1. כללי הנתבע (להלן: המבקש) התקשר עם התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), בחוזה חכירה להחכרת מגרש בשכונת עין כרם בירושלים (להלן: החוזה). על פי החוזה (נספח ב' לכתב התביעה) מחויב המבקש לקבל את הסכמת המינהל לכל שינוי ייעוד, שינוי קיבולת בנייה, בנייה נוספת ופיצול במגרש. בכתב התביעה טוען המינהל כי המבקש הפר את החוזה בכך שהוא בונה מבנה במקרקעין ללא אישור מאת המינהל. כמו כן, טוען המינהל בכתב התביעה כי המבקש הסיג גבול בכך שהוא יושב בשטח גדול יותר מזה שהוגדר לו בחוזה ובתשריט המצורף לחוזה. לפני בקשת המבקש להורות למינהל לגלות את המסמכים הבאים: 1. מזכרים פנימיים אשר צויינו בסעיף 16 לתצהיר המינהל, וכונו שם: "מזכרים פנימיים של עובדיו של התובע...(חסוי)" (יקראו להלן: המזכרים הפנימיים). 2. העתקי תכניות בנין עיר הנוגעות למקרקעי המבקש בשכונת עין כרם בירושלים, לרבות טיוטות של התוכניות האמורות וכל תכתובת או מסמך הקשור להכנתם. 3. מסמכים, החלטות ופרוטוקולים של הדיונים בועדת עין כרם של מינהל מקרקעי ישראל. 2. טענות המבקש לגבי המזכרים הפנימיים, טוען המבקש כי הם אינם חסויים, שכן, הם נערכו על ידי עובדי מדינה במילוי תפקידם כפקידי הציבור; כי על הטוען לקיומה של עילת חסיון, לעגן את טענתו באחת העילות שבפקודת הראיות (נוסח חדש) (להלן: פקודת הראיות); וכי הוא רשאי לעיין בהם מכוח חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק). אשר לתוכניות המתאר, טוען המבקש כי תוכניות בנין עיר אינן חסויות, לרבות תוכניות בשלבי ההכנה. אשר למסמכי ועדת עין כרם, טוען המבקש כי המסמכים, ההחלטות והפרוטוקולים של ועדת עין כרם של מינהל מקרקעי ישראל, המתייחסים לעניינו, אינם חסויים. 3. טענות המינהל לעניין המזכרים הפנימיים, טוען המינהל כי גילויים יפגע באינטרס הציבור וביעילות הרשות, מאחר והוא עלול להרתיע את עובדי הציבור מלהעלות על הכתב תרשומות פנימיות. לטענתו, באיזון בין האינטרס שבגילוי האמת וזכות העיון לבין האינטרס הציבורי, גובר האינטרס הציבורי שבהגנה על התרשומות הפנימיות ועל חופש המינהל בעבודתו הפנימית. אשר לתוכניות המתאר, טוען המינהל כי המבקש רשאי לעיין בתוכנית המתאר 2610 החלה על המגרש נשוא התביעה. המינהל מוסיף כי קיימת תוכנית מתאר מפורטת 2900, אשר מעולם לא אושרה, וכי למבקש אין כל זכות לעיין במסמכים הנוגעים לתוכנית מתאר שלא אושרה. מעבר לכך, טוען המינהל כי החוזה שנחתם בין הצדדים והתשריט שצורף לו, הוא שמחייב את הצדדים ואין נפקות משפטית לכל מסמך או תשריט אחר. אשר לבקשה לעיין במסמכי ועדת עין כרם, טוען המינהל כי נמצאו 3 פרוטוקולים הנוגעים לעניינו של המבקש והעתקם הועבר לב"כ המבקש. המינהל מוסיף, כי אם סבור המבקש כי נערכו מסמכים נוספים בעניינו, עליו לפרט באילו מסמכים מדובר. שכן, לטענתו, המבקש אינו רשאי לעיין בכל המסמכים הקשורים לועדת עין כרם, לרבות אלו שאינם קשורים לעניינו, וזאת על מנת "לדוג" אחר ראיות. 