לפניי תביעה חוזית הנוגעת להפרת הוראות תקנון חברה. בתמצית נטען כי הסכמים לרכישת מניות בחברה נעשו ללא האישורים המתאימים ובניגוד לתקנון החברה. התובעות טענו גם טענות בדבר קיפוח המיעוט - אולם גם טענות אלה נגעו להפרת הוראות התקנון. החברה, BPATH ltd (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית, שנוסדה בשנת 1996 על ידי ארז כוכבא ודוד שניידר. כוכבא ושניידר היו גם בעלי מניות בחברה. בשנת 2000 התפטר כוכבא מתפקידיו הרשמיים בחברה ונותר על תקן בעל מניות בלבד, באמצעות החברות ארז כוכבא אחזקות (1999) בע"מ ואידאה סירקל, שהן התובעות בתביעה דנא (להלן: "התובעות"). במהלך השנים 2000 - 2007 בוצעו מספר עסקאות לרכישת מניות בחברה. כוכבא מלין כנגד אותן עסקאות. לטענתו, העסקאות נעשו בניגוד לתקנון החברה, אשר מעגן זכות סירוב ראשונה לבעלי מניות בעסקאות לרכישת מניות בחברה. כוכבא טוען כי לא נשלחה לו הודעה כדין בדבר עסקאות אלו וכי לא ניתנה לו האפשרות לממש את זכותו. הנתבעות, מלבד החברה, הן קי וסטינג בע"מ (להלן: "קי וסטינג") וסידב מעגלים מודפסים בע"מ (להלן: "סידב") שמאז שינתה את שמה ל"משאבי טבע הולדינגס בע"מ" - החברות הרוכשות בעסקאות מושא התביעה; ומניקס אחזקות בע"מ (להלן: "מניקס") - בידיה נמצאות כיום המניות שנרכשו על ידי סידב באחת העסקאות מושא התביעה (להלן: "הנתבעות"). יצוין שבעלי המניות בקי וסטינג הם ארבעה מעובדי החברה - מוני שבתאי, תומר סביליה, שגיא טל ושחר יעקבי. לפי הנתבעות, כוכבא הוביל את החברה לעברי פי פחת ולאחר מכן נטש אותה כאשר היא חדלת פירעון וכעת הוא מנסה למקסם את התמורה עבור מניותיו בחוסר תום לב. בזמן שהחברה הייתה במצוקה, החליטו בעלי מניות ועובדים בחברה להשקיע בה ולרכוש ממניותיה על מנת לחלץ אותה מהמצב אליו נקלעה. הנתבעות טוענות כי כוכבא ידע על העסקאות בזמן אמת ועל כן עילת התביעה בגין חלק מהן התיישנה. לגבי שאר העסקאות, טוענות הנתבעות כי מרגע שהפכה קי וסטינג לבעלת מניות בחברה, רכישת מניות על ידה לא כפופה עוד למתן זכות סירוב ראשונה לשאר בעלי המניות, על פי תקנון החברה. 6. הצדדים בתביעה זו ניהלו ומנהלים שלושה הליכים נוספים שנוגעים, בעקיפין ובמישרין, לעניין זה. אודותיהם ארחיב בהמשך. העובדות הרלוונטיות 7. כוכבא, שמחזיק במניות החברה באמצעות התובעות ייסד את החברה תוך השקעה כספית ראשונה של שניידר, יו"ר דירקטוריון החברה, באמצעות סידב. כך שבעת הקמתה החזיקו במניות החברה שניידר באמצעות סידב, וכוכבא באמצעות התובעות. כוכבא עצמו לא השקיע כספים בהקמת החברה. במהלך השנים 2000-1998 השקיעו קרנות השקעות שונות בחברה, במספר סבבי השקעה, סכומים שהצטברו לכ-14 מיליון דולר. סבב ההשקעות האחרון בחברה נערך בחודש פברואר 2000 (round E). לאחר סבב השקעות זה מצבת ההחזקות בחברה כללה גם קרנות הון סיכון שונות. בנוסף, במסגרת סבב זה נערך תקנון החברה. ההחזקות הרלוונטיות לענייננו, לאחר סבב ההשקעות, הן: הון מונפק ונפרע: כוכבא - 21.24%; סידב - 21.24%; ניורון - 23.02%; אקליפטוס - 8.70%; ויסקונטי - 11.87%; אגרוקווסט - 2.17%. בדילול מלא: כוכבא - 12.25%; סידב - 12.25%; ניורון - 13.28%; אקליפטוס - 6.04%; ויסקונטי - 8.28%; אגרוקווסט - 2.90%; WPG - 3.03%. 8. לאחר מכן, במהלך שנת 2000, בעקבות "התפוצצות בועת ההיי טק", מצבה הפיננסי של החברה הידרדר. בחודש אוגוסט 2000 התפטר כוכבא מתפקידיו בחברה, דירקטור ומנהל טכנולוגי. כוכבא ניתק קשר עם גורמי החברה אך המשיך להחזיק במניותיה. 9. ביום 31.10.2000 נחתם הסכם למתן הלוואות בעלים, המירות למניות, לחברה. זאת על ידי חמישה מבעלי מניותיה. ההלוואות היו בסך כולל של מיליון דולר. כוכבא סירב לקחת חלק במהלך ולמעשה תמך בפירוק החברה. חודשים מספר לאחר מכן, בחודש פברואר 2001, הוחלט על הלוואות נוספות בסך של 75,000 דולר על ידי שלושה מאותם בעלי מניות. סה"כ חלוקת הלוואות הבעלים הייתה כך: סידב - 125,000 דולר; ניורון - 420,000 דולר; אקליפטוס - 172,000 דולר; ויסקונטי - 272,000 דולר; אגרוקווסט - 86,000 דולר. 10. בחודש ספטמבר 2001 נחתם הסכם בין בעלי המניות המלווים לבין עובדי החברה. במסגרת הסכם זה נקבע בין היתר כי תינתן אופציה לרכישת 30% ממניות החברה לעובדיה. 11. הקשר של כוכבא עם החברה חודש בשנת 2007, בפנייה מצד שניידר ובסמוך לאחר מכן על ידי מוני שבתאי, סמנכ"ל כספים ודירקטור בחברה ובעל מניות מהותי בקי וסטינג, בהן בחנו השניים אפשרות לרכוש את החזקותיו של כוכבא בחברה. בתווך זמנים זה, או ליתר דיוק בין מאי 2001 לבין פברואר 2006, התבצעו ארבע עסקאות אשר לגביהן מלין כוכבא: א. מאי 2001 - רכישת מניות החברה מ-WPG על ידי סידב (להלן: "עסקת WPG") הנתבעת 2, מניקס, אף היא בבעלות שניידר, היא זו שלטענת הנתבעות מחזיקה כיום במניות שנרכשו במסגרת עסקה זו. ב. ספטמבר 2002 - רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מויסקונטי על ידי קי וסטניג (להלן: "עסקת ויסקונטי"). ג. נובמבר 2005 - רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מאקליפטוס על ידי קי וסטינג (להלן: "עסקת אקליפטוס"). ד. פברואר 2006 - רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מניורון על ידי קי וסטינג (להלן: "עסקת ניורון"). 12. ביסוד חידוש הקשר בין כוכבא לאורגני החברה עמדה עסקה למכירת מניות החברה שהוחזקו על ידי סידב לחברה בשם מניקס בע"מ שנשלטת על ידי שניידר (להלן: "עסקת מניקס"). כוכבא טען כי הוא זכאי לממש את זכות הסירוב הראשונה שלו. לאור עמידתם של כוכבא ובעלי מניות נוספים על זכותם למימוש זכות הסירוב הראשונה, עסקת מניקס בוטלה, ונערכה עסקה נוספת, במסגרתה רכש שניידר ישירות את מניות סידב בחברה. כנגד עסקה זאת הגיש כוכבא תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה שנדונה לפני כב' השופטת וילנר (להלן: "עניין מניקס"). במקביל להגשת התביעה הודיע כוכבא לחברה כי הוא מבקש למנות דירקטור מטעמו בחברה, בהתאם לתקנון החברה. החברה סירבה להכיר בזכות זו של כוכבא, מה שהוביל לפתיחת הליך משפטי נוסף בין כוכבא לחברה, שאף הוא נדון לפני כב' השופטת וילנר (להלן: "עניין הדירקטור"). 13. פסק הדין בעניין הדירקטור (ה"פ 18166-03-09 נוף נ' BAPTHE ltd. (24.5.2010)) - נפסק לטובת כוכבא, כי קיימת לו הזכות למנות דירקטור מטעמו בחברה. בתמצית נקבע כי הון המניות המינימאלי הנדרש לשם כך לפי התקנון הוא הון מניות בפועל ולא "בדילול מלא" כפי שטענו המשיבות שם. בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, ובהסכמת כב' השופטים ח' מלצר ונ' הנדל דחה את ערעור הנתבעות על פסק הדין בעניין הדירקטור ואישש את קביעותיו הנורמטיביות של בית המשפט המחוזי (ע"א 5340/10 הדירקטור מרק אבו נ' גיא נוף (21.1.2012)). 14. פסק הדין בעניין מניקס (ה"פ 11481-01-09 כוכבא נ' סידב מעגלים מודפסים בע"מ (30.8.2011)) הינו פסק דין שיש לו משמעות רבה בענייננו. השאלה העיקרית בפסק הדין, בדומה לענייננו, הייתה בנוגע לזכות הסירוב הראשונה של כוכבא ואגרוקווסט כבעלי מניות בחברה. בפסק הדין נקבע על ידי כב' השופטת וילנר כי זכות הסירוב הייתה שרירה וקיימת, אולם נמנעה מהתובעות. לכוכבא ואגרוקווסט הייתה קיימת זכות סירוב ראשונה ועל כן ביטול עסקת מניקס וביצוע עסקת שניידר תחתיה נעשו שלא כדין על מנת למנוע מהם לממש את זכותם על פי התקנון. כמו כן, נדחתה טענת הנתבעות כי מניקס, שבשליטתו של שניידר, אורגן החברה, אינה "צד שלישי" על פי התקנון. בנוסף נקבע כי, באותו עניין, זכות הסירוב חלה על העברת המניות וכן על העברת זכויות ההלוואה ההמירה. בשורה האחרונה, ניתנה האפשרות לבעלי המניות הזכאים לרכוש את המניות מושא העסקה בחברה, בהתאם לשיעור החזקותיהם. יצוין כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בעניין מניקס תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון. 15. החלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף - במסגרת ההליך דנן, הגישו הנתבעות בקשה לדחות על הסף את התביעה מטעמים של היעדר עילה, היעדר יריבות, התיישנות, שיהוי, חוסר תום לב והיות התביעה קנטרנית וטורדנית. בהחלטתי מיום 23.1.2012 קבעתי כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף משום שעל פני הדברים, לא נמצא ממש בטענות הנתבעות, ונדרש בירור עובדתי משמעותי על מנת להכריע בהן. 16. יש לציין כי בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כב' השופט זרקין, תלויה ועומדת תביעה של אגרוקווסט כנגד קי וסטינג, מניקס וסידב (ת"א 10052-07-09), בין היתר, בטענה כי לא ניתנה לאגרוקווסט זכות סירוב ראשונה בעסקאות אקליפטוס וניורון. טענות הצדדים טענות התובעות 17. לטענת התובעות, אף אחת מבין ארבעת העסקאות לעיל לא דווחה לכוכבא בעת עריכתה ולא נשלחו אליו הודעות העברה (transfer notice) כנדרש על פי תקנון החברה. לטענת התובעות, נודע לכוכבא על אותן עסקאות ועל דבר קיומן רק בעקבות שיחות שנערכו בינו לבין נציגי הנתבעות, שניידר ושבתאי (1.7.2007 ו-26.8.2007 בהתאמה). 