א. התובע (להלן: "התובע"), נפצע בתאונה שאונתה לו ביום 28.2.93, כשנטל חלק בסדנא למכונאות, עת למד כתלמיד בבית הספר התיכון המקיף של באקה אל גרביה במגמת מכונאות רכב. בתאונה זו נפגע התובע בעינו הימנית והגיש תביעתו לפיצויי נזיקין, תחילה ביום 29.12.93, כנגד המורה שהיה המדריך שלו בסדנת המכונאות, שהוא הנתבע מס' 1 בתיק זה, וכן כנגד ביה"ס המקיף המקצועי, והמועצה המקומית באקה אל גרביה. ביום 1.5.95 תוקנה התביעה כך שבמקום ביה"ס המקיף המקצועי, הופיע משרד החינוך והתרבות כנתבע מס' .2 שני הנתבעים האחרים נשארו בעינם. ביום 21.12.95 תוקנה התובענה פעם נוספת כשהנתבע מס' 1הוא המורה, מדריכו של התובע בסדנת המכונאות, סעד עסלי, הנתבע מס' 2 הוא משרד החינוך והתרבות, הנתבעת מס' 3 היא המועצה המקומית באקה אל גרביה, והנתבעת מס' 4 היא כלל חב' לביטוח בע"מ אשר ביטחה את המועצה המקומית, נכון למועד הרלוונטי, בפוליסה לביטוח צד שלישי (נ/8). הנתבע מס' 1(המורה), והנתבעת מס' 3 (המועצה המקומית באקה אל גרביה), שיגרו מצידם הודעת צד ג' כנגד חב' הביטוח כלל, בדרישה לשפותם בגין כל סכום שיחויבו בו עקב תביעתו של התובע. כלל חב' לביטוח בע"מ מצידה הגישה גם היא הודעה לצד שלישי כנגד משרד החינוך והתרבות, וטענה כי החבות המלאה רובצת על משרד החינוך והתרבות. ב. בישיבת בית המשפט מיום 17.9.97 (עמ' 15 לפרוט') הודיעו באי כח כל הנתבעים שבתיק כי הם מקבלים הצעת בית המשפט לפיה יפוצה התובע בסכום של 000, 185 ש"ח בתוספת % 12.5 שכ"ט עו"ד, מע"מ על שכר הטרחה, אגרה והחזר חוות דעתו של הרופא מטעם התובע פרופ' א. ניימן, לפי קבלה. ב"כ התובע נתנה גם היא הסכמתה. לענין סוגיית החלוקה בין הנתבעים לבין עצמם, נשקלה אפשרות לסיומו של התיק לפי סעיף 79א' של חוק בתי המשפט, הסדר שלא יצא לפועל, ולפיכך הודיעו באי כח הצדדים, בישיבת ביהמ"ש מיום 30.9.97 (עמ' 17 לפרוט'), כדלקמן: "הסכום כפי שבית המשפט הציע ביום 17.9.97, עמ' 15 לפרוט', מקובל עלינו, וסכום זה ישולם לידי התובע לפי תוצאות פסה"ד כשהוא נושא הפרשי הצמדה למדד ורבית כחוק ממועד הצעתו ועד הפרעון בפועל". התיק נקבע איפוא לשמיעת הראיות בשאלת החבות, ולקביעת השאלה על מי מן הנתבעים לשאת בתשלום סכום הנזק המוסכם לידי התובע, ולחילופין, חלוקת הסכום בין הנתבעים או מי מהם, כששמיעת הראיות כוללת גם את היחסים שבמסגרת הודעות צד ג' על מנת שפסה"ד יסיים את המחלוקת כולה (עמ' 18 לפרוט'). ג. במסגרת שמיעת העדויות הופיעו והעידו בפני בית המשפט חמישה עדים ואלה הם: העד הראשון היה ווליד מג'דלי, שהוא כיום מנהל בית הספר התיכון הטכנולוגי בבאקה אל גרביה, ובמועד ארוע התאונה, נשוא תובענה זו, שימש כרכז מגמת מכונאות רכב שבה התמחה התובע. (עיין: עמ' 19 עד עמ' 28 לפרוט'). העדה השניה היתה הגב' אילנה מרכוספלד (עמ' 34- 29 לפרוט'), המשמשת כפקידה במחלקת התביעות של חב' הביטוח כלל בתל אביב, ולפני כן עבדה, עד שנת 1992, בחב' הביטוח "צור-שמיר", שמניותיה נרכשו ע"י חב' הביטוח כלל. אין חולק שבמועד ארוע התאונה נשוא תובענה זו, היתה הרשות המקומית של באקה אל גרביה מבוטחת ע"י חב' הביטוח כלל (נ/8) כשפוליסה זו באה בהמשך לפוליסה קודמת (מיום 1.1.92עד 31.12.92), מוצג נ/.9 העד השלישי היה התובע עצמו (עמ' 36- 38 לפרוט') שהעיד על נסיבות ארוע התאונה בה נפגע. העד הרביעי היה הד"ר איברהים עודה, מפקח מרכז חינוך טכנולוגי במגזר הערבי במשרד החינוך והתרבות (עמ' 39 עד 51 לפרוט'). העד החמישי היה מר יורם צימט (עמ' 51- 56 לפרוט'), שמשמש בתפקיד יועץ חיצוני של משרד החינוך והתרבות ובמסגרת זו מייעץ לקב"ט מחוז חיפה, שאחראי על נושא הביטחון והבטיחות במחוז, ובתפקיד זה מבצע העד יורם צימט סיורים וביקורות בבתי הספר (386) ובגנים (1000) שבתחום מחוז חיפה. בנוסף לעדים ששמעתי גם הוגשו לעיוני מוצגים רבים המתייחסים הן לשאלת האחריות והן לשאלה הביטוחית. באי כח הנתבעים הגישו סיכומים מפורטים המתייחסים לסוגית חבות הנתבעים בינם לבין עצמם, כולל הסוגיות שבהודעת צד ג'. ד. אתייחס תחילה לנסיבות ארוע התאונה. התובע העיד בעמ' 36 לפרוט' כך: "בתוך כדי עבודה המורה היה מסביר לנו איך לחלץ מיסב מקולקל. נתן מכה עם פטיש ואיזמל על המיסב הזה ופתאום עף לו שבב מן המיסב, וזה נפל לי בתוך העין. המורה שמו היה עסלי סעד (נתבע מס' 1)". תיאור זה של התובע נמסר כשהתובע נקרא למתן עדות ראשית מצד ב"כ הנתבעים מס' 1(דהיינו, המורה שבהדרכתו התבצעה הסדנא שבמהלכה נפגע התובע) ומס' 3 (המועצה המקומית באקה אל גרביה). ב"כ משרד החינוך והתרבות (נתבע מס' 2) שניתנה לה זכות מיד לאחר מכן לחקור את התובע בחקירה נגדית הודיעה שאין לה חקירה נגדית. (עמ' 36 סיפא לפרוט'). מכאן שהנתבעים מס' 1, מס' 2 ומס' 3, אינם חולקים על גירסת ארוע התאונה כפי שנמסרה מפי התובע, אשר נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעת מס' 4 (חב' הביטוח כלל, עמ' 38- 37 לפרוט'). אמנם ב"כ משרד החינוך ביקשה וקיבלה רשות להציג לאחר מכן מס' שאלות לתובע, אך שאלות אלה לא נועדו לסתור את גירסת אופן הארוע כפי שמסר התובע. טענת ב"כ חב' הביטוח כלל, עו"ד ע. שגיא, בעמ' 3סיפא עד עמ' 5 לסיכומיו, היא שבפני בית המשפט קיימות שתי גירסאות סותרות, האחת של התובע והשניה של המורה (הנתבע מס' 1), כשעל בית המשפט להכריע ביניהן, וכי אלה עובדות מהותיות שניתן היה לברר אותן במועד אילו מסרה הרשות המקומית את ההודעה על הארוע בזמן, לחב' הביטוח כלל וכי העדר הדיווח על המקרה, הביא למצב בלתי נסבל מבחינתה של חב' הביטוח כלל, מצב אשר מנע ממנה לברר את עובדות המקרה ולהתגונן כראוי, שכן אין חולק שהודעת המועצה המקומית באקה אל גרביה נמסרה טלפונית לחב' הביטוח כלל, רק ביום 4.12.95, לפי עדות גב' אילנה מרכוספלד בעמ' 29 לפרוט', וכן הודעת הפקס של ב"כ הנתבעים 3+1, עו"ד ד. כביר, מאותו תאריך, מוצג נ/12. טוען איפוא ב"כ חב' הביטוח כלל שלאור איחור במסירת ההודעה, לא ניתן היה להתמודד, מחמת הזמן שחלף, עם הטענות הסותרות של התובע מחד, ומורה ביה"ס מאידך, כשסוגיה זו באה לידי ביטוי לא רק ביחס לעצם הגירסה ביחס לאופן ארוע התאונה, אלא גם ביחס לענינים נוספים כגון: סוגיית משקפי המגן, עצם הימצאותם והשימוש בהם, כמו גם ביחס לשמות העדים שנכחו, וכן ביחס לשאלה האם התובע עזב את קבוצת התלמידים בזמן סדנת המכונאות וניגש למורה למרות שלא היה צריך להתקרב אליו. ככל שעיינתי בפרוט' העדויות, במוצגים ובטענות, נראה לי שאין כל מניעה לקבוע כי התאונה אכן ארעה כפי שהתובע העיד ביחס לנסיבות הארוע, ולדעתי גירסתו של התובע ביחס לאופן ארוע התאונה, לא נסתרה. נסיבות הארוע כפי שהעיד עליהן