיוביהם כלפי המשיבים על-פי ההסכם, ראה בית-המשפט לנכון לחייב את המשיב 1, משיקולי צדק ומכוח סמכותו שבסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, להשיב למערערים את ערך שירותי התיווך שניתנו להם על-ידי המערערים שהסתכמו להערכתו בסך 15,000 ש"ח. הערעור נסב על דחיית חלקה הארי של התביעה ועל אי-חיובם של המשיבים 2-3 יחד עם המשיב 1, ודינו להתקבל באופן חלקי. העובדות 2. העובדות פורטו בהרחבה בפסק-דינו של בית-משפט קמא ומרביתן אינן שנויות במחלוקת. בכל מקרה, מעוגנות הן היטב בחומר הראיות, ומפאת חשיבותן לעניין המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן ושנגדן מופנה הערעור, תובאנה הן בקצרה: 52 דונם של קרקעות אתא - חברה לטקסטיל בע"מ בכינוס, הוצאו למכירה על-ידי כונסי הנכסים של החברה בדרך של מכרז. המערער 1 שימש בתפקיד מזכיר ויועץ משפטי פנימי של חברת אתא במשך כעשר שנים, עד שנקלעה להליכי פירוק. המערער 1 עמד על הפוטנציאל שבעיסקה והגיע להסכם עקרוני עם הכונסים בדבר מחיר המקרקעין ($450,000). הוא חיפש קונים אפשריים שבשמם יגיש הצעה לכונסים. במחצית הראשונה של שנת 1993 פנה המערער 1 למערער 3, וזה פנה מצדו למי שהיו לקוחותיו בעניינים אחרים - גניש וביטון. אלה גילו התעניינות בעיסקה, בצפותם לרכישת המקרקעין במחיר נמוך ממחיר השוק וצירפו לעיסקה את המשיב 1 (להלן - שרבני). 3. ביום 12.8.1986 נחתם ההסכם, שהצדדים לו היו עורכי-הדין מצד אחד וגניש ביטון ושרבני מצד שני, ובו נקבע כי אם יזכו גניש, ביטון ושרבני במכרז, ישלמו הם לעורך-דין סולומונוב שכר טרחה בשיעור של 150,000 ש"ח (ששוויים אז היה $100,000), או לחלופין 15% משווי הקרקע, שעלה כדי 150,000 ש"ח (מכאן שהקרקע הוערכה אז על-ידיהם ב-1,000,000 ש"ח). הצעתם שהוגשה ב-1.9.1986 הייתה בסכום של $450,000, ששוויים אז היה כ-670,000 ש"ח בלבד. למכרז שהתקיים בבית-המשפט המחוזי, לא התייצבו מציעים נוספים, אלא שהרכישה על-פיו לא יצאה לפועל והתקיימה ישיבת מכרז נוספת, ואליה הופיע שרבני עם אחד בשם נתנאל. שניים אלה זכו במכרז, אם כי בסכום גבוה מ-$450,000 שהוא הסכום המשוער בתחילה, ונחתם הסכם לרכישת המקרקעין. שרבני הורה לרשום כקונה מטעמו חברה בשם ענבר השקעות בע"מ - המשיבה 2 (להלן - ענבר), והוסכם כי המקרקעין יירשמו ישירות על שם קונים שעליהם יודיעו נתנאל וענבר. אלה אכן הודיעו לאחר זמן קצר על 13 קונים, וביניהם המערער 1 ומשפחתו והמשיבה 3, שבתי מגוריהם היו בנויים על חלק מתוך הקרקעות שנרכשו. קונים אלה שרכשו כ-7 מתוך 52 דונם ב-$330,000, מימנו למעשה חלק גדול מסכום הרכישה של כל המקרקעין. 4. עורכי-הדין דרשו משרבני את שכר טרחתם לפי ההסכם והתגלעה ביניהם מחלוקת שהולידה הסכם פשרה, ולפיו יקבלו עורכי-הדין $40,000 במקום הסכום הנקוב בהסכם. הסכם הפשרה לא יצא לפועל ועורכי-הדין הגישו תביעה על מלוא הסכום לפי ההסכם, בצירוף פיצויים מוסכמים בסך $300,000 הנקובים אף הם בהסכם. שרבני שלח הודעת צד שלישי נגד גניש וביטון, וזו נדחתה. עורכי-הדין הוסיפו ותבעו שכר טרחה בעבור טיפול ברכישת מקרקעין אחרים שהציעו הכונסים ושעליהם נודע לצדדים בבית-המשפט ולא באמצעות עורכי-הדין או מי מהם. הסכום הנתבע נפסק להם ואין ערעור על כך. חשיבות עיסקה זו לענייננו תובהר בהמשך. היריבות בין שרבני ובין עורכי-הדין 5. בית-המשפט המחוזי קבע כי שרבני עומד מאחורי שתי החברות - ענבר וחומה בצורה בע"מ - אף שאיננו בעל מניות בהן. לאחר ניתוח העובדות הקשורות בפעילותו של שרבני, מצא בית-המשפט לנכון לחייב אותו אישית ולא מצא לחייב את החברות. על כך מלינים עורכי-הדין הטוענים כי יש לחייב