18. באשר לעסקת WPG, טוענות התובעות כי הנתבעות לא העלו גרסה עובדתית סותרת לגרסתן לפיה לא נמסרה הודעה מעדכנת לכוכבא וכן לא הובאה עדותו של שניידר, יו"ר דירקטוריון החברה אשר רכש באמצעות סידב את מניות WPG. גם בנוגע לעסקאות אקליפטוס וניורון טוענות התובעות כי למעשה לא הועלתה גרסה עובדתית נגדית. 19. לטענת התובעות, על פי תקנון החברה, הודעת העברה צריכה להישלח בכתב לכל בעל מניות בחברה המחזיק מעל 3% מהון מניותיה, מה שמעניק לו זכות סירוב ראשונה. הודעה זו צריכה גם להיות מוצגת לדירקטוריון ומתויקת בתיקי החברה. כך, לפי התובעות, אם הודעה זו אכן הייתה נשלחת לפי הוראות התקנון, היא הייתה נמצאת על נקלה. לטענת התובעות, גם מעדותו של מר רוברט הארו, נציג ויסקונטי בתקופת ביצוע עסקת ויסקונטי ועֵד בהליך מטעם הנתבעות, עולה כי הוא אינו יודע למעשה אם הודעה כלשהי נשלחה אל כוכבא. ההודעות שציין הארו לא הוצגו בפני בית המשפט והארו לא ידע לומר שכוכבא נכלל ברשימת הנמענים להודעות אלו. 20. כמו כן טוענות התובעות כי בקשר לעסקת ויסקונטי זומנה אסיפה של המלווים בהלוואה ההמירה וישיבת דירקטוריון. כוכבא, שאינו דירקטור ולא השתתף בהלוואה ההמירה לא זומן לאותן ישיבות. אסיפת בעלי מניות כוללת לא נערכה, לטענת התובעות, בקשר לעסקת ויסקונטי. כך עולה הן מעדותו של הארו והן מהתשובות לשאלון שהופנה לנתבעות. 21. הארו נחקר אודות מכתב עליו הוא חתום בקשר לקיומה של אסיפת בעלי מניות. אולם עולה מעדותו, לפי התובעות, כי הוא אינו בטוח בעצם קיומה וכי הוא לא זוכר שראה מסמכים לגביה. התובעות טוענות כי לאור הפער בין המכתב לבין עדותו של הארו, ולאור שגיאות כתיב בשפה האנגלית שאינן אופייניות לעד, שדובר אנגלית כשפת אם, ברי כי לא מדובר במכתב שנערך על ידו אלא מכתב שהוכן לאחר הגשת התביעה על ידי הנתבעות עבור הארו. אי קיומה של האסיפה עולה גם מחקירתו הנגדית של שניידר בתביעה בעניין עסקת מניקס, ותמליל שיחתם של שניידר וכוכבא מיום 23.5.2008, שהוגש לבית המשפט. 22. התובעות טוענות כי אין להסיק מהעובדה שכוכבא לא לקח חלק בהלוואה ההמירה כי לא היה מממש את זכות הסירוב לעסקת ויסקונטי. לפי התובעות, מבחינת נתונים אובייקטים, עסקת ויסקונטי הייתה השקעה טובה לאין שיעור עבור הרוכש מההלוואה ההמירה או אפשרויות השקעה אחרות שקדמו לה. בנוסף, טוענות התובעות, בעת עריכת עסקת ויסקונטי מצב החברה היה טוב בהרבה מאשר בעת אפשרויות ההשקעה הקודמות. 23. לגבי טענת ההתיישנות טוענות התובעות כי בין כה וכה היא רלוונטית רק לעניין עסקאות WPG וויסקונטי, לגביהן נודע לכוכבא רק במחצית השנייה של 2007, כך שעל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), עילת התביעה בגין עסקאות אלו אף היא לא התיישנה. כמו כן טוענות התובעות כי בעל המניות אינו אמור לבצע בדיקות יזומות כי זכויותיו אינן מופרות - נטל זה הוא על החברה ואורגניה. עוד טוענות התובעות כי לא הייתה לכוכבא אפשרות סבירה לדעת על העסקאות על ידי פנייה לרשם החברות, באשר עסקת WPG דווחה לרשם החברות רק ביום 23.1.2006 ועסקת ויסקונטי דווחה לרשם החברות רק ביום 13.1.2005. זאת ועוד, התובעות טוענות שעסקאות WPG וויסקונטי מעולם לא אוזכרו בדוחות הכספיים של החברה. 24. התובעות טוענות כי כוכבא לא השתהה בהגשת התביעה, והחל בהליכים מרגע שנודע לו על העסקאות האמורות, במחצית השנייה של שנת 2007. אז פנה אל החברה ואל שאר הנתבעות על מנת לקבל לידיו מסמכים ומידע. בחודש נובמבר 2008 שלח כוכבא מכתב המפרט את טענותיו ודרישותיו בעניין העסקאות האמורות. כמו כן הגיש כוכבא שתי תביעות קודמות, שאחת מהן, בעניין עסקת מניקס העלתה שאלות שמרביתן רלוונטיות גם לתביעה דנן. לכן, לפי התובעות היה טעם רב בהמתנה לתוצאות ההליך בעניין מניקס כדי למנוע כפל דיונים או קביעות סותרות. התביעה דנן הוגשה כשלושה שבועות לאחר שניתן פסק דין בעניין מניקס. 25. כאמור התובעות שוללות את התזה לפיה רכישת מניות על ידי בעל מניות אינה כפופה לזכות סירוב ראשונה. לפיהן, סעיף 19.3.2 לתקנון מפרט בדקדקנות שלוש חלופות שמי שנמצא בגדרן, העברת המניות אליו אינה כפופה לזכות סירוב ראשונה. בסעיף זה לא מצויה חלופה העוסקת בבעל מניות קיים. עוד טוענות התובעות כי טענת הנתבעות לפיה התקנון מעניק זכות סירוב בהעברה ל"צדדים שלשיים" (third parties) ובעל מניות אינו "צד שלישי" לעניין זה, אינה מחזיקה מים. לטענת התובעות המונח "צדדים שלשיים" הינו היגד תאורטי-סתמי שאינו מייחס תכונות כלשהן לקונה הפוטנציאלי ואינו מגביל את תחולת הסעיף לקונה שכבר מחזיק במניות. לטענת התובעות, בהינתן סעיף ספציפי שמסייג את זכות הסירוב, פרשנות הנתבעות אינה מתקבלת על הדעת. 26. נטען, כי גם מבחינה מהותית, שינוי הפרופורציה בהחזקות בין בעלי המניות טומן סיכון לפגיעה במעמדו של בעל מניות ובשווי החזקותיו בחברה. על כן זכות סירוב במקרה כזה היא דבר מתבקש ואין היגיון בהחרגתה. התובעות גם מפנות לפסק הדין בעניין מניקס, בו קבע בית המשפט כי מכירת מניות לאורגן בחברה, כדוגמת יו"ר דירקטוריון, לא נכללה בין החריגים המנויים בסעיף 19.3.2 לתקנון ועל כן אף היא כפופה לזכות סירוב ראשונה. גם באופן מעשי, כאשר עמדה על הפרק עסקה לרכישת מניות אגרוקווסט על ידי קי וסטינג - היינו, מבעל מניות אחד לאחר - הבהירו שניידר ושבתאי לנציגי אגרוקווסט בהודעת דוא"ל מיום 21.7.2008 כי הרכישה, אם תצא לפועל, תהייה כפופה לזכות סירוב ראשונה (ת/30). 27. התובעות טוענות כי זכות הסירוב הראשונה חלה על העסקה בכללותה. היינו, הן על רכישת המניות והן על רכישת זכות ההלוואה ההמירה. כך גם נקבע, על פי התובעות, בפסק הדין בעניין מניקס. טענות הנתבעות 28. לטענת הנתבעות, כוכבא, שהיה הרוח החיה בחברה, הביא לקריסתה ונטש אותה כ"ספינה טובעת". כך, החלטת בעלי המניות להעניק את ההלוואה ההמירה נעשתה כמאמץ להציל את החברה ולמנוע את קריסתה. כוכבא, לטענת הנתבעות, התנגד למתן ההלוואה על אף שהיה מודע למצבה הקשה של החברה. 29. לטענת הנתבעות כוכבא מעולם לא השקיע את כספו האישי בחברה. מיד לאחר נטישת החברה, הוא הפר את התחייבויותיו כבעל מניות ודירקטור, שכר עובדים של החברה והשתמש ברעיונותיה ובסודותיה המסחריים. רק לאחר שהחברה התאוששה והחלה לגלות ניצני רווח, חזר כוכבא להתעניין בה. זאת כאשר תכליתו המוצהרת היא מכירת מניותיו בחברה לקי וסטינג, בתמורה שעולה בהרבה על שוויין האמיתי. 30. הנתבעות טוענות שהתביעה, ביחס לעסקת ויסקונטי, שלגביה עיקר המחלוקת, התיישנה. ככל שטוענות התובעות לחריג לכלל ההתיישנות לפיו כוכבא לא היה מודע לאורך תקופת ההתיישנות לעילת התביעה, הרי שהנטל להוכיח זאת נמצא על כתפיו. נטל זה, לטענת הנתבעות, לא הורם כלל ועיקר. 31. לטענת הנתבעות, מעדותו של הארו עולה כי כוכבא כיזב בטענתו כי לא ידע על עסקת ויסקונטי במועד כריתתה. שכן הארו, שעה שניסה למכור את מניות החברה שבידי ויסקונטי שיגר הודעה על מתן זכות סירוב ראשונה לכל בעלי המניות בחברה, לרבות כוכבא. 