4. הבקשה לעיון במזכרים הפנימיים המזכרים הפנימיים הנם תרשומות פנימיות שערכו עובדי המינהל במהלך הטיפול השוטף בתיק, לרבות התכתבויות בין פקידי המינהל השונים המעדכנים זה את זה בפעולות שביצעו בתיק, חוות דעת למקבלי ההחלטות בנושאים שונים וכדומה. המבקש סומך את בקשתו על הוראות חוק חופש המידע. חוק חופש המידע קובע, בסעיף 7, את הנוהל לבקשת מידע על פי החוק. על פי סעיף 7 הנ"ל, על המבקש לקבל מידע מרשות ציבורית על פי חוק זה להגיש בקשה לכך לממונה על העמדת מידע לרשות הציבור, ורק אם הממונה סירב לבקשה, רשאי המבקש לעתור נגד החלטת הממונה לבית המשפט, על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 17 לחוק. על אף שהמבקש לא ביקש את המסמכים מהרשות על פי המנגנון הקבוע בחוק חופש המידע, על מנת להכריע בבקשה שלפני יש לפנות למבחנים שנקבעו בחוק חופש המידע. תקנות סדרי הדין מאפשרות לבעל דין לבקש גילוי ועיון במסמכים, ופקודת הראיות קובעת חסינויות מכוחם ניתן להתנגד לאותן בקשות. לאחר חקיקת חוק חופש המידע, ועל אף שלא נאמר בו הדבר במפורש, ברור כי יש להחיל את השיקולים בבסיס החוק גם על בקשות שהוגשו במהלך דיון, וזאת מקל וחומר. אם כל אזרח, ללא כל נימוק, יכול לבקש מידע על פי חוק חופש המידע, ודאי זכאי לכך מי שמנהל הליכים מול הרשות. למבחנים של חוק חופש המידע במקרה זה, יצטרפו כמובן מבחנים נוספים הנוגעים לחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט. אולם, ברור הוא כי יש לשקול את השיקולים שנקבעו בחוק חופש המידע. המינהל, בסירובו לבקשה לגילוי המסמכים, מסתמך על פסיקת בתי המשפט אשר מדגישה את הצורך בהגנה על תרשומות פנימיות של הרשות. הפסיקה שהובאה על ידי המינהל הנה פסיקה שקדמה לחקיקת חוק חופש המידע, ויש לבדוק האם עמדת הפסיקה בנוגע לגילוי תרשומות פנימיות של הרשות שונתה לאחר חקיקת חוק חופש המידע. 4א. הפסיקה שקדמה לחקיקת חוק חופש המידע העמדה הרווחת בפסיקה שקדמה לחקיקת חוק חופש המידע הנה כי האינטרס הציבורי, שיקולי תקנת הציבור ויעילות המינהל, מחייבים את חסיונם של דיונים פנימיים או תכתובות פנימיות. הרציונל שבבסיס עמדה זו הנו כי יש לאפשר לעובדי הציבור להביע דעותיהם ללא חשש שהן תחשפנה לגורמים חיצוניים. ברע"א 4999/95 ALBERICI INTERNATIONAL נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1),39 ,עמ' 44-45, קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי: "אין בישראל חוק המעניק זכות עיון בחומר המצוי בתיקם של גופים מנהליים... הכלל העולה מן הפסיקה הוא, כי מסמכים שנתקבלו על-ידי רשות ציבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים בפני הצד הנוגע בדבר. היקף זכות העיון הוא פועל יוצא מן הרלוונטיות של המסמכים להוכחת עניינו של הפרט, המבקש לערער על ההחלטה המינהלית ומן הקשר שבין זכות העיון לבין התדיינות משפטית בין הרשות והפרט, שנפגע מהחלטת הרשות. זכות זו עומדת למי שנפגע על-ידי ההחלטה וגם היא עצמה כפופה לחריגים. יוצאים מכלל החשיפה, מסמכים אשר מכח הוראה חקוקה, חסויים הם בפני העיון או שלגבי דידם מוטלת חובה לשמרם בסוד. כמו כן, שיקולים של יעילות, תקנת הציבור, מילוי תפקיד הרשות באופן תקין וכיוצא באלה שיקולים, ראויים להישקל