לא רק את שרבני אלא גם את החברות. אינני מוצאת שיש מקום לקבל טענה זו. שרבני חתום באופן אישי על ההסכם ועל הסכם הפשרה עם עורכי-הדין ודי בכך כדי ליצור את היריבות ביניהם. זאת ועוד, נימוקיו של בית-המשפט המחוזי לדחיית התביעה נגד החברות, מקובלים עליי. שרבני היה האיש שבא בדברים עם עורכי-הדין. הוא זה שהופיע במכרז וזכה בו יחד עם נתנאל. הוא זה שחתם על ההסכם עם עורכי-הדין והתחייב כלפיהם הן בהסכם והן בהסכם הפשרה. את הרישום על-פי הזכייה ניתן היה לעשות על שמו של כל קונה לפי הוראות שרבני ונתנאל. בהתנהגותו של שרבני, במצגים שהציג, במעמד שבו תפקד בכל הנוגע לרכישה ובחתימה על ההסכם ועל הסכם הפשרה יש כדי להביא לחיובו באופן אישי. המשיבות 2-3 היו בבחינת חברות קש מבחינת ביצוע העיסקה ולא היו בעלי דברם של עורכי-הדין לעניין שכר טרחתם. לפיכך, בדין חייב השופט המלומד את שרבני ונמנע מלחייב את המשיבות 2-3. מהות ההסכם 6. האם היה ההסכם הסכם תיווך? בית-המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב ואילו דעתי היא, כי יש לקבל קביעה זו בהסתייגות, שכן אף שההסכם כלל גם שירותי תיווך לא היה זה הסכם למתן שירותים אלו בלבד. במה דברים אמורים? אין חולק כי עורכי-הדין יצרו את הקשר בין גניש וביטון לבין העיסקה וכי אלה צירפו אליהם את שרבני שראה עצמו נקשר לעיסקה באמצעות עורכי-הדין וחתם עמם על ההסכם ועל הסכם הפשרה בעקבותיו. הקשר של המערער 1 למקרקעין קדם לקשר עם גניש ביטון ושרבני ואף שמדובר היה במכרז, עולה מן העובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט, כי המערער 1, באמצעות המערער 2, הוא זה שחיפש ומצא את הקונים הפוטנציאליים (ששניים מהם - גניש וביטון נדחקו החוצה על-ידי "חברם" שרבני), וכי שרבני נכנס לתמונה באמצעות עורכי-הדין. 7. בית-משפט קמא פירט את מרבית המאפיינים של פעולת תיווך הנותנים לה את אופייה ככזו. מאפיינים אלה עולים מפסיקה ענפה שעיקריה מובאים בפסק-דינו של בית-משפט קמא. העיקריים שבהם הם: ייזום מפגש בין הקונה למוכר והגמרת העיסקה כתוצאה מאותו מפגש (ע"א 275/76 קלוגמן נ' לוי [1], בעמ' 408; ע"א 294/76 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (סביון) נ' פסרמן [2], בעמ' 596-599). התנאת התשלום בביצוע העיסקה באופן שבאין עיסקה אין שכר גם אם הושקעה עבודה (ע"א 461/76 פטל נ' מרגלית ואח' [3], בעמ' 418). אמנם ההסכם אינו מזכיר את הביטוי "תיווך", אלא שצדק בית-משפט קמא בקובעו, כי לא מלשון ההסכם אנו חיים אלא ממהותה האמיתית של העיסקה הנלמדת מהתחקות אחר העובדות. כאמור, ההסכם נחתם בשלב מאוחר יותר אחרי הפגשת הצדדים לעיסקה. פעולת התיווך קדמה לו. בהסכם נקבע כי השכר המוסכם משתלם בעבור "טיפול ברכישת מקרקעין". הטיפול - על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא - היה משולב. הוא החל בשלב הטרום-חוזי, כאשר המערער 1 בעל הקשרים וההיכרות עם הכונסים והמקרקעין שהיה גם בעל עניין אישי בעיסקה, עמד על הפוטנציאל של העיסקה וחיפש רוכשים. משאלו נמצאו וזכו במקרקעין, המשיך הוא בטיפול בהליכים לרכישת המקרקעין ובמתן שירותים לרוכשים. היה בטיפול עורכי-הדין בעיסקה גם היבט של יזמות, הכוללת הכרת המקרקעין וזיהוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברכישתם, שליטה במידע הקשור בזיהוים, במיקומם, בפרטיהם, בהיותם מוצעים למכירה, בקשר ובהיכרות עם הכונסים, בחיפוש אחר קונים מתאימים תוך הפעלת יוזמה לרכישה מן הקונים - בשלב שני - של חלק מהמקרקעין שעליהם בנוי ביתו של המערער 1 ובתיהם של אחרים שהיו מעוניינים ברכישה. 