בפניי תביעה לפינוי הנתבעים מהנכס הידוע כחלק מחלקה 55 וחלק מחלקה 74 בגוש 6517, המצוי בחוף ימה של הרצלייה, בו קיימת מסעדה המנוהלת על ידי הנתבע מס' 4, (להלן: "הנכס"). במסגרת דיון ההוכחות נשמעו מטעם התובעת הגב' עו"ד סדובניק, ומטעם הנתבע מס' 4 שלושה עדים , כמו כן קוימו מספר ישיבות במטרה להוביל את הצדדים להסכם פשרה שלמרבה הצער לא צלח, ולפיכך הגישו באי כוח הצדדים את סיכומיהם בכתב. פסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת העדים וקבלת סיכומי הצדדים. מבוא: תחילתה של התביעה ; בראשית הוגשה התביעה כנגד ה"ה דבוש רפאל ומרים דבוש ז"ל, ביום 14.4.02. ה"ה דבוש רפאל ומרים ז"ל נפטרו במהלך ניהול התיק והתובעת, לאחר קבלת רשותו של ביהמ"ש, הגישה כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעים שבפניי. משהוברר כי הנתבעת מס' 8 הינה קטינה, נמחקה נתבעת זו מכתב התביעה. הנתבעים 1-3 ו- 5-7 הסתלקו מהתביעה, לא הגישו תצהירי עדות ראשית, בחלק מהישיבות נכחו, ואולם לא העלו כל טענה בעניין, וב"כ התובעת עתר להורות על מתן פס"ד כנגדם. הואיל ונראה היה כי הפרשה עומדת בפני סיום לאור המו"מ לפשרה שנוהל בין הצדדים לא ניתנה החלטה בבקשתו זו של ב"כ התובעת, ולאור האמור לעיל, למען הסר ספק ניתן פס"ד פינוי כנגד הנתבעים 1-3 ו-5-7 כמבוקש. נותרו, אפוא, להכרעה המחלוקות בין התובעת לנתבע מס' 4, מר אברהם דבוש, ( להלן: "הנתבע"), ביחס אליהם ניתן פס"ד זה. טענות התובעת: התובעת טוענת כי הינה הבעלים ו/או בעלת ההרשאה לניהול הנכס. התובעת טוענת כי ביום 21.5.1986 נחתם הסכם בין התובעת לבין ה"ה רפאל ומרים דבוש ז"ל, על פיו ניתנה לה"ה דבוש ז"ל, זכות לשכור את הנכס ולהפעילו לתקופה של 10 שנים, כמו כן ניתנה לה"ה דבוש ז"ל זכות סירוב ראשונה לתקופה של חמש שנים נוספות, (להלן: "הסכם השכירות"). התובעת טוענת כי התקופה המוסכמת הסתיימה עוד ביות 20.5.01, גם לאחר הענקת זכות הסירוב הראשונה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע מחזיק את הנכס ללא זכות שבדין, ללא תשלום דמי שכירות, ללא שנחתם הסכם לתקופת ההארכה, ועותרת לפינויו. טענות הנתבע: הנתבע טוען כי התובעת לא הוכיחה את זכויותיה בנכס. הנתבע טוען כי הוריו המנוחים, ה"ה דבוש ז"ל, היו בעלי זכות דיירות מוגנת בנכס ולכן מכוח הוראות חוק הגנת הדייר גם לו קיימת זכות דיירות מוגנת. הנתבע טוען כי ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת על פיה הסכם השכירות יוארך בכל פעם לתקופה של 10 שנים, הבטחה שניתנה על יד מר אלי לנדאוי שהיה ראש העירייה בתקופה הרלוונטית, היינו עובר לחתימת הסכם השכירות בשנת 1986. הנתבע טוען כי הוא בר רשות בלתי הדירה. עוד נטען כי משפחתו מחזיקה בנכס במשך למעלה מחמישים שנים. בתגובה לטענות הנתבע טוענת התובעת: הנתבע לא הוכיח את טענותיו. עוד נטען כי ה"ה דבוש ז"ל לא היו דיירים מוגנים ולכן הנתבע אינו דייר מוגן. ביחס להבטחה השלטונית נטען כי המדובר בהבטחה שלא הוכחה, ומעבר לכך כי הבטחה זו אינה מחייבת אותה. התובעת מפנה תשומת הלב לכך כי לכל היותר ניתנה הבטחה להוריו של הנתבע ולא לו ולכן אינו יכול להבנות מהבטחה זו. דיון: זכויותיה של התובעת בנכס; לשם הוכחת זכויותיה בנכס מציגה התובעת: - נסח, על פיו הינה הבעלים של חלקה 74 בגוש 6517, - הסכם הרשאה על פיו הינה בעלת הזכות להפעיל ולתחזק את חלקה 55 בגוש 6517. - מפנה להוראות חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964. עוד מפנה לתכוניות המתאר, תוכנית בניין מס' 488 על פיה ייעודה של חלקה 74 הינו לצורכי ציבור, תוכנית מתאר 253/א יעוד חלקה 55 הינו שפת ים. ב"כ הנתבע טען: ביחס לחלקה 55: - הנתבעת כלל אינה צד להסכם ההרשאה, אלא מועצת עיריית הרצלייה. - לא הוגדר מיקומו של הנכס ביחס לחלקה. - בהסכם ההרשאה לא ניתנה זכות מפורשת לנהל תביעת פינוי ביחס לחלקה 74: - התובעת הינה בעלת החלקה, אך מסרה למלון דן אכדיה את זכות החכירה. - מלון אכדיה הינו בעל זכות החזקה ולכן אין לתובעת כל זכות לעתור לפינוי הנתבע. - כמו כן נטען כי מיקומו של הנכס בחלקה זו לא הוגדר. יצוין כי הנתבע מעלה טענות עובדתיות סותרות, מחד נטען על ידו כי הוריו ה"ה דבוש ז"ל הינם בעלי זכות לדיירות מוגנת בנכס נשוא התביעה, מאידך נטען כי התובעת אינה בעלת זכויות בנכס. התביעה הינה מכוח הסכם שכירות. הנתבע מחזיק בנכס מכוח אותו הסכם שכירות. הנתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה. ראה לעניין זה רע"א 5518/98 - יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח' . פ"ד נה(3) 294 עמ' 317-318, שם נקבע : "הגנת ה- ius tertii ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל לפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה לפיה לתובע אין זכות טובה לנכס אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה - ius tertii אשר נשללה בשטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה." הנתבע מחזיק בנכס מכוח התובעת ולכן עליו להשיבם לתובעת ואינו זכאי לכפור בזכותה זו. אין מחלוקת כי התובעת הינה בעלת זכויות הבעלות בחלקה 74, העובדה כי קיימים בעלי זכויות אחרים, שאינם צד לדיון בפניי, אינה מאיינת את זכויות הבעלות של התובעת, מה גם שלא הובאה בפניי כל ראייה ממנה על ביהמ"ש להסיק כי במסגרת אותו הסכם חכירה הוענקו לאותו צד ג', מלון אכדיה, זכויות בנכס נשוא דיוננו, או כי התובעת לא הותירה בידיה כל זכויות ביחס לנכס זה. ביחס לחלקה 55, התובעת הציגה הסכם הרשאה. חלקה 55 הינה מקרקעין מסוג