32. הנתבעות טוענות כי כוכבא, לטענתן "גורו מחשבים", יכול היה וצריך היה לבדוק, על פי דיני ההתיישנות, אם קי וסטינג רכשה מניות בחברה. 33. בכל מקרה, טוענות הנתבעות, כוכבא השתהה שלא כדין בהגשת התביעה. כוכבא ידע על רכישת המניות ביום 1.7.2007, אולם הגיש את התביעה דנן רק ארבע שנים לאחר מכן, ביום 21.9.2011. לטענת הנתבעות, שיהוי ניכר זה יוצר לכוכבא מניעות והשתק. 34. הנתבעות טוענות כי כוכבא היה צריך לצרף לתביעה גם את קרנות ההון שמכרו את מניותיהן בחברה ולא רק את הרוכשות. לפי הנתבעות, המוכרות הן הצד הנכון להליך זה. 35. לפי הנתבעות, מלשון תקנון החברה עולה כי זכות הסירוב הראשונה לא ניתנת במקרים בהם בעל מניות אחד מוכר מניות לבעל מניות אחר. כמו כן, בניגוד לטענות התובעות בעניין זה, הנתבעות מפרשות את פסק הדין בעניין מניקס כך שלפי הקביעה שם, בעל מניות או אורגן של החברה אינו "צד שלישי" לעניין הוראת התקנון. 36. לטענת הנתבעות כוכבא ממילא לא היה מנצל את זכות הסירוב הראשונה שלו. כוכבא מעולם לא השקיע את כספו שלו בחברה ומצב זה אינו שונה. כשם שכוכבא בחר לא להשתתף בהלוואה ההמירה, שהייתה מקנה לו מניות במחיר נמוך פי עשרה, לטענת הנתבעות, מהתמורה שנדרשה בעסקת ויסקונטי, כך לא היה מנצל את זכותו ורוכש מניות במסגרת עסקה זו. הנתבעות טוענות כי כוכבא הסתיר בטענותיו את העובדה כי ויתר על השתתפות בהלוואה ההמירה משנת 2001. זאת, לפי הנתבעות, בשל שעובדה זו מוכיחה שלא היה מממש את זכות הסירוב בעסקת ויסקונטי. כך גם לגבי עסקת WPG, טוענות הנתבעות כי כוכבא ויתר באותה שנה בה התבצעה העסקה, 2001, על אפשרות השקעה רווחית יותר. 37. הנתבעות טוענות כי זכות סירוב ראשונה רלוונטית רק לעניין מכירת המניות ולא לעניין מכירת זכויות ההלוואה ההמירה. לפי הנתבעות, הקביעות בפסק הדין בעניין מניקס אינן רלוונטיות לענייננו ואין להקיש מהן. שכן, בעניין שנדון שם הוצעה לכוכבא, כמו גם לשאר בעלי המניות, מתוך טעות, הצעה לרכישת מניות והלוואות כמקשה אחת. 38. כוכבא מעולם לא הלווה כספים לחברה והוא אינו צד להסכם בין המלווים. לפי סעיף 15 להסכם זה לא ניתן להמחות, למכור או להעביר הלוואות למי שאינו מלווה, זאת ללא הסכמת כל המלווים. כמו כן סעיף 19.3.1 קובע מפורשות שזכות הסירוב חלה אך ורק על מניות ולא על הלוואות. בנוסף, מפנות הנתבעות לעדותו של כוכבא בה הוא אינו זוכר שעתר לביטול פירעון או המחאה של ההלוואות. 39. לבסוף טוענות הנתבעות כי כוכבא חסר תום לב ועל כן אין להעניק לו כל סעד. דיון והכרעה 40. עסקינן בסכסוך עמוק וגדוש הליכים משפטיים בין בעלי מניות בחברה פרטית. השאלות הדורשות מענה במסגרת הליך זה הן: ראשית, האם הנתבעות הן הצד הנכון להליך זה, או שמא היה על התובעות לתבוע את הקרנות שמכרו את מניותיהן בחברה, ולא את אלו שרכשו אותן; שנית, האם עילת התביעה בגין עסקאות WPG וויסקונטי התיישנה. לשם מתן תשובה לשאלה זו יהיה צורך לבחון האם כוכבא ידע או היה צריך לדעת על העסקאות בזמן אמת; שלישית, האם הייתה קיימת לכוכבא זכות סירוב ראשונה על פי תקנון החברה בתקופה בה התבצעו העסקאות הנזכרות בתביעה; רביעית, האם על פי תקנון החברה, הייתה מוקנית זכות הסירוב הראשונה גם בעסקה בה בעל מניות רוכש מניות מבעל מניות אחר. במילים אחרות, האם בעל מניות רוכש הוא "צד שלישי" לפי התקנון. שאלה זו רלוונטית בעיקר בנוגע לעסקאות אקליפטוס וניורון במידה שהעילה כנגד עסקת ויסקונטי התיישנה ובנוגע לעסקת WPG במידה שהעילה כנגדה טרם התיישנה; חמישית, האם זכות הסירוב הראשונה רלוונטית גם להעברת זכויות הנובעות מההלוואה ההמירה. 41. טענת סף שהעלו הנתבעות הייתה שהנתבעות הנכונות במקרה זה הן הקרנות שמכרו את מניותיהן - שהרי הן אלו שלמעשה כפופות לתקנון החברה ועל כתפיהן הוטל לקיים את הוראותיו. טענה זו הועלתה גם במסגרת הבקשה לדחייה על הסף כטענה של היעדר יריבות ונדחתה שם לגופה (החלטה מיום 23.1.2012, בעמ' 10): "לטעמי, ככל שסבורות המבקשות [הנתבעות - ח' כ'] כי האחריות לעוולה איננה נופלת על כתפיהן, הרי שעליהן לשלוח הודעת צד ג' לצדדים שלדעתן, ככל שתתקבל התביעה, ראוי להיפרע מהם, על פי תקנה 216 לתקסד"א. בכך יש גם משום חיסכון בזמן, וריכוז כלל הצדדים אשר יש בידם כדי לסייע לאמת לצאת לאור" הנתבעות לא פעלו כמתואר לעיל ולא שלחו הודעת צד ג' לקרנות שמכרו את מניותיהן. אינני נכנס לשיקולי הנתבעות בעניין זה, אולם בטרם ניגש לדיון בגופו של התיק, יובהר כי טענת סף זו נדחית. זכות הסירוב הראשונה 42. עוד לפני שנתייחס לשאלת ההתיישנות, מצאתי לנכון להתייחס באופן כללי לאותה זכות סירוב ראשונה, אשר בנוגע אליה חלוקים הצדדים. 43. תקנון החברה מורה כדלקמן: "19.3.1 rights of first refusal Without derogating from the provisions of articles 19.1 and 19.2, the following provision shall govern all transfers of shares in the company: 19.3.1.1 if at any time any shareholder proposes to transfer all or any of it shares to one or more third parties pursuant to an understanding with such third parties… then such shareholder… shall give each shareholder holding at least three percent of the issued and outstanding ordinary shares… a written notice of its intention to make the transfer. 19.3.1.2 each major shareholder shall have an option for a period of fourteen (14) business days from its receipt of the transfer notice to elect to purchase, at the same price and subject to the same material terms and conditions as described in the transfer notice, either (i) all of the offered shares or (ii) its respective pro rata shares of the offered shares." 44. כך, לכוכבא, מכוח היותו בעל מניות של יותר מ-3%, הייתה קיימת זכות סירוב ראשונה בנוגע לעסקאות ויסקונטי ו-WPG. כאמור בתקנון, לבעל מניות הזכות להצטרף לעסקה למכירת מניות החברה (כאמור שאלה שבמחלוקת היא האם עסקה בין בעלי מניות מקנה זכות סירוב - אכריע בשאלה זו בהמשך). לבעל המניות עומדות שתי אפשרויות לממש את זכותו: האחת, לרכוש את כל המניות המוצעות במסגרת העסקה (acceptance in full); השנייה, לרכוש את המניות המוצעות לפי חלקו היחסי במניות החברה (pro-rata acceptance). 45. הנתבעות, כאמור, טוענות בעניין זה כי לא היה מקום לאפשר לכוכבא לנצל את זכות הסירוב הראשונה שהרי ממילא, בהסתמך על פעולותיו עובר לעסקאות מושא התביעה, לא היה מממש זכות זו. כאמור, זכות הסירוב הראשונה מעוגנת בתקנון החברה. התקנון, כידוע, הוא חוזה בין בעלי המניות לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין החברה (סעיף 17(א) לחוק החברות התשנ"ט-1999; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות פ"ד מה(4) 529, 546 (1991) (להלן: "עניין פרי העמק")). אופיו החוזי של התקנון מכפיף אליו את הצדדים לו. זאת ועוד, לתקנון החברה גוון "חוקתי" - הוא מסמך הבסיס של החברה, הוראותיו קובעות את אופי החברה ואת הזכויות והחובות של בעלי המניות בה (ד"ר יורם דנציגר הזכות למידע אודות החברה 94 (2000)): "למתאגדים בחברה ניתן מכוח חוק החברות חופש חוזי לעצב את תקנון החברה, המהווה את חוקתה הפנימית של החברה, לפי ראות עיניהם, ולקבוע באמצעותו את הזכויות והחובות של בעלי המניות בחברה כמו גם את דרך פעולתם של האורגנים השונים בחברה, זאת בכפוף כמובן, להוראות הקוגנטיות שבחוק" ראו גם: עניין פרי העמק לעיל; ע"א 1795/93, 1831 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב ואח' פ"ד נא(5) 433, 444 (1997). ברוח דומה קבע בית המשפט העליון כאשר דחה את הערעור בעניין הדירקטור (בעמ' 6): "משנקבע כי תקנון החברה מזכה את כוכבא בזכות למינוי דירקטורים, אין לחברה עצמה או לדירקטוריון שלה כל סמכות למנוע את מינוי