על-ידי בית המשפט הדן בבקשה לעיון במסמכי רשות... הועדה זכאית לקבל החלטותיה באופן חופשי, תוך התייעצויות עם גורמים משפטיים כפי שתמצא לנכון, ללא חשש מגילוי תוכן מסמכי ההתייעצויות ומבלי שאלה יהיו חשופים בפני המבקשות. יש לראות בהתייעצויות אלה חלק ממנגנון קבלת ההכרעה המופעל באופן פנימי בין הועדה ויועציה, כפי שיש לראות כחסויות את התייעצויותיה של חברי הועדה בינם לבין עצמם לצורך קבלת הכרעה. כעקרון, התכתבויות המכילות התייעצויות משפטיות, הן חלק מחומר פנימי ומדיונים פנימיים שאין להקנות זכות עיון בהן. החלטותיה של הועדה עומדות לביקורת ואין אינטרס המצדיק לחשוף את מסמכי ההתייעצויות של הועדה במהלך דיוניה או לקראת קבלת הכרעתה. חשיפת ההתייעצויות המשפטיות, אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. קיים חשש שחשיפה כזו תפגע בתיפקודן של ועדות בין משרדיות מסוג הועדה דנן. גישה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של המחוקק שמצאה ביטוי בסעיף 30(ב) 5 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 הקובע לענין זכות עיון וחריגיה: "זכות העיון בתיק לא תחול על מסמכים או חלקי מסמכים שהתקיים בהם אחת מאלה: (5) הם מכילים חומר פנימי כגון: רשימות מדיונים פנימיים, דיווחים לממונים, הצעות וטיוטות של החלטות." האמור לגבי בתי דין מנהליים, נכון, אולי מקל וחומר, לגבי ועדה מהסוג הנדון כאן" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). בבג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, תק-על 97(2), 731 ,עמ' 733, חזר כב' השופט גולדברג על הכלל לפיו החסיון של תכתובות פנימיות של הרשות מהווה סייג לזכות העיון במסמכי הרשות: "אכן, אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימיים, או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות, או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ -מערכתיים. כפי שציין עו"ד פוגלמן, בא כוחם המלומד של המשיבים, בתגובתו, "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ובבירור על הכתב, ובכך לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי. האינטרס הציבורי האמור גובר על האינטרס הפרטי של בעל ענין לגטימי, לעיון במסמכים אלה" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). בבג"צ 4836/93 בג"צ 1804/93 החברה האמריקאית ישראלית לגז נ' שר הפנים (לא פורסם; נספח א' לתגובת המינהל לבקשה לגילוי מסמכים), קבע כב' הרשם שמואל צור כי: "בתיקי הרשות מסמכים לרוב ואין לאזרח המתדיין עמה זכות לעיין בכולם... כך, למשל, מקובל שמסמכים המשקפים התייעצויות פנימיות בין עובדי הרשות לבין עצמם הינם ענין פנימי שאינו נתון לעיונו של המתדיין החיצוני". ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2), 516, קבע כב' הנשיא ברק כי החסיון של דוחו"ת ביקורת של ועדות ביקורת פנימיות בבית חולים הדסה אינו מוצדק, ושהאינטרס הציבורי בגילוי האמת גובר על האינטרס הציבורי שבחסיון הדוחו"ת הרפואיים. אולם, באותו עניין הבהיר כב' הנשיא ברק כי לא קיים חשש לפגיעה בתפקודן של ועדות הביקורת, שכן תפקודן התקין של ועדות אלו גם בהיעדר חסיון על הדוחו"ת הרפואיים מתבקש ממהות מקצוע הרפואה. להלן דבריו של כב' הנשיא ברק, בעמ' 527-528: "לדעתי, השיקולים של טובת הציבור שהובאו לתמיכה בחסיון אינם מבוססים, ואין בהם כדי להצדיק הכרה בחסיון המבוקש. נראה לי כי החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי חולים, אם לא יוכר החסיון, הוא ספקולטיבי (השווה NOTE, "THE PRIVILEGE OF SELF CRITICAL ANALYSIS, 96 HARV. L. REV. 1083, 1086 (1983); LEONARD, "CODYFYING A PRIVILEGE FOR SELF CRITICAL ANALYSIS", 25 HARV. J.(LEG. 113, 116 (1988). כשלעצמי, נראה לי כי ועדות פנימיות בבתי חולים לבדיקה עצמית תתקיימנה אף בלי חסיון, שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה, ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא. חובתו - האתית והמשפטית - של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו, ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם (ראה, למשל: קוד האתיקה הרפואית של אמנת ג'נבה, אשר התקבל בידי האגודה הרפואית העולמית ב-1949). זו מטילה עליו חובה לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות המבקשות לדעת בדיעבד מהו הטיפול הרפואי שניתן לחולה והאם הוא עומד באמות המידה הרפואיות הראויות. הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. אכן, מה שנדרש מהרופא ומקצוע הרפואה אינו סגירות וחסיון אלא פתיחות וגילוי האמת". מהפסיקה שקדמה לחקיקת חוק חופש המידע עולה, אפוא, כי זכות העיון במסמכי הרשות הציבורית הנה זכות יחסית. במקרה בו מדובר בעיון במסמכים פנימיים של הרשות, זכות העיון מתנגשת עם האינטרס הציבורי שבחופש הפעולה וביעילות הרשות. עמדת הפסיקה, שבאה לידי ביטוי בפסקי הדין שניתנו טרם חקיקת חוק חופש המידע, הנה כי, בהתנגשות בין אינטרסים אלו, ככלל, האינטרס הציבורי שבחסיון המסמכים הציבוריים גובר. להלן אבחן האם חלו שינויים בעמדת הפסיקה לאור חקיקת חוק חופש המידע. 4ב. חוק חופש המידע חוק חופש המידע מעגן את זכות האזרח לקבל מידע מהרשות הציבורית. סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2523, ט"ז באדר התשנ"ו; להלן: הצעת החוק) נכתב: "סעיף זה קובע את הזכות המהותית של הציבור לדעת. לאור חשיבותה של הזכות לדעת לשם קיום המשטר הדמוקרטי, הרי שזכות זו מוענקת בחוק המוצע בראש ובראשונה וללא כל צורך לנמק את הצורך במידע, לכל אזרח או תושב במדינת ישראל". עוד נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק כי: "המידע שעליו חל החוק המוצע הנו כל מידע המצוי בידי הרשות הציבורית, בכל צורת אחסנה שהיא...