התובע, הינן הנסיבות כפי שתוארו בסעיף 6של כתב התביעה שהוגש לביהמ"ש עוד ביום 29.12.93, ויצויין שגם בתשובות התובע לשאלון השיב התובע בתצהיר התשובות, באוקטובר 1996, מוצג נ/19, בתשובה לשאלה מס' 58: "המורה בשם סעד עסלי הדגים לי ולכל התלמידים ביצוע עבודה, ותוך כדי ביצוע ההדגמה בסדנא למכונאות, של הוצאת מיסב מקולקל באמצעות פטיש, המורה דפק עם הפטיש ואז עף גוף מתכתי לעיניי". ב"כ חב' הביטוח כלל הגיש צילום גליון קבלת חולה בחדר המיון של בית החולים הילל יפה, מיום הארוע עצמו (נ/17) שם נרשם: "נתקבל בגין חבלה בעין ימין לאחר שהיכה בפטיש ואיזמל". וכן הגיש ב"כ חב' הביטוח כלל את גליון מחלות עיניים של המרכז הרפואי שיבא מיום 15.3.93 (כשבועיים לאחר התאונה), מוצג נ/18, בו נרשם: " 28.2.93 חדר גוף מתכתי לאחר שהיכה על איזמל מתכתי, הגוף חדר לעין ימין...... ". על כך נחקר התובע ע"י ב"כ חב' הביטוח כלל. כשנשאל התובע לגבי הרישום בחדר המיון של בי"ח הילל יפה, חזר על גירסתו באמרו בעמ' 37 לפרוט', ש' 23: "זה לא נכון בכלל. המורה היה מסביר והדגים לנו והוא נתן את המכה עם הפטיש". גם לאחר שנשאל התובע ביחס לרישום במחלקת עיניים של בית חולים שיבא, נ/18, עמד התובע על גירסתו כי לא הוא נתן את המכה אלא המורה הוא זה שהיכה על איזמל המתכת ולפתע עף השבב. אינני סבור שניתן להסיק מן האמור ברישומים של חדר המיון בית חולים הילל יפה ובית החולים שיבא כאילו נסתרת גירסת התובע ולפיה המורה הוא זה שהיכה בפטיש על המיסב, שכן הדעת נותנת כי מבחינת הרופאים המטפלים בבית החולים אין ולא היתה כל חשיבות לכך האם היה זה המורה שביצע פעולה, וגרם לכך ששבב עף וחדר לעינו של תלמיד, או שהיה זה התלמיד עצמו, שהרי מבחינת בית החולים היינו הך מבחינת הטיפול מי גרם לחדירת הגוף הזר לעין. לא זו בלבד אלא שלפי עדותו של היועץ החיצוני של משרד החינוך לעניני בטיחות, העד יורם צימט. כשאדם מכה בעוצמה בפטיש על גורם מתכתי, בדרך כלל השבבים יעופו הצידה (עמ' 53סיפא לפרוט'). כשנשאל מר צימט ספציפית האם מי שעובד עם פטיש חשוף פחות לסכנה משבבים מאשר הסובבים אותו, השיב, לאחר שביהמ"ש ביקש ממנו להתייחס ספציפית לדוגמא זו: "בדרך כלל זה עף לצד". (עמ' 54 רישא לפרוט'), (ההדגשה שלי - י.ג.). לכן מבחינת הסבירות, ניתן למצוא חיזוק לגירסת התובע בדברי העד יורם צימט, דהיינו, שהמורה היכה בפטיש על המיסב ואזי ניתז שבב ופגע בעינו של התובע שעמד במקום עם התלמידים האחרים לצורך ההדגמה. מטעם בית הספר עצמו נמסר דיווח על התאונה למשרד החינוך והתרבות, על פי דיווח של המדריך סעד עסלי (הנתבע מס' 1), למנהל ביה"ס, מוצג נ/.1 בסעיף 4של נ/ 1מתוארת התאונה כפי שדווחה ע"י הנתבע מס' 1למנהל: "במהלך עבודה בסדנא למכונאות לחליצת מיסב מקולקל באמצעות דורן נחושת ופטיש, התלמידים עבדו בסדנא. תוך כדי עבודה עף גוף מתכתי ופגע בעין ימין של התלמיד, הופנה לקופ"ח באקה ומשם הועבר לקופ"ח חדרה". בדיווח שמסרו הורי התובע לחב' הביטוח ענבל, בטופס תביעה לתאונות אישיות תלמידים, מחצית השנה לאחר התאונה, מוצג נ/2, תוארה התאונה כך: "במהלך עבודה לימודית בבי"ס בסדנא למכונאות באמצעות דורן נחושת ופטיש, תוך כדי עבודה, עף גוף מתכתי ופגע בעין שלי הימנית. הופניתי לקופ"ח באקה ומשם לבי"ח הילל יפה דרך קופ"ח חדרה". אינני סבור שיש בגירסאות אלה שבמוצגים נ/ 1+ נ/ 2משום סתירה לגירסה העיקרית של התובע ביחס לאופן ארוע התאונה, שהרי לפי כל הרישומים נגרמה הפגיעה בעינו הימנית של התובע מחמת גוף מתכתי שעף במהלך העבודה בסדנא. לא צויין בדו"ח נ/1, גם לא בטופס התביעה נ/2, מי היה זה שגרם לכך שהגוף המתכתי ניתז ופגע בעין, אך אין בכך כדי ליצור סתירה לגירסתו של התובע. יתר על כן, אם סברו מי מן הנתבעים שגירסת התובע איננה הגירסה הנכונה, מה היה פשוט מלהביא את הנתבע מס' 1, דהיינו, המורה סעד עסלי, למתן עדות בבית המשפט במטרה לסתור את גירסתו של התובע, אם אמנם גירסה זו לא היתה הגירסה הנכונה. מי שהופיע ומסר עדות הוא מנהל בית הספר ווליד מג'דלי שבזמן הארוע היה רכז מגמת מכונאות רכב בה למד התובע, ואולם עד זה לא היה נוכח בארוע התאונה, כפי שציין העד בעמ' 26לפרוט'. מר מג'דלי נשאל בעמ' 26לפרוט' (שורות 23-21) האם שמע בעבר שגירסת התובע היא שהמורה דפק עם פטיש כדי לחלץ מיסב מקולקל והמיסב קפץ לעינו של התובע (למעשה הנכון הוא שגירסת התובע היא שניתז גוף מתכתי מן המיסב וחדר לעינו י.ג.), ותשובת מר מג'דלי היתה שהוא לא שמע שזאת גירסת התובע. ב"כ הנתבעת מס' 4עו"ד ע. שגיא המשיך ושאל את העד מג'דלי כיצד זה גירסת התובע איננה מופיעה במוצגים נ/ 1+ נ/ .2כפי שהבהיר עו"ד ע. שגיא בעמ' 26סיפא לפרוט', הדיווח הוא סתמי, ותשובת העד מג'דלי, בעמ' 27לפרוט', היתה שאין לו הסבר ביחס לדיווח ולדבריו: "בדו"ח על תאונה למ. החינוך אנחנו לא חייבים לגבות גירסה, אנחנו לא בימ"ש". אם איפוא לסכם את הדברים, הגירסה כפי שנרשמה במוצגים נ/ 1+ נ/2, איננה סותרת את גירסת התובע. הגירסה כפי שרשומה במוצגים אלה איננה מציינת מי גרם לכך שהגוף המתכתי ניתז לעבר עינו של התובע, אלא אומרת שתוך כדי עבודה ניתז הגוף המתכתי. לא היתה מניעה במהלך הדיונים שבתיק לזמן את מורה בית הספר למתן עדות ביחס למקרה, על מנת שגירסתו תיבחן מעל דוכן העדים, דבר שלא נעשה. אינני רואה כל סיבה מדוע לא לקבל את גירסת התובע לארוע כפי שניתנה, ואשר לא נסתרה בחקירה הנגדית, וכבר ציינתי שעדות היועץ מר יורם צימט, מחזקת את דברי התובע, לאור הסבר מר צימט בעמ' 53סיפא - עמ' 54 לפרוט', שלשבבים יש נטיה לעוף הצידה, ומכאן המסקנה שדווקא הסובבים את המורה המדגים הם בדר"כ החשופים יותר לפגיעה כזו. אוסיף ואציין שביחס לעצם קיומה של חבות כלפי התובע, הרי גם בהנחה שהיה מוכח כי התובע הוא זה שעבד בעזרת פטיש לצורך חילוצו של המיסב ותוך כדי כך ניתז שבב ופגע בעינו, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה ביחס לחבות, שכן ראוי לזכור כי התובע נטל חלק בסדנת המכונאות בתוקף היותו תלמיד המגמה למכונאות רכב, כך שחובת הפיקוח וההשגחה עליו היתה מוטלת על המורה המשמש כמדריך הסדנא לרבות חובת הנקיטה באמצעי בטיחות וזהירות למניעת פגיעה בתלמיד במהלך פעילותו בסדנת המכונאות, ולכן, אפילו היה מוכח כי התובע היכה בפטיש על המיסב, ותוך כדי כך נפגע משבב בעינו, לא היה בכך, לדעתי, כדי לשנות את המסקנה בשאלת האחריות. לסיכום חלק זה מסקנתי היא שגירסת התובע ביחס לאופן ארוע התאונה הוכחה. ה. מחלוקת קשה נטושה בין הנתבעים לבין עצמם באשר לשאלה על מי מהם לפצות את התובע בגין נזקי התאונה, כשסכום הפיצוי שעל התובע לקבל איננו שנוי במחלוקת, כפי שכבר ציינתי בפתח