1. בפנינו תביעה לסעד הצהרתי, בה מבקש התובע כי יוכרז כמי שנכלל ברשימה נספח ד' להסכם הקיבוצי מיוחד, מיום 18.3.93, שמספרו 930374, עליו חתמה רשות הדואר עם ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והנציגות המשותפת של וועדי העובדים ברשות הדואר ("ההסכם הקיבוצי") ובהתאם לכך זכאי לתשלומים מכוחו. כמו כן מבקש התובע כי יפסק לו סעד כספי בגין גמול שעות נוספות, על פי הסדרים מיוחדים הקודמים להסכם הקיבוצי, בדבר העסקה בשעות נוספות גלובליות. ואלו העובדות הבסיסיות שאינן שנויות במחלוקת: 2. התובע החל לעבוד בדואר ישראל מיום 6.11.60. החל מ-1.5.62 במעמד של עובד קבוע. החל מיום 1.11.1985 משמש התובע ברשות הדואר כמנהל סניף הקריה בתל-אביב. 3. משהוקמה רשות הדואר ביום 1.4.1987, בהתאם לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 ("חוק רשות הדואר"), עברו רוב עובדי דואר ישראל שבמשרד התקשורת, וביניהם התובע, להיות עובדים של רשות הדואר. בהתאם לקבוע בסעיף 110 לחוק רשות הדואר, חתמה רשות הדואר ביום 23.3.1987 על ההסכמים הבאים: 1. הסכם קיבוצי מיוחד (תקופת מעבר), הרשום בפנקס ההסכמים הקיבוציים כמס' 99/88, שנחתם בין רשות הדואר לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (להלן: "הסכם תקופת המעבר"). הסכם קיבוצי מיוחד (מעבר), הרשום בפנקס ההסכמים הקיבוציים כמס' 100/88, שנחתם בין מדינת ישראל לבין רשות הדואר ולבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (להלן: "הסכם המעבר"). הסכמים אלו באו להסדיר את התנאים בהם יתקיים מעבר עובדים מדואר ישראל שבמשרד התקשורת לעבודה ברשות הדואר, באופן ש"מכלול תנאי עבודתם, מעמדם, משרתם, דרגתם, קידומם, שכרם, או הכנסתם... לא ייפגעו במאומה ולא יפחתו מאלה שהיו להם בהיותם עובדי משרד התקשורת, או שיכולים היו להיות להם אילו המשיכו להיות עובדי משרד התקשורת..." אין חולק כי התובע, כמי שהשתייך לאגף התפעול של שירותי הדואר, נמנה על העובדים אשר הסכם תקופת המעבר והסכם המעבר חלים עליהם (ראה נספח א' א' להסכם המעבר). ביום 14.4.1988 נחתם בין רשות הדואר לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י הסכם קיבוצי מיוחד נוסף, הרשום בפנקס ההסכמים הקיבוציים כמס' 348/88, אשר התגבש בהתאם לקבוע בהסכם תקופת המעבר. גם בסעיף 3 להסכם זה נקבע כי כל זכות שצבר עובד שהועבר לרשות בשירות המדינה, תקוים ותמומש בידי רשות הדואר כאילו תקופת שירותו של העובד בשירות המדינה היתה תקופת שירות ברשות לכל דבר ועניין. 4. ביום 18.3.1993 חתמה רשות הדואר על ההסכם הקיבוצי, שחלותו מיום 19.2.1992. בסעיף 8 להסכם הקיבוצי נקבעו הסדרים מיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות (ש"נ גלובליות), כדלקמן: "א) מוסכם בין הצדדים, כי בכפוף לאמור בס"ק (ב) להלן, בטלים ומבוטלים החל ממועד חתימת של הסכם זה כל ההסדרים המיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות (ש"נ גלובליות), וכי הרשות לא תשלם כל תמורה בגין שעות נוספות אלא כנגד עבודה בפועל בשעות נוספות מאושרות בלבד. ב) העובדים שהיו כלולים ערב חתימתו של הסכם זה בהסדרים מיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות (ש"נ גלובליות) וששמם נכלל ברשימה המצ"ב כנספח ד', יהיו זכאים החל ממועד חתימתו של הסכם זה לתשלומים המפורטים בנספח ד', וזאת במקום התשלומים על פי ההסדרים המיוחדים כאמור. ג) למען הסר כל ספק, מוסכם בזאת בין הצדדים במפורש, כי עובד ששמו אינו נכלל ברשימה נספח ד', אינו זכאי ולא יהיה זכאי לכל תשלום בגין ההסדרים המיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות (ש"נ גלובליות)." (ההדגשות במקור). אין חולק כי שמו של התובע לא הופיע ברשימה נספח ד' להסכם הקיבוצי. כמו כן אין חולק כי טרם חתימת ההסכם הקיבוצי, מעולם לא שולם לתובע גמול שעות נוספות גלובלי (להבדיל מגמול עבור שעות עבודה שבוצעו בפועל). 