המשיב כדירקטור. עצם העובדה כי מנהלים ודירקטורים בחברה מצויים בסכסוך עם כוכבא, או שהם חשים כי הוא נטש את החברה בשעותיה הקשות, אינה יכולה להוות עזר כנגדם לשלילת זכויות המוקנות לו בתקנון." על כן, כל עוד התקנון עצמו לא מורה אחרת לא יכולים הצדדים על דעת עצמם לפעול בניגוד לאמור בו. בתקנון עצמו קיים סעיף שמחריג במקרים מסוימים את החובה לאפשר זכות סירוב ראשונה: "19.3.2 Limitations to the right of first refusal Notwithstanding the provisions of article 19.3.1 hereof, the shareholders may sell or otherwise assign, with or without consideration, shares to (i) any spouse or member of their immediate family. or other fiduciary for the account of their spouse or members of their immediate family, or to a trust for its or their own selves, or a charitable remainder trust, or to a beneficiary, (ii) to an entity controlled by, controlling, or under common control with such shareholder (for the purposes of this article 19.3.2, a corporate entity shall be deemed to be controlled by a shareholder, if such shareholder controls seventy-five percent (75%) or more of the voting power of such entity); and (iii) with respect to a shareholder that is a limited partnership, to its limited or general partners or to affiliated limited partnerships managed by the same management company or managing general partner or by an entity which controls, is controlled by, or is under common control with, such management company or managing general partner or by any entity which controls, is controlled by, or is under common control with, such management company or managing general partner, provided that each such transferee or assignee, prior to the completion of the sale. Transfer, or assignment shall have executed documents assuming the obligations of such shareholder under these articles with respect to the transferred securities. A transferee pursuant to the provisions of this sub-article 19.3.3 shall be called a 'permitted transferee'" 46. אם כן, התקנון לא מאפשר להחריג את מתן זכות הסירוב הראשונה על סמך ספקולציה, אף כזו מבוססת, שזכות זו לא תנוצל ממילא. על כן כוכבא היה זכאי לזכות זו במסגרת עסקאות ויסקונטי ו-WPG. האם עילת התביעה של כוכבא בגין עסקאות ויסקונטי ו-WPG התיישנה 47. כאמור, עסקת WPG נערכה בחודש מאי 2001 ועסקת ויסקונטי נערכה בחודש ספטמבר 2002. התביעה דנא הוגשה בחודש ספטמבר 2011. לפי חוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו היא שבע שנים: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" 48. תקופת ההתיישנות מתחילה, על פי חוק ההתיישנות, כברירת מחדל, מרגע שנוצרה עילת התביעה, או לחילופין, מרגע שנודע לתובע על קיום עילתו. בלשון החוק: "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. ... 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." 49. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאמור, דוחה את פתיחת מרוץ תקופת ההתיישנות עד לידיעה בפועל של בעל עילת התביעה אודות עילתו, זאת בכפוף לכך שהתובע לא יכול היה למנוע את אי ידיעתו ב"זהירות סבירה". סעיף זה פורש בפסיקה כחריג לכלל ונקבע כי הנטל להוכיח את יסודות סעיף 8 מוטל על הטוען לתחולתו (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) עמ' 25-24 (להלן: "גיא-ליפל")): "40. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123). 41. הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)). 42. היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (5.12.2006)). ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508)." 50. המחלוקת הראשונה בעניין זה היא מחלוקת עובדתית בעיקרה - האם כוכבא ידע על העסקאות בזמן אמת, או למצער במועד שממנו ועד ליום הגשת התביעה, חלפו יותר משבע שנים, קרי, חלפה תקופת ההתיישנות. המחלוקת השנייה, משפטית בעיקרה - האם כוכבא יכול היה "בזהירות סבירה", להביא לתודעתו את דבר העסקאות. הנתבעות טוענות בעניין זה כי מרגע שחלפו שבע שנים מיום העסקה, הנטל להוכיח כי לא היה ביכולתו לדעת עליהן מוטל על כוכבא. המחלוקת העובדתית נסובה סביב עסקת ויסקונטי בלבד, בעוד שהמחלוקת המשפטית נוגעת הן לעסקת ויסקונטי והן לעסקת WPG. האם כוכבא ידע על עסקת ויסקונטי 51. כוכבא טוען כי לא היה מודע לקיומה של עסקת ויסקונטי. כוכבא טען, בצדק, כי הנטל להודיע לו על העסקאות מונח, לפי התקנון, על כתפי בעל המניות המוכר. לפי כוכבא הודעה בדבר העסקאות לא הגיעה לידיו. הנתבעות מנגד טוענות כי בעניין עסקת ויסקונטי, נשלחה לכוכבא הודעה במסגרת תכתובת דוא"ל שנשלחה לנמענים רבים שקשורים לעסקה ובהם בעלי המניות בחברה. 52. מפאת שזו השאלה העובדתית העיקרית בתיק, העדים בתיק נחקרו בעיקר לגביה. העידו לפניי בעניין זה כוכבא, שבתאי והארו, נציג ויסקונטי בתקופת ביצוע העסקה. 53. מצאתי את עדותו של כוכבא אמינה, עקבית והגיונית. עמדתו של כוכבא הייתה כי למעשה "נפל לו האסימון" לגבי העסקאות מושא התביעה רק בשיחה שנערכה בינו לבין שניידר ביום 4.5.2008. אולם, אף לפיו, היו לו הנתונים לדעת אודות העסקאות כבר בתחילת חידוש השיחות בינו לבין אורגני החברה. השיחה הראשונה במסגרת חידוש הקשר הייתה ביום 1.7.2007. כך הצהיר כוכבא (ס' 132 לתצהיר כוכבא): "באותה שיחה סופר לי, לראשונה, כאילו כבדרך אגב, על רכישת אחזקותיהן של הקרנות בחברה - 'עשינו איזה מהלך שמה מול הקרנות, שהעובדים קנו את המניות של הקרנות במחירים מצחיקים, אני יודע, 10 אלפים דולר לקרן כזאת, 15 אלף לקרן שנייה וכיוצא בזה...' תמליל השיחה מיום 1.7.2007, מוצג ת/8א'" 54. את אותה גרסה אישש כוכבא בחקירתו (פ/9.7.2012, 11, 12-10 - 31-28): "ש. מתי לראשונה אתה ידעת על עסקת ויסקונין [צ"ל ויסקונטי - ח' כ'] ת. בפעם הראשונה שאני לכאורה ידעתי, זה ב- 2007 וב- 2008 זה בשיחות. פעם ראשונה לכאורה זה ב- 2007. ... ב- 2007 היו שתי שיחות שהם חייגו אלי, סיפרו לי שהחברה ממשיכה, והציעו לי סדר גודל של חמשת אלפים דולר על כל המניות, האמנתי להם, חשבתי שהם אנשים נורמטיביים, הכרתי אותם מהעבר, זה היה מנהל הכספים שלי, סמכתי עליו. ב- 2008 כשהגיעו שלוש שיחות הנוספות, לקראת השיחה האחרונה, זה השלב שהבנתי שמשקרים ומרמים אותי, אז התחלתי לבדוק את הדברים." 55. הארו העיד בחקירתו כי עובר למועד עסקת ויסקונטי וגם לאחריה, שלח תכתובת דוא"ל לרשימת נמענים שעליהם נמנו, לפיו, בעלי המניות בחברה וביניהם כוכבא. מבין שתי עדויות אלו אני מעדיף את גרסתו של כוכבא. עדותו של הארו חסרה ומהוססת, לא גובתה בתצהיר ולא נתמכה באף ראייה קונקרטית. כך, לא הוצגו לפני בית המשפט תכתובות הדוא"ל האמורות (פ/11.7.2012, 43): "ש. למי פניתם כדי למכור את האחזקות שלכם בפיאט [צ"ל BPATH - ח' כ'] ת. הקרן רצתה הכל יהיה לפי הספר, לפי הנוהל של החברה, אז דיברתי עם היו"ר של החברה עמי דותן, והוא המליץ לי לכתוב מכתב מפורט שהקרן ויסקונטי רוצה למכור את המניות שלהם וזה נשלח לכל בעלי המניות. ש. אתה מכיר את ארז כוכבא. ת. הוא היה מנכ"ל בזמנו. ש. זכור לך האם גם אליו נשלח מייל כזה. ת. הוא היה בתוך הרשימה של כל המיילים, אז הוא נכלל במכתב שהקרן הוציאה. ש. יש לך עותק מהמייל הזה. ת. לא. זה לפני יותר מעשר שנים, הקרן כבר נסגרה, אין לי כלום. ש. מתי הקרן נסגרה. ת. בסביבות 2004. ש. האם שלחת גם את המייל הזה לביפאט לחברה עצמה. ת. לא יודע מה אתה מתכוון לגבי החברה, אבל המכתב כן ליו"ר. ש. וגם לכל בעלי המניות. ת. כן כמובן." בחקירתו הנגדית, הארו לא ידע לומר בודאות כי כוכבא אכן נכלל ברשימת הנמענים: (שם, 48, 28 - 49, 20; 50, 31 - 51, 