הדברים. ב"כ הנתבעים מס' 1ומס' 3, עו"ד ד. כביר המייצג את המורה (הנתבע מס' 1), ואת הבעלים של בית הספר, הלא היא הרשות המקומית של באקה אל גרביה (נתבעת מס' 3), סבור שאין כל סיבה להחיל אחריות כלשהי על מרשיו, ומחרה מחזיק אחריו בסוגיה זו עו"ד ע. שגיא ב"כ חב' הביטוח כלל (נתבעת מס' 4) כמי שביטחה את הרשות המקומית בפוליסה לביטוח צד שלישי. עמדת ב"כ הנתבעים 1+ 3+ 4היא שהן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית ביחס לארוע הנדון כאן, מוטלות דווקא על הנתבע מס' 2, מ. החינוך והתרבות, שכן משרד החינוך פועל ביחס לבתי הספר לפי מספר חיקוקים ובהם פקודת החינוך (נוסח חדש), תשל"ח-1978, שמסמיכה את משרד החינוך לערוך ביקורת בבתי הספר, לדאוג לרישום מורים, רישוי מורים ופיטוריהם, וסגירת בי"ס, וכן חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, הקובע שכל בתי הספר נתונים לפיקוח משרד החינוך, ובמיוחד סעיף 9(א) לאותו חוק שלפיו לא ינתן רשיון לבית ספר אלא אם תובטח רמה נאותה של תנאי הבטיחות בו (עיין: עמ' 4+ 3 לסיכומי עו"ד כביר בענין חלוקת האחריות). טוען עו"ד ד. כביר שאמנם פורמלית מתקיימים יחסי עובד מעביד בין הרשות המקומית לבין מורי ביה"ס, אך תפקיד בית המשפט הוא "להרים מסך" ולבדוק מעבר לבחינה הפורמלית מי "בעל הבית " האמיתי בבית הספר. לאור כלל הראיות מהם עולה שנוהלי לימוד והדרכה, הוראות בטיחות ובטחון, ציוד והצטיידות, מוסדרים ע"י משרד החינוך ולא ע"י העיריה, ולרבות השליטה המרכזית בכל הנושאים החשובים כגון: אישור סגל הוראה, תקנים להוראה, שיטות לימוד, ציוד, מימון שכר עובדים, הנחיות מינהליות ופדגוגיות ע"י חוזרי המנכ"ל, (עיין למשל נ/20), המסקנה היא שלמשרד החינוך נתונה השליטה בתכנית הלימודים, וכן בכל הנוגע לבטיחות. על יסוד עדות הד"ר איברהים עודה (עמ' 50- 48לפרוט'), ועדותו של העד יורם צימט, מסיק ב"כ נתבעים 3+ 1שענין הבטיחות בבית הספר ובסדנא מסור לשליטה בלעדית של משרד החינוך, ועל כך גם יש להוסיף את ההוראות הנובעות מחוזרי מנכ"ל משרד החינוך. לגבי הנתבעים 3+ 1מציין בא-כוחם (עמ' 9לסיכומיו שבשאלת האחריות) כי לא נפל כל רבב בפעילותם, הם לא הפרו כל חובת זהירות, לא סטו מן ההוראות ולא ניתן לייחס להם רשלנות כלשהי. ו. למול עמדת הנתבעים 4+3+ 1טוענת ב"כ משרד החינוך כי המעורבות של משרד החינוך בבית הספר היא מעורבות מוגבלת על פי סמכות הפיקוח הנתונה לו, הכספים שמשרד החינוך מעביר לבית הספר, והעובדה שהלימודים בבית הספר הינם לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, וחוזרי המנכ"ל. ואולם, הבעלות על מבני בית הספר היא של הרשות המקומית שאחראית על תחזוקת בית הספר, לרבות סדנאות העבודה, וכן רכישת הציוד הדרוש לסדנאות, ולמעשה רק הרשות המקומית אחראית למתרחש בין כותלי בית הספר. מורי בית הספר, לרבות הנתבע מס' 1, מועסקים ע"י הרשות המקומית. מדגישה ב"כ משרד החינוך שהתקציב שמעביר משרד החינוך איננו מיועד לתשלום שכר המורים דווקא הואיל והוא משולם לרשויות לפי מספר התלמידים בביה"ס (עדות ד"ר איברהים עודה בעמ' 42ובעמ' 50לפרוט'). מכל מקום, השליטה המכרעת בנושא העסקת המורים ועובדי בית הספר היא של הרשות המקומית שהיא גם המעסיקה שלהם בפועל, ולכן הנתבעת מס' 3(הרשות המקומית) חבה באחריות שלוחית לכל מעשה או מחדל של המורה המעורב, (דהיינו, הנתבע מס' 1), ואחריות כזו איננה מוטלת על משרד החינוך. אין לראות במשרד החינוך מעביד או שולח של הנתבע מס' .1 לענין הפיקוח על בית הספר, מציינת ב"כ משרד החינוך בסיכומיה כי לא הובאו ראיות כי דווח לאחראים על הפיקוח מטעם משרד החינוך שקיימות בעיות הרלוונטיות לארוע התאונה, כך שלא הוכח מחדל מצד משרד החינוך בדבר אי התייחסות לדיווחים. אשר לטענה כי יש מחדל במיעוט סיורי הביקורת בבתי הספר (עדות מר צימט בעמ' 52לפרוט') מציינת ב"כ מ. החינוך שיש לאזן את האינטרסים בין הקצאת כח אדם רב יותר לנושא זה מצד משרד החינוך, לבין הסיכון הכרוך בעריכת ביקורים בתדירות נמוכה. מכל מקום, הפיקוח של משרד החינוך איננו גורע מאחריות הרשות המקומית כבעלת ביה"ס המחזיקה במבנה וכמעסיקתם של המורים. (עמ' 7לסיכומי ב"כ משרד החינוך). מוסיפה ומציינת ב"כ משרד החינוך כי מן הראיות עולה שלפי עדות התובע מי שהסביר כיצד יש לחלץ את המיסב המקולקל היה המורה, שהיכה בפטיש ואיזמל על המיסב, ובזמן הארוע לא הרכיב התובע משקפי מגן (עמ' 37 לפרוט') והרי הגורם האחראי על רכישת הציוד ואמצעי הבטיחות לסדנא הינה הרשות המקומית, הן לפי עדות מר מג'דלי בעמ' 22לפרוט', והן לפי עדות ד"ר איברהים עודה בעמ' 40לפרוט'. מי שאחראי על מניעת הסיכון ושמירת כללי הבטיחות, כולל השימוש באמצעי מגן בבית הספר ובסדנאות, אלה הם המורים והמדריכים המקצועיים והנהלת בית הספר, כשתפקיד הנתבע מס' 1היה לאמוד בצורה נכונה את הסיכון הכרוך בהדגמת התרגיל ולדאוג להרחקתו של התובע לטווח בטוח או לדאוג כי ירכיב משקפי מגן (עמ' 10 לסיכומי ב"כ משרד החינוך). טוענת איפוא ב"כ משרד החינוך כי על הנתבע מס' 2לא מוטלת אחריות כלשהי ביחס לארוע התאונה, הואיל ולא היתה מוטלת על הנתבע מס' 2ציפיות לארוע ולא מוטלת על משרד החינוך חובת זהירות כלפי התובע. לעומת זאת הנתבע מס' 1נושא באחריות בהיותו המורה אשר לימד את התובע בזמן התאונה, והנתבעת מס' 3 בהיותה מעסיקתו של המורה ושל כל הצוות החינוכי, ובהיותה הבעלים והמחזיקה של המקרקעין, ובשים לב לכך שהתאונה היתה בגדר סיכון בלתי סביר לסוג הפעילות שמתבצעת בתחומי בית הספר (עמ' 13לסיכומי ב"כ משרד החינוך). מכאן, שיש לראות את הנתבעים מס' 3+ 1כאחראים לכך שלא נקטו אמצעים סבירים למנוע את ארוע התאונה, ואילו את משרד החינוך יש לפטור מכל חבות. עד כאן עמדת ב"כ משרד החינוך בסיכומיה. ז. נראה לי כי הנתבעים מס' 1ומס' 3נושאים הן בחובת הזהירות המושגית והן בחובת הזהירות הקונקרטית ביחס לארוע התאונה הנדונה כאן. התאונה התרחשה כאשר התובע נטל חלק בסדנת מכונאות, בהיותו תלמיד במגמת מכונאות רכב, דהיינו, במסגרת לימודית שבה היה התובע חייב ליטול חלק. הנתבע מס' 1היה מדריכו של התובע והממונה על המתרחש באותה עת בסדנא, ומכאן שהנתבע מס' 1היה אחראי לשלומו ולבטיחותו של התובע. מקובלת עליי עמדת העד מר יורם צימט, לפיה שבבים הניתזים כתוצאה ממכה של פטיש על גורם מתכתי עפים בדר"כ הצידה (עמ' 53סיפא - עמ' 54רישא), ומכאן, שדווקא מי שעומד מסביב חשוף לסכנת פגיעה. מציין העד יורם צימט שכאשר קיימת סכנה של שבבים למי שמצוי במרחק שבו עלול הוא להפגע בזמן הדגמת הפעולה, יש להרכיב משקפי מגן (עמ' 54סיפא לפרוט'), וכן על המורה להרחיק בזמן ההדגמה את התלמידים למרחק