5. טענות התובע: התובע טוען כי שמו היה צריך להיכלל ו/או נכלל ברשימה נספח ד', היות ושימש ברשות הדואר כמנהל סניף. לכן, הוא זכאי לקבל את התנאים המפורטים בנספח ד'. התובע טוען עוד כי על רשות הדואר לשלם לו גמול שעות נוספות גלובליות בגין התקופה שקדמה להסכם הקיבוצי הנ"ל, בהתאם להסדרים המיוחדים שנהגו על יחסי הצדדים, כדלקמן: בגין התקופה שמיום 18.3.1986 ועד ליום 18.3.1993 (התקופה שלגביה לא חלה התיישנות): 23 ש"ח (ערך שעה לפי משכורת חודש ספטמבר 1994) X 50 ש"נ גלובליות X 12 חודשים X 7 שנים, סך הכל: 96,600 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל. 6. טענות רשות הדואר: הרשות טענה כי יש לסלק על הסף את התביעה בכל הנוגע לעילות המתייחסות לתקופה שעד ליום 5.12.1987 מחמת התיישנות (כתב התביעה הוגש ביום 5.12.1994). לגופו של עניין טענה הרשות כי ההסכמים הקיבוציים עליהם הצביע התובע אין בהם כדי לבסס את תביעתו; כי התובע לא הצביע על מקור כלשהו לזכאותו להיכלל בהסדרים המיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות ואף לא פירט את מהות אותם הסדרים. עוד טענה כי רק העובדים שנכללו בהסדרים המיוחדים וששמם נכלל ברשימה נספח ד' להסכם הקיבוצי היו זכאים על פי סעיף 8(ב) לתשלומים על פי נספח ד' ולא לתשלומים על פי ההסדרים המיוחדים. התובע היה זכאי, וקיבל בפועל, גמול עבור עבודה בשעות נוספות כנגד דיווח של השעות שבוצעו בפועל, וזאת עד לתקרה של 50 שעות חודשיות. הרשות טענה עוד כי התובע החל לעבוד ברשות הדואר רק ביום 1.4.1987 עת הוקמה הרשות ואין לראותה כמי שנכנסה לנעליהם של משרד התקשורת ודואר ישראל. לטענתה, היא אינה חייבת לשאת בתביעות הנוגעות לזכויות עובדים בגין התקופה שקודמת ליום 1.4.1988, מכוח הסכמים שנחתמו בינה לבין מדינת ישראל. 7. טענות המדינה: המדינה טענה כי על פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, חבה רשות הדואר לגבי זכויות עובדיה, גם אם נוצרו או נצברו בתקופת עבודתם תחת קורת הגג של משרד התקשורת. לגופו של עניין טענה המדינה כי התובע לא נכלל ולא היה זכאי להיכלל בהסדרים המיוחדים הנטענים על ידו לעניין העסקה בשעות נוספות. התובע אף לא הצביע על כל מקור שהוא לזכאותו להיכלל בהסדרים האמורים. משלא נכלל שמו של התובע ברשימה נספח ד' ומשלא נכלל בהסדרים המיוחדים, אין התובע זכאי לתשלומים מכוח נספח ד' להסכם הקיבוצי המיוחד. התובע היה זכאי לקבל תשלום בגין עבודה בשעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה ולתקשי"ר, כשמדובר בתשלומים מותנים, לא קבועים, ששולמו עפ"י דיווח של שעות נוספות שנעשו בפועל. 