8. מתוך העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא עולה בבירור, כי ההסכם איננו רק הסכם תיווך אלא הוא משקף ומגלם גם פעולת תיווך תמורת דמי תיווך וגם הסכם למתן שירותים שונים הקשורים במימוש העיסקה. השירותים שניתנו כשירותי עורכי-דין, באו לידי ביטוי - בין השאר - במגעים עם גורמים שונים, ביצירת קשר עם הכונסים, בייצוג שרבני בהליכי המכרז, בבירור פרטי תכנית המיתאר, בבירור אחוזי בנייה, בבירור ההיטלים, המסים ותשלומי חובה אחרים החלים על המקרקעין, בבירור נושא ההפקעה, בניסוח הסכם הרכישה ועוד. אמנם, יש שמתווך מבצע מקצת פעולות אלה, אולם אין בכך כדי להוציאן מגדר שירותים שאותם יכול עורך-דין לתת ללקוחו שלא במסגרת תיווך ולקבל בגינן שכר טרחת עורך-דין הראוי לשירותים שניתנו. דעתי היא אפוא, כי ההסכם הוא הסכם המגלם הן פעולת תיווך תמורת דמי תיווך בעבור יצירת הקשר בין הקונה למוכר, שהניב עיסקה, הן תשלום בעבור פעולות שנועדו להוציא את העיסקה מן הכוח אל הפועל לרווחת כל המתקשרים והן תשלום שכר טרחה בעבור שירותים משפטיים. יש אפוא לבדוק אם נגוע הסכם זה באי-חוקיות, ואם כן מה הן השלכותיה. לשם כך עלינו לבחון את חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 ואת הכללים שהותקנו מכוחו, שבהסתמך עליהם ביטל השופט קמא את ההסכם מחמת אי-חוקיות. החוק והכללים 9. סעיף 60 לחוק לשכת עורכי הדין (להלן - החוק) קובע: "עיסוקים 60. עורך דין לא יעסוק - אסורים (1) ... (2) בעסקי מסחר כל שהם אלא במידה שהדבר הותר בכללים; (3) בעיסוק אחר שנקבע בכללים כעיסוק שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". אעיר, כי לא אדון בכלל שבסעיף 60(2) הנ"ל, שכן, לא הועלתה ולא נדונה טענה שפעולות המערערים היו פעולות אסורות בהיותן בגדר האיסור על עורך-דין לעסוק "בעסקי מסחר כל שהם אלא במידה שהדבר הותר בכללים". לפיכך, אראה את כל הפעולות שנעשו על-ידי עורכי-הדין מעבר לפעולות התיווך, כחלק משירות שניתן על-ידיהם כעורכי-דין. מכוח סעיף 60(3) לחוק הוציאה לשכת עורכי-הדין את כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א-1971 (להלן - הכללים), הקובעים לאמור: "1. לא יעסוק עורך-דין בשכר או בתמורה אחרת בעסקי תיווך בקניה או מכירה של מקרקעין ומטלטלין ולא ישתף עצמו ברווחי עסקי תיווך. 2. לא יראו כעסקת תיווך עסקה שלפחות אחד הצדדים לה הוא לקוחו של עורך-דין שיקבל מלקוחו מראש הרשאה בכתב לביצוע העסקה, ובלבד שלא קבל עורך-הדין שכרו כאמור בסעיף 3 מהצד השני לעסקה גם אם הוא לקוחו. 3. עורך-דין לא יקבל מלקוחו דמי תיווך אולם הוא רשאי לגבות הוצאותיו ושכר טרחתו כחלק משכר הטרחה המשתלם לו כפרקליטו של הלקוח". המסגרת הנורמטיבית 10. סוגיית העיסוק בתיווך על-ידי עורכי-דין איננה חדשה, אם כי בודדים הם המקרים שהגיעו לדיון משפטי. מפאת חשיבותה, העלה אותה השופט לנדוי לדיון בשתי הזדמנויות: בהמ' 609/65 רוזובסקי נ' זבידה [4], בעמ' 243 התייחס השופט לנדוי לצד האתיקה המקצועית של עיסקאות מקרקעין שהיה מעורב בהן עורך-דין וציין כי שאלה חמורה היא בעיניו אם עיסקאות כאלה אינן בגדר עסקי מסחר האסורים על-פי סעיף 60(2) לחוק. הוא קרא ללשכת עורכי-הדין לתת את דעתה לכך. בע"א 481/68 רוזובסקי, עו"ד נ' דומיניון, חברה לביטוח בע"מ [5], בעמ' 818-819, העלה השופט לנדוי את הנושא לדיון אף שלא נטען שם כי עורך-הדין פעל בעיסקת הקרקעות מחוץ לתחום המקצוע של עריכת-הדין וביצע פעולה אסורה עליו בתור עורך-דין. השופט לנדוי הביע עמדה נחרצת הקובעת כי העיסוק בתיווך נוגד את כללי האתיקה. הוא סקר את הנושא החל מאז הותקנו כללי עורכי-הדין 1932 שקבעו איסור מפורש לעיסוק בתיווך, המשך