שבו לא ייפגעו מהתזת שבב, מה שהעד יורם צימט מגדיר כ"שטח סטרילי" (עמ' 54לפרוט'). בעקרון מסביר העד יורם צימט כי משקפי מגן נועדו להגן ויש להשתמש בהם בזמן סכנת פגיעה משבב (עמ' 55רישא לפרוט'), וכן גם קיימת אפשרות להתקין קיר מזכוכית משורינת או פלסטיק משוריין שמאחוריו ניתן לבצע את ההדגמה עם פטיש וע"י כך יווצר גידור לבטח. (עמ' 55 לפרוט'). העולה מן האמור לעיל שאת התאונה ניתן היה למנוע על ידי הרחקת התלמידים בזמן הדגמת הפעולה למרחק שבו השבבים לא יגיעו, או אם קיימת חשיבות להדגמה מקרוב, כי אז על ידי כך שהמורה יורה לתלמידים להרכיב משקפי מגן, ואפשרות נוספת היא על ידי יצירת מחסום פיזי כגון פלסטיק משוריין שמאחוריו מתבצעת ההדגמה. אציין, למעלה מן הדרוש, שאפילו לפי הגירסה שהתובע הוא זה שעבד בעזרת פטיש לחילוץ המיסב (דהיינו, שלא המורה ביצע את הפעולה אלא התובע), גם אז היתה מוטלת על המורה החובה לוודא שהתובע יבצע את העבודה בעזרת משקפי מגן כדי למנוע את הסיכון שגוף מתכתי יותז לעינו, אך למניעת ספק אני מבהיר כי לא זו הגירסה שהוכחה, וכי הגירסה שאותה אני מקבל ביחס לארוע היא גירסתו של התובע. ח. הנתבעת מס' 3הרשות המקומית, היא הבעלים של בית הספר ומעסיקתם של המורים, ובתור שכזו היא כמובן גם מעבידתו של הנתבע מס' 1ונושאת באחריות שלוחית למעשיו ומחדליו. כשם שהנתבע מס' 1נושא באחריות ישירה לארוע התאונה, כך גם מעבידתו הנתבעת מס' 3(באחריותה השלוחית). הטענה כאילו הנתבעת מס' 3היא רק באופן פורמלי המעבידה של הנתבע מס' 1, וכי למעשה בעל השליטה האמיתי בבית הספר הוא משרד החינוך והתרבות, איננה מקובלת עליי כלל. די אם נעיין בעדותו של מי שמכהן כיום בתפקיד מנהל בית הספר, העד ווליד מג'דלי, המאשר בעמ' 20לפרוט' כי הוא מועסק ע"י הרשות המקומית והוא מקבל משכורתו מן העיריה, אם כי מר מג'דלי מציין שהמקור של המשכורת הוא במשרד החינוך שמעביר כסף לעיריה לצורך תשלום למורי ביה"ס, וכן כפוף הוא להוראות משרד החינוך, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוזרי המנכ"ל, ומבצע הוא את תכניות הלימודים לפי דרישות משרד החינוך, לרבות חלוקת השעות בביה"ס, ונענה לדרישות הפיקוח של משרד החינוך. לדעתי, נובע מן האמור לעיל, שלמשרד החינוך קיימת שליטה בכל הנוגע לחלוקת המשאבים לבית הספר, ובכל הנוגע לפיקוח על אופן ההוראה בבית הספר, אך אין בכל אלה כדי לשלול את מעמדה של הרשות המקומית כמי שמעסיקה את צוות המורים בביה"ס. כפי שהובהר בעדותו של הד"ר איברהים עודה (מפקח מרכז חינוך טכנולוגי במגזר הערבי במשרד החינוך והתרבות) התקציב מועבר ע"י משרד החינוך לרשות המקומית, לא לפי מספר המורים שבביה"ס, אלא לפי מספר התלמידים הלומדים בתיכון, (עמ' 41 לפרוט'). התקציב מועבר לפי הדיווח של הרשות המקומית על מספר התלמידים ועל המגמות הטכנולוגיות המופעלות, ובאמצעות תקציב זה משלמת הרשות המקומית את שכרם של המורים. (עמ' 41לפרוט'), וכן ראה עדותו בעמ' 42לפרוט' בציינו כי התקצוב הוא לפי מספר התלמידים והכסף משמש, בין היתר, לתשלום שכר המורים. עוד יצויין שבעמ' 50לפרוט' העיד הד"ר איברהים עודה כך, ש' 22-21: "הבעלות משלמת את שכר המורים מהתקציב שמגיע אליה ממשרד החינוך אבל זה יכול להיות שהתקציב מיועד גם לדברים אחרים". (ההדגשה שלי - י.ג.). לגבי ההצטיידות, משרד החינוך אמנם תומך ברשות המקומית, אך על הרשות להשתתף ברכישתו של הציוד. (עמ' 40לפרוט'), אם כי יש ובהעדר יכולת תקציבית, נותן משרד החינוך את רוב התקציב (עמ' 43לפרוט'). אשר להעסקתם של המורים הסביר העד ד"ר איברהים עודה, שמתמצא היטב בתחום טיפולו במדיניות פיתוח, אישור תקציבים ומגמות, שעדותו מקובלת עליי, בעמ' 39לפרוט', לאחר שנשאל לגבי מעורבות משרד החינוך בקליטת מורים: "הפרוצדורה במינוי מורים בבי"ס תיכון היא שהבעלות יחד עם המפקח הכולל של בית הספר בהתייעצות עם האגף לחינוך טכנולוגי. אנחנו החלק שלנו שאנחנו ממליצים מבחינה מקצועית על המועמד אם הוא מתאים ללמד מקצוע זה או אחר. בזה החלק שלנו מסתיים. בדרך כלל הרשות וגם הפיקוח הכולל, מקבלים את חוות דעתנו המקצועית". עדותו של מנהל בית הספר, העד ווליד מג'דלי, מחזקת את דבריו של ד"ר איברהים עודה, ואני מפנה לעדותו ביחס למשרת מנהל בית הספר בעמ' 20 לפרוט: "ברגע שפורסם בעיריה שמחפשים מנהל הגשתי מועמדותי, ניגשו הרבה אנשים לתפקיד הזה. לא היה מכרז. היתה וועדה ואושרתי בישיבת מועצת העיריה לאחר שוועדת החינוך קבעה שאני מתאים לתפקיד הזה" (ההדגשה שלי - י.ג.). עולה מן האמור לעיל, שאמנם משרד החינוך מגיש חוות דעת ביחס להתאמתו של מועמד למשרד הוראה, אך עצם דבר הקבלה למשרה חייב להקבע ע"י הרשות המקומית. עוד אני מפנה להמשך עדות מר ווליד מג'דלי בעמ' 22סיפא - 23לפרוט': "ש. אמרת לגבי העסקה ספציפית שלך נעשה אישור של וועדת חינוך והמועצה, הכוונה לוועדת חינוך של העיריה. ת. נכון ש זה נכון שמי שמחליט על פיטור של עובד או העסקתו זו העיריה. ת. נכון". עצם העובדה שמקור המימון לתשלום שכר מורי בית הספר, הינו במשרד החינוך והתרבות, אין בו כדי לשלול את מעמדה של הרשות המקומית כמי שמחליטה על העסקתו או הפסקת העסקתו של המורה. עצם העובדה שהעיריה נזקקת לחוות דעת של משרד החינוך ביחס להתאמתו או אי התאמתו של מורה, אין בה כדי לשלול את מעמדה כמעסיקה של המורה, אין זה נדיר שרשות מסוימת נזקקת לחוות דעתה של רשות אחרת על מנת לסייע לה בקבלת ההחלטה. לכן יש לקבוע כי הנתבעת מס' 3נושאת, כאמור, באחריות שילוחית למעשיו ומחדליו של הנתבע מס' 1, כמעסיקתו. ט. יחד עם זאת אינני סבור שיש במסקנתי ביחס לחבותם של הנתבעים מס' 1ומס' 3, כדי לשחרר מחבות את הנתבע מס' 2(משרד החינוך). אין מחלוקת על כך שהנתבע מס' 2נושא באחריות לשיטות ההוראה שבבית הספר, לתכנית הלימודים, סמכות הפיקוח הנתונה לו וחוזרי המנכ"ל של משרד החינוך שאליהם כפוף בית הספר (עיין: עמ' 3לסיכומי ב"כ משרד החינוך, סעיף 2.2, שם נאמר כי אין חולק על מעורבותו של הנתבע מס' 2, כמצויין לעיל). עמדת ב"כ משרד החינוך היא שאין במעורבות מוגבלת זו כדי להקים עילה כלפיו, ואולם, בנתונים הספציפיים שבתיק זה, מסקנה זו של ב"כ משרד החינוך והתרבות איננה מקובלת עליי. לדעתי נושא משרד החינוך, הנתבע מס' 2, במקרה שבפנינו הן בחובת הזהירות המושגית והן בחובת הזהירות הקונקרטית. כפי שציין ב"כ הנתבעים 3+ 1בסיכומיו, רשאי מפקח של משרד החינוך, וכל עובד שהורשה לכך בכתב ע"י הממונה, להכנס לכל בית ספר לצורך בדיקה, והאחראי על בית הספר חייב למסור לבודק כל מידע ביחס לטיפול בתלמידים, לניהול בית הספר וכיוצ"ב, עיין, סעיף 6(א) של פקודת החינוך (נוסח חדש), תשל"ח-1978, וסעיף 9(א) של