מתרוכה, שעל פי תוכנית מתאר 253/א' מיועדים לחוף ים. סעיף 154(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 אומר: "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם סוג 'מתרוכה' יירשמו על שם המדינה, אולם אם היו המקרקעין בתחום רשות מקומית וערב תחילתו של חוק זה היו דרכים או שטחים פתוחים, למעט שפת -ים, ששימשו בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית יירשמו על שם הרשות המקומית". בעת"מ (חיפה) 30354/97 - הקרן הקיימת לישראל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון . תק-מח 2003(1), 22479 ,עמ' 22506 נקבע כי: "הצורך לשמור על מקרקעי המדינה בבעלות המדינה, הוא זכות יסוד של המדינה, שלמעשה הוא זכות יסוד של הפרטים בה. גם לגבי העבר, כאשר היו מקרקעין שנרשמו ע"ש רשות מקומית, עשויים אלה לעבור לאחר מכן לבעלות המדינה, אם חל שינוי בשימוש שנעשה בהם, והוא אינו עוד שימוש המצדיק את הרישום על שם הרשות המקומית (ראה סעיף 154(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ראה גם בספרו של פרופ' וייסמן, שם בעמ' 200). בנושא הצורך בשמירה על אדמות המדינה ניתן גם להפנות להצ"ח מקרקעי ציבור, התשס"ג-2002 (הצ"ח 14, מיום 169 ,11/11/02) המצביעה על אספקט נוסף של הצורך בשמירה על אדמות המדינה מפני פולשים, למקרקעי ציבור, לרבות בנייה בלתי חוקית על אדמות אלה, תוך העלאת הצעה לתת בידי הרשויות הרלוונטיות כלים הולמים יותר ומשופרים לטיפול בפולשים ובפלישות, וכי הפינוי כולל גם סילוק, לרבות הארכת המועד לצו לסילוק על-ידי הממונה, לרבות סילוק לאחר תקופת החוזה." עיון בהסכם הרשאה יוביל למסקנה כי זכות מפורשת להגשת תביעת פינוי לא ניתנה. יחד עם זאת, על פי הסכם ההרשאה התובעת היא בעלת זכות השימוש בקרקע, בין היתר לשם הקמת מזנונים, מסעדות וכד', כמפורט בסעיף 2 להסכם ההרשאה. הסכם השכירות מתייחס להשכרת מסעדה, לפיכך, התובעת הינה בעלת הזכות ליתן לצד שלישי כלשהו, בענייננו, ה"ה דבוש ז"ל, את הזכות להחזיק במסעדה. יתר על כן, כאשר ניתנת הרשאה להקים מסעדה, ממלא כלולה בכך ההרשאה לפעול כנגד מי שהמסעדה מושכרת לו ותקופת השכירות הסתיימה. יש לפרש את הסכם ההרשאה באופן שלא יותיר את מקרקעי הציבור חשופים לפלישה בלא שניתן יהא ליתן מענה לכך בדרך של פנייה לערכאות בדרישה לפינויים. בנוסף, המדובר במקרקעין שמיקומם אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מזכות הבעלות של התובעת, והם הוגדרו בהסכם השכירות שעל יסודו מוגשת תביעה זו. אין טענה ולא הובאה כל ראייה אחרת ממנה ניתן יהא להסיק כי הנכס נשוא דיוננו שפינויו מבוקש מצוי בחלקות אחרות. מכל הנימוקים הללו אין לקבל את הטענה כי התובעת לא הוכיחה את זכויותיה בנכס. דיירות מוגנת; זה המקום לבאר את השתלשלות העניינים כפי שהובאה בפני במסגרת הראיות בתיק זה. ה"ה דבוש ז"ל החזיקו בחוף ים הרצלייה קיוסק או מסעדה עוד מתחילת שנות החמישים, שמיקומו היה כ-200 עד 300 מ"ר ממיקום הנכס נשוא דיוננו. לימים, ביקשו בעלי מלון דניאל להרחיב את שטח המלון, ולבנות בריכה, על מנת לקבל תוספת כוכב ולהפוך למלון בעל חמישה כוכבים. אלא שבמיקום בו הייתה אמורה הבריכה להיבנות החזיקו ה"ה דבוש ז"ל באותו קיוסק. לפיכך, הגיעו התובעת וה"ה דבוש ז"ל להסכמה, כי המסעדה המוחזקת על ידם תפונה, ובתמורה תיבנה מסעדה במיקום קרוב, וה"ה דבוש יחתמו על הסכם שכירות למול התובעת. אכן כך היה. ה"ה דבוש ז"ל פינו את המסעדה שהחזיקו. מלון דניאל בנה מסעדה באישור התובעת. ה"ה דבוש ז"ל חתמו על ההסכם נשוא כתב התביעה, מיום 21.5.1986. זה הרקע לחתימתו של הסכם השכירות. הנתבע טוען כי הוריו היו דיירים מוגנים בנכס ולכן גם הוא זכאי ליהנות מהגנת החוק כדייר מוגן. האם ה"ה דבוש היו דיירים מוגנים? סעיף 14 (א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 קובע כי: " (א) נכס בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח, והושכר אחרי מועד זה, לא יחול חוק זה על שכירותו." אין מחלוקת, על פי טענות הצדדים כי עובר לעריכתו של ההסכם בין התובעת לבין ה"ה דבוש ז"ל, המסעדה נשוא דיוננו כלל לא הייתה קיימת. ההסכם נחתם בשנת 1986, לפיכך, אין חוק הגנת הדייר חל על דייר בנכס נשוא דיוננו. בנוסף, על מנת שטענת הדיירות המוגנת תצלח, על הנתבעים להוכיח כי ה"ה דבוש ז"ל היו דיירים מוגנים במסעדה. או לכל הפחות במסעדה שפונתה על ידם. לא הובאה בפניי כל ראייה לכך, כי ה"ה דבוש ז"ל היו דיירים מוגנים, מתוך תצהירו של הנתבע עולה כי הוריו הקימו ובנו את המסעדה שלהם, זו שפונתה בתחילת שנות החמישים. לא נטען כי פעולה זו הייתה בהרשאה. נטען כי שולמו 1,000 דולר בגין כך כדי מפתח. לא הובאה כל ראייה כי אכן שולמו דמי מפתח, ואינני מקבלת טענה זו, לדעתי אין בטענה זו כל יסוד של אמת. מעבר לכך, בהסכם נשוא דיוננו, הסכם השכירות מיום 21.5.1986, נאמר באופן מפורש, סעיף 5 כי השכירות לא תהיה שכירות מוגנת. ה"ה דבוש ז"ל היו מיוצגים עובר לעריכת הסכם זה על ידי עו"ד תיק. עדיין עולה השאלה, האם בהסכמתם של ה"ה דבוש ז"ל לפינוי המסעדה שהוחזקה על ידם, הם נתנו תמורה לתובעת השקולה לדמי מפתח? התשובה חייבת להיות שלילית, לא רק משום שלא הוכח בפני כי אכן ה"ה דבוש ז"ל היו בעלי זכות דיירות מוגנת באותה מסעדה שפינו, ולא רק משום שלא נפרסו בפניי כל נתונים באשר לשווייה של אותה זכות שהייתה קיימת אם קיימת לה"ה דבוש ז"ל באותה מסעדה, לא הומצאו נתונים ביחס לשווי הזכות שקיבלו ה"ה דבוש ז"ל על פי הסכם השכירות החדש, כלומר, הזכות לשכור נכס שהינו מסעדה שגודלה