בתקנון האתיקה המקצועית שאושר על-ידי המועצה הארצית של הסתדרות עורכי-הדין בישראל ביום 24.12.1957 (חוברת תקנות בהוצאת הסתדרות עורכי-הדין ת"א (תשי"ח) 34), שאסרו על קבלת דמי תיווך או כל שכר אחר בעל אופי דומה, וחזר והפנה תשומת-לב הלשכה לבעיה שרק החריפה, לדבריו, מאז הערתו בהמ' 609/65 הנ"ל [4]. בע"א 182/69 נער נ' ישי, עו"ד ואח' [6], העלה השופט קיסטר, שהיה שותף לדעתו של השופט לנדוי בע"א 481/68 הנ"ל [5], את נושא דמי התיווך בקשר לאתיקה המקצועית של עורך-דין, אולם הוא נמנע מלקבוע עמדה בשאלה, משום שבאותו מקרה הגיע הוא למסקנה שאין לראות בפעולה שנעשתה פעולה אסורה, מאחר שמלבד העובדה שהייתה זו עיסקה חד-פעמית, לא הייתה זו פעולה רגילה של מתווך. בבג"ץ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ואח' [7], בעמ' 543 מתח בית-משפט זה ביקורת נוקבת על חוסר הבהירות שבמבחן ה"עיסוק בפועל" ולשכת עורכי-הדין ראתה בה אמת-מידה שלפיה יוכרע מה הם תחומי המותר והאסור בתחום העיסוק במסחר לפי סעיף 60(2) לחוק. החשש לטשטוש תחומים וגבולות, העלול לפגוע במעמדו ובתפקודו של עורך-דין ככזה, הוא שהביא לאותה ביקורת, הנכונה גם לנושא התיווך. על הטענה שלפיה זכאי עורך-דין לדמי תיווך, אומר השופט ד' לוין בע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד [8], בעמ' 131: "תמוה בעיניי שטענה זו הועלתה בכלל. עורך-דין מעניק שירותים ללקוחותיו על-פי כישוריו המשפטיים ובתחום עבודתו המקצועית כעורך-דין. עיסוק בתיווך כנגד גביית דמי תיווך אינו מתיישב עם כללי האתיקה המקצועית המחייבים את ציבור עורכי הדין. אני מאמין, כפי שאף הניחה וקבעה הדרגה הראשונה, כי המערער 2 עשה מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת, בעבור המשיבה, החל בתהליך יצירת הקשר עם בעלי הקרקע ועד לשלב שבו נסוגה המשיבה מן העיסקה, אך כל זאת במסגרת עבודתו המקצועית כעורך-דין, תוך ציפייה לבוא על שכר טרחתו כעורך-דין. לפיכך, כדין נדחתה התביעה על פי עילה זו". 11. העמדה שמצאה ביטוי מפי השופט לנדוי, יפה היום לא פחות משהייתה אז. אין צורך להכביר מילים על טיבו של המקצוע עריכת-דין, ועל חשיבות השמירה על אמינותו, רמתו, יוקרתו ומקצועיותו של תחום זה. יחסי עורך-דין-לקוח מושתתים על יחסי אמון ונאמנות ברמה גבוהה ביותר. אמון זה תלוי ברמה האתית הגבוהה של המקצוע. מעורבות מסחרית אישית של עורך-דין בעיסקאות שבהן הוא מטפל בעבור לקוחו, עד כדי הפיכת צד לאותן עיסקאות, או טיפול בעיסקה שלא במעמד של נותן שירותים משפטיים אלא במעמד של מתווך, עלולים להביא לניגוד עניינים בין תפקידו של עורך-הדין כמייצג לקוח, לבין האינטרס האישי של עורך-הדין ולפגוע ביוקרת המקצוע ובאמינותו. ראוי להעמיד את האתיקה המקצועית של עורכי-הדין בראש מעיינינו ויפה שעה אחת קודם. ראוי להבהיר הבהר היטב את הגבולות שבין המותר לאסור, לא באופן סתמי לאקוני ומעורפל, אלא באופן ברור כדי להתוות דרכי התנהגות נאותה בתחום עריכת-הדין. כל אלה דרושים למען הלקוחות, למען עורכי-הדין עצמם, למען מערכת המשפט המהווה עמוד תווך של החברה ולמען תקנת הציבור. ברוח זו רואה אני לפרש את הכללים הרלוונטיים לענייננו. כלל 2 12. לטענת המערערים, גם אם ההסכם גילם עיסקת תיווך ואף אם העיסוק בעסקי תיווך אסור על עורכי-דין, אין לראות את ההסכם כעומד בניגוד לכללים, מאחר שמדובר בעיסקת תיווך חד-פעמית. השאלה אם עיסקת תיווך חד-פעמית אינה באה בגדר האסור, נדונה בבתי-המשפט המחוזיים תוך התייחסות ללשונו של כלל 1 לכללים האוסר על עיסוק בשכר בעסקי תיווך (לשון רבים). יש מי שסבר כי רק עיסוק רצוף וקבוע בעסקי תיווך