8. שתי הנתבעות הציגו גם טענה חלופית, לפיה ההסדרים המיוחדים לעניין העסקה בשעות נוספות נעשו ללא ידיעתן ושלא כדין, באשר מעולם לא ניתנה הסכמת הגורמים המוסמכים על ידן לרישום כוזב ופיקטיבי של שעות העבודה ולפיכך כל התשלומים אשר שולמו במסגרת ההסדרים המיוחדים - שולמו שלא כדין והינם בלתי חוקיים, נוגדים את תקנת הציבור ואת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בכל מקרה, גם אם ניתנה הסכמה לתשלום כאמור, היא נעשתה בחוסר סמכות ומאחר וההסכמה ממילא לא יושמה בפועל, היא איבדה מתוקפה על ידי התנהגות הצדדים. ההכרעה: 9. התובע מבקש כי יוכרז כמי שאמור היה להיכלל בגדר הסדרים מיוחדים שהנהיגו במשך שנים רבות משרד התקשורת ולימים גם רשות הדואר לגבי עובדים מסוימים. בפתח הדברים יש לבחון מהו תוכנם של אותם הסדרים מיוחדים נטענים ועל מי הם חלו ו/או אמורים היו לחול. 10. על תוכנו של ההסדר המדובר בדבר תשלום גמול שעות נוספות שנהג בנתבעות ניתן ללמוד מע"ע 600011/97 משה לנדסמן ואח' נ' הממונה על תשלום הגמלאות ואח', עבודה ארצי כרך לג(9) 33 (להלן: "עניין לנדסמן"). כפי שצוטט מקביעותיו של בית הדין קמא: "בראשית שנות השבעים הלך ופשה במקום (בבית המיון המרכזי) נוהל יחודי לפיו, את 50 השעות הנוספות אמנם לא עובדים; אבל מאידך, מדווחים עליהם למשרד הראשי כאילו נעבדו. הסדר זה, של דיווח על שעות נוספות שלא נעשו וקבלת גמולן המלא, לא היה נחלתם של עובדים מעטים בבית המיון; אלא הוא הפך במרוצת השנים להסדר מקיף וכולל כמעט את כל עובדיו בכל התפקידים והרמות, מן העובד הפשוט ועד למנהל המחוז, שאף נתן לאותו הסדר גושפנקא רשמית בחתימתו על טופסי הדיווח. ... ההצהרה מצד העובד בטופס הדיווח החודשי על השעות הנוספות שנעבדו, כי הוא 'מצהיר בזה, כי בתאריכים הנ"ל עבד שעות נוספות כמפורט לעיל בנוסף למכסת שעות העבודה הרגילות'; ומצד האחראי, 'כי עפ"י הוראתו הועסק העובד בשעות נוספות וכי הוא מאשר בזה כי הנ"ל עבד כמפורט לעיל והיה הכרח להעסיקו בשעות נוספות בהתאם לאישור ההנהלה ומשרד העבודה' - הצהרה זו הושמה פלסתר ע"י העובד והאחראי כאחד ובמקומה נהגו על פי המאמר הידוע - 'לא עשית ודיווחת כאילו עשית'" ... הדברים התנהלו על מי מנוחות באופן האמור, עד לכינונה של רשות הדואר ב-1.4.87 ובהתאם לחוק רשות הדואר התשמ"ו-1986. בסעיף 33 לאותו חוק נקבע, לגבי תנאי עבודתם של עובדי הרשות, כי הם יקבעו בהסכם בין הרשות להסתדרות, הסכם הטעון אישור שר התקשורת והממונה על שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר ובסעיפים 110 ו-111 לאותו חוק נקבע, כי העברת העובדים בממשרד התקשורת לרשות על פי הסכם העברה טעונה גם כן אישורים של אותם גורמים. בהסכמים שנחתמו לאחר מכן, לאור אותו החוק, דובר, כללית - על שמירת הזכויות על פי הסדרים הקודמים; ועל "שמירת השעות הנוספות" הקיימות על פי ההסכמים הקיימים, בפרט. ההסכמים האמורים לא שינו דבר לגבי הסדר השעות הנוספות שרווח בבית המיון המרכזי, פרט לכך, שאותו הסדר יושם סלקטיבית מאז הקמת הרשות. כלומר, הוא המשיך לחול על עובדי משרד התקשורת בבית המיון המרכזי שעברו לרשות הדואר, אך לא הוחל על עובדי המיון המרכזי שהתקבלו לעבודתם לאחר הקמת הרשות, למרות שמדובר היה בעובדים שעשו אותה עבודה בדיוק. כך היה, ששני עובדים באותה דרגה ובאותו תפקיד שלשניהם אושרה מיכסה של 50 שעות נוספות, החדש - נדרש לעשותם כדי לקבל גמולן, ואילו רעהו הותיק - די היה לו בדיווח כאילו עבד אותן שעות על מנת לקבל גמולן המלא. ניתן לשער מלאכתו של מי קלה היתה יותר, משאת אשר האחד צריך היה לעבוד כדי לקבל, השני, די היה לו במשיכת קולמוס. אותו הסדר של שעות נוספות, יכול היה להמשיך ולהתקיים במתכונתו, באין מפריע ומבלי שיודע לאיש מחוץ לנוגעים לו ישירות באין פוצה פה, אילמלא החלו להתברר בביה"ד בשנת 1989 ואילך תביעות עובדים כנגד הממונה על הגימלאות להכללת אותו רכיב במשכורתם הקובעת לצורכי הגימלה. תחילה המדיניות היתה