חוק פיקוח על בתי ספר תשכ"ט-1969, הקובע כי המנכ"ל לא יתן רשיון אלא אם סבור הוא שתובטח רמה נאותה במספר מישורים, ובהם גם תנאי הבטיחות בביה"ס [סעיף 9(א) (4)]. אבהיר את הדברים. י. מעיון בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך והתרבות, נ/20, המתייחס להוראות בטיחות בסדנא עולה, שקיימות בו מספר הוראות הרלוונטיות למקרה שבפנינו ובהן בין היתר: איסור הפעלת המכונות כשתנאי הבטיחות בסדנא אינם נאותים ועלולים להיווצר מצבים מסוכנים [סעיף א' (2)], ציוד כל מכונה במגינים ובגידור כחוק, ואין להסיר מגינים אלא בתנאי שהמכונה דוממת [(סעיף א' (6)], עוד נאמר בחוזר המנכ"ל בסעיף ו' (1) כי הדרך הטובה ביותר למניעת תאונה היא ביטול הסכנה, למשל, ע"י גידור המכונה, ואם אין הדבר אפשרי, יש להגן על החניך מפני סיכוני העבודה על ידי הספקת ציוד מגן אישי, ובכלל זה גם משקפי מגן. בראש הפרק המתייחס ל"עבודה בכלי יד" נאמר במפורש בסעיף א' (9): "כאשר מפעילים כלי תוך תנופה, יש לוודא שלא נמצא איש בטווח שבו הוא עלול להפגע על ידי הכלי או על ידי חומר מועף". (ההדגשה שלי - י.ג.). כאשר משתמשים באיזמל הוראת בטיחות היא שיש להרכיב משקפי מגן להגנה על העיניים [(פיסקה ד' (7)]. חוזר המנכ"ל נ/20, הוא בגדר הוראות פיקוח ובטיחות שאותן יש ליישם לשפת המעשה, וזאת באמצעות סמכות הפיקוח והביקורת שיש למשרד החינוך ביחס לבתי הספר. דא עקא, בנסיבות הספציפיות המתייחסות למקרה שבפנינו נראה כי נוצר פער בין התורה הכתובה (דהיינו, חוזר המנכ"ל, נ/20), לבין המציאות. כבר התייחסתי לכך שהעד יורם צימט, שהוא יועץ חיצוני של משרד החינוך, ומייעץ לקב"ט מחוז חיפה בכל הנוגע לבטחון ובטיחות במחוז, מבצע מאז 1.3.96סיורים בבתי הספר שבמחוז, סיוריו בבתי הספר נערכים במחזוריות של אחת לכשנתיים באותו מוסד (עמ' 56 לפרוט'). העד יורם צימט, שנקרא למתן עדות מטעם ב"כ משרד החינוך, ציין בעדותו שכאשר אדם מכה בפטיש על גורם מתכתי יעופו השבבים בדרך כלל הצידה, עמ' 53סיפא - עמ' 54לפרוט', וכן כשנשאל מר צימט האם מורה המדגים לתלמידים הכאה בפטיש על מיסב, גורם סכנה לסביבתו בגין השבבים, השיב: "אם אתה אומר שיש סכנה של שבבים, לא משנה איפה אתה נמצא, אתה צריך להרכיב משקפי מגן, וכוונתי למבצע הפעולה". כמו כן ציין מר צימט שבעקרון יש להרחיק את התלמידים לשטח שבו לא ייפגעו מהתזת שבב, מה שקרוי "שטח סטרילי", ואם מבקש המורה להדגים את ביצוע העבודה במרחק שבו עלולים התלמידים להפגע כי אז על התלמידים להרכיב משקפי מגן (כל האמור לעיל בעמ' 54לפרוט'). עוד הבהיר מר צימט כי: "משקפי מגן נועדו להגן ולכן יש להשתמש בהם במקרה של סכנת פגיעה משבב". והוסיף שכאשר פטיש פוגע במתכת בעצמה קיימת סכנה לנתזים או שבבים. (עמ' 55לפרוט'). מר צימט הוסיף ואישר שניתן לגדר לבטח פעולה של הדגמה עם פטיש, למשל, אם התלמידים יעמדו מאחורי קיר עשוי זכוכית משורינת או פלסטיק משוריין. (עמ' 55לפרוט'). הבאתי בהרחבה מדבריו אלה של מר יורם צימט, הואיל ויש בהם לדעתי משום יישום הוראות הבטיחות שבחוזר המנכ"ל נ/20, ואילו בוצעו הן הלכה למעשה היה בכך, ככל הנראה, כדי למנוע את ארוע התאונה, דהיינו, התזת השבב לתוך עינו של התובע, ואולם, נראה כי הממונים על הבטיחות לא וידאו, נכון למועד ארוע התאונה, כי אכן יבוצעו אמצעי בטיחות אלה למניעת אפשרות של התזת גוף מתכת, בנסיבות המתוארות כאן. יא. מי שמשמש כיום בתפקיד מנהל בית הספר, העד ווליד מג'דלי, ואשר היה במועד הרלוונטי לתאונה רכז מגמת מכונאות רכב, טען כי היו משקפי מגן (עמ' 25סיפא לפרוט'). ואולם כאשר נשאל התובע בעדותו בעמ' 37לפרוט', מה תגובתו לטענת משרד החינוך כי ניתנו לתלמידים משקפי מגן, אך אלה לא השתמשו בהם, היתה תשובת התובע "לא נכון, לא נתנו, לא אמרו, לא אמרו כלום". בהמשך, בעמ' 37לפרוט', כשנשאל התובע האם לא היו משקפי מגן בשיעורי מכונאות רכב, השיב התובע: "אף פעם". העד מר מג'דלי טען בעדותו כי לדעתו מסלף התובע עובדות (עמ' 26 רישא לפרוט'), וכאשר נשאל העד מג'דלי בעמ' 26: "אתה לא יודע אם המורה דרש ממנו להשתמש במשקפי מגן והוא סירב". השיב העד מג'דלי: "במקרה הזה אני לא מודע, אבל ההוראות ברורות שלפני שנכנסים לסדנא צריך לקחת את כל כללי הבטיחות, ז"א אם תלמיד לא בא עם חולצה מתאימה אנחנו לא מכניסים אותו לסדנא" (ההדגשה שלי - י.ג.). לדעתי, אין בתשובה זו של העד מר מג'דלי התייחסות ספציפית לענין משקפי המגן, דהיינו, התובע העיד חד משמעית כי בשיעורי מכונאות רכב לא היה כל שימוש במשקפי מגן, ואילו מדברי מר מג'דלי עולה כי אמנם היו משקפי מגן, אך כשנשאל האם יודע הוא מדוע לא היה שימוש במשקפי מגן, השיב תחילה שלתובע היו הרבה בעיות משמעת, ויתכן שהמורה ביקש ממנו אך התובע סירב, אך כאשר נשאל מר מג'דלי ספציפית האם יודע הוא אם דרש המורה כי התובע ישתמש במשקפי מגן והתובע סירב, השיב מר מג'דלי כפי שכבר ציינתי: "במקרה הזה אני לא מודע...... ". (עמ' 26לפרוט'). (ההדגשה שלי י.ג.). עד אשר יכול היה ככל הנראה, להאיר סוגיה זו בצורה ברורה יותר, הלא הוא, הנתבע מס' 1, לא הובא למתן עדות. יב. חיזוק לכך שלא זו בלבד שלא נעשה במקרה הספציפי שימוש במשקפי מגן אלא שהשימוש במשקפי מגן, בפעולה מסוג זה גם לא נאכף ע"י משרד החינוך, עולה מדברי הד"ר איברהים עודה, מפקח מרכז החינוך הטכנולוגי במגזר הערבי, במשרד החינוך והתרבות, שהעיד מטעם ב"כ משרד החינוך והתרבות, ונשאל על ידי ב"כ משרד החינוך והתרבות, בעמ' 40לפרוט', האם יש צורך בשימוש במשקפי מגן במסגרת הסדנאות, לפי תכנית הלימודים. תשובתו היתה שהדבר תלוי בפעולה, למשל, בעבודה על אבן משחזת חובה להרכיב משקפיים , וכן גם בריתוך, ואולם כללית השיב: "בעבודה בסדנת המכונאות אין צורך לענוד משקפיים". דהיינו, עולה מעדותו הראשית של ד"ר איברהים עודה, בעמ' 40לפרוט', שהשימוש במשקפי מגן בסדנת מכונאות, דרוש בפעולות מסוימות כגון השחזה, ריתוך, אך לפי דעתו, באופן כללי, בסדנת מכונאות אין צורך בכך. על כך חזר הד"ר א. עודה בעמ' 43לפרוט', דהיינו: "בדרך כלל בלימוד מכונאות רכב אין צורך במשקפי מגן אלא בפעולות מסוימות כמו להשתמש באבן משחזת, השחזה או בריתוך אז חייבים להשתמש במשקפי מגן". בהמשך החקירה הנגדית נשאל ד"ר איברהים עודה האם יתכן והתאונה היתה נמנעת אילו היו התלמידים מצטווים להשתמש במשקפי מגן, פלסטיק שקוף, ותשובת העד היתה: "עצם הבקשה היא אבסורדית כי זה מפריע להם ללימודים ובעבודה". (עמ' 45לפרוט') . בהמשכו של העמוד ציין העד ד"ר א. עודה שאין זה הגיוני לבקש מתלמידים בעבודה מעשית במכונאות רכב להרכיב כל הזמן משקפי ראייה פלסטיים. הד"ר איברהים עודה ציין כי את המקרה