אסור הוא, לא כך עיסקה חד-פעמית (ראו ע"א (ת"א) 773/87 קולר נ' רפפורט, עו"ד [16], בעמ' 513). יש מי שסבר כי "עורך-דין המשקיע מאמצים כדי למצוא קונה למוכר או כדי לתווך בין המוכר לקונה, הרי זה עוסק בעסקי תיווך והכללים אוסרים על עורך-דין לעשות זאת בשכר, בין בעיסקה חד-פעמית בין בעיסקות רבות" (ראו ת"א (י - ם) 609/85 חריש נ' גלילי [17], בעמ' 417). הנה-כי-כן, הדעות בבתי-המשפט המחוזיים אינן אחידות ובית-משפט זה טרם אמר דברו בנושא זה. דעתי היא עם אלה הסבורים כי העיסוק בעסקי תיווך - רבים או יחיד - אסור על-פי הכללים למעט מקרה הנופל לגדר כלל 2, שאז אין העיסוק נחשב לתיווך. לשיטתי, אין להיצמד לפרשנות מילולית של כלל 1, הקובע איסור לעסוק בשכר או בתמורה אחרת בעסקי תיווך. הטענה שלפיה יש ללמוד מלשון הרבים שאותה נקט מתקין הכללים - כי עיסקת תיווך אחת מותרת, היא טענה טכנית. היא איננה מתחייבת מן הטקסט, איננה עולה בקנה אחד עם כללי פרשנות רגילים, ומה שחשוב יותר, היא איננה עולה בקנה אחד עם תכלית דבר החקיקה. מבחינה דווקנית, "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך" (סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). מכאן, שהאיסור חל גם על עיסקה בודדת. מבחינה עניינית, פרשנות אחרת אינה ניתנת ליישום רציונלי הולם, שכן מה משמעותה של עיסקה אחת? עיסקה אחת בכלל? עיסקה אחת במשך זמן מסוים? במשך כמה זמן? אחת לשנה? אחת לחודש? איפה הגבול בין עיסקה אחת לבין עיסקאות אחדות ההופכות לעסקי תיווך? גם אם נניח שניתן לתחום גבול, עדיין אין זו מדיניות ראויה בעיניי להוציא עיסקת תיווך אחת מכלל האיסור ולהרשותה. אם תיווך בשכר אינו הולם את מקצוע עריכת-הדין, מה לי עיסקה אחת ומה לי עיסקאות רבות? זאת ועוד, אילו היה מקום לגרוס כי פעולת תיווך אחת, אקראית, מותרת על-פי כלל 1, לא היה צורך בכלל 2, המוציא מגדר פעולת תיווך מכול וכול, פעולה כמפורט באותו כלל. אם פעולה כזו מותרת על-פי כלל 1, מה למתקין הכללים להתירה פעם נוספת, בלשון אחר, בכלל 2? 13. אכן, השופט המלומד קבע כי עורכי-הדין הפרו את כלל 1. קביעה זו מקובלת עליי ככל שהיא מתייחסת לנושא התיווך. כאמור, אף אני בדעה כי עורכי-הדין באים בגדר האיסור שבכלל 1, שכן ככל שהדבר קשור לפרויקט נושא דיוננו, עסקו הם בראש ובראשונה - כרונולוגית ועניינית - בתיווך, והשכר שנקבע בהסכם מגלם גם דמי תיווך. עמדתי זו נובעת בראש ובראשונה מקביעה עובדתית של בית-משפט קמא, שלפיה לא קיבלו עורכי-הדין מלקוחותיהם הרשאה בכתב לביצוע העיסקה כנדרש בכלל 2. בקביעה זו אין אני מוצאת להתערב. לפיכך, מקובלת עליי מסקנתו של בית-המשפט כי אין עורכי-הדין באו בגדר החריג שבכלל 2. חוקיות החוזה 14. השופט קמא קבע כי הסכם שכר הטרחה שנעשה תוך הפרת כללי האתיקה, הוא חוזה בלתי חוקי על-פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) ולפיכך בטל, באשר מטרתו מנוגדת להוראות משמעת מקצועית של אחד הצדדים. בקובעו כן, הסתמך השופט המלומד על ע"א 404/68 גולדנברג, עו"ד נ' גלפנד, עו"ד [9], בעמ' 11 וע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג [10], וכן על ת"א (י-ם) 609/85 הנ"ל [17], בעמ' 418; ראו גם פרופ' ג' טדסקי "פגם פסול בחוזה או אי-כריתתו (ועוד)" [20], בעמ' 420. פעולת תיווך הנעשית על-ידי עורך-דין, אינה מזכה בשכר וסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) איננו יכול לרפאה, ולפיכך לא ניתן לקבל שכר ראוי בעבור אותה פעולה. אולם, כפי שקבעתי, רק חלק מן ההסכם עניינו תיווך בתמורה. לפיכך, אין ההסכם בטל מניה וביה ויש לבדוק אם הוא ניתן להפרדה, ואם ניתן