זוהי הגדרה טכנית בעיקרה, המשקפת את העיקרון שאין מידע שהחוק לא חל עליו". חוק חופש המידע מכיר בסייגים לזכות האזרח לקבלת מידע מהרשות. סייגים אלו קבועים בסעיפים 8 ו-9 לחוק. סעיף 8 מפרט את הסיבות המינהליות הטכניות שבגינן אין לחייב את הרשות למסור מידע, כגון שהדבר מצריך השקעת משאבים בלתי סבירה; וסעיף 9 מפרט את הטעמים הענייניים הנוגעים למהות המידע המבוקש, והמצדיקים את חסיון המידע. סעיף 9(א) מפרט את המקרים בהם הרשות לא תמסור מידע; וסעיף 9(ב) מפרט את המקרים בהם הרשות אינה חייבת למסור מידע. הסייגים הרלוונטיים לענייננו קבועים בסעיפים 9(ב)(1), 9(ב)(4) ו- 9(ב)(5) לחוק: "(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: (1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; ... (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין; ... (5) מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" הסעיפים הנ"ל הנם סעיפים 9(2) ו-(3) להצעת החוק. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי: "הגנה על התפקוד התקין של הרשות הציבורית למילוי תפקידה על פי דין - הגנה זו מוצאת את ביטויה בסעיפים 9(2) ו-(3) לחוק המוצע. יש לזכור, כי על הרשויות מוטלת בראש ובראשונה למלא תפקיד מסויים שהחוק הטיל עליהן. החוק המוצע מבקש להגן על הרשות בכדי שתוכל למלא כראוי את תפקידה זה. על כן, אם לדעת הרשות גילוי מידע מסויים יפגע בתפקיד שהטיל עליה המחוקק - רשאית הרשות לסרב לגלות את המידע. כמו כן, לשם ביצוע תפקידה מקיימת רשות ציבורית דיונים פנימיים או תחקירים פנימיים ועובדיה מכינים חוות דעת שונות, החיוניות לשם גיבוש מדיניות וקבלת החלטות. חלק מחוות הדעת מבשילות לכדי מדיניות מחייבת וחלקן נגנזות. הערכה מקובלת הינה כי לא ניתן לקיים דיונים כנים במסגרת יעילותה של הרשות, אלא אם יובטח מעטה מסויים של חיסיון לתהליך גיבוש שיקול דעת של הרשות ולתהליך הביקורת הפנימית של הרשות" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). הנה כי כן, עמדת הפסיקה בדבר האינטרס הציבורי שבחסיונן של תרשומות פנימיות קיבלה עיגון מפורש בחוק חופש המידע. על פי החוק, הרשות אינה חייבת למסור מידע אודות תכתובות פנימיות של עובדיה. המבקש טוען כי החריגים שבסעיף 9 לחוק חופש המידע אינם חלים במקרה שלפנינו, מאחר ולא מדובר בציבור בכללותו, אלא בנתבע ספציפי המבקש מידע על תיקו האישי במינהל. אין לקבל טענה זו. ההבחנה בין מידע שנחשף לציבור לבין מידע שנחשף לאדם ספציפי אינה עולה מלשון החוק או מתכליתו. חוק חופש המידע, בסעיף 7, קובע מנגנון להגשת בקשות לקבלת מידע ולטיפול בהן. המנגנון שבחוק עוסק במבקש ספציפי ולא בציבור בכללותו. זאת להבדיל מסעיף 5 לחוק הקובע מה הם הדברים שעל הרשות לפרסם לציבור בכללותו בדו"ח השנתי. על פי החוק, כל אזרח רשאי לבקש מהרשות, על פי הנוהל הקבוע בסעיף 7 לחוק, כל מידע, מבלי לנמק את הטעם לבקשתו. זהו העיקרון שבבסיס החוק, ועל עקרון זה חלים החריגים שבסעיפים 8 ו-9 לחוק. מובן, אם כן, שהחריגים אינם חלים אך ורק על מידע שניתן לציבור בכללותו. שכן, החוק דווקא נועד לעגן את זכות האזרח הספציפי לקבל מידע, ומרבית הפניות לגילוי מידע לפי החוק נעשות בידי גורם בודד. מעבר לכך, מרגע שנחשף המידע, הוא אינו חסוי עוד, ואין יסוד להבחנה בין חשיפה מצומצמת לבין חשיפה רחבה יותר. נשאלת השאלה, כיצד על הרשות להפעיל את שיקול דעתה בבואה להחליט האם למסור מידע כאמור או לסרב למוסרו. בדברי ההסבר להצעת החוק הומלץ כי הרשות