על פי העצה המשפטית שנתקבלה, לקבל אותן תביעות ספורות, מן הטעם, שאותו גמול שעות נוספות לא היה אלא תוספת שכר פיקטיבית, והיה חשש מקבלת פס"ד שיקבע זאת עקרונית באופן מחייב לגבי מאות עובדי המיון. לפיכך, נתקבלו בהסכמה בין השנים 90', 91' תביעותיהם של כעשרה גימלאים; אולם, משהתבררה היקפה של התופעה ונחשול תביעות עמד להציף את הרשת, הוחלט, לאחר התייעצות משפטית נוספת, להעמיד למבחן ביה"ד את שאלת משמעותו של אותו גמול בגין 50 השעות הנוספות. במקביל, נוהל באותו פרק זמן מו"מ בין הרשות וההסתדרות והנציגות המשותפת של העובדים ברשות; וביום 18.3.93 נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי מיוחד, לפיו, בוטל הסדר השעות הנוספות הקודם, ונקבעה זכאות לתשלום מיוחד של עובדי הרשות, על פי רשימה שצורפה, אשר חל עליהם בשעתו אותו הסדר שבוטל של השעות הנוספות". 11. בעניין לנדסמן נקבעו קביעות נחרצות באשר להסדר האמור: "התמונה המצטיירת היא, איפוא, של הסדר שרבים וטובים בצמרת המשרד ידעו ממנו, ואין פוצה פה ומצפצץ לעשות לביטולו. גם אם היינו מגיעים למסקנה, שהסדר גמול השעות הנוספות הפיקטיביות, היה פרי יוזמה מקומית, אזי מחומר הראיות ניתן להסיק, כי הסדר זה זכה להכשר בדיעבד על ידי כל הגורמים הרלוונטיים במשרד התקשורת ולאחר מכן ברשות הדואר". "התמונה המתקבלת עד כה מכל האמור לעיל היא, שאכן ראשי שירותי הדואר היו ערים להסדר השעות הנוספות הפיקטיביות, ולא רק שלא עצרו את המשכו, אלא בפועל נתנו ביטוי להמשך ההסדרים לגבי העובדים הוותיקים." "תמונת המצב המתגלה בסופו של דיון היא, שגמול השעות הנוספות הפיקטיביות זכה אכן, להכשר בדיעבד". 12. באותה פרשה הוכר רכיב השעות הנוספות הגלובליות על פי נספח ד' להסכם הקיבוצי כרכיב הנכלל בשכר לצורך חישוב גמלתם של אותם העובדים התובעים, אשר נהנו בפועל, משך שנים, מאותו הסדר. עם זאת, אמר בית הדין הארצי את דברו באשר להסדר באופן הברור ביותר: "השיטה בה נקטו הצדדים לדיווח של שעות נוספות שלא נעבדו על אף שזכתה להכשר בדיעבד, מן הראוי שתעבור מן העולם, ויהא פסק דין זה מגדלור וציון דרך, כי אין בשום מקרה לנקוט בדרך פסולה זו". (סעיף 5ה לפסק הדין). אמירה זו היא שהיתה נר לרגלנו בבואנו להכריע בתובענה. 13. התובע ביסס את תביעתו על כך שגמול שעות נוספות גלובלי הובטח לו מתוקף היותו מנהל סניף. אולם בעדותו, לא היה משוכנע כי קריטריון זה הוא שאמור להחיל את אותו הסדר מיוחד עליו. כדבריו, "למיטב ידיעתי מנהלי סניפים אחרים בנתבעת קיבלו תמורה בגין שעות נוספות גלובליות...." (סעיף 11.2 לתצהירו. ההדגשה אינה במקור). התובע פירט בתצהירו 4 מנהלי סניפים במחוז תל-אביב שחלו עליהם ההסדרים המיוחדים, אבל כל שידע לגביהם היה שהם קיבלו את ההטבה מתוקף היותם אנשי ועד העובדים (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 19, עמ' 7 לפרוטוקול שורה 5). יתרה מכך, התובע עצמו אישר בעדותו כי מרבית מנהלי הסניפים במרחב ת"א, בו עבד התובע (כ-36 מתוך כ-44, כאמור בסעיף 9 לתצהירו של מר אבי חסון מטעם הרשות), לא קיבלו גמול שעות נוספות גלובליות על פי אותו הסדר, אלא רק לפי השעות הנוספות שביצעו בפועל (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-18). 