לעקר אותו חלק המהווה פגיעה בכללי האתיקה. במה דברים אמורים. ההסכם בוצע בחלקו הגדול. הנכס נרכש על-ידי הקונה. עורכי-הדין נתנו שירותיהם והשאלה שנותרה פתוחה היא שאלת שכרם של עורכי-הדין. השכר שנקבע בהסכם הוא אמנם אחד לכל סוגי הפעולות והשירותים ואינו מחולק לראשים שונים כך שאין הוא מתאים לדגם הקלאסי של חוזה הניתן להפרדה בהכילו "יחידות חוזיות" נפרדות (ראו ג' שלו דיני חוזים [18], בעמ' 260-261; ראו גם ע"א 59/78 גדליהו ואח' נ' עמר [11]). עם זאת, קיימת אפשרות של ניתוק על-ידי "עיקור" השכר שנקבע, הכולל גם שכר או תמורה בעבור שירותים שאין עורך-דין רשאי לתתם ללקוח בשכר או בתמורה. עיקור כזה ישאיר בתוקף הסכם שבו התחייבות למתן שירותים והתחייבות לשלם תמורתם, ורק הסכום שנקבע ינוטרל וייקבע תחתיו שכר ראוי בגין השירותים הלגיטימיים שניתנו. שכר ראוי 15. יצירת הקשר בין הצדדים אמורה להיבלע בשכר המשתלם לעורכי-הדין בגין הטיפול המשפטי בעיסקה בשלביה השונים. אין כל ספק כי עורכי-הדין עשו מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת בעבור הרוכשים, החל ביצירת הקשר עם הכונסים, המשך בשלב שבו הוגמרה העיסקה וסיים בשלב שבו נסתיים טיפולם. יש לראות מלאכה רבת-פעלים זו במסגרת עבודתם המקצועית כעורכי-דין, והם ראויים לשכר הולם בעבור עבודתם. מאחר שהשכר הקבוע בהסכם כולל בתוכו גם שכר תיווך, אין לאכוף את החוזה כמות שהוא ויש לקבוע את השכר הראוי. בדרך של קביעת שכר ראוי בנסיבות דומות הלך בית-משפט זה בע"א 136/92 הנ"ל [8]. שם נקבע בין השאר, בעמ' 125, כי "הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי)... הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין". 16. הסכם הפשרה אינו יכול לשמש אינדיקציה לשכר הראוי משום שהוא בא תחת ההסכם עצמו ונגוע באותו פגם. הוא גם לא יצא לפועל ואין לאוכפו. אלא שהצדדים עצמם סיפקו את הראיה ההולמת שממנה עולה מהו השכר הראוי בעבור טרחתם ללא שירותי תיווך. כוונתי לעיסקה הנוספת שלגביה נוצר הסכם בעל-פה שנעשה בין הצדדים בקשר למקרקעין שאותם לא תיווכו עורכי-הדין ושעל אודותם נודע לשרבני במהלך המכרז בבית-המשפט המחוזי. שכר הטרחה המוסכם הועמד שם על 5% מסכום העיסקה והסכום המגיע לפי שיעור זה נפסק לגבי אותה עיסקה על-ידי בית-משפט קמא. מוצאת אני לראוי ללכת בעקבות הסכם זה גם בענייננו. פיצויים קבועים מראש 17. עורכי-הדין מוסיפים ותובעים פיצויים קבועים מראש שהועמדו בהסכם על סך $300,000. דין תביעה זו להידחות. ראשית, נגוע סכום זה באותו פגם שבו לוקה ההסכם. שנית, התנאי שלפיו אם לא ישולם השכר בסך 150,000 ש"ח, ישולמו במקומו 450,000 ש"ח (סכום גבוה פי שלושה מהשכר עצמו), אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה וניתן להפחיתו עד כדי איונו. שלישית, קביעת פיצוי כאמור עקב אי-מסירת המשך הטיפול המשפטי ברישום והעברת הדירות שתיבנינה לעורכי-הדין, איננה לגיטימית. היחסים המיוחדים בין עורך-דין ללקוח חובקים בחובם תנאי מכללא שלפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך- הדין ולחדול להיזקק לשירותיו בכל עת, בתנאי שיובטח שכר ראוי בעבור השירות שכבר ניתן. "בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג, תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". זוהי ההלכה גם בהרבה ממדינות ארצות-הברית (ראו ע"א 136/92 הנ"ל [8], בעמ' 124-125 והאסמכתאות הנזכרות שם). לאור האמור לעיל אינני מוצאת שיש לפסוק למערערים פיצוי קבוע מראש בסכום כלשהו. 