תיישם את פסיקת בתי המשפט טרם חקיקת החוק בבואה להחליט האם למסור מידע שהחוק אינו מחייבה למוסרו. "החוק המוצע מפרט נסיבות מוגדרות, אשר בהתקיים אחת מהן, הרשות הציבורית אינה חייבת להיענות לבקשה למידע. עילות אלה נוסחו מתוך הכרה בכך שהזכות לדעת הינה זכות יחסית, אשר חייבת להיסווג מפני אינטרסים אשר חברה דמוקרטית רואה אותם עדיפים במערכת נסיבות נתונה. אם לא מתקיימות הנסיבות המפורטות - על הרשות הציבורית למסור את המידע המבוקש על פי החוק. בפסיקת בית המשפט העליון, התגבשו אמות מידה המצדיקות פגיעה בזכויות יסוד, הן באשר לעצם ההסתברות שאכן תתרחש פגיעה באינטרס לגיטימי, והן באשר לעוצמתה של הפגיעה באותו אינטרס. אמות מידה אלה מן הראוי, כי ינחו את הרשויות הציבוריות השונות בבואן לשקול סירוב למסירת מידע מטעמים אלה" (ההדגשה שלי -מ.א.ג.). מהאמור עולה כי הרשות לא תסרב אוטומטית לבקשה הנופלת בגדר סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע, אלא תפעיל את שיקול דעתה על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. המבקש טוען כי במקרה שלפנינו, טענתו של המינהל בדבר חסיון המזכרים הפנימיים הנה ברמה העקרונית ולא ברמה הפרטנית. לטענתו, המינהל לא הרים את הנטל להוכיח כי חשיפתם של המזכרים הפנימיים בענייננו תפגע באינטרס הציבורי, שכן הוא לא פירט מה הם המסמכים החסויים. גם טענה זו אין לקבל. עניינה של התביעה נשוא הבקשה שלפנינו הנו פינוי המבקש משטח שלטענת המינהל, המבקש פלש אליו. המבקש טוען כי בידו גרסה לפיה הוא מחזיק בשטח ברשות ובהסכמה. לטענתו, לתמיכת גרסתו דרושים לו המסמכים נשוא בקשה זו. המזכרים הפנימיים שהעיון בהם מבוקש כוללים תרשומות פנימיות בנוגע לטיפול השוטף בתיק, תרשומות הנוגעות להחלטה לחתום על החוזה עם המבקש ותרשומות הנוגעות להחלטה להגיש את התביעה דנן. טענתו של המינהל כנגד גילוי המזכרים הפנימיים הנה, מטבע הדברים, טענה עקרונית, והיא שיש לאפשר לגופים ציבוריים לערוך תרשומות פנימיות מבלי שאלה יועמדו לעיון גורמים חיצוניים. במינהל מקרקעי ישראל, בדומה לגופים גדולים אחרים, מועברות בין העובדים תכתובות פנימיות רבות בנוגע לכל תיק ותיק. המינהל פירט כי מדובר בגיליונות הניהול השוטף של התיק, והבקשה שיפרט כל תרשומת ותרשומת הנה מכבידה ובלתי סבירה. הטיעון העקרוני כנגד גלוין של תכתובות פנימיות של הרשות עולה מהגיונם של הדברים ונידון בפסיקה פעמים רבות. בבש"א (חיפה) 15659/00 צוקרמן נ' ועדת המשנה, תק-מח 2000(4), 43 ,עמ' 49, שנידונה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, קיבל בית המשפט המחוזי בקשה לעיון בפרוטוקולים של דיונים פנימיים של הרשות ונימק זאת כדלקמן: "עיקר טעמן של המשיבות בהתנגדותן לבקשה הוא החשש מפני חשיפת הליך גיבוש ההחלטה, כפי שהוא עשוי לבוא לידי ביטוי במהלך הדיון הפנימי. טעם זה הינו שיקול רלוונטי, שכן עניינו בתקינות עבודתה של הרשות שהינו אינטרס ציבורי מובהק, אלא, שמקום שהכלל הוא כי לפרט קיימת זכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות החוק והרשות אינה מנמקת את סירובה ואין לדעת