6): "ש. כשאתה אומר ששלחת אימייל לבעלי המניות בדבר זכות הסירוב הראשונה למי שלחת. ת. עמי דותן, היו"ר החדש. ש. לסידב שלחת, היא בעלת מניות. ת. הייתה רשימה שלמה של בעלי מניות (העד מניף את הרשימה של בעלי המניות) וכל המניות היו מכותבים כל הזמן. לכל בעלי המניות פניתי, לכל הרשימה. גם סידב הייתה ברשימה, סידב שלחתי לדודו שניידר. ש. למוני שלחת. ת. מי שהיה ברשימה של המניות. זה לפני עשר שנה. ... ש. מה היה רשום במלל. ת. שאנחנו רוצים למכור את המניות שלנו. ש. רק את המניות. ת. אתה שואל אותי, אני לא זוכר את הניסוח המדויק. ... ש. מי ניסח את המכתב. ת. אני כתבתי, לא זוכר מי ניסח אני או עמי או עורך דין של ויסקונטי, שמו היה ג'ון גינסבורג. הוא היה עורך דין של ויסקונטי. ... ש. האם אתה זוכר בוודאות שארז כוכבא היה באותה רשימת תפוצה, כן או לא. ת. אני רק יכול להגיד, שלקחתי את הרשימה של כל האימיילים שהוציא כל הזמן לבעלי המניות שהוא מעדכן את כולם והוצאתי לפי הרשימה. ש. אמרת ארז כבעל מניות מופיע ברשימה. האם אתה יודע מזכרון חי, אם ארז הופיע ברשימה של התפוצה. ת. אני כן זוכר שעמי העתיק לארז כל הזמן אימיילים, אני יכול לחתום את האמת כאילו שארז היה ברשימה - אני לא יכול. אבל אני זוכר שארז היה רשום על הרשימה הזאת." הארו גם אישר בחקירתו הראשית כי ניסח בעצמו את המכתב לקי וסטינג לפיו ניתנה לכוכבא זכות הסירוב הראשונה בעסקת ויסקונטי (מכתב שצורף לתצהירו של שבתאי). מדובר במכתב מיום 26.9.2011, לאחר שכבר הוגשה תביעה זו, ואשר נשלח לשבתאי לבקשתו. לאחר שהארו העיד בבית המשפט כי אינו זוכר אם אכן כך היו פני הדברים, אין בתוכנו של המכתב כדי להוסיף דבר מבחינה עובדתית. 56. זאת ועוד, גרסתו של כוכבא עולה בקנה אחד עם שאר עובדות המקרה. כך, אין חולק, ועובדה זו אף נטענה מפי הנתבעות עצמן, כי כוכבא לאחר התפטרותו ממשרת הדירקטור בחברה ניתק את קשריו עם החברה למשך שנים רבות, עד לשנת 2007, בה חודש הקשר, ביוזמת שניידר. עובדה זו תואמת את גרסת כוכבא לפיה לא קיבל את התכתובת הנטענת בגרסתו של הארו. 57. עוד העיד הארו כי התקיימה אסיפת בעלי מניות שעניינה אישור עסקת ויסקונטי. גם עובדה זו לא הוכחה באף ראייה ועדותו של הארו בעניין זה הייתה מהוססת ולא ודאית (שם, 49, 28 - 50, 9): "ש. אתה מספר וסיפרת לנו שכונסה אסיפה כללית, שבה אושר ההסכם. ת. כן. ש. אתה השתתפת באסיפה הכללית. ת. לא. ש. נספח 19 לתצהיר של מר שניידר - אני מציג לך אותו - אני מראה לך את מה שקיבלנו מבפיאט [צ"ל BPATH - ח' כ'], זה האסיפה של המלווים וישיבת דירקטוריון, ואני אומר לך שמ- 22.2.01 עד 2008 לא הייתה אסיפה כללית. לגבי ההסכם שלכם, לא הייתה אסיפה כללית, לא זימנו בעלי מניות לאסיפה הכללית, ושאנחנו לא ראינו אף פעם זימון לאסיפה הכללית או פרוטוקול של האסיפה הכללית. שאלתי האם לך יש איזה שהיא ראיה שזומנה אסיפה כללית בעניין ההסכם שלכם, או התקיימה אסיפה כללית בעניין ההסכם שלכם, יש לך נייר על זה. ת. אין לי אימייל, ואין לי שום ניירות. אני כן זוכר שכן הייתה האסיפה. ש. האם אתה בטוח שהייתה אסיפה של בעלי המניות. ת. אני לא בטוח על כלום. אין לי מייל להוכיח לך כן או לא." יש טעם לכאורה בטענת הנתבעים לפיה, בחלוף עשור, אין לצפות מהם לשמור מסמכים או להעיד מזיכרון ישיר ובהיר מי היו הנמענים של דואר אלקטרוני כזה או אחר. עם זאת, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת גרסתם. ראשית, ברור כי לכוכבא אין יכולת להוכיח באופן פוזיטיבי כי לא קיבל את ההודעה כאמור, פרט לעדותו בעניין. הרי לא ניתן לצפות ממנו להביא מסמך בכתב שמעיד כי לא נשלח אליו בשעתו כל מסמך בכתב; שנית, לעומתו, יש בתיק זה מספר גורמים שהיו יכולים, במאמץ סביר, לאתר מסמך שכזה, לו היה קיים - כך, גם החברה הייתה אמורה לתעד את ההודעה לבעלי המניות, גם הרוכשת של המניות (שהורכבה כזכור מעובדיה הבכירים של החברה - שבהחלט ייתכן שהייתה להם גישה למסמכי העסקה), גם המוכרת של המניות, וגם כל יתר בעלי המניות בחברה - מספיק כי אחד מהנ"ל היה מפשפש בארונית מסמכיו (הפיזית או הוירטואלית) ומפיק העתק של אותו מייל שבמחלוקת - והנתבעות היו יכולות להוכיח את טענתן. העובדה שמסמך כזה לא נמצא אומרת דרשני. בענייננו, לא נדרשה השקעה בלתי סבירה או מאמצים משמעותיים על מנת לשמור את המסמכים הרלוונטיים, במיוחד, כאשר האינטרס לשמרם הינו נחלתם של מספר רב של גורמים, ובמיוחד כאשר מדובר בחברות עתירות אמצעים להבדיל מאדם מן היישוב. שלישית, כמו תמיד כאשר עולה סוגיית התיישנות, יש לזכור שאל מול הרצון לקבוע פרק זמן שלאחריו מתיישנת התביעה על מנת לשמור על זכויות הנתבע והאינטרס הציבורי, קיים גם הרצון שלא לחסום את גישתו של התובע לערכאות המשפטיות ולמיצוי זכויותיו (ראו למשל: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433 בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2003)): "מוסד ההתיישנות והיקף פריסתו קשורים קשר אמיץ בערך משפטי-חברתי נוסף והוא זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות זו כזכות יסוד אף שאינה כתובה עלי חוק יסוד. טעמה של הזכות בהבטחת יכולתו של הפרט שבידו עילת תביעה להיזקק לערכאות המשפט ולברר במסגרתן את עניינו... הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום (ע"א 3833/93 הנ"ל [4], בעמ' 874; ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה [10], בעמ' 559)... כך הוא גם בפרשנותן וביישומן של הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית נוכח מעבר הזמן, אלא הן מבקשות לחסום את הגשתה בחסימה פרוצדורלית כדי להשיג תכליות שונות שפורטו לעיל. חסימה פרוצדורלית זו מצביעה על גישה מצרה להחלת ההתיישנות, ומתלווים להצרה זו סימני היכר נוספים, ובהם הכלל כי מי שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה ייחשב כמוותר עליה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות)." ראו גם: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008) בעמ' 8; ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (18.7.2005) בפסקה 13. 58. לסיכום פרק זה, אני מקבל את גרסתו של כוכבא, לפיה לא קיבל בזמן אמת הודעה, כפי שמצווה התקנון, אודות עסקת ויסקונטי וזכות הסירוב הראשונה המוקנית לו. כמו כן, לא הוכח כי זומנה וכונסה אסיפת בעלי המניות בנוגע לעסקת ויסקונטי, אלא רק ישיבות מלווים וישיבת דירקטוריון, שבשתיהן כוכבא לא נכלל. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, משמעות הדברים כי כוכבא לא ידע על עסקת ויסקונטי במועד קיומה. האם כוכבא היה צריך לדעת על עסקאות ויסקונטי ו-WPG 59. כאמור, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא מספיקה אי ידיעה בפועל של התובע. על מנת לקבוע מתי החל מרוץ ההתיישנות, האם ביום 1.7.2007 כגרסת כוכבא או במועד מוקדם יותר כגרסת הנתבעות, יש להכריע האם כוכבא יכול היה לדעת, בזהירות סבירה, על העסקאות בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. כלומר, האם ובאיזה אופן, בנסיבות העניין, היה על כוכבא לפעול על מנת להביא לידיעתו את קיום העסקאות. 