18. סוף דבר, אני מציעה לקבל את הערעור באופן חלקי, ולחייב את שרבני לשלם לעורכי-הדין 5% מסכום הרכישה בפועל של המקרקעין (שלא נמסר לבית-המשפט פרט לכך שהיה גבוה מ-$450,000) בשקלים, נכון ליום חתימת חוזה הרכישה עם הכונסים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום בפועל. וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. השופט י' טירקל 1. לדעת חברתי הנכבדה, השופטת שטרסברג-כהן, ההסכם שנעשה בין המערערים לבין המשיב 1 ואחרים נגוע באי-חוקיות, משום שהוא מגלם בתוכו עיסקת תיווך. לכך אני מסכים. אינני מסכים לקביעתה כי קיימת אפשרות לנתק את השכר בעבור שירותים שאין עורך-דין רשאי לתתם מן השכר בעבור שירותים שהוא רשאי לתת, "על-ידי 'עיקור' השכר שנקבע". כפי שאראה להלן, פוסלת אי-החוקיות את ההסכם כולו, על "ראשו, כרעיו וקרבו", בלי להשאיר שריד. 2. הפרדתו של חוזה לחלקים, כאשר עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, הוסדרה בסעיף 19 (להלן - סעיף 19) לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן - חוק החוזים): "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". כפי שנתפרש סעיף 19 בדברי מלומדים, "חוזה הניתן להפרדה, שבו עוסק סעיף 19, הוא חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [19], בעמ' 1117-1118). ובלשון אחרת, "נוהגים להגדיר חוזה הניתן להפרדה לחלקים כחוזה שניתן לייחס התחייבויות הדדיות שבו זו לזו ולנתק צמדי התחייבויות כאלה, המתייחסות אהדדי, מצמדים אחרים, כך שכל חלק מופרד יוכל לעמוד בפני עצמו" (שלו בספרה הנ"ל [18], בעמ' 259). מדובר, כביכול, בחיבור של חוזים אחדים במסגרת חוזית אחת (ראו פרידמן, כהן בספרם הנ"ל [19], בעמ' 1118), כאשר אין בין ה"חוזים" קשר הכרחי, שבלעדיו אין לכל אחד מהם קיום עצמאי. כיצד מפרידים אפוא בין חלקיו של חוזה כאשר בבטלות חלקית מחמת פסלות עסקינן ולא בביטול חלקי על-פי עילת ביטול? על ההבדלים בין "בטלות" לבין "ביטול" לעניין סעיף 19 עמדה פרופ' שלו שהציעה דרך מדורגת שבה יפסע בית-המשפט כאשר מדובר בבטלות חלקית, להבדיל מביטול חלקי. "שלב ראשון - האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים? שלב שני - האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו? שלב שלישי - האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שיווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים? רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות אלו מאפשר פיצול החוזה לחלקיו" (שלו בספרה הנ"ל [18], בעמ' 384; ע"א 139/87 סולימני ואח' מ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח' [12], בעמ' 713-714). עמד על כך גם הנשיא ברק, באומרו: "אכן, הפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות. 'הניתוח' ייעשה על-ידי בית המשפט, אם ניתן להפריד בין החלק 'החולה' (הבטל בשל אי החוקיות) לבין החלק 'הבריא' (הממשיך לעמוד בעינו) באופן שהחלק הבריא יעמוד על רגליו הוא. השאלה שאותה צריך בית המשפט לשאול עצמו הינה אם החלק החוקי של החוזה - הנותר לאחר שהוצא ממנו החלק הבלתי חוקי - יש בו כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה, ולו באופן חלקי" (בג"ץ 6231/92, בשג"ץ 745/94 זגורי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' [13], בעמ' 784-785). (ראו גם ע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי [14]). 