גדל באופן משמעותי, הזכות להפעיל עסק בחוף הים למול דמי השכירות שולמו. בנוסף, הואיל ובהסכם השכירות נאמר באופן מפורש כי אין לה"ה דבוש ז"ל זכויות דיירות מוגנת, כלל לא ברור לי כיצד מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי למרות האמור בהסכם הייתה לה"ה דבוש זכות דיירות מוגנת. ב"כ הנתבע מבקש כי ביהמ"ש יראה את חוסר ההיגיון הכלכלי שבהסכם. מה הכוונה, ה"ה דבוש ז"ל ויתרו על זכויות שהיו להם במסעדה, תמורת מה? זכות להשכיר נכס בשכירות חופשית? זכות שמועדה קצוב? הנתבע מבקש ללמוד מכך כי ה"ה דבוש ז"ל לא ויתרו על זכות הדיירות המוגנת. הנתבע לא הוכיח כי לה"ה דבוש ז"ל היית הזכות דיירות מוגנת במסעדה הקודמת כלל ועיקר. כמו כן, ייתכן שאין בכך היגיון כלכלי, ועוד אדרש לסוגיה זו בהמשך, האם אכן כך הדבר אם לאו, אולם העדר היגיון כלכלי אינו יכול ליצור זכויות במקרקעין, ועל בסיס העדר היגיון כלכלי, אין ביהמ"ש יכול לקבוע כי להורי הנתבע זכות דיירות מוגנת למרות שחתמו על הסכם לשכירות חופשית בו נאמר כי אין להם זכות דיירות מוגנת. לפיכך, הטענה כי בפנינו דייר מוגן נדחית. הבטחה שלטונית; טענתו המרכזית של הנתבע הינה כי עובר לחתימת הסכם השכירות, הבטיח מי שהיה אז ראש עיריית הרצלייה, מר אלי לנדאוי, לה"ה דבוש ז"ל, כי הסכם השכירות אומנם הינו ל-10 שנים, ואולם הוא יחודש באופן אוטומטי בכל פעם לתקופה נוספת של עשר שנים. העובדות; אין מחלוקת כי בהסכם השכירות נאמר כי תקופת השכירות הינה לעשר שנים פחות יום. עוד אין מחלוקת כי על פי הסכם השכירות ניתנה לה"ה דבוש זכות סירוב ראשונה. סעיף 14 להסכם השכירות קובע: "לדבוש תהא זכות סירוב ראשונה, לשכור או להפעיל את המסעדה החדשה, בהתאם לתנאי ההצעה הטובה ביותר שתהיה לעירייה, בתקופה שתסתיים חמש שנים מתום תקופת השכירות. למען הסר ספק, תהא העירייה רשאית להפעיל בתקופה זו, כולה או מקצתה, בעצמה את המסעדה החדשה וזכותו של דבוש תקום רק לגבי אותו חלק מהתקופה האמורה בה תחליט העירייה להפעיל המסעדה החדשה ע"י מפעיל או שוכר אחר." עדויות הצדדים; בפניי העידו הגב' סדובניק מטעם התובעת, שלא נכחה במהלך המו"מ שנוהל עם ה"ה דבוש ז"ל עובר לכריתת הסכם השכירות, (ראה עמוד 7 לפרוטוקול מיום 14.6.05 שורות 1-6, בהן מפרטת העדה איזה סעיפים ידועים לה באופן אישי, הסעיף הנוגע לכריתת הסכם השכירות אינו מצוי בהם). כלומר, הגב' סדובניק לא נכחה במהלך המו"מ עובר לכריתת הסכם השכירות, לכן לא יכלה להעיד מידיעה אישית ביחס להבטחות, שניתנו אם ניתנו, עובר לכריתת הסכם השכירות. הגב' סדובניק העידה בפניי, כי היא זו שפנתה לה"ה דבוש ז"ל, סמוך לסיום התקופה על פי הסכם השכירות, בשנת 1995, והודיעה לה"ה דבוש ז"ל כי בכוונת התובעת לפרסם מכרז, וכי על פי ההסכם יש לה"ה דבוש זכות סירוב ראשונה, (ראה סעיף 19 לתצהירה). לאור פנייתה זו, נוהל בין הצדדים מו"מ לעניין קביעת דמי השכירות הראויים לתקופת ההארכה, ראה נספחים ה' עד טז' לתצהירה. ב"כ הנתבע הציג מסמכים הנוגעים למו"מ שנוהל בין הצדדים , ראה נ/3 עד נ/16. עיון בתכתובות בין הצדדים מעלה באופן חד משמעי כי התובעת הגישה לנתבע הסכם שכירות חדש המוגבל בזמן, חמש שנים, כשלאחריו לא ניתנת כל ארכה. בעוד שב"כ הנתבע במסגרת הערותיו להסכם השכירות שנשלח אליו עמד על כך שתקופת השכירות תהא עשר שנים ואופציה נוספת לעשר שנים נוספות, דבר לו התובעת התנגדה. עוד עולה כי הצדדים היו חלוקים באשר לאופן קביעת דמי השכירות, אם כי ניתן היה למצוא את פתרונו של נושא זה באמצעות שמאי מכריע. בין כה ובין כה לא נחתם הסכם שכירות נוסף, והצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר תקופת השכירות הנוספת. הגב' סדובניק, שהינה יועצת משפטית, קיבלה את הנחיותיה ממר שמואל לוי, שהיה בזמנים הרלוונטיים סגן ראש היער. ת/4 הינו מכתב שנשלח, בין היתר, לגב' סדובניק, על פיו היה עליה לטפל בנושא המשך השכרת הנכס לה"ה דבוש ז"ל. על פי ת/4, ההנחיה שהגב' סדובניק קיבלה הייתה: "בגמר ההליך ייחתם חוזה לתקופה העומדת לרשותו על פי חוזה קיים תוך הדגשת סעיף הפינוי בתום תקופת החוזה החדש." אכן הגב' סדובניק פעלה כך ובטיוטה שנשלחה על יה לב"כ ה"ה דבוש ז"ל, צוין כי תקופת השכירות הינה לחמש שנים, על פי סעיף 14 להסכם השכירות הראשון הקובע את זכות הסירוב הראשונה, שלאחריו יפונה הנכס על ידי משפחת דבוש. אלה שכאמור לעיל, ה"ה דבוש סרבו לחתום על הסכם השכירות החדש בשל סעיף זה. ת/4, הינו מכתבו של מר שמואל לוי, בו נאמר כי הדברים הינם לאחר סיכום עם ראש העיר, מר אלי לנדאוי. בחקירתו, הכחיש מר לוי כי טיפל בנושא תקופת השכירות, לא ביחס לתקופה הראשונה ולא ביחס להמשך השכירות, וכך הוא אומר: "לשאלת ביהמ"ש: כשאתה אומר שסיכמתם לגבי דמי השכירות, היה סיכום לגבי תקופת השכירות עצמה. ת. לא. זה לא היה מטלה שלי לגבי התקופה נאמר לי בצורה ברורה שנושא התקופה במשך השנים זה דבר שסוכם או יסוכם עם ראש העיר בעצמו." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.11.05 עמוד 50 שורות 27-30.) בהמשך נשאל: ש. ולך אין ידיעה על העניין. ת. לא, אני יודע מתקופה קודמת אבל לא במקרה זה. בתקופה קודמת הייתה איזה שהיא סיטואציה שבעקבותיה אני גם זוכר שהוצאתי מכתב נדמה לי לראש העיר בעצמו, שנקבעה, כך הבנתי, תקופה של שכירות שמתחדשת 10 שנים. כתבתי אז לראש העירייה שתקופה זו נגמרת וצריך לצאת למכרז. בעקבות המכתב שלי, או כך אני מניח, זה לא נאמר לי אף פעם בצורה ברורה, כיוון שהערתי את תשומת הלב שצריך לצאת למכרז ונגמרה התקופה שעליה ידעתי, אם כי לא בשום דבר, שמעוגן במסמך, בעקבות זה למעשה קרא מר לנדאוי למשפחת דבוש וסיכם איתם מה שסיכם והטיל עלי את המשימות כפי שפירטתי. (שם עמוד 51 שורות 1-8). בכל הכבוד למר שמואל לוי, אשר ביקש להרחיק עצמו מנושא תקופת השכירות, מדבריו אלה ברור בעליל, כי ההנחיה שנתן לגב' סדובניק, ת/4, מבטאת את הוראותיו של מר לנדאוי, וכבר פורט לעיל, כי הגב' סדובניק הונחתה לחתום עם ה"ה דבוש ז"ל על הסכם שכירות לתקופה בת חמש שנים ללא זכות הארכה נוספת. כלומר, מתוך מסמכי התובעת, במועד שסמוך לסיום תקופת הסכם השכירות הראשון, התובעת סברה כי הסכם השכירות הראשון ממצה את הסכמות הצדדים, וכך פעלה. ה"ה דבוש ז"ל לא חתמו על הסכם שכירות נוסף, וב"כ ביקש לתקן את טיוטת הסכם השכירות שנשלחה אליו, כך שיבטא את טענות ה"ה דבוש ז"ל על פיהן הוסכם על תקופות שכירות נוספות מעבר למפורט בהסכם השכירות הראשון. (ראה לעניין זה מכתביו של ב"כ ה"ה דבוש ז"ל, במיוחד נ/16). אציין כי היו קיימים חילוקי דעות נוספים הנוגעים לסירובה של התובעת להעניק לה"ה דבוש ז"ל היתרים, כתבי אישום שהוגשו בשל בנייה בלתי חוקית, אי מתן רישיון עסק, וכן מחלוקת בעניין שיעורם של דמי השכירות, אולם כל המחלוקות הנ"ל הינן מחלוקות שניתנות היו לפיתרון, ותלויות היו בהסכמה לעניין משך השכירות. משלא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין משך תקופת השכירות, לא נחתם כאמור לעיל הסכם שכירות חדש. הנתבע, בסעיפים 10 ואילך לתצהירו טוען כי כלל לא הייתה מחלוקת בעניין משך השכירות. אלא שעיון במסמכים שצורפו כפי שפורט לעיל, בין היתר במכתב ב"כ ה"ה דבוש ז"ל מיום 19.3.1998, נ/16, למול טיוטת הסכם השכירות החדש שנשלחה לב"ב דבוש ז"ל, על ידי התובעת, נ/3, מעלה באופן חד וחלק כי התובעת ביקשה כי תקופת השכירות תעמוד על חמד שנים, ולאחר מכן הוארכה תקופה זו עד לשנת 2003, בעוד שה"ה דבוש ז"ל ביקשו כי תקופת השכירות תעמוד על עשר שנים ועוד אופציה לעשר שנים נוספות, דבר לו התובעת לא הסכימה. עוד יש לציין כי דין ודברים זה בין הצדדים נמשך מספר שנים, בין היתר בשל התנהלות התובעת, והעדר הסכמה מצד ה"ה דבוש ז"ל לקביעת השמאי המוסכם מר כץ, ולטענות שהועלו כלפיו. בינתיים, בעוד הצדדים מנהלים תכתובת ענפה בנוגע לכריתת ההסכם החדש, התחלף השלטון, מר אלי לנדאוי פרש מראשות העירייה והגב' גרמן זכתה בבחירות בשנת 1998, ומאז היא מכהנת כראש עיריית הרצלייה. מרבית טענות הנתבע מופנות כלפיה, כאשר נטען כי לא ייתכן שהתובעת תשנה את מדיניותה רק בשל חילופי השלטון. סיכום ביניים: עד כה ראינו כי ה"ה דבוש חתמו על הסכם שכירות בשנת 1986. תקופת השכירות הייתה לעשר שנים ובנוסף זכות סירוב ראשונה הוענקה לה"ה דבוש למשך 5 שנים נוספת. כלומר, באם נצא מנקודת הנחה כי זכות סירוב ראשונה כמוה כתקופת שכירות נוספת, הרי תקופת השכירות המוסכמת על פי הסכם השכירות הראשון, הייתה עד לשנת 2001. בשנת 1995, עובר לסיום תקופת השכירות על פי הסכם השכירות הראשון, פנתה התובעת לה"ה דבוש ז"ל, על מנת שייחתם הסכם שכירות חדש. אלא שבשל הנסיבות שפורטו לעיל, לא נחתם הסכם שכירות חדש, וכך חלפה גם התקופה הנוספת המפורטת בהסכם השכירות הראשון, כזכות הסירוב. התובעת במהלך כל התכתובות והמו"מ בין הצדדים יצאה מנקודת הנחה, כי לה"ה דבוש ז"ל זכויות המפורטות בהסכם השכירות הראשון בלבד. ב"כ הנתבע הפנה לנ/3, המדובר בטיוטת הסכם השכירות ממנו עולה כי התובעת לכאורה נתנה הסכמה לתקופת שכירות נוספת עד 2003, וטוען כי גם לתובעת היה ברור כי טיוטת השכירות שנשלחה לה"ה דבוש ז"ל אינה ממצה את זכויותיהם. אין להסיק זאת. מעדותה של הגב' סדובניק עולה, כי התובעת ביקשה להסדיר את נושא הסכם השכירות, כאשר הסכימה לתקופה נוספת מעבר לתקופה שהוגדרה בהסכם השכירות הראשון, ואולם מטרתה הייתה, והדבר ניכר בעליל, הן מהסכם והן מעדותה של הגב' סדובניק הייתה לתחום בזמן מוגדר וברור את שהותם של ה"ה דבוש ז"ל בנכס, בלא שתישמע טענה נוספת לזכות שלא מופיעה בהסכמים. עדותו של מר אלי לנדאוי; מר לנדאוי העיד בפניי. מעדותו עולה כי אכן כטענת הנתבע נתן מר לנדאוי לה"ה דבוש ז"ל הבטחה כי לאחר תום תקופת השכירות המופיעה בהסכם השכירות הראשון יוארך הסכם השכירות לתקופות נוספות. וכך הוא אומר: "...ניתנה להם הבטחה, אני מדבר על המבנה המקורי, כשאני אומר המבנה המקורי אני מתכוון למבנה שנבנה על ידי מר תמן ז"ל במקום החדש. נדמה לי שהיה אז משרד עו"ד טויסטר שבו עבדה הגב' בראף, שנאמר לי כראש עיר שלא ניתן לחתום על הסכם שהוא למעלה מ- 10 שנים ולכן רצינו גם לשמור על החוק וגם להגיע להסכמה עם המשפחה, עם האבא ואמרנו להם שההסכם ימשך. מדובר ב- 20 שנה אחורה, אינני יכול לזכור כל מילה שנאמרה, אני זוכר שהויכוח היה של מר דבוש, שבינתיים הלך לעולמו, ששאל אותי מה יהיה אח"כ ? הוא כבר ישב שם 35 שנה. אמרתי לו שאח"כ יהיה בסדר, לא יוציאו אותך מהמקום, זו הייתה כוונתי גם אז...." (ראה פרוטוקול מיום 6.7.05 עמוד 29 שורות 17-23). (מר תמן היה נציג מלון דניאל בתקופה הרלוונטית, הבהרה שלי). אם נדמה כי הדברים אינם ברורים, בחקירתו הנגדית הבהיר מר אלי לנדאוי את הדברים ואומר: "אתה אומר שמה שסוכם זה 10 שנים + 5 . אני מפנה אותך לס' 6 להסכם ולס' 14, זה בדיוק מה שסוכם. 10 שנים פלוס פתרון לעוד 5, ומכיוון שלא רציתם להגיע למגבלות של 10, כתבתם שתפנו לקבל הצעות אחרות ודבוש יוכל לבדוק את ההצעה. ת.