הספציפי אין הוא מכיר ונודע לו על המקרה רק כשבועיים לפני מתן עדותו (עמ' 39+ 44לפרוט'). יחד עם זאת אישר הד"ר איברהים עודה בחקירתו הנגדית, בעמ' 46לפרוט', שבמקרה הספציפי, שאותו אין הוא מכיר, אילו היה התלמיד מרכיב משקפיים היתה הפגיעה בעין נמנעת. ד"ר איברהים עודה אישר בעדותו שאין הוא מומחה לכללי בטיחות, אם כי יש לו מושג בבטיחות (עמ' 46לפרוט'), ובהמשך ציין שהוא מהנדס מכונות ובעל תואר שני ושלישי בחינוך הטכנולוגי, אם כי נושא הבטיחות איננו בגדר מומחיותו. (עמ' 48לפרוט' ש' 22-20). כמו כן ציין הד"ר א. עודה כי קיימת מחלקה נפרדת לפיקוח על כללי הבטיחות במשרד החינוך (עמ' 47לפרוט' שורה 19, ועמ' 48רישא לפרוט'), כשההתמחות הספציפית של העד היא קביעת מדיניות של חינוך טכנולוגי במגזר הערבי, ואילו הצטיידות וכיוצ"ב אינם בתחום פעילותו, גם לא נושא משקפי המגן, ואין הוא מתעסק במדיניות הבטיחות. (עמ' 48לפרוט'). משנשאל הד"ר עודה האם נכון שתאונה מן הסוג בו עסקינן היתה נמנעת אילו היה משרד החינוך מנחה היכן יש צורך להרכיב משקפיים, השיב הד"ר עודה שהוא מבקש שלא להשיב על השאלה בשם משרד החינוך, הואיל ואין הוא מומחה לדבר, וכשנשאל האם היה משרד החינוך נותן הוראה להרכיב משקפיים בעבודה מעשית השיב: "שמשרד החינוך היה נותן הוראה לענוד משקפיים מתי שצריך ולא בכל עבודה מעשית". (עמ' 46 לפרוט') . כמו כן, כשנשאל הד"ר עודה האם יש הנחיות לשמירה על שטח סטרילי, דהיינו, על מרחק מסוים בין המורה אשר מדגים כיצד לחלץ מיסב תוך הכאה בפטיש, לבין התלמידים, הצופים בהדגמה זו, השיב העד: "זה תלוי בפעולה וכן בשיקול דעת המורה. לנו אין הנחיות כאלה". עמ' 46לפרוט') (ההדגשה שלי - י.ג.). יג. אם לסכם חלק זה של הראיות עולה כך: קיימת עדות של התובע לפיה לא היה בבית-הספר כל שימוש במשקפי מגן בשיעורי מכונאות רכב (עמ' 37לפרוט'). העד אשר יתכן ועשוי היה לסתור גירסה זו של התובע, דהיינו, הנתבע מס' 1, לא הובא למתן עדות, והרי בהיותו מדריך הסדנא חזקה עליו שהעובדות היו ידועות לו היטב, הן ספציפית לארוע, והן ספציפית לסדנא. העד ווליד מג'דלי, שהיה במועד הרלוונטי רכז מגמת מכונאות רכב, העיד אמנם באופן כללי שהיו משקפי מגן במגמה, אך לגבי המקרה הספציפי, הוא אישר שאין לו מידע. (עמ' 26לפרוט'). העד יורם צימט, היועץ החיצוני של משרד החינוך לקב"ט מחוז חיפה, קבע חד משמעית שבביצוע פעולה מעין זו כפי שבוצעה בזמן ארוע התאונה אמצעי המיגון כנגד התזת שבבים, לתלמיד שעומד מסביב למורה, הינם שימוש במשקפי מגן, הרחקת התלמידים ל"שטח סטרילי", וכן קיימת גם אפשרות להתקנת גידור על ידי קיר מזכוכית משוריינת או פלסטיק משוריין. כדברי מר צימט: "משקפי מגן נועדו להגן ולכן יש להשתמש בהם במקרה של סכנת פגיעה משבב". (עמ' 55לפרוט'). הד"ר איברהים עודה נשאל מי האיש שבתוקף תפקידו במשרד החינוך אחראי על תאונות מסוג זה. תשובת הד"ר עודה היתה שישנו אחראי על הפיקוח על כללי הבטיחות, אם כי אין הד"ר עודה יודע מיהו (עמ' 47לפרוט'), אך מכל מקום ידוע לו שקיים אגף המטפל בבטיחות (עמ' 48לפרוט'), ואולם לא הובאה עדות מטעם האחראי על הפיקוח לגבי בטיחות בבתי הספר במטרה להבהיר באיזו מידה נאכפו ההוראות לבטיחות בסדנא, ולרבות בשעת שימוש בכלים ידניים, כעולה מחוזר המנכ"ל נ/20. כפי שציינתי קודם לכן, חוזר המנכ"ל נ/ 20קובע מה אמורות להיות ההוראות, אך השאלה היא: האם מתבצע פיקוח שיהא בו כדי לוודא שהוראות בטיחות אלה אכן מבוצעות הלכה למעשה? כנגד עדותו הברורה והחד משמעית של התובע לפיה אין שימוש במשקפי מגן בשיעורי מכונאות רכב, וכנגד עדותו של היועץ יורם צימט, שאישר כי אכן יש צורך באמצעי בטיחות בביצוע פעולה של הכאה בפטיש על גוף מתכתי, כגון: משקפי מגן, "מרחק סטרילי", קיר או מחיצת פלסטיק משוריין, לא הובאה כל ראיה שאכן מתבצע פיקוח ליישום אמצעי בטיחות אלה הלכה למעשה, כשממר צימט אנו יודעים שהוא יכול לבצע ביקור חוזר במוסד חינוכי, בתדירות של כשנתיים בלבד, מאז תחילת כהונתו ביום 1.3.96(דהיינו, כשלוש שנים לאחר התאונה הנדונה כאן). דווקא מי שיכול היה להביא עובדות ברורות לבית המשפט, כגון הנתבע מס' 1, (לגבי מה שקרה בשיעור הספציפי ולגבי ביצוע ההנחיות), או מחלקת הפיקוח על הבטיחות במשרד החינוך, לא הובאו למתן עדות. מעדות ד"ר איברהים עודה עולה שהוא עצמו איננו הגורם הממונה על הבטיחות, ולפי מה שהוא יודע השימוש במשקפי מגן מוגבל לפעולות ספציפיות כמו, למשל, השחזה או ריתוך. מכל מקום, על פי עדותו של ד"ר אברהים עודה לא ניתן לקבוע שקיימת מדיניות של פיקוח שנועדה לוודא שימוש במשקפי מגן בשעת ביצוע עבודות ע"י התלמידים בשיעורי מכונאות רכב. יד. נראה לי כי משרד החינוך איננו יוצא ידי חובת הזהירות המוטלת עליו על ידי כך שנקבעות הוראות בחוזר המנכ"ל לגבי שמירה על בטיחות בסדנא אלא, על משרד החינוך לוודא כי יבוצע פיקוח על מנת להפנים את השימוש באמצעי הבטיחות הדרושים, על מנת שאלה ייושמו הלכה למעשה. עולה מן הראיות כי נכון למועד ארוע התאונה הנדונה, לא הוכח כי בוצעו פעולות פיקוח שנועדו לגרום לכך כי ייעשה שימוש הלכה למעשה במשקפי מגן בשעת ביצוע הדגמות, או עבודות מן הסוג שבמהלכן ארעה התאונה נשוא הדיון כאן, או פיקוח שיוודא אמצעי בטיחות אחרים שיהא בהם כדי להביא למניעת תאונה מסוג זה, כגון: שמירה על "מרחק סטרילי" או ביצוע הדגמה מאחורי מחיצת פלסטיק משוריין. אדרבא, לפי עדותו הראשית של הד"ר איברהים עודה אין צורך במשקפיים בעבודה בסדנת מכונאות למעט מקרים כגון, למשל, ריתוך וכן גם עבודה על אבן משחזת. (עמ' 40לפרוט'). מסקנתי היא איפוא שגם הנתבע מס' 2, משרד החינוך, נושא בחבות לארוע התאונה. בבואי להשוות בין אחריות הנתבעים מס' 1ומס' 3, מחד לאחריות הנתבע מס' 2מאידך, נראה לי כי אחריותם היא במידה שווה, ולכן אני סבור שיש לקבוע שעל הנתבעים מס' 1ומס' 3(ביחד ולחוד) מחד גיסא, והנתבע מס' 2מאידך גיסא, לפצות את התובע בגין נזקו בחלקים שווים. טו. עתה עליי לדון בשאלה האם על הנתבעת מס' 4, כלל חב' לביטוח בע"מ, לשפות את הרשות המקומית (הנתבעת מס' 3), בגין חיובה של הרשות המקומית בשיעור הנזק בו עליה לפצות את התובע, עקב התאונה הנדונה, וזאת מכח פוליסת הביטוח נ/.8 התאונה ארעה ביום 28.2.93ואילו הרשות המקומית הודיעה על התרחשות התאונה לחב' הביטוח כלל, באמצעות עו"ד ד. כביר, רק ביום 4.12.95, בהודעה טלפונית (עדות העדה גב' מרכוספלד בעמ' 29לפרוט'), והודעת הפקס של עו"ד כביר מאותו תאריך: נ/12. אין גם מחלוקת שכתב הגנה מטעם הנתבעים כנגד התובענה המקורית שהגיש התובע, הוגש באמצעות עו"ד י. אשכנזי, ביום 2.2.94, שלא באמצעות חב' הביטוח כלל. חב' הביטוח