3. בטרם אביע דעתי שלי בסוגיה הנדונה אקדים ואומר כי בעיניי, "עיקור" החלק של התמורה הכוללת, המיועד להשתלם בעבור שירותי התיווך, והשארת החלק המיועד להשתלם בעבור השירותים הלגיטימיים של עורכי-דין - שזאת הדרך שבה הלכה חברתי - כמוהו כהפרדתו של ההסכם לחלקים ועקירת החלק הפסול מתוכו. אין כאן שוני שבמהות אלא שוני שבלשון, שאין בו כדי להוציא את פעולת ה"ניתוח" מגדרו של סעיף 19. לפיכך אין אנו פטורים מלבדוק אם ניתן להפריד בין חלקיו של ההסכם, כך שיוצהר על בטלותו של חלק ממנו, תוך קיום חלקו האחר. ההסכם שלפנינו עניינו "הטיפול ברכישת המקרקעין" ו"שכר הטרחה" שעליו הוסכם כתמורה לטיפול. אין בו הפרדה בין ההבטחה לעניין התיווך לבין ההבטחה לעניין העבודה המקצועית כעורכי-דין. אין גם הפרדה בין השכר המגיע בעבור התיווך לבין שכר טרחת עורכי-הדין. לא הבטחות נפרדות ותמורות נפרדות כאן, אלא הבטחה כוללת אחת, שכנגדה עומד תשלום כולל אחד. לא שתי חטיבות חוזיות נפרדות לפנינו, שניתן להפרידן אישה מרעותה, אלא "תערובת" (אם לא תרכובת...) שאי-אפשר להפרידה לרכיביה. זהו הסכם שבו נתערבבו זה בזה והיו לאחד ה"טמא" וה"טהור", האסור והמותר. תערובת זאת לא רק שאי אפשר להפרידה, אלא שמטעמים שב"תיקון עולם" מוטב לה שלא תופרד. אכן, לפי סעיף 19, יפריד בית המשפט בין החלק הפסול לבין החלק המותר שבחוזה, אולם יש מקרים שבהם דבקה טומאת האיסור בהתקשרות כולה, בכל אחת ואחת מ"פרודותיה". כאן לא יבוא בית-המשפט לטמא קצתה ולטהר קצתה. הסכם זה אינו עומד אפוא במבחן של שלושת השלבים שנמנו למעלה. במבחנו של השלב הראשון אין הוא עומד, משום שאין הוא ניתן להפרדה לחלקים. גם אין לומר שעילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו, מן הטעם שלא הייתה הפרדה בין הדבקים, כפי שראינו. לפיכך, אין הוא עומד גם במבחנו של השלב השני. ואף במבחנו של השלב השלישי אין הוא עומד, משום שהמשמעות האמיתית של פסילת התמורה בעבור פעולת התיווך היא ביטול בדיעבד של עיסקת התיווך כולה, וממילא יצירת הסכם חדש, שעניינו שכר טרחת עורך-דין בלבד, השונה מן ההסכם המקורי. ראוי לציין, כי אי-החוקיות הפוסלת הסכם זה היא בעיניי חמורה ביותר. שיקול- דעתו המקצועי של עורך-דין הפועל בעיסקה כמתווך וכעורך-דין כאחד עלול להיות מוטה עקב העניין שיש לו בהצלחתה של עיסקת התיווך. יש לחשוש כי הציפייה לדמי תיווך תעוור את "עיניו המשפטיות" מראות נכוחה. נאמר כי "בחוזה בטל לפי סעיף 30 מן הראוי ליתן משקל גם לסוג הפסלות ולדרגת אי-החוקיות או למידת הפגיעה בתקנת-הציבור. כאשר אי-החוקיות היא חמורה, החוזה כולו נגוע ובטל" (שלו בספרה הנ"ל [18], בעמ' 385 וכן שם, ה"ש 161). הוא הדין כאן. 4. נשאלת השאלה אם זכאים המערערים, שעמלו וטרחו בעיסקה כעורכי-דין, לשכר טרחת עורכי-דין כנהוג וכמקובל, ומה הבסיס המשפטי לכך. סבורני כי המערערים זכאים לשכר ראוי בעבור עמלם וכי אין לפטור את מי שנהנו מפרי עמלם מתשלום בעבורו. אשר לבסיס המשפטי לכך נראה לי כי לאור מסקנותיי אין הוראות סעיף 31, סיפה, לחוק החוזים יפות לענייננו, ולא ארחיב את הדיבור על כך. לדעתי, מקור זכותם של המערערים בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובהוראת סעיף 46 לחוק החוזים, שלפיה "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה" (ראו: ע"א 136/92 הנ"ל [8], בעמ' 125; ע"א 499/89, 502 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה; מירון, בן-ציון ופריבס עורכי-דין, שותפות רשומה נ' רמת אביבים בע"מ ואח' [15]). אני מסכים כי שיעורו של השכר הראוי יהיה כפי שהציעה חברתי, וכך יהיה גם שיעור ההוצאות שייפסקו בערעור. המשנה לנשיא ש' לוין אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חבריי הנכבדים השופטת שטרסברג-כהן והשופט טירקל. הוחלט כבסעיף 18 לפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן. דמי תיווךתיווךעורך דין