יכול להיות שאתה צודק, אני לא זוכר בדיוק את הס' הזה. עם כל הכבוד לדבוש, גם דאגנו לעייריה ולציבור כדי לא לעשות את הויכוח, גם בנינו דברים בגלל זה העיר חייה היום. דבוש היה חלק מהחוף, אנו חשבנו שצריכים להרוויח משהו מהחוף, היה ויכוח על גובה שכ"ד, שגם יהיה לעיר משהו, אנו מנקים וכו' וזה מה שקרה. לי הייתה הרגשה השירות הזה נחוץ וצריך לשלם משהו עבורו לפי דעתי 4,000 ₪ היה סכום קטן, גם העירייה צריכה להרוויח, וגם היום אפשר היה בין העירייה לבין דבוש להגיע להסכמות, כמו שכ"ד, שמאים וכו'. לבוא ולאמר: במקום לגשת למכרז לגשת לבעל הנכס ונדבר איתו, לגשת אליו עם שמאים ולתת לציבור את החלק שמגיע לו. לקראת סוף הקדנציה כבר לא התעסקתי עם זה, היום למרות שאני לא מכהן הייתי מנסה להגיע למו"מ. אמרתי באופן ברור שזה 10 + 5 והיו ס' בחוזה ששמרנו גם על זכות הציבור. הכוונות שדיברתי עליהן בראשית דברי בעדות, הייתה לנו הבנה שהחוזה ימשך ולא ניתן לחתום על חוזה שמעבר ל- 10 שנים + 5." (שם עמוד 37 שורות 3-17). ובהמשך: "ש. ההסכם החתום דיבר על 10 שנים. מה שאתה אמרת תקן אותי אם אני טועה, האם כאשר שוחחת עם מר דבוש והגעת להסכמות, האם נכון שמה שסוכם זה 10 שנים + 5 שנים. ולא יכולתם להגיע ל- 15 שנים מראש בגלל כל מיני סיבות. ת. נכון, גם לא הייתה לנו בעיה לחתום על הסכם 30 שנה. הבעיה הייתה שמבחינה משפטית היועצים שלי אמרו לי שיש מגבלה. לא הייתה לי שום בעיה להוסיף עוד 15 שנה, אילו היה ניתן לי אישור על ידי היועצים המשפטיים לחתום על הסכם כזה, והואיל והיועצים שלי לא הרשו לי לחתום על הסכם מסיבות ששמורות איתם, חתמנו על מה שהם רשמו בפני, והגענו להבנה שזה ימשך." (שם עמוד 37 שורות 22-30). "כמה שנים בדיוק הבטחת למר דבוש שהוא יוכל להישאר. ת. לא היה לי בשנים, אמרתי שיש צורך ציבורי בבית קפה. הבטחתי לו שההסכם איתו ימשך וזאת הייתה כוונתי. לא הפריע לי שהם יישארו שם 30-40 שנה, אף אחד לא יפגע. ש. אתה התכוונת לעולמי עד, ת. לעשרות שנים, נתתי לו להבין שהוא יהיה במקום לאורך זמן." (שם עמוד 39 שורות 12-17). מעדותו של מר אלי לנדאוי, מי שכיהן כראש עיריית הרצלייה במועד כריתת הסכם השכירות הראשון עם ה"ה דבוש ז"ל, עולה באופן ברור כי ניתנה לה"ה דבוש ז"ל הבטחה על פיה לאחר שתסתיים תקופת השכירות על פי הסכם השכירות הראשון ייחתם עימם הסכם שכירות נוסף לתקופות נוספות. מהו מועד הסיום לא ברור. מר אלי לנדאוי הבהיר בעדותו כי מבחינתו לא הייתה כל בעיה לחתום עם ה"ה דבוש על הסכם שכירות נוסף לתקופות נוספות כמו בהסכם חכירה, כלומר, עוד 30 או 40 או 50 שנה. עוד עולה כי היה ברור למר לנדאוי, ולה"ה דבוש כי הבטחה זו לא ניתן להעלותה על הכתב. לדברי מר לנדאוי יועציו המשפטיים הבהירו לו כי אין אפשרות לחתום על הסכם שכירות לתקופה העולה על עשר שנים, לכן ההסכם נחתם כפי שנחתם, אך מר אלי לנדאוי מסביר כי הסכם לחוד והבטחה לחוד. עוד אנו למדים מעדותו של מר אלי לנדאוי, כי ה"ה דבוש ז"ל היו בבחינת פולשים לקיוסק, או המסעדה הראשונה, זו שפונתה, ולדבריו גם פולש המחזיק בנכס מסוים תקופה ארוכה לא ניתן לפנותו ללא מו"מ, וכך נהג. מר אלי לנדאוי הסביר כי אינו רואה את ההבדל בין ה"ה דבוש ז"ל לכל שוכר אחר, המדובר במשפחה בת שמונה ילדים והוא לא רצה לפגוע בפרנסתם, מצד אחד, מאידך היה צורך להסדיר את נושא ישיבתם בשטח, וכן מלון דניאל ביקש להרחיב גבולותיו, והיה צורך להסדיר את השימוש בחוף ימה של הרצלייה, בשל כל הנתונים הללו נחתם ההסכם כפי שנחתם, בעוד הוא נותן לה"ה דבוש ז"ל הבטחה כי לאחר תום תקופת ההסכם המופיעה בהסכם השכירות הראשון ייחתם עימם הסכם שכירות נוסף חדש לתקופות נוספות. ב"כ התובעת ביקש כי ביהמ"ש לא יקבל את עדותו של מר אלי לנדאוי, אלא יקבע כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים הינה כפי המפורטת בהסכם, שכן ראשית, מר אלי לנדאוי העיד בעצמו כי היה ידוע לו כי מבחינה חוקית לא ניתן להעלות הסכמה מעין זו על הכתב, ושנית, במועד הרלוונטי, 1996, סיום תקופת השכירות על פי הסכם השכירות הראשון, ניתנה הנחייה על ידי מר אלי לנדאוי למר שמואל לוי, ת/4, על פיה יש לחתום עם ה"ה דבוש ז"ל על הסכם שכירות שבסיומה יפונו, לכן טוען ב"כ התובעת עדותו של מר אלי לנדאוי כיום סותרת מסמכים בכתב, ומהווה עדות בעל פה מאוחרת. סיכום המצב העובדתי: מהבחינה העובדתית, אני סבורה כי הוכח בפניי, שה"ה דבוש ז"ל קיבלו הבטחה מראש העיר דאז, מר אלי לנדאוי, כי לאחר שתסתיים תקופת השכירות הראשונה ייחתם עימם הסכם שכירות חדש, וכי הם לא יפונו מהנכס נשוא דיוננו. עדותו של מר אלי לנדאוי נתמכה בעדותו של הנתבע, ובחלקה גם בעדותו של מר שמואל לוי, שהעיד כי נושא תקופת השכירות היה בטיפולו של מר אלי לנדאוי. עסקינן אם כך, בהסכם שכירות בכתב הקוצב את תקופת השכירות, ולמולו הבטחה מראש העיר המכהן כי לאחר שתקופת השכירות תסתיים ייחתם הסכם שכירות חדש לתקופות נוספות, מועדן לא ברור אך ברור כי המדובר בתקופות נוספות ארוכות טווח. המצב המשפטי, לעניין בטחה שלטונית: בעניין זה שני הצדדים מפנים לפס"ד של ביהמ"ש העליון בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נגד שר התעשייה ואחרים, פ"ד לב(3) 469 ,עמ' 474-475, אשר קבע את הכללים המנחים בעניין אימוץ הבטחה שלטונית, וכך נקבע מפי כב' השופט י' כהן: "שמחובת רשות ציבורית למלא את הבטחתה כאשר נותן ההבטחה היה מוסמך לתת אותה, כאשר ההבטחה ניתנה בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי וכאשר המבטיח יכול למלא אחריה. כן נאמר שם שבית-המשפט יצווה על מילוי ההבטחה אם "אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". ב"כ התובעת טוען כי גם אם ביהמ"ש יקבל את הטענה שניתנה הבטחה כזו בפועל, עדיין