האם שקלה את האינטרס בדבר תקינות עבודתה אל מול הזכות הבסיסית, בעוד העותר הוא נוגע בדבר, המבקש לממש זכותו לבסס את טענתו בדבר אי סבירות פעולת הרשות, הרי, במקרה זה, גובר אינטרס העותרים, ויש לקבל את הבקשה". אולם, נסיבות המקרה שלפנינו שונות מנסיבות אותו מקרה. ראשית, באותו ענין דובר בשלושה פרוטוקולים בלבד, בעוד שבעניינו מדובר, לטענת המינהל, בלמעלה מ-100 תרשומות. שנית, בענייננו המינהל נימק בהרחבה את סירובו למסור את התרשומות. אין זה סביר, במקרה שלפנינו, שהמינהל יפרט בתצהיר למעלה מ-100 תרשומות הקשורות לטיפול השוטף, כל אחת בין מי למי נעשתה, באיזה יום ובאיזה עניין. אשר לתרשומות הפנימיות הנוגעות לטיפול השוטף בתיק, המינהל הסביר בתגובתו כי היקף העבודה הגדול במינהל מקרקעי ישראל מחייב חלוקת סמכויות ותפקידים. לדברי המינהל, כל תיק עובר בין פקידים שונים, כל אחד בתחומו, ומטופל לאורך זמן. התרשומות הפנימיות במינהל מאפשרות להעביר את התיק בין פקיד לפקיד תוך הנחיה מתאימה, שכן לא ניתן לקיים שיחה בעל-פה בין כל עובד ועובד בענין כל פעולה ופעולה. לאור האמור, נראה כי הרלוונטיות של התכתובות הפנימיות הנוגעות לטיפול השוטף בתיק לתביעה נשוא בקשה זו, ככל שקיימת, הנה מועטה. שהרי, ככלל, התרשומות הפנימיות בגליונות הטיפול השוטף, לרבות חוות דעת של פקידים שונים, אינן רלוונטיות ליריעת המחלוקת הנוגעת לבירור הגבולות, כל עוד לא הבשילו כדי מסמך רשמי או כדי החלטה של הגורם המוסמך. העובדה כי פקיד זה או אחר סבר כך או אחרת אינה רלוונטית לקביעת זכויותיו של המבקש, אלא רק החלטת הגורם המוסמך בסופו של התהליך. לכן, בנוגע לגילוין של תרשומות הטיפול השוטף בתיק של המבקש במינהל, האינטרס הציבורי גובר. לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט חבש בת.א. 4280/02 בש"א 410/03 ניאורם לפיתוח ובניה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם; נספח ג' לסיכומי התשובה של המינהל): "מקובלת עלי טענת בא כח המשיב בדבר הימנעותה מלגלות את התרשומות הנרשמות בידי פקידי המשיבה, אמנם לא מטעמי חסיון כמו מטעמי הפגיעה האפשרית בסדר העבודה הרגיל של המשיב, וההכבדה היתרה בטיפול בתיקים. מדובר בעיקר בהתייעצויות פנימיות בין הפקידים ולא במסמך היוצא מהמשיב לגורם חוץ. תרשומות אלה מייתרות את הצורך שפקיד יקח בעצמו את התיק ויסתובב על פני פקידים אחרים לצורך התייעצות. יתרה מכך, הבעת דעה של פקיד, או אפילו מתן הוראה או עצה מטעמו, אין בה כל רלוונטיות, כל עוד לא יצא לאורה מסמך כלשהו" (ההדגשה שלי - מ.א..ג). ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4), 54 ,עמ' 60-61, קבע כב' הנשיא ברק כי: "הרלוואנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלוואנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי. לעומת זאת מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו". בענייננו, כאמור, גבולות המגרש שרכש המבקש נקבעו בתשריט בצורף לחוזה. דין ודברים שהועברו בין פקידים שונים במינהל במהלך הטיפול השוטף בתיק, אין להם כל רלוונטיות, שכן אין בהם כדי לקבוע