60. בפרשת גיא-ליפל נפרשה היריעה בכל הנוגע לפרשנותו של מבחן הזהירות הסבירה. נקבעו שם מספר קביעות נורמטיביות שרלוונטיות לענייננו. תחילה נקבע כי המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, על פי סטנדרט האדם הסביר. כמו כן נקבעו תבחינים אותם יש לשקול במסגרת החלטה האם התובע עומד בסטנדרט זה (עניין גיא-ליפל בעמ' 32): "בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית (עניין המאירי הראשון, עמ' 866; פרשת צורף; גלעד - הצעה לשינוי החוק, עמ' 128). גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות. מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (עניין טבע תעשיות, פסקה 18). עם זאת, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו (עניין שוב, סעיף 2 לפסק דינו של השופט ריבלין, פסק דינו של השופט ג'ובראן)." עוד, עסק פסק הדין בשאלה האם במסגרת הבחינה האובייקטיבית יש לקחת בחשבון את נתוניו האישיים של התובע, וכך נקבע (שם, בעמ' 33): "לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות אמנם לא מתייחסת כלל לנסיבות, אך ברי כי במסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע יש לבחון את הנסיבות. לטעמי, יש להבחין בין נסיבות המקרה לבין הנתונים האישיים של התובע ואין להסיק מדברי השופט רובינשטיין לעיל מבחן סובייקטיבי. במסגרת המבחן האובייקטיבי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אנו בוחנים את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, ואלו הם 'נסיבות העניין' (והשוו לדברי השופט גרוניס בעניין צורף). זאת, להבדיל מהנסיבות הפנימיות, קרי, תכונותיו האישיות-המיוחדות של התובע הספציפי." אם כן ניישם קביעות אלה על ענייננו. 61. אצל כוכבא, כפי שקבעתי לעיל, לא הצטבר כל מידע בנוגע לעסקאות. סיכויי התביעה של כוכבא, במידה שייקבע כי עילתו לא התיישנה, לפחות לגבי עסקת ויסקונטי הם כמעט ודאיים - כפי שיפורט להלן, קי וסטינג לא הייתה צד שלישי בעת מכירת המניות וכבר נקבע כי זכות הסירוב מוקנית לכוכבא ולא הייתה עילה שלא לתת לו אפשרות לממשה. 62. אמנם, מנגד ניתן לומר כי בחינה האם נפגעות זכויותיו הייתה יכולה להיעשות כמעט ללא מאמץ, בין אם בפנייה לחברה עצמה או לאורגניה ובין אם בבדיקה אצל רשם החברות. אולם, לכוכבא לא הייתה כל חובה על פי דין להיות עם האצבע על הדופק כבעל מניות ולבחון שנשמרות זכויותיו. היחסים בין בעלי מניות בחברה אינם בבחינת אדם לאדם בלש. טענת הנתבעות בעניין זה כי מדובר בתובע "מתוחכם" - "גורו במחשבים" כמילותיהן - אין בה כדי ליצור לכוכבא חובה לפעול. בעל מניות אינו אמור להניח שמפרים את זכויותיו. זאת בייחוד לאור ההלכה לעיל, לפיה נסיבות כגון אלו לא יילקחו בחשבון במסגרת המבחן האובייקטיבי. כמו כן, אין אינדיקציה לכך שכוכבא עצם את עיניו ולא בדק על מנת להימנע מידיעה. התקנון מדבר בלשון ברורה, לפיה כל עסקה למכירת מניות - מבלי להתייחס כעת לשאלה האם רכישה של בעל מניות מאחר כפופה להוראה זו - מצריכה פנייה, שנעשית על ידי בעל המניות המוכר, לשאר בעלי המניות שמחזיקים מעל 3% מהון המניות בחברה. 63. מעבר לנדרש, כפי שהציג כוכבא בטענותיו, והדברים אף אושרו בחקירתו של שבתאי (פ/11.7.2012, 69, 30 - 70, 18) עסקאות ויסקונטי ו-WPG לא הופיעו בדוחותיה הכספיים של החברה ודווחו באיחור לרשם החברות - עסקת WPG דווחה לרשם החברות ביום 23.1.2006 ועסקת ויסקונטי דווחה לרשם החברות ביום 13.1.2005. כך, שגם אם היה מסתמך על האמור ברשם החברות, מהמועד המוקדם ביותר ועד ליום הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. לסיכום נקודה זו, מרוץ ההתיישנות החל מרגע שהגיע לידיעתו של כוכבא מידע בנוגע לשינוי מצבת ההחזקות בחברה - 1.7.2007, כאשר הנתבעות, ומי מטעמן, הן שיצרו את הקשר הראשוני עם כוכבא והודיעו לו בשיחת טלפון אודות העסקאות - עובדה שאינה שנויה במחלוקת. על כן, מצאתי כי כוכבא עומד בסטנדרטים שנקבעו בפסיקה בנוגע למבחן האובייקטיבי שבכלל הגילוי המאוחר. לפיכך, עילת התביעה של כוכבא התגלתה לו רק ביום 1.7.2007 ולא התיישנה עד ליום הגשת התביעה דנן. האם בעל מניות קיים הוא "צד שלישי" לפי התקנון 64. תקנון החברה מכפיף עסקה למתן זכות סירוב ראשונה לבעלי מניות רק כאשר רוכש המניות הוא "צד שלישי". הנתבעות טוענות כי לאחר עסקת ויסקונטי, מרגע שקי וסטינג נעשתה בעלת מניות בחברה, היא אינה עוד צד שלישי כאמור ומכאן שעסקאות אקליפטוס וניורון לא היו כפופות למתן זכות סירוב ראשונה לשאר בעלי המניות. כך גם נטען לגבי עסקת WPG, שם רוכשת המניות היא סידב, שהייתה בעת העסקה בעלת מניות בחברה. 65. כאמור, שאלה דומה עלתה גם במסגרת פסק הדין בעניין מניקס. נטען שם, כי מניקס אינה "צד שלישי" לפי התקנון באשר היא בבעלות מלאה של שניידר, יו"ר דירקטוריון בחברה. כב' השופטת וילנר קבעה שם כך (בעמ' 14): "לגוף העניין, דין הטענה להידחות מכל וכל, שכן הטענה כי העסקה אינה מהווה מכירת מניות לצד שלישי, עומדת בסתירה ברורה ללשון ההודעה על דבר העסקה מיום 2.7.08, שם הוגדרה מניקס כ-'third party'. די בכך כדי לדחות את הטענה. יתרה מכך, בסעיף 19.3.3.2 לתקנון מנויים מספר חריגים לזכות הסירוב ואולם החריג של מכירה לאורגן כדוגמת יו"ר דירקטוריון בחברה לא נכלל בין החריגים. מעבר לאמור אוסיף כי אין ספק שמניקס, שהיא צד לעסקה (ולא שניידר), הינה צד שלישי שכן היא אינה בעל מניות או אורגן ב-Bpath (להבדיל משניידר שהוא יו"ר דירקטוריון בחברה)." 66. הנתבעות טוענות כי ניתן להבין מדברי השופטת וילנר כי בעל מניות או אורגן בחברה אינו צד שלישי. אין דעתי כדעתן. דברי השופטת וילנר, שבכל מקרה אינם מחייבים את בית משפט זה, אינם מכילים כל קביעה וכל שנאמר הוא שמניקס היא הרוכשת ולא שניידר ועל כן טענה כי בעל מניות או אורגן אינו צד שלישי איננה רלוונטית. אדרבא, הרי שהשופטת וילנר קובעת, ודעתי כדעתה, כי החריגים היחידים לזכות הסירוב הראשונה מנויים בסעיף ספציפי. 67. אם כן, נדרש מבית המשפט לפרש את המונח "צד שלישי" שמופיע בסעיף 19.3.1 לתקנון החברה. ולבחון אם נופלים בגדרו גם בעלי מניות קיימים. 68. אפתח ואומר כי איני מקבל את הטענה לפיה קי וסטינג, שבעלי מניותיה הם עובדי החברה, אינה "צד שלישי" מרגע שנחתם הסכם הקצאת מניות לעובדי החברה. למעשה טוענות הנתבעות, ועושות כן במפורש רק בכתב ההגנה ולא בסיכומיהן, כי ההסכם להקצאת 30% ממניות החברה לעובדיה מוציא את קי וסטינג מההגדרה כ"צד שלישי" באשר בעליה הם שותפים בחברה. מבלי להתייחס לעצם השאלה אם בעל מניות יחשב "צד שלישי", יובהר כי ההסכם מעניק לעובדים אופציה שניתן לממשה בנסיבות מסוימות - אופציה אשר לא מומשה. כך עולה מחקירתו של שחר יעקבי - ששימש באופן רשמי כמנהל פרויקטים בחברה עד שנת 2005 ולאחר מכן, ועד היום, מנכ"ל החברה; בפועל, על פי עדותו, שימש כמנכ"ל מחודש מאי 2001 (פ/11.7.2012, 55): "ש. זה ההסכם שאתה מתייחס אליו בסעיף 16, מספטמבר 2001. זה הסכם בין העובדים, תראה בעמ' 72 בכתב יד, לבין המלווים, תראה בעמוד הראשון. ת. נכון. כן. ש. במסגרת ההסכם הזה אתה יכול לראות את זה בסעיף 2, קיבלתם אופציה בלתי חוזרת לקבל מניות מתוך הלוואה שתומר, אם תומר, בכל מיני מקרים שמפורטים בתתי הסעיפים של סעיף 2. ת. כן. זה נכון. זה לגבי השלושים אחוז. בסדר. ... ש. לא קיבלתם מניות בפועל. ת. נכון. ש. האופציה הזו מעולם לא מומשה. ת. נכון." במועד עסקת ויסקונטי העובדים לא היו בעלי מניות בחברה. לפיכך, טענת הנתבעות בעניין זה איננה רלוונטית. זאת ועוד, על כל פנים, הייתה זו קי וסטינג שרכשה מניות בעסקאות מושא התביעה, להבדיל מהעובדים עצמם, שלהם הוענקה האופציה. 69. כפי שכבר ציינתי לעיל, התקנון הוא למעשה חוזה בין בעלי המניות לבין עצמם ובין בעלי המניות לחברה. לפיכך, פרשנות תקנון כפרשנות חוזה (ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדיש תוכנה בע"מ (המימד הרביעי תוכנה בע"מ) ואח' פ"ד נב(5) 673, 688-686 (1998)). פרשנות חוזה, כידוע, נעשית לפי אומד דעתם של הצדדים לו (חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973): "25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." 