המדובר בהתחייבות שאינה חוקית, נותנה לא היה מוסמך לתתה, וקיימים טעמים מוצדקים לסטות ממנה. בע"א 2064/02 - תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' עיריית נשר . תק-על 2004(3), 1810 ,עמ' 1813 קובע ביהמ"ש העליון כי: "יחד עם זאת, תוקפו המחייב של ההסכם אינו שולל, אבסולוטית, את יכולתה של הרשות לסטות מההסכמה, אם צורכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת ." עוד מפנה ב"כ התובעת לחוק חובת מכרזים, לפקודת העיריות על פיו מוטלת על התובעת החובה לקיים מכרז, בכל הקשור להשכרת נכסי מקרקעין, ולטובת הציבור. חוק חובת מכרזים נחקק בשנת 1992, במועד כריתת הסכם השכירות הראשון לא היה בתוקף חוק זה. אלא שהוראות פקודת העיריות עמדה בתוקף שם נקבע כי העירייה לא תתקשר בהסכם להעברת נכס מקרקעין ללא מכרז. ב"כ הנתבע טען כי אין המדובר בהסכם להעברת נכס מקרקעין. טענה זו דינה להידחות, ברור שהסכם שכירות בא במסגרת הוראותיו של סעיף 197 לפקודת העיריות. יחד עם זאת, כאשר המדובר בהקניה של זכות במקרקעין, בעניינו, הענקת זכות שכירות, הינה הענקת זכות במקרקעין, במסגרת חילופין קרקע בשל פינוי, ניתן פטור מנקיטת מכרז. וכך נקבע בבג"צ 187/77 - שלום קופטש ו-2 אח' נ' . שר הפנים ו-3 אח' . פ"ד לב(1) 309 ,עמ' 313-314: "סעיף 197 לפקודת העיריות (נוסח חדש), תשכ"ד-1964, מטיל את חובת המכרז על עירייה : "לא תתקשר עירייה בחוזה להעברת מקרקעין או טובין, להזמנת טובין או לביצוע עבודה אלא על פי מכרז פומבי." סעיף 198 לפקודה זו קובע, כי השר רשאי לקבוע בתקנות סוגים של חוזים בהם רשאית עירייה להתקשר ללא מכרז פומבי או ללא מכרז בכלל. ואמנם, פרסם השר את התקנות הנ"ל, שתקנה 1 שלהן מונה את סוגי החוזים שבהם רשאית עירייה להתקשר ללא מכרז בכלל, וביניהם כלשון סעיף-קטן 2 : "חוזה להעברת מקרקעין של העירייה אם ..... (ה) המקרקעין מועברים במסגרת חליפין של מקרקעין ." האם המקרקעין שבפנינו הינם מקרקעין המועברים במסגרת חליפין של קרקע בשל פינוי? אם כן, מדוע לא ניתן היה במועד הרלוונטי, 1986, עת נכרת הסכם השכירות הראשון, להעלות על הכתב את ההבטחה השלטונית שניתנה לה"ה דבוש ז"ל. ברי כי מר אלי לנדאוי היה מודע לכך שמבחינה משפטית הבטחתו אינה ניתנת לעיגון בכתב, שכן הדבר מנוגד לעצה משפטית שניתנה לו על ידי יועציו המשפטיים, מר אלי לנדאוי אישר כי לא ניתן היה לחתום עם ה"ה דבוש ז"ל על הסכם שכירות ארוך מזה שהוסכם בשל מניעה חוקית. לא הובררה לי המניעה החוקית הזו, בכל מקרה, על מנת לעקוף את המניעה החוקית ניתנה ההבטחה בעל פה. כלומר, בפנינו מצב בו נותן ההבטחה מודע לכך שקיימת מניעה חוקית לתתה. עוד עולה מתוך עדותו של מר אלי לנדאוי, כי הגב' גרמן, ראש העירייה החדשה, לא עודכנה באשר לאותה הבטחה, לדבריו הגב' גרמן לא הסכימה לקבל ממנו את העברת התפקיד באופן מסודר. לא נטען בפניי כי הואיל והמדובר במתן זכות במקרקעין חילופיים נוכח פינויים של ה"ה דבוש ז"ל הרי הענקת זכות השכירות פטורה ממכרז. אם כך, המדובר בהבטחה, שלכאורה נותנה היה מודע לכך שאינה חוקית, הינה מנוגדת לחוק חבות מכרזים ולהוראות פקודת העיריות, וסותרת הסכם בכתב שנעשה בין הצדדים. שינוי מצב לרעה; ה"ה דבוש ז"ל ויתרו על זכויות שהיו להם בקיוסק הישן, תמורת ההבטחה. הוכח בפניי כי לולא התחייבותו זו של ראש העירייה דאז מר אלי לנדאוי, לא היו ה"ה דבוש ז"ל מסכימים לפנות את הנכס שהוחזק על ידם, למרות שהמדובר בנכס שהוחזק על ידם, לכאורה לטענת התובעת גם אז שלא כדין. כלומר, ה"ה דבוש ז"ל, סמכו על הבטחתו של מר אלי לנדאוי, בהיותו ראש עיר מכהן, על פיה למרות שהם מסכימים לפינויים מהקיוסק הישן, וחותמים על הסכם שכירות מוגבל בזמן, הרי בסוף התקופה ייחתם עימם הסכם שכירות חדש. כעת עותר הנתבע כי ביהמ"ש יחייב את התובעת לקיים את שהובטח להוריו. טעם מר עולה מתיק זה. ה"ה דבוש ז"ל, החזיקו בנכס עשרות בשנים. פינו אותו בהסכם. הובטח להם כי הנכס נשוא דיוננו יוחזק על ידם שנים רבות לאחר שתסתיים תקופת השכירות, כעת נדרשים הנתבעים לפנותו, בשל סירובה של התובעת לקיים את שהובטח על ידי ראש העירייה הקודם. ב"כ הנתבע טען בלהט רב כי המדובר בהתנכלות. אינני סבורה כך. מצב עניינים זה של מתן הבטחות על מנת לעקוף מניעות חוקיות, הימנעות מקיומו של מכרז, הבטחה שאינה מוגבלת בזמן כלשהו, אין לה מועד תפוגה, מצב כזה אינו בבחינת מינהל תקין, ורק סביר בעיני כי התובעת באמצעות ראש העירייה המכהנת, תבקש להסדיר את זכויותיהם וישיבתם של שוכרי הנכסים של התובעת. הסדרת מערכות יחסיים עם בעלי זכויות כלשהם, הינם בבחינת אינטרס ראשון במעלה של התובעת, אשר אינה יכולה לקבל כי הסכמים הנעשים בכתב, מובאים בפני מועצת העיר לאישור, התובעת פועלת על פיהם, יתבררו ככאלה שאינם משקפים את ההסכמות המבוטאות בהם. מנהל תקין מחייב כי פעולותיה של התובעת יהיו גלויות לעיני כל, כיצד הדבר אפשרי, אם ההסכמים בכתב הגלויים לעין הציבור אינם מבטאים את שהוסכם? לפיכך, אינני מקבלת כי המדובר בהתנכלות או התעמרות מצידה של ראש העירייה המכהנת, הגב' גרמן, אלא שנוצר מצב בלתי נסבל. מצד אחד, התובעת ככל גוף מנהלי הנותן שירותים לציבור חייבת להסדיר את מערכות היחסיים באופן משפטי כך שזכויות הצדדים תהינה ברורות, ובמיוחד תקופת השכירות ומיצוי זכויותיהם של הנתבעים יהיו מוגבלים במועד עתידי כלשהו, מאידך, ה"ה דבוש ז"ל, הסתמכו על ההבטחה שניתנה להם על ידי מר אלי לנדאוי, כופפו ראשם מלפניו, ופינו את הקיוסק הישן מתוך הבנה כי מהמסעדה החדשה, הנכס נשוא דיוננו, הם לא יפונו, וימשיכו