כלל מצביעה על שורה של תנאי פוליסה שלא קוימו על ידי הרשות המקומית, דהיינו, מעיון בתנאי הפוליסה נ/ 10(זו פוליסה של צור-שמיר אך עולה מטיעוני הצדדים, שהפוליסה של כלל, נ/8, ממשיכה את תנאי הפוליסה של צור שמיר), עולה כי סעיף 1של התנאים מחייב את המבוטח להודיע על מקרה הביטוח למבטח על גבי טופס תביעה 14יום מקרות מקרה הביטוח, סעיף 3מחייב את המבוטח להודיע למבטח על הליכים בהקדם האפשרי, סעיף 4מחייב את המבוטח להעביר למבטח מסמכים בקשר לתביעת פיצויים עקב קרות מקרה הביטוח, סעיף 5מחייב את המבוטח למסור למבטח תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, מידע ומסמכים הדרושים לבירור החבות, וסעיף 9של תנאי הפוליסה נ/ 10מקנה שיקול דעת למבטח באופן ניהול ההגנה. ראינו בעניננו שההודעה לחב' הביטוח נמסרה ע"י הרשות המקומית רק ביום 4.12.95, וכי כתב הגנה הוגש על ידי הנתבעים 3+ 1ביום 2.2.94שלא ע"י חב' הביטוח כלל. טז. מה הנפקות לאי מילוי תנאי הפוליסה: הפוליסה עצמה קובעת שאם לא קויימה חובה לפי סעיפים אלה, שקיומה היה מאפשר למבקש להקטין חבותו, אין המבטח חייב בתגמולי הביטוח, אלא אם היה חייב בהם אילו קויימה החובה. אין ההוראה חלה, כך נקבע בפוליסה, אם החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות, או אם אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור החבות, ולא הכביד על הבירור. לא למותר לציין את סעיף 11של מיפרט הביטוחים לשנת 1991, מתוך המכרז לעריכת ביטוחי המועצה (מוצג נ/11) שאין חולק על הצדדים כי הוא המסמך הרלוונטי ביחס לביטוח שבפנינו, והוא נקלט במפורש לתוך רשימת הפוליסה של חב' הביטוח כלל (נ/8). לפי סעיף 11הוסכם ששום תנאי מתנאי הפוליסה לא יהא תנאי מוקדם לאחריות החברה על פי הפוליסה. בד בבד יש גם לעיין באמור בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כשסעיף 22 שבו מחייב את המבוטח להודיע על מקרה הביטוח למבטח מיד לאחר שנודע לו. ראוי לזכור שסעיף 8 של נ/ 11 קובע, לטובת המבוטח, שבכל מקום בו מופיעות המילים "מיד" או "בהקדם האפשרי" הן תוחלפנה במילים "תוך זמן סביר". סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח מחייב את המבוטח למסור למבטח תוך זמן סביר את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות או לעזור למבטח, לפי יכולתו, להשיגם. סעיף 24(א) של חוק חוזה ביטוח קובע כך: "לא קויימה חובה לפי סעיף 22או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות. (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור". סעיף 39(ב) של חוק חוזה הביטוח קובע כי סעיף 24לחוק חוזה ביטוח הינו מן הסעיפים שאין להתנות עליהם אלא לטובת המבוטח. משמע: משלא קיים מבוטח, חובת הודעה על קרות מקרה ביטוח או מסירת מידע ומסמכים, רשאית חברת הביטוח להקטין את תגמולי הביטוח בהם היא חייבת, במידה וחב' הביטוח הוכיחה שאילו קויימו חובות אלה או מי מהן היתה חבותה פחותה. יז. ב"כ הנתבעים מס' 1 ומס' 2 צירף לסיכומיו פסק-דין שניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א בענין ע"א 215/91 הסנה נ' אלי אסולין שבו נדון מקרה בו לא מסר המבוטח הודעה למבטח על קרות מקרה הביטוח. כותב כב' השופט י' בן-שלמה, בפיסקה ז' של פסק-דינו שב-ע"א 215/91: "נראה לי, כי מידת ההוכחה המוטלת על המבטח במקרה זה דורשת ממנו להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה ע"י המבוטח, ואין להסתפק בהוכחת האפשרות התאורטית שיגרם נזק כפי שעשתה המערערת במקרה שלפנינו. פרשנות אחרת (כולל כזו המבוססת על שורת דוגמאות והנחות היפוטטיות כפי שמוסרת המערערת) תרוקן מתוכן את הוראות הסעיפים 68ו- 24(א) לחוק, וזאת בשל החשש לקנוניה בין המבטח למבוטח על חשבון הצד השלישי....". ובהמשך: "אכן, כפי שמציין פרופ' ידין (הכוונה ל"חוק חוזה הבטוח תשמ"א 1981" (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג. טדסקי), בעמ' 85) הנטל המוטל על כתפי המבטח מכח סעיף 24(א) לחוק איננו נטל קל, אך הוא מתיישב עם מגמתו הכללית של החוק, שהוא מעין חוק להגנת הצרכן, הבא לתקן - ולו במעט - את חוסר השוויון הקיים בין הצדדים לחוזה הביטוח..." במקרה שנדון ב-ע"א 215/91, בימ"ש מחוזי ת"א, שוכנע ביהמ"ש שלא עלה בידי המערערת (הסנה) להוכיח שקיום חובת ההודעה ע"י המבוטח היה מאפשר לה בנסיבות המקרה להקטין חבותה, וכן לא הוכיחה היא נזק, ספציפי מחמת מחדלו של המבוטח שם. ממשיך כב' השופט י. בן-שלמה ומסביר, שבנסיבות אלה [דהיינו, שחב' הביטוח לא הוכיחה את האמור בקטע: "וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו"] לא עבר הנטל למשיב להוכיח קיום החריגים שבסעיף 24(א) סיפא של חוק חוזה בביטוח, ולפיכך הגיע שם ביהמ"ש למסקנה שחב' הביטוח לא הוכיחה זכותה להפחית את תגמולי הביטוח. ב-ע"א 215/91הסתמך ביהמ"ש המחוזי בת"א על ת"א (מחוזי ירושלים), 7/88, הבנק הבינלאומי נ' פרודנשל, פס"מ תשנ"ב (א) עמ' 340, דברי סגן הנשיא, כב' השופט י. בזק, וראה קבעיתו, שם, בעמ' 348, שלא הוכחה טענת חב' הביטוח כי נפגעה ע"י אי מתן ההודעה, וכי היאחזותה בנימוק הפורמלי נוגד את סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי). יז. אם ליישב דברים אלה למקרה שבפנינו, נראה לי שלא עלה בידי חברת הביטוח כלל להוכיח שקיום חובות הנתבעת מס' 3במועד היה מאפשר לחברת הביטוח להקטין חבותה. ב"כ כלל טוען בסיכומיו כי עדיין לא ידוע מה הגירסה הנכונה לארוע התאונה ונסיבותה [סעיף א'(3) בסיכומי עו"ד ע. שגיא], וכי אילו המקרה היה מדווח במועד פני הדברים היו שונים, בעוד שלאור האיחור בדיווח הוזמנה החקירה (לפי עדות פקידת התביעות גב' אילנה מרכוספלד בעמ' 29לפרוט'), רק ב-4.12.95, ואילו חקירה במועד מוקדם יותר היתה מאפשרת בירור הגירסה הנכונה לארוע ובירור תביעת כזב [סעיף א (4)בסיכומי עו"ד ע. שגיא], והנה כיום אין לדעת מה הגירסה הנכונה לארוע, בעוד שלנתבעים האחרים ומבטחתם "ענבל" היה המידע הדרוש וההזדמנות להיערך לחקירה, כעולה, למשל, מהזמנת חקירה ע"י ב"כ נתבעת 2ביום 19.6.95, מוצג נ/ 7[סעיף 5בסיכומי עו"ד שגיא]. ממשיך וטוען עו"ד ע. שגיא שאפשרויות חקירת הארוע קופחו משמעותית בגלל האיחור במסירת הודעה תקופה הקרובה לשלוש שנים [סעיף 6בסיכומי עו"ד שגיא] מבלי שניתן לכך הסבר ענייני. יח. לא שוכנעתי מכך שקיום החובות ע"י הרשות המקומית היה מאפשר לחב' הביטוח כלל, במקרה ספציפי זה, להקטין חבותה. יודגש שאין במסקנה זו כדי לגרוע כמלוא הנימה מחשיבות חובתו של מבוטח להודיע על מקרה ביטוח מוקדם ככל האפשר וכן להעביר מידע ומסמכים למבטח, ולשתף עימו פעולה בניהול ההגנה בתיק. יחד עם זאת, משלא