14. כלל ידוע הוא שיישומו של עקרון השוויון מתבטא בחובה לנהוג ביחס שווה אל שווים. (בג"צ 363/71 טחנות קמח "דגן" בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד כו(1) 292). התובע טען כאמור לאפליה פסולה. אכן, הוכח אמנם כי רוב רובם של מנהלי הסניפים במרחב ת"א, שהם קבוצת הייחוס שאליה צריך להשוות את התובע, לא נהנו מאותו הסדר (פסול) מיטיב. יחד עם זאת, באשר לאותם מנהלי סניפים שאכן נהנו מן ההסדר הפסול, ובהעדר ראיות כלשהן שהובאו באשר לקריטריונים לאבחנה מותרת בין התובע, ששימש כמנהל סניף, לבין אותם מנהלי סניפים אחרים (אף אם מעטים) שנהנו מן ההסדר, אין מנוס מהמסקנה כי התובע אכן הופלה לעומתם לרעה, שהרי, כדבריו של כב' השופט פליטמן כפי שהובאו בפסק הדין בעניין לנדסמן, למרות שמדובר בעובדים שעשו לכאורה אותה עבודה בדיוק (מנהל סניף), התובע נדרש לבצע שעות נוספות בפועל כדי לקבל את גמולן ואילו רעהו, מנהל סניף אחר ברשות, די היה לו בדיווח כאילו עבד אותן שעות על מנת לקבל את גמולן המלא. 15. מכאן ניתן היה להסיק, לכאורה, כי יש מקום לנהוג בתובע כפי שנהגו עם אותם המנהלים שאכן נהנו מן ההסדר. אלא שלא כך סברנו במקרה זה. 16. בפסק דין מקיף שניתן אשתקד בבית דין זה (מותב בראשותה של כב' השופטת וירט-לבנה, עב (ת"א) 300851/98' בעניין מפעל הפיס נ' גדעון גדות ואח') נדונה בהרחבה סוגיית תקנת הציבור והאפשרות הנתונה לבית המשפט, מכוחה, להתערב בתוכנן של הסכמות חוזיות, בהקשר לתנאי שכר ותנאי פרישה של בכירים במפעל הפיס. באותה פרשה נקבע כי יש לראות במפעל הפיס, שהוא גוף הפועל בתחום הציבורי, גוף דו-מהותי שראוי שיפעל על פי כללי המשפט המנהלי. בענייננו, אין ספק כי רשות הדואר הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי חוק ומהווה אף "גוף מבוקר" כמשמעותו בסעיף 9(2) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]. בנוסף, על פי סעיף 5 לחוק רשות הדואר תשמ"ו-1986, על הרשות לפעול במילוי תפקידיה, בין היתר, "לקידום צרכי החברה והמשק". בנוסף, תקציבה טעון אישור שר האוצר. (לבד מאישור מועצת הרשות והשר הממונה). אין ספק כי הן מהבחינה הפורמלית והן מהבחינה המהותית, התפקיד המבוצע על ידי הרשות הוא בעיקרו ציבורי. כמו כן, לרשות מעמד בלעדי בתחום העיקרי שבו היא פועלת (הדואר). 17. בפרשת מפעל הפיס עמד בית הדין על המושג "תקנת הציבור", על כל רבדיו ועמד על קיומם של שני אינטרסים מתנגשים (באותה פרשה), שעומדים גם בעניינו: מחד, אינטרס התובע כי ישמר העיקרון של מנהג שווה כלפי שווים-היינו, איסור הפליה ומנגד - אינטרס הציבור כי כספי הרשות ישמשו למימוש המטרות הציבוריות שלה ולא למימון תנאי שכר על בסיס של אי-עבודה ודיווח כוזב. באותה פרשה נקבע כי אישורה של "חבילת" תנאי הפרישה לבכירים חרגה מגבולות תקנת הציבור, וזאת בהתחשב באופיו ובמטרותיו של מפעל הפיס, הגם שפורמלית ההחלטות התקבלו בזמנו כדין. בענייננו, אין כל ספק כי אף בזמן הנהגת ההסדר דובר ב"עצימת עיניים" מול מתן תמורה כספית כנגד דיווח פיקטיבי, שלא היה כדין. הענות לסעד הנדרש על ידי התובע בהליך זה משמעו הוא אחת בלבד: חיובה של הרשות או המדינה לפעול, כלפי התובע, באופן הנוגד את תקנת הציבור. בעניין זה אין לנו אלא להביא מדבריו של כב' הנשיא ברק, בעניין בג"צ 637/98 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר (דינים עליון, כרך כב' 956): "במצב הדברים השני אין לפלוני ולאחרים זכות המוגנת בדין. אין גם לרשות הציבורית שיקול דעת מינהלי להעניק אותה זכות. חרף זאת, מעניקה הרשות אותה טובת הנאה לאחרים ואינה מעניקה אותה לפלוני. בכך היא מפלה את פלוני ביחס לאחרים. ההחלטה המפלה, בשל אופיה זה, בטלה היא ומבוטלת. עם זאת, אין בכוח ביטולה של האפליה כדי להעניק לפלוני