לשהות בו עד קץ כל הדורות. במקרה שבפניי, ברי כי ה"ה דבוש ז"ל שינו מצבם לרעה, במובן זה שפינו את הנכס. לא קבעתי ולא הובאו כל ממצאים כאלה בפניי, הנוגעים לשאלה אחרת, האם זכות השכירות שהוענקה להם למשך 10 שנים, על פי התמורה המפורטת בהסכם, (בלא תמורה בשנה הראשונה, בתמורת תשלום דמי שכירות של 4,000 דולר לשנים השנייה, השלישית והרביעית, 6,000 דולר לשנה ביחס לשנה החמישית עד השביעית, 8,000 דולר ביחס לשנות השכירות השמינית והתשיעית והעשירית), אינה מהווה הטבה, כזו שמאזנת את הזכות שהייתה קיימת להם עובר לחתימת הסכם השכירות. כלומר, לא הובאה בפני כל ראייה לעניין שווי השכירות במועד החתימה על הסכם השכירות, בשנת 1986, ואילך. בהסכם השכירות הראשון נקבעו דמי השכירות כמפורט לעיל, ולא ידוע לביהמ"ש האם סכומים זה משקפים את מלוא שווי דמי השכירות הראויים במועד הרלוונטיים או שמא גלומות בהם הטבה לה"ה דבוש ז"ל. ביהמ"ש העליון בחן את סוגיית ההבטחה השלטונית ואת התנגשות האינטרסים, הפרטי למול הציבורי, ואף היה ער למצב לחוסר הצדק שיכול וייווצר כתוצאה מחזרה מהבטחה כזו, בע"א 6996/97 - חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי . פ"ד נג(4) 117 ,עמ' 122-123 וקבע: "אכן, כאשר צד אחד הציג מצג מסוים - לרבות הבטחה - בפני צד אחר, והצד שכלפיו הוצג המצג הסתמך עליו בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו. ראו, למשל, רע"א 4928/92 עזרא ואח' נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(94 (5, בע' 100. אלא שהחלתו של השתק כנגד רשויות מנהליות מעוררת קשיים מיוחדים, וזאת בשל החשש כי השתקת רשויות כאלה תאפשר את הפרתן של נורמות המשפט המנהלי, שלהן אופי כופה (קוגנטי) והן אינן ניתנות להתניה. עמד על כך השופט יצחק כהן בע"א 831/76 לוי נ' פקיד השומה, חיפה, פ"ד לב(421 (1 (להלן: ע"א לוי ), בע' 435-434: הנימוק העיקרי נגד קבלת טענת השתק הוא - שקבלתה עלולה להרוס את העיקרון, שאין תוקף למעשה הרשות שהוא מחוץ לסמכותה ולאפשר לרשות להרחיב את סמכויותיה מעבר למה שהותר לה על-פי החוק... מאידך קשה להשלים עם מצב, שאזרח הסומך בתום-לב על הבטחת הרשות יהיה ניזוק ללא כל אפשרות לקבל סעד מבית-המשפט. בהמשך פס"ד זה קובע ביהמ"ש העליון כי על ביהמ"ש הדן במצב כגון דא ..."יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרסים של הפרט שהסתמך בתום-לב ובסבירות על מצג של רשות מנהלית..., אלא בית-המשפט בכל מקרה ומקרה שוקל מצד אחד את האינטרס הציבורי שבמניעת הטענה ומצד שני את העוול שנגרם לפרט, אשר סמך על המצג של הרשות, ובית-המשפט רשאי לפסוק נגד הרשות אם לפי הצדק והיושר יש לקבל את הטענה." במצב עניינים זה על ביהמ"ש לערוך את האיזון בין זכויות הצדדים וטענותיהם. ה"ה דבוש ז"ל, שינו מצבם בהסתמך על הבטחה, הבטחה אשר כעת התובעת מבקשת לסגת ממנה. האם התובעת הוכיחה כי קיים טעם המצדיק נסיגה מהבטחה זו? התובעת טוענת כי ההבטחה הנטענת מנוגדת לחוק חובת מכרזים, ולפקודת העיריות. עוד טוענת התובעת כי הבטחה כזו נוגדת את עקרון השוויון והינה מנוגדת לאינטרס הציבורי. הנתבע טוען כי מנגנון השמאות שנקבע בין הצדדים, מאיין את הטענה כי האינטרס הכלכלי הציבורי נפגע. ב"כ הנתבע הפנה לפס"ד המושכל של כב' השופטת אחיטוב הדן בנושא הבטחה שלטונית וכך נאמר על ידי ביהמ"ש: ה"פ 888/02 באשרי אליהו ואחרים נגד מינהל מקרקעי ישראל: "כך ראוי לעשות במקרה שלפנינו. אין להסכים עם מצב בו המבקשים, אנשים מן היישוב, שוויתרו על החזקתם במקרקעין שברשותם למול תמורה הוגנת, לא יזכו לקבל תמורה זו. המקרקעין הועברו מהמבקשים למשיב בעקבות מצג שגרם למבקשים - ואף לח"כ כבל (!), על אף ניסיונו המקצועי העשיר - להאמין בקיומן של הסכמות בין הצדדים, שיש להן תוקף מחייב, ואשר יכובדו על ידי המשיב. הסכמות אשר עיגונן בכתב נתפס כ"סוף הטוב" לעניינם של המבקשים אצל המשיב." האם גם כך ראוי לפעול במקרה שבפני? דומני כי התשובה בהכרח חייבת להיות שלילית. בעוד שבמקרה שעמד בפני כב' השופטת אחיטוב המדובר היה בהקצאת קרקע מסוימת, בפני המדובר בהבטחה להסכם שכירות שאין לו סוף. כב' השופטת אחיטוב קובעת בפסק דינה הנ"ל כי לא יתכן שאדם מן הישוב שויתר על חזקה במקרקעין למול תמורה הוגנת לא יזכה לקבל תמורה זו. האם מתן זכות שכירות לתקופה בת עשר שנים בדמי שכירות כפי שנקבעו אינה תמורה הוגנת? האם תמורה הוגנת משמעותה כי ה"ה דבוש ז"ל יזכו לקבל נכס המצוי בחוף ים לחזקתם לתקופה שאינה ידועה? אינה מוגדרת בזמן? ויותר מכך, גם חכירה לדורות מוקצבת בזמן כלשהו - בדר"כ 49 שנים, האם ניתן לקבל הבטחה היוצרת זכות שהינה מעבר לחכירה לדורות, ללא שזכות כזו מעוגנת בכתב, מוקנית במכרז? לדעתי אין לי צורך להכריע בשאלות הנ"ל הן משום שהצדדים לא העלו אותם באופן מפרש, והן משום שההבדלים המכריעים מבחינתי בין פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת אחיטוב והמקרה שבפניי, הינם כי, ההבטחה שניתנה אינה מוגבלת בזמן כלשהו, והמדובר בנכס המצוי בחוף ים. ייתכן שלו היה מדובר בנכס מקרקעין המצוי במקום אחר, וביחס להבטחה מגבילה את זכותם של ה"ה דבוש ז"ל להחזיק בנכס, מסקנותיי היו אחרות. יחד עם זאת, באיזון בין זכויותיהם של הצדדים שבפניי, מצד אחד התובעת, המבקשת להסדיר באופן ברור את זכויותיהם של מחזיקי הנכסים בתחומה, לקבוע מועדים בהם ברור לצדדים מהו המועד בו הנכס חוזר לרשותה של התובעת, לקבוע מנגנון בר פיקוח על השכרתו, והכל כפי חובותיה על פי דין, למול ה"ה דבוש ז"ל, אשר ויתרו על טענה לזכות חזקה, סמכו על הבטחותיו