70. בענייננו, סעיף 19.3.2 לתקנון מלמד יפה על אומד דעת הצדדים לו. הסעיף, כאמור, מונה את החריגים לזכות הסירוב הראשונה. והוא עושה זאת ברחל בתך הקטנה, באופן שאינו משאיר מקום לספק. לפי התקנון, לא יהיה צורך במתן זכות סירוב ראשונה כאשר המניות עוברות אל "נעבר מותר" (permitted transferee). על פי התקנון, בקווים כלליים, נעבר מותר הוא: א. בן זוג או בן משפחה מדרגה ראשונה. ב. גוף שנשלט על ידי בעל המניות המעביר, או גוף ששולט בבעל המניות המעביר או תחת שליטה משותפת שלו. ג. במקרה שבעל המניות המעביר הוא שותפות מוגבלת - שותפים בשותפות המוגבלת או שותפות קשורה בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף. 71. הסעיף יורד לרזולוציה מעמיקה ופורש לפרוטרוט את תנאי ההעברה המותרת. לא קיים בו שום תנאי "פתוח". למשל, הסעיף מתיר העברה גם לנאמנים לבני משפחה מדרגה ראשונה, ומפרט בדיוק ובאופן ממצה מיהם אותם נאמנים. הסעיף מפרט גם בדיוק מהי שליטה, לעניין תחולתו, ולא מסתמך על הגדרות שונות חיצוניות לו: "for the purposes of this article 19.3.2, a corporate entity shall be deemed to be controlled by a shareholder, if such shareholder controls seventy-five percent (75%) or more of the voting power of such entity" 72. כך, נראה שרשימת החריגים לזכות הסירוב הראשונה קונקלוסיבית ואינה משאירה מקום לפרשנות לפיה קיימים מקרים נוספים בהם לא תהייה חובה למתן זכות סירוב ראשונה. ככלל, כאשר מנסח התקנון קובע רשימה כל כך מדוקדקת ומפורטת, חזקה שהתכוון לכך שאלו החריגים ואין בלתם. 73. לפיכך, גם כאשר עסקת מכירת המניות היא בין שני בעלי מניות קיימים, בעל המניות הרוכש הוא בגדר "צד שלישי" על פי סעיף 19.3.1 לתקנון, ועל כן היא כפופה למתן זכות סירוב ראשונה לשאר בעלי המניות המהותיים. האם זכות הסירוב חלה רק על העברת מניות או גם על הזכויות הנובעות מההלוואה ההמירה 74. הנתבעות טוענות כי גם אם חלה על העסקאות זכות הסירוב הראשונה, הרי שהיא חלה, על פי התקנון, רק על מכירה של מניות. היינו, לשיטת הנתבעות, לא נתונה לכוכבא זכות סירוב ראשונה על מכירת זכויות ההלוואה ההמירה למניות (טענה זו רלוונטית רק לעסקאות ויסקונטי, אקליפטוס וניורון). כוכבא מנגד טוען כי דין זכויות ההלוואה ההמירה כדין המניות בפועל. לדידו, העסקאות התבצעו כמקשה אחת - ללא הפרדה בין החלק של ההלוואה לחלק של המניות הקיימות, ועל כן זכותו חולשת על גם העברת זכויות ההלוואה ההמירה. גם השאלה שבבסיס מחלוקת זו זכתה להתייחסות במסגרת פסק הדין בעניין מניקס (בעמ' 15-14): "עיון בפרטי עסקת מניקס מלמד כי מדובר בעסקה שאינה ניתנת לחלוקה. חבילת המניות וזכויות ההלוואה כרוכות זו בזו ונמכרו כנגד תמורה כוללת ובלתי ניתנת להפרדה. אחת המטרות לזכות הסירוב הראשונה הקבועה בתקנון היא לאפשר לבעל המניות בחברה לרכוש את המניות המוצעות למכירה באותם תנאים שהוצעו לצד השלישי. בעסקת מניקס מפורטת התמורה שעל הצד השלישי לשלם ככוללת את הסכום של 50,000$ שהתחייבה מניקס לשלם בעד רכישת המניות והזכויות בהלוואה בחבילה אחת. ... וחשוב מכל - שברור שאם ההלוואה ההמירה תוצא מעסקת מכר המניות, המשמעות תהיה מתן אפשרות סיבובית לעקיפתה של זכות הסירוב שבתקנון. אילו היו המניות מומרות מכוח הלוואה אין עוררין כי הן היו כפופות לזכות הסירוב ולכן גם אם טרם הומרו ההיגיון וההגינות מחייבים הכללתן בזכות הסירוב. מכל האמור עולה כי יש להתייחס למכירת המניות וחבילת הזכויות כמקשה אחת וכמכלול, ועל מי שמבקש לממש את זכות הסירוב להיכנס בנעלי הרוכשת לגבי העסקה הכוללת, היינו, מכירת המניות וחבילת הזכויות." 75. תחילה אציין, כי בעיני הטעם העיקרי לדחיית טענות הנתבעות בעניין זה הוא הטעם המשפטי להבדיל מהטעם העובדתי. קרי, שמבחינה מהותית זכויות ההלוואה ההמירה כמוהן כמניות, למצער בראי זכות הסירוב הראשונה שמעוגנת בתקנון החברה. וכי צמצום זכות הסירוב הראשונה באופן לו טוענות הנתבעות יאפשר לעקוף את זכות הסירוב הראשונה בקלות יחסית. 76. למעלה מן הדרוש, אבחן האם גם מבחינה עובדתית, העסקאות כללו, כמכלול, את המניות הקיימות ואת זכויות ההלוואה ההמירה, או שמא במסגרת העסקה הייתה הפרדה מסוימת בין אלו: א. עסקת ויסקונטי - אינדיקציה לטענת כוכבא, כי התמורה בגין העסקה הייתה כוללת, גם למניות וגם לזכויות ההלוואה ההמירה, ניתן למצוא בפרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה מיום 31.7.2002 שצורף על ידי התובעות. בדיון נכחו בין היתר, שבתאי ושניידר: "החלטות Visconty: 1. ירכשו מניות בגובה 11,250$ (ע"י העובדים באופן אישי, ראה טיוטת הסכם)." כך, דירקטוריון החברה, ובפרט שבתאי, בעל המניות העיקרי בקי וסטינג, ראו את העסקה, הן מכירת המניות הקיימות והן זכויות ההלוואה ההמירה, כמקשה אחת, ובהתאם שולם עליהן תשלום כולל. ב. עסקת אקליפטוס וניורון - בהסכמים בין אקליפטוס וניורון לבין קי וסטינג נכתב בין היתר כך (סעיף זהה לשני ההסכמים): "2. Each of the sellers hereby agrees to sell and transfer all it's shares, and lender hereby agrees to sell and transfer all rights under the loan agreement to buyer, and buyer agrees to purchase all the shares and receive the rights under the loan agreement, in consideration of a cash payment as follows: 2.1 at the closing, the buyer shall pay EVLP an amount of US $15,000" גם כאן, נראה שהתמורה לעסקה הייתה תמורה אחת, לא ניתנת להפרדה, בגין המניות וזכויות ההלוואה ההמירה. 77. לאור האמור לעיל, אני סבור זכות הסירוב הראשונה חולשת על כל העברת מניות, בין אם בצורה של מכירת מניות בפועל ובין אם בצורה של מכירת זכויות הלוואה המירה במניות. 78. 79. הסעד 80. כעת, לאחר שקבענו שלזכותו של כוכבא עמדה זכות הסירוב הראשונה, מכוח תקנון החברה, ושזכות זו הופרה מספר פעמים, יש לקבוע מה הסעד הראוי בנסיבות העניין. 81. בכתב התביעה ביקש כוכבא כי בית המשפט יצהיר כי התובעות הן הבעלים של מניות החברה שנמכרו על ידי ויסקונטי, אקליפטוס, ניורון ו-WPG לנתבעות 3-1. לחילופין, עתר כוכבא כי כדי להסיר את התעשרותן שלא כדין של הנתבעות, יועברו המניות, כולל המניות שהומרו מכוח הלוואת הבעלים, לבעלותה של החברה ויירשמו על שמה. 82. בעסקת WPG, נמכרו מניות החברה לבעלי מניות בחברה (סידב). בעסקה זו, ככל שהיה בוחר כוכבא להפעיל את זכות הסירוב הראשונה, היה יכול לכל היותר להשתתף בעסקה ולרכוש מניות על פי חלקו במניות החברה. מבין העסקאות הרלוונטיות, רק עסקת ויסקונטי היא עסקה בה נמכרו מניות החברה לגורם שהיה באותה עת חיצוני לחברה באופן מלא. בעסקה זו, לו הייתה ניתנת לכוכבא זכות הסירוב הראשונה, יכול היה, תיאורטית, להפעיל את זכותו להיכנס בנעליה של הרוכשת (קי וסטינג) ולרכוש את כל המניות שהוצעו למכירה. עסקת ניורון ועסקת אקליפטוס הן עסקאות בהן נמכרו מניות החברה לקי וסטינג, שהייתה בעלת מניות בחברה, לאחר שרכשה את מניותיה באותה עסקה בה לא ניתנה לכוכבא האפשרות לממש את זכות הסירוב הראשונה שלו. כך, שלו היה מפעיל כוכבא את זכותו להיכנס לנעלי קי וסטינג בעסקה הראשונה, הייתה עומדת לו הזכות להיכנס לנעלי קי וסטינג גם בעסקת אקליפטוס, ואם היה מפעיל את זכותו להיכנס לנעלי קי וסטינג בעסקת אקליפטוס, היה יכול להיכנס לנעליה בעסקת ניורון. כך שתיאורטית, יכול היה כוכבא להחזיק היום בכל מניות קי וסטינג וזה הסעד שהוא מבקש כעת. יצוין כי אם לא היה כוכבא מפעיל את זכות הסירוב הראשונה בעסקת ויסקונטי - הוא יכול היה עדיין להשתתף, פרו-רטה, בעסקת אקליפטוס ובעסקת ניורון או באחת מהן. 83. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים - תרופות"), בסעיף 3, קובע כי מי שזכאי לקיומו של חוזה שהופר זכאי לאכיפת החוזה אלא אם נתקיימה אחת מאלה: "(1) החוזה אינו בר-ביצוע; (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי; (3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל; (4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" בענייננו, תת סעיף (4) הוא הרלוונטי. 