זכות שהדין אינו מאפשר להעניק לו. בית המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה, להעניק לפלוני זכות, אשר עומד בניגוד לחוק" (ראה: בג"צ 640/78 קצאן נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון העיר נתניה, פ"ד לד(2)1). עמד על כך השופט ברנזון בפרשת שמילביץ (ראה בג"צ 301/69 לעיל). השופט משווה מצב הדברים הראשון, בו מוכרת זכות לפלוני והאפליה של הרשות השלטונית שוללת ממנו שלא כדין את זכותו למצב הדברים השני, בו אין לפלוני זכות והרשות השלטונית אינה מוסמכת להעניק לו זכות. ביחס למצב הדברים השני, אומר השופט ברנזון: "לא כן הדבר כאשר מה שהאזרח מבקש להשיג אינו מגיע לו בזכות, או שאינו צודק לגופו, או שעשוי להזיק לזולת. במקרה כזה לא תעמוד לאזרח טענה של אפליה אך ורק משום שמה שהוא מבקש כעת, או משהו דומה לו, הותר לפנים לאזרח אחר. שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה". (ההדגשות אינן במקור). ועוד: "מהי תרופתו של פלוני במצב הדברים השני? אין פלוני יכול להביא לידי כך שהרשות השלטונית תעניק לו טובת הנאה או אינטרס. כל שביכולתו של פלוני לעשות הוא להביא לידי כך שהרשות המינהלית תחדל ממינהגה המפלה, ותפסיק להעניק לאחרים טובות הנאה שאינן מגיעות להם כדין. תרופתו של פלוני הינה איפוא בעל היבט "שלילי" (מניעת טובת הנאה לעצמו)." וכן: "לכל אדם הזכות שהשלטון יפעל בשוויון. עם זאת, זכות זו אינה חזקה דיה כדי לחייב את השלטון לפעול בניגוד לחוק. בהתנגשות בין עקרון השוויון לבין עקרון שלטון החוק - יד עקרון שלטון החוק על העליונה". 19. משכך - איננו נעתרים לתביעה מחמת טענת האפליה. 20. התובע טען עוד כי ההסדר המיוחד חל עליו מכוח הבטחת מנהלו, עת מונה להיות מנהל סניף. לגירסתו, האישור ניתן בעל פה ומעולם לא כובד (בעמ' 4 לפרוטוקול, בשורות 6-8). התובע טוען איפוא, בנוסף לטענת האפלייה, גם לקיומה של הבטחה מנהלית שעל הנתבעות לכבדה. אלא שהתובע לא נתן גרסה חד משמעית באשר לתוכן אותה הבטחה נטענת ואף בחר שלא להביא למתן עדות את מר וייס, נותן ההבטחה הנטענת (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 19-20). מחד טען התובע כי עם העברתו לתפקיד מנהל סניף הקריה סוכם עמו ואושר לו להגיש דו"ח ולקבל תמורה בגין 50 שעות נוספות לחודש (סעיף 9.2 לתצהירו). מאידך העיד כי כדי לקבל את גמול השעות הנוספות הגלובליות לא היה צורך לדווח עליהן כשעות עבודה (עמ' 5 לפרוטוקול, בשורה 16). סתירה נוספת מצויה בכך שמחד התובע טוען כי הובטח לו לקבל תמורה בעד 50 שעות נוספות גלובלית, בין אם עבד באותן שעות ובין אם לאו, (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 20-25) ומאידך העיד בחקירתו שהוא סיכם עם מנהלו, מר משה וייס, "על 50 שעות נוספות גלובליות מקסימום" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 22. ההדגשה לא במקור). התובע אף לא ידע בוודאות את תוכנו של ההסדר, שלטענתו הובטח לו (והוא הקדים תיאורו במילים "לפי מיטב ידיעתי", סעיף 9.4 לתצהירו). בנוסף, הוא העמיד כאמור את סכום התביעה על מלוא 50 שעות הנוספות החודשיות לגבי התקופה הקודמת לחתימת ההסכם הקיבוצי ואילו בחקירתו הנגדית מסר כי תביעתו היא רק להשלים את שקיבל בגין שעות נוספות בפועל למכסה של 50 שעות נוספות גלובליות בחודש (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 21-22). כמו כן, משנשאל התובע מדוע לא עמד על המובטח לו במשך כ-8 שנים, עד לחתימת ההסכם הקיבוצי, השיב: "היו מספר