של ראש העירייה דאז, מר אלי לנדאוי, וכעת הם מוצאים עצמם בפני שלטון חדש "שלא ידע את יוסף", למול התנגשות אינטרסים זו עלי בהכרח להעדיף את זכויותיה של התובעת שכן זכויותיה מגלמות את זכויותיו של הציבור. יתר על כן, בקשת הנתבע מהותה מתן אישור למנהל בלתי תקין, והנצחתו. בין הפרט לכלל במקרה שבפניי יש להעדיף את הכלל, למרות הצער שייגרם לנתבעים, הנזק שנגרם להם, ויתכן העוול שנעשה להם. אם היה מדובר בהבטחה שהייתה מעניקה לה"ה דבוש ז"ל זכות שכירות, אפילו ארוכה אך מוגדרת בזמן, ולולא היה מדובר בחוף ים ייתכן ומסקנתי הייתה אחרת. מה הנפקות של היות המסעדה בחוף הים? בעניין זה, לכאורה אין כל רבותא, שהרי, כבר ראינו כי על פי הסכם ההרשאה, התובעת רשאית להקים מסעדה, המסעדה הוקמה בהסכמת התובעת, ועל פי היתר כדין, ולכן לכאורה גם אם לא הנתבעים הם שיחזיקו בנכס, נשוא דיוננו, צד שלישי אחר יחזיק בו. אלא שהוברר, כי כנגד הנתבע הוגשו כתבי אישום, בין היתר בשל בנייה ללא היתר, והקמת קיוסק במרכז החוף. למעשה הנתבע תפס חזקה לא רק במסעדה, אלא גם בחוף הים הסמוך לה, העמיד בו שולחנות וכסאות, הקים קיוסק נוסף, הקים במות לאירוע קיץ, וכל זאת ללא שהדברים הוסדרו בהסכמת התובעת, ועל פי הוראותיה, כפי שהדבר נעשה בחופים אחרים בעת שמפורסם מכרז. כלומר, מעבר למסעדה עצמה, עסקינן בהתפרסות החזקותיו של התובע מעבר לגבולות המסעדה, ולתוך חוף הים, ללא הסכמת התובעת ובניגוד להסכם השכירות, (ראה עדותו של מר לנדאוי: "ניתנה להם הבטחה, אני מדבר על הנכס המקורי, כשאני אומר המבנה המקורי אני מתכוון למבנה שנבנה על ידי מר תמן ז"ל במקום החדש.", פרוטוקול מיום 6.7.05 עמוד 29 שורות 17-18). מכל הנימוקים לעיל אני קובעת כי למרות שהוכח כי ניתנה לה"ה דבוש ז"ל הבטחה, על פיה ייחתם עימם הסכם שכירות מתחדש לאחר סיומו של הסכם השכירות הקיים, אין לקבל את בקשתם ולכפות על התובעת לקיים את ההבטחה השלטונית שניתנה. לפיכך, הטענה כי יש לדחות את תביעת הפינוי מחמת הבטחה שלטונית נדחית. טענה אחרת של הנתבע הייתה כי הוריו והוא הינם ברי רשות: מה מקור זכות זו? הנתבע סתם ולא פרש. העובדה כי מקור פרנסת הנתבע הינה מהמסעדה שבנכס אינה מקימה זכות של בר רשות במקרקעין הגוברת על הוראותיו של הסכם השכירות. מה גם שמהותה של זכות מעין זו, היינו זכותו של בר רשות הינה כי ניתנה לו רשות. בענייננו, הרשות ניתנה במסגרת הסכם שכירות, שהסתיים. רשות אחרת לא ניתנה, נהפוך הוא, התובעת ביקשה כי הנתבע ייפנה את הנכס לאחר תום תקופת השכירות, לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבע בעניין זה. לאור כל האמור לעיל, הרי התובעת הוכיחה את תביעתה ועל הנתבע לפנות את הנכס. שאלת הפיצויים; במקרה שבפניי לא עתר הנתבע לקבלת פיצויים כנגד פינויו או כתנאי לו. לכל אורך פסק דיני לעיל, התייחסתי להבטחה השלטונית שניתנה לה"ה דבוש ז"ל. הנתבע הינו בנם. לא דנתי , במכוון, בשאלה, האם ההבטחה השלטונית שניתנה לה"ה דבוש ז"ל, מחייבת את התובעת גם כלפי בנם של הנ"ל. התוצאה אליה הגעתי, על פיה גם אילו ה"ה דבוש ז"ל היו הם, הם הנתבעים שבפניי וביחס אליהם היה ניתן פסק דיני זה, עדיין אין מקום לאכוף על התובעת קיומה של ההבטחה השלטונית, כפי שפורט לעיל, מייתרת את הצורך להידרש לשאלה זו. יחד עם זאת, לשאלה זו קיימת חשיבות ביחס לזכות לקבלת פיצוי בגין ההבטחה השלטונית, אם קיימת. על מנת לבחון שאלה זו, יש להשיב על שאלות רבות, ביניהן, השאלה הנ"ל, האם הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים גילם בתוכו הטבה, ואם כן מה היה שוויה, ועוד עובדות רבות אחרות בכללן, עובדת קיומם של הליכים פליליים בגין בנייה בלתי חוקית, עובדת החזקת הנתבע בנכס ללא תשלום דמי שכירות, עובדת החזקת הנתבע בנכס במשך כמעט שש שנים מתום תקופת הסכם השכירות לרבות מימוש זכות סירוב ראשונה שניתנה, טענות להשקעות בנכס, פירוט שוויין, האם קיימת לנתבע זכות ביחס למוניטין של הנכס ועוד שאלות אשר על מנת להתייחס אליהן כדבעי ביהמ"ש צריך לשמוע ראיות, לקבל חוות דעת שמאי, והעיקר על הנתבע להעלותן בפניי. משלא נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי יש לפצות את הנתבע הרי בדומה לפסיקתו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 2665/98 אינני בוחנת סוגיה זו תוך שמירה על זכויות הצדדים במידה וסוגיה כזו תעלה בעתיד. סיכום: קבעתי כי הנתבע אינו דייר מוגן, וכי הוריו של הנתבע ה"ה דבוש ז"ל לא היו דיירים מוגנים בנכס. קבעתי כי לה"ה דבוש ז"ל נינתה הבטחה שלטונית על ידי ראש העיר לשעבר מר אלי לנדאוי, הבטחה שעל פיה יושכר הנכס לה"ה דבוש ז"ל גם לאחר תום תקופת השכירות על פי ההסכם. קבעתי כי אין לאכוף על התובעת לקיים את ההבטחה השלטונית. קבעתי כי הנתבע אינו בר רשות בנכס. קבעתי כי הואיל ושאלת הפיצויים לא הועלתה בפניי אינני דנה בה. מכל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבע לפנות את הנכס נשוא דיוננו, ויש לקבל את התביעה. לפיכך, ניתן פס"ד כמבוקש כנגד כל הנתבעים. לעניין מועד הפינוי. ב"כ התובעת עתר להורות כי הפינוי יבוצע לאלתר. נוכח האמור לעיל, בעניין הבטחה שלטונית, והואיל ומדובר בניהול עסק אשר לשם פינויו יש צורך בהיערכות, אני סבורה כי אין להורות על פינוי לאלתר. לפיכך ניתנת לנתבע ארכה לבצע את הפינוי עד ולא יאוחר מיום 31.12.06. ביחס להוצאות, לאור האמור בפסק דיני לעיל, המסקנות והתוצאות אליהן הגעתי אינני עושה צו להוצאות. מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים. חוזה שכירותחוזהשכירותזכות הסירוב