84. בע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש. בנין והשקעות בע"מ, פ"ד לח(2) 813, 819 (1984) התייחס כב' השופט (כתוארו אז) שמגר לשיקולים שיש לשקול בהחלטה על הפעלת החריג לכלל האכיפה, המנוי בתת סעיף 3(4) לחוק החוזים - תרופות. שמגר אמנם היה בדעת מיעוט באותו תיק, אולם דבריו בהקשר של הפרשנות הראויה לסעיף החוק מדויקים ותקפים: "כאשר בית המשפט בא לדון בהפעלת סמכותו לפי סעיף 3(4), נשקלים, בין היתר, גם שאלת העיתוי ושאלת השיהוי וגם עניין הסבירות באותו מועד שבפעולתו של נפגע, אשר חיכה וראה את הבנייה הולכת ונשלמת ואיפשר למפר לקצור את פירות מעשה ההפרה, ורק אז פנה ותבע את סעדו. נושא זה נשלט בעבר - בעת היווצרותה של התרופה של ביצוע בעין שמקורה בדיני היושר האנגליים - על-ידי הכללים השאובים מאותה מסכת משפטית. המרכיב של השיהוי יכול שייבחן גם כיום, מכוח החוק, על-פי אמת המידה החדשה יותר, לפיה נקבע הצודק והבלתי צודק על יסוד ההסדר הקובע בסעיף 3(4) לחוק האמור. הווה אומר, גם כיום יכולה השהיה יתרה להשפיע על ההחלטה, מה צודק בנסיבות העניין. לא מדובר כאן על העתקתן של הלכות ה- laches כשלעצמן אלא על שילובו של גורם הזמן בתור שכזה בין יתר השיקולים, על-פיהם מתגבשת ההחלה לפי סעיף 3(4) לחוק הנ"ל. מכך משתמע, בין היתר, כי מאז חקיקת החוק הנ"ל אין לקרוא לתוכו, כדבר מובן מאליו וכפשוטם, את מבחני השיהוי שנקבעו בדיני היושר, אלא מדובר על קביעה מכוח החוק המעוגנת במכלול של נתונים, אשר ביניהם אין לדיני היושר בתור שכאלה ולפסיקה על-פיהם מעמד מוכר ובוודאי לא מעמד מחייב. יכול על כן שעניין מסוים ייראה בלתי צודק, למרות שלא נתגבש שיהוי לפי דיני היושר, והוא הדין בהיפוכו של דבר, והדברים מובנים." 85. על אף שהאכיפה של זכות הסירוב כלשונה אינה נראית צודקת בנסיבות העניין, עדיין לא מצאתי לנכון להורות כי לא תיאכף בסופו של דבר. אולם, מצאתי כי האכיפה במקרה זה תבוצע באופן המגשים את זכות הסירוב הראשונה של המבקש, תוך שמירת חלק מזכויות הנתבעות והחזקותיהן בחברה (גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני החוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 220 (2009)): "ראוי להדגיש שגם כאשר אכיפת החיוב נחזית במבט ראשון כבלתי צודקת, אין פירוש הדבר כי החיוב לא ייאכף בסופו של דבר... הדוקטרינות בדבר אכיפה בקירוב, אכיפה בתנאים ואכיפה דחויה, מאפשרים לבית המשפט, במקרים מסוימים, להסיר את חוסר הצדק הגלום באכיפה דווקנית או חד צדדית של החוזה. למסקנה בדבר היות אכיפה בלתי צודקת ניתן איפא להגיע, אם בכלל, רק לאחר בחינת מגוון דרכי האכיפה האפשריות." 86. בענייננו, כאמור בפירוט לעיל, מדובר בעסקאות לרכישת מניות שחלקן בנות עשור ויותר. לאורך כל התקופה שחלפה מאז רכשו הנתבעות את מניות החברה, הן עשו בהן מנהג בעלים ופעלו, כבעלי מניות של החברה, על מנת לקדמה ולהצעידה קדימה. לולא פעלו הנתבעות כפי שפעלו, והכניסו את ידיהן לכיסן, כנראה שהחברה לא הייתה שורדת. אין זה צודק, כעת, בחלוף זמן רב כל כך, ללכת אחורה בזמן ולהעניק לכוכבא את אותה זכות סירוב ראשונה שתקנון החברה הבטיח לו. שכן הנתבעות לא רק נהנו מהערך של החברה, אלא הוסיפו לו. כניסה של כוכבא לנעליהן כעת, באופן שידחק אותן אל מחוץ לחברה, משמעותה שכוכבא יהנה מעסקה נטולת סיכון בה ירכוש לא רק את מניות החברה במצבן במועד העסקה, אלא בערך משודרג המכיל גם את המאמצים שהשקיעו הנתבעות בחברה לאורך השנים. בהקשר זה אזכיר כי כוכבא ניתק כל קשר עם החברה, והיה אדיש לחלוטין לאפשרות שתפורק. מנגד, הנתבעות הזרימו משאבים לחברה, ובזכותן יש לחברה תקומה כיום. אני גם נוטה לקבל את טענת הנתבעות, לפיה, גם אם הייתה ניתנת לכוכבא זכות הסירוב הראשונה, בהחלט ייתכן שלא היה עושה בה שימוש. כאמור, באותה תקופה ניתק כוכבא את קשריו עם החברה ואורגניה, וגילה אדישות מוחלטת לגורלה. כוכבא אמנם טען בסיכומיו כי תנאי עסקת ויסקונטי היו כה נוחים לרוכשים, שסביר שהיה מממש את זכות הסירוב הראשונה שניתנה לו, אולם אני נוטה לקבל את עמדתן של הנתבעות בעניין זה. שכן, כוכבא מעולם לא "הכניס את היד לכיס" והשקיע בחברה מכספו ואף תמך למעשה באפשרות שהחברה תפורק. כך העיד בעניין במהלך חקירתו הנגדית (פ/9.7.2012, 29, 11-4): "ש. אתה מעולם לא השקעת כספים בחברות שאתה היית מעורב בהן. ת. למיטב זכרוני - נכון. ש. אתה מעולם לא ניצלת זכות סירוב ראשונה בחברות שהיית מעורב בהן. ת. זה לא נכון. סידב זו דוגמא מצוינת, הפעלתי בצורה מלאה את זכות הסירוב. ש. באיזו שנה. ת. ב-2011 ש. עד למועד הגשת התביעה, בכל החברות שאתה היית מעורב בהן, לא מימשת זכות סירוב ראשונה אף פעם, לא השתתפת בשום גיוס אף פעם, גם כשהוצעו מניות בזכות סירוב ראשונה, לא ניצלת את זה, לא הלווית לאף אחת מהחברות שהיית מעורב בהן שקל אחד. ת. עד כמה שאני זוכר - נכון." כאמור לעיל, אין בהנחה זו כדי לשנות מהעובדה שהתקנון הופר וזכותו של כוכבא נשללה ממנו שלא כדין, אולם יש לה השפעה של ממש על הסעד לו זכאי כוכבא בנסיבות העניין. 87. זכות הסירוב הראשונה מעניקה לבעל הזכות שתי אלטרנטיבות: הזכות לרכוש את המניות המוצעות למכירה בעצמו, בתנאי העסקה המוצעת; או הזכות להשתתף ברכישה פרו-רטה, באופן שישמר את שיעור החזקתו במניות החברה. 88. בנוגע לאחת העסקאות נדרשתי להרחיב את ההנמקה, שכן אודה כי התלבטתי ארוכות בדבר. במסגרת עסקת ויסקונטי, כאמור, נרכשו מניות החברה על ידי קי וסטינג, מי שבאותה עת לא הייתה בעלת מניות בחברה. הסעד כפי שיפורט להלן, מטיל על מי שמבקש לרכוש מניות בחברה נטל כבד של בדיקת נאותות ווידוא שההליכים הפנימיים בחברה מתנהלים על פי התקנון, עוד בטרם רכש את מניות החברה. אין הדבר קל בעיני. על פניו, מי שרוכש נכס כלשהו, ובכלל זה מניות בחברה, בתום לב ובתמורה, לא אמור להיפגע מהפרה של המוכר. עם זאת במקרה הספציפי של קי וסטינג, אין מדובר באמת בחברה שהייתה זרה ל-Bpath, מדובר בהתאגדות של עובדים בחברה שבראשם עמד מוני שבתאי, מנהל הכספים בחברה מיום הקמתה. מדובר במי שהיו מעורבים בחברה מימים ימימה והיו מודעים היטב למערכת היחסים של כוכבא עם החברה ואורגניה. אם נמנעו הצדדים ליידע את כוכבא באשר לעסקת ויסקונטי, אין לי ספק כי היה זה בידיעת והסכמת בעלי המניות בקי וסטינג. לכן גם לגביה יחול אותו הסדר שיוחל על יתר העסקאות. סוף דבר 89. בנסיבות העניין אני קובע כי לזכותו של כוכבא תעמוד האפשרות להודיע, בתוך 30 ימים, אם הוא בוחר לממש את זכות הסירוב הראשונה בכל אחת מארבע העסקאות: WPG, ויסקונטי, ניורון ואקליפטוס. בכל אחת מהעסקאות יוכל כוכבא לממש את זכות הסירוב הראשונה על פי חלקו בהחזקת מניות החברה (pro-rata). התשלום יבוצע בתוך 14 ימים מביצוע ההודעה, והמניות יירכשו מהנתבעת הרלוונטית על פי מחיר העסקה המקורית בתוספת ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 מיום ביצוע העסקה ועד למועד התשלום בפועל על ידי כוכבא. אם יחליט כוכבא לממש את זכות הסירוב הראשונה שניתנה לו, באחת או יותר מהעסקאות שכללו העברת זכויות על פי ההלוואה ההמירה, ירכוש במסגרתה גם את חלקו היחסי בזכויות ההלוואה ההמירה. אם הומרו זכויות אלה למניות, יוכל לרכוש את חלקו היחסי במניות אלה תמורת מחיר ההמרה (בתוספת ריבית והצמדה כדין). 90. אני מוצא לנכון לציין כי גם לאחר שתתווסף לתמורה החוזית ריבית והצמדה כדין, עדיין ייצא כוכבא כשידו על העליונה. במה הדברים אמורים: זכות הסירוב הראשונה מהווה למעשה אופציית רכש. ברצונו של בעל האופציה, היה יכול להשתתף ברכישת מניות החברה, וברצונו היה יכול לוותר עליה. חשוב להבהיר שמי שבחר לרכוש את מניות החברה בזמן אמת, כמו רכישת מניות כל חברה, ובייחוד חברת הזנק, עשה זאת תוך סיכון משמעותי כי השקעתו תרד לטמיון. הסעד לו זכה כוכבא לעיל, מאיין למעשה את הסיכון האינהרנטי שבהפעלת האופציה בזמן אמת. כך, יכול לבחור כעת כוכבא, בחלוף שנים ממועד ההשקעה, אם כדאית היא או אם לאו. זכות רטרוספקטיבית שכזו היא נדירה ורבת ערך. מחד גיסא, ניתנת לכוכבא הבחירה הרטרוספקטיבית לניהול השקעותיו, ומאידך גיסא לא ניתנת לו האפשרות לממש את מלוא זכות הסירוב הראשונה. נראה לי כי זהו הסעד הראוי בנסיבות העניין. 91. הנתבעות, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעות בגין הליך זה בסך כולל של 40,000 ש"ח. דיני חברותחוק החברותזכות הסירוב