פניות, אכן פניתי למשה וייס מספר פעמים וכל הפניות הושבו ריקם. לא שמרתי העתקים מהפניות. וכאשר קיבלתי תשובה סופית שזה לא, אינני זוכר מתי זה היה, ולאחר שהודע על קיומו של הסכם שעות נוספות גלובליות, למנהלים אחרים, אז החלטתי לתבוע את הרשות על הפלייתי לרעה ביחס למנהלים אחרים." (עמ' 5 שורות 2-5). התובע אישר גם כי לא פנה לאף גורם נוסף ברשות על מנת לעמוד על זכותו הנטענת לקבל את גמול השעות הנוספות האמור (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 8-9) והעיד כי "ירד מהנושא" (כדבריו), משקיבל ממר וייס תשובה שלילית לפנייתו ועד שנחתם ההסכם הקיבוצי בשנת 1993 (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-19). 20. לא שוכנענו איפוא כי אכן ניתנה לתובע הבטחה, כטענתו, לתשלום גמול שעות נוספות כאמור. ואולם אף אם נניח לטובתו של התובע כי מר וייס אכן הבטיח לו, כנטען, להכלל באותו הסדר מיוחד של תשלום גמול שעות נוספות מבלי שידרש לעבוד אותן בפועל, הרי שגם אז, הבטחה זו אינה משתכללת לכדי הבטחה מנהלית כפי שנטען על ידו. 21. כדי שהבטחה מנהלית או שילטונית תהא מחייבת, עליה לעמוד ב-4 תנאים: (1) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה. (2) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי. (3) הוא בעל יכולת למלא אחריה. (4) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי נ' שר החקלאות, פ"ד מ"א(2) 709, 701; בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ"ז(2) 773, 779; בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עירית הרצליה, פ"ד מ"ו(1) 447 ). קני מידה אלה חלים גם בבית הדין לעבודה, שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים גם בו.(דב"ע מט/132-3 מדינת ישראל נ' משה נבעה, פד"ע כא 326) 22. בעניינו של התובע לא התקיימו ארבעת התנאים המצטברים הנדרשים על מנת לקשור את הרשות להבטחתה. (ככל שאכן נתנה, דבר שלא הוכח): באין סמכות, אין משתכללת הבטחה. (בג"ץ 640/78 קצאן את הרשטיג בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון עיר נתניה, פ"ד לד(1 (2); (ע"א (ירושלים) 4071/98 - הוועדה המקומית נ' דנקנר השקעות, תק-מח 2000(1), 8457 ,עמ' 8462) לא הובאה בפנינו כל ראייה ממנה ניתן להסיק כי מר וייס היה בעל סמכות ליתן אותה הבטחה לתובע (שאף לא הוכחה). בנוסף, כדי שההבטחה תכבול את הרשות נדרש שתהא זו בגדר התחייבות משפטית, שמלווה בכוונה להקנות לה תוקף משפטי ושכך יראה אותה מקבל ההבטחה. (בג"ץ 4915/00 - רשת חברת תקשורת והפקות נ' ממשלת ישראל תק-על 2000(3), 3033 ,עמ' 3047) הפסיקה הדגישה כי ב"הצהרת כוונות" אין די לכך. (ע"א 6620/93 עירית רמת גן נ' גולומב, פ"ד נא 363(2), 371-370). בענייננו, אף מעדותו של התובע עצמו עולה כי מר וייס לא עשה כל פעולה שממנה ניתן להסיק על כוונה להקנות להבטחתו (ככל שנתנה) תוקף משפטי, לרבות לא העלאתה על הכתב. מפעולותיו של מר וייס ותגובותיו לפניות התובע, אף כפי שהעיד עליהן התובע עצמו, ניתן אף להסיק את ההיפך מכך. 23. אולם גם אם נניח, לטובתו של התובע, כי אכן ניתנה לו הבטחה, הרי שאין לכפות במקרה זה על הרשות ו/או המדינה לקיים את ההבטחה , דהיינו: יש צידוק חוקי לבטלה. (לא מתקיים התנאי הרביעי הנדרש). כבר נפסק כי "האינטרס הציבורי למנוע ולבטל הסדרים הנוגדים סדרי עבודה וממשל תקינים, גובר על היסוד החוזי של ביטול תנאי שכר על סמך הסכמה הדדית". (דב"ע שן/92-3 יהושע מזרחי ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, פד"ע כב עמ' 457). עוד נפסק כי בנסיבות מסוימות רשאית רשות לשנות ממדיניותה אף במחיר פגיעה בזכות המעין חוזית של מי שקיבל הבטחה בהסתמך על המדיניות הקודמת. (בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837). בנסיבות כפי שהובאו בהרחבה בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין לנדסמן, הרי שגם אם נניח לטובתו של התובע כי ניתנה לו הבטחה (דבר שלא הוכח), יש לאפשר לרשות לשנות מהבטחתה (ככל שניתנה הבטחה מחייבת כדין, דבר שלא הוכח), מטעמים של תקנת הציבור ואין לחייב את הרשות ו/או המדינה להחיל על התובע, בדיעבד, את אותו הסדר כוזב ופיקטיבי. 24.בנוסף, כוחה של רשות לבטל או לשנות החלטה קודמת שלה או מעשה מינהלי מוגמר שנעשה על-פיה, מסויג, כשבהחלטה או במעשה גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט, או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינוים עלול לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכילכל את התנהגותו בהתאם לה. לעניין זה אימצה הפסיקה את המבחן אשר נקבע בפרשת סאי-טקס (בג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(3)), לפיו הבטחה תקפה, שניתנה על-ידי רשות שלטונית, תוכר גם כהבטחה מחייבת, שבית-המשפט יאכוף על הרשות את קיומה, אלא אם הוכח קיום צידוק חוקי לבטלה או לשנותה. (בג"צ 4383/91 שפקמן חיים נ' עירית הרצליה, פ"ד מו(1), 447 ,עמ' 454-455) בעניינו של התובע, כאמור, לא הוכח מתן הבטחה תקפה מחייבת בדין. בנוסף - קיים צידוק חוקי לבטלה, אף אם נתנה. חשיבות עליונה נודעת לקיום סדרי מינהל תקין ובמקרה זה, להפסקת פעולות הנעשות בניגוד לחוק ובניגוד לאינטרס הציבורי ובכללן, הענקת שכר תמורת אי-עבודה, לעובדים מסויימים בלבד, על פי רישומים כוזבים ופיקטיביים. אף אם במקרה זה שינוי המצב הקיים "נכפה" על הרשות והפסקת ההסדר הפסול האמור, (כפועל יוצא מהגשת התביעות לבית הדין לעבודה להכיר באותו גמול כחלק מהשכר לצורך גמלה), אין זה מפחית כהוא זה מכך שבבסיסו של שינוי זה עומד האינטרס הציבורי, ויהא זה בניגוד לאינטרס הציבורי וטובת הכלל לחייב את הרשות ו/או המדינה לשלם לתובע את הגמול הנדרש על ידו, מעבר לגמול ששולם לו כחוק עבור עבודה בשעות נוספות בפועל. זאת במיוחד כאשר התובע לא שינה את מצבו לרעה, התוספת לא שולמה לו מעולם והוא לא נסמך על תוספת זו לכלכל את המשך צעדיו. וכפי שפסק בית הדין הארצי בעניין לנדסמן באופן חד משמעי וברור: "לא יכולה להיות מחלוקת, שתשלום שעות נוספות פיקטיביות אלה לידתו בחטא, הוא רעה חולה ומן הראוי שלא היה בא לעולם, ולכשבא מן הראוי היה לעקרו מן השורש בטרם יפרה ראש ולענה (על בסיס הפסוק בספר דברים, כט, יז)." 25. מטעמים אלו, שעיקרם נעוץ בתקנת הציבור, לא סברנו כי יש מקום לחייב את הרשות ו/או את המדינה להחיל על התובע את אותם ההסדרים הפסולים בנוגע לשעות נוספות גלובליות לגבי התקופה הקודמת לחתימת ההסכם הקיבוצי. כפועל יוצא מכך, התובע אינו זכאי גם להיכלל ברשימה נספח ד' להסכם הקיבוצי. 26. משכך - נדחית התביעה על כל רכיביה. 27. הואיל והתובע, עובד ותיק ברשות, טען לזכאות מכח ההסכם הקיבוצי ומכח ההסדרים שקדמו לו לגבי שעות נוספות גלובליות, הסדרים שלגביהם אמר בית הדין הארצי את דברו באופן ברור ואשר הקנו על בסיס כוזב ופיקטיבי יתרונות כספיים לעובדים מסויימים בלבד ברשות, ולא לאחרים (והתובע בכללם), לא ראינו לחייב את התובע בהוצאות כלשהן, על אף דחיית תביעתו. שעות נוספות