קויימו החובות, עד למסירת ההודעה באיחור ניכר ב-4.12.95, עלי לבדוק ולבחון האם נפגמה הגנתה של הנתבעת 4והאם היה מילוי החובות מאפשר לחב' הביטוח כלל להקטין חבותה. בכך לא שוכנעתי. ב"כ הנתבעים 3+ 1מצביע בעמ' 17של סיכומיו על כך שבתחתית הפקס מיום 4.12.95(נ/12), ששלח עו"ד כביר לחב' כלל, בו הוא מציין כי הוא ממתין להוראות כיצד לפעול, נרשם בכתב יד כך: (ע"י גורם בחב' הביטוח כלל). " .5.12.95לאור העובדה שלא העבירו לנו הודעה עד היום ומשרד החינוך (עו"ד סהר) כבר בישלו התייצבות נגדנו - יש להתנער מהטיפול (?). הנ"ל גם לא מבוטחים יותר". לטענת עו"ד כביר, בעמ' 17לסיכומיו, המדובר בגחמה נקמנית הנובעת מכך שהעיריה אינה מבוטחת עוד בחב' הביטוח בכלל, וספקולציה כאילו הנתבע 2"בישל התייצבות". מעיר עו"ד ד. כביר בסיכומיו, כי כפות המאזניים נוטות דוקא לחובת מ. החינוך, מה עוד שלפי הזמנת החקירה מצד ב"כ מ. החינוך ביוני 1995(מכתב נ/7) נראה שגם משרד החינוך ידע על הארוע במועד מאוחר. לא אתבסס במסקנתי על האמור באותה הערה שנכתבה על ידי גורם בחב' הביטוח כלל, בסיפא של נ/12. דייני אם אציין שככל שעיינתי, וחזרתי ועיינתי, בעדותה של הגב' אילנה מרכוספלד, ובטיעוניהם המנומקים של עו"ד ע. שגיא ועו"ד ד. כביר, מסקנתי היא אכן שלא עלה בידי חב' כלל להוכיח שאילו קיימה העירייה את החובות כלפיה היה עולה בידה להקטין חבותה. פרט לטענות כלליות והשערות לא עלה למעשה בידי חב' הביטוח כלל להוכיח כאילו נפגעה הגנתה, ומקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים 3+ 1בסיכומיו בכל הנוגע להודעת צד ג'. אכן, הגב' מרכוספלד מציינת בחקירתה הנגדית ע"י עו"ד ע. שגיא (יש לזכור כי העדה זומנה מטעם הנתבעים 3+ 1ונחקרה ע"י בא-כוחם עו"ד ד. כביר בחקירה ראשית, ואילו ע"י ב"כ כלל בחקירה נגדית) שביצוע חקירה בסמוך למקרה מאפשרת הקטנה הנזק, וסילוק התביעה באותו פרק זמן, וכן מאפשרת היא בירור גירסאות נוגדות ותביעת כזב, וכי במקרה דנא לא עלה בידי החוקרים לברר את הגירסה הנכונה (עמ' 33לפרוט'), מאידך ציינה העדה בהמשך, בעמ' 34לפרוט', בחקירה חוזרת, שלאחר שהנפגע מיוצג כמעט ואין אפשרות לסלק תביעה ע"י חוקר. כאמור, המדובר בטענות תאורטיות והשערות, ולא הוצבה תשתית ראייתית שעל יסודה ניתן לקבוע כי נפגעה הגנתה של חב' הביטוח כלל. אשר לבירור הגירסה העובדתית בכל הנוגע לארוע לא היה אמור להיות קושי לחב' הביטוח כלל לברר את העובדות לאור העדים שהיו לארוע, ובהיות עדים אלה, ברובם, תלמידי ביה"ס שנטלו חלק בסדנת המכונאות ניתן היה לאתרם ולברר את הנסיבות והגירסאות. לענין הנזק, המדובר בחדירת גוף מתכתי לעינו של התובע ולדעת כל המומחים נגרם לתובע נזק ממשי [% 27נכות לפי פרופ' ניימן מטעם התובע, % 15לדעת ד"ר היימס מטעם הנתבעת, ו-% 18.5נכות לפי המומחה הרפואי פרופ' ב. מילר]. אין המדובר בנזק שלחלוף הזמן עשויה היתה להיות השפעה עליו, ואין תשתית של ממש לטענה כאילו ניתן היה לסלק את הנזק בשלב מוקדם ע"י חוקר. טענה נוספת שהעלתה כלל מתייחסת לכך שהמבוטחים לא שיתפו פעולה עם החוקרים לאור הוראת עו"ד ד. כביר, כאמור בדו"ח החקירה נ/15. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים 3+ 1בעמ' 19של סיכומיו, לפיה אין לזקוף אתחוסר הנכונות לחובת המבוטחים בשלב שבו כבר נוצרה חזית בין המבוטחים לבין כלל, לאור מכתב כלל מיום 7.12.95(נ/14) לפיו נמנעת כלל מלטפל בתביעה. יט. במהלך המשפט עוררה חב' הביטוח "כלל" את הטענה כי הפוליסה של "כלל" שיורית לזו של "ענבל", ומאחר והיתה פוליסה תקפה ב"ענבל" אין תחולה לפוליסה השיורית של "כלל" (עמ' 8- 7בסיכומי עו"ד שגיא). דהיינו, בסעיף 7של מיפרט הביטוחים נ/ 11נאמר: "מוסבר ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות כלפי תלמידים וילדי גנים ובלבד שאם הארוע מכוסה על ידי פוליסת ביטוח אחרת שנעשתה עבור משרד החינוך ו/או המתנ"ס יהיה הכיסוי לפי פוליסה זו עודף לכיסוי הניתן לפי הפוליסה האחרת ו/או משרד החינוך". האמור במיפרט נ/ 11נכלל בפוליסה של "כלל", בהתאם לרשימה נ/8. בפוליסת הביטוח של "ענבל" (נ/4) נכתב כי המבוטח הוא: מדינת ישראל/משרד החינוך והתרבות, ובכפוף לסעיף 7דלמטה, רשויות מקומיות ו/או בעלי מוסדות חינוך שבפיקוח משרד החינוך. מעיון בסעיף 7לתנאים המיוחדים של הפוליסה נ/ 4 נראה כי: "פוליסה זו מכסה את נשוא הבטוח... גם לגבי הרשויות המקומיות ו/או הבעלים של מוסדות החינוך, אם לגבי אחריותם לא קיים כסוי ביטוחי של חברת ביטוח איזושהי" (ההדגשה שלי י.ג.). מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים 3+ 1 אשר בסיכומיו להודעת צד ג', עמ' 21, כי מאחר ולעירייה ביטוח אחריות חוקית כלפי הציבור, וגם ביחס לתאונה זו, אין אחריות העירייה מכוסה ע"י פוליסת הביטוח של "ענבל" (נ/4), שהרי הפוליסה של "ענבל" מכסה רק כשלא קיים כיסוי ביטוחי של חברת ביטוח, ומכיוון שבעניננו קיימת הפוליסה של "כלל" אין תחולה לפוליסה של "ענבל" בגין אחריותה של העירייה (נתבעת 3) לתאונה זו, ולכן הכיסוי שניתן ע"י פוליסת הביטוח של "כלל" בגין אחריות העירייה לארוע איננה שיורית, אלא מלאה. כ. התוצאה היא איפוא שיש לקבל הודעת צד ג' של הנתבעים 3+ 1כנגד חב' הביטוח כלל, ולקבוע כי עליה לשפות מכח תנאי הפוליסה נתבעים אלה בגין מלוא סכום הפיצוי שחל עליהם כלפי התובע, בניכוי דמי השתתפות עצמית. איני מוצא מקום לחייב את חב' הביטוח "כלל" בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליכי צד ג' אלה שכן אילו מילאה וקיימה הרשות המקומית את חובותיה עפ"י הפוליסה, ניתן היה להימנע מהתדיינות זו. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: 1. אני מחייב את הנתבעים 3+ 1 (ביחד ולחוד) מחד גיסא, ואת הנתבע מס' 2 מאידך גיסא, לשלם לתובע [באמצעות באת כוחו עו"ד גב' ברוידה] את הסכום של 000, 185 ש"ח בתוספת % 12.5 שכ"ט עו"ד, ומע"מ על שכה"ט, וכן את אגרת המשפט, והחזר הוצאות חוו"ד הרופא מטעם התובע, פרופ' א. ניימן, (לפי קבלה), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.9.97 ועד התשלום המלא בפועל. 2. התשלום יבוצע ע"י הנתבעים 3+ 1 (ביחד ולחוד) מחד גיסא, והנתבע מס' 2 מאידך גיסא, בחלקים שווים בינם לבין עצמם. 3. אני מחייב את הנתבעת מס' 4לשפות את הנתבעים 3+ 1 בגין סכום החיוב שהוטל עפ"י פסק דין זה, על נתבעים אלה, דהיינו, בשיעור של מחצית הסכום שנפסק בפס"ד זה לזכות התובע, ובניכוי דמי ההשתתפות העצמית שעפ"י הפוליסה. 4. כל צד ישא בהוצאותיו. פסק דין זה מסיים את כל ההליכים שבין הנתבעים לבין עצמם, לרבות כל ההודעות לצד ג'. דיני חינוךעירייהביטוח תאונות אישיותביטוח תלמידים