דבר באשר לגבולות מגרשו של המבקש. אשר לתרשומות הנוגעות להחלטה לחתום עם המבקש על החוזה, מדובר בחוות דעת שהועברו בין עובדי הרשות, להבדיל מההחלטה עצמה. לאור החשש שבהרתעת עובדי הציבור מלהביע דעתם בחופשיות במידה וזו תיחשף, האיזון הראוי בין זכות המבקש למידע לבין אינטרס הציבור בחסיונן של תרשומות פנימיות, הנו כי הרשות תמסור למבקש את החלק מתוכן התרשומות המתייחס להחלטה לחתום עמו על חוזה, מבלי למסור את התרשומות הפנימיות עצמן. איזון זה הנו ראוי, במיוחד לאור העובדה שבמקרה שלפנינו זכויות המבקש עולות בבירור מהחוזה שנחתם בינו לבין המינהל ומהתשריט שצורף לו. תמצית התרשומות הפנימיות הנוגעות להחלטה לחתום עם המבקש על החוזה, הובאו על ידי המינהל בסעיף 22 לתגובתו. אשר לתרשומות הנוגעות להחלטה להגיש את התביעה דנן, תרשומות אלה חסויות לפי סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולפי סעיף 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). המבקש טוען כי יש להבחין בין מקרה בו פלוני תובע את הרשות ומבקש לעיין במסמכיה, לבין מקרה בו הרשות תובעת את פלוני ופלוני מבקש לעיין במסמכיה, על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". ובכן, אין יסוד להבחנה זו בחוק או בפסיקה. החוק והפסיקה מתייחסים לכך שאי גילוי המסמכים עלול לפגוע באינטרס לגיטימי של האזרח. ולכן, הם מחילים על כל המקרים אמות מידה של איזון בין הפגיעה באזרח לבין הפגיעה באינטרס הציבורי. במקרה בו הרשות היא שתובעת את פלוני, ברור שהפגיעה באינטרס של האזרח גדולה יותר, והדבר בא לידי ביטוי באיזון בין האינטרסים השונים. עוד מעלה המבקש חשש כי המינהל ישתמש בתרשומות הפנימיות כראיה במהלך המשפט. אולם, המינהל לא יכול לעשות כן לאור תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לאור האמור לעיל, אין המינהל חייב למסור למבקש את המזכרים הפנימיים, מעבר לתמצית המזכרים המתייחסים להחלטת המינהל לחתום על החוזה עם המבקש, שהובאה בסעיף 22 לתגובת המינהל. 5. הבקשה לעיון בתוכניות בנין עיר ובטיוטות לתוכניות בנין עיר המינהל מסכים כי המבקש רשאי לעיין בתוכנית המתאר 2610 החלה על איזור עין כרם, לרבות על המגרש נשוא התביעה. אולם, המינהל טוען כי המבקש אינו רשאי לעיין בתוכנית בניין עיר שלא אושרה. אכן, תוכנית בנין עיר שלא אושרה הנה חסרת כל תוקף ואינה רלוונטית לבירור המחלוקת. בנוסף, ניתן להחיל על תוכנית שלא אושרה את החריג שבסעיף 9(ב)(2) לחוק חופש המידע הקובע כי הרשות לא תמסור "מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב". מעבר לכך, בקשתו של המבקש לעיין בתוכניות בנין עיר ובטיוטות לתוכניות בנין עיר אינה ברורה ואינה מפורטת. לטענת המינהל, מעבר לתוכנית המתאר 2610 החלה על איזור עין כרם, לתוכנית המפורטת 2900 שלא אושרה ולתוכנית 2715 שאושרה אך לא חלה על המגרש נשוא התביעה, לא קיימות תוכניות נוספות. באשר לטיוטות, המינהל לא ציין האם קיימות טיוטות לתוכניות המתאר, וממילא גם על גילוי הטיוטות לתוכניות ניתן להחיל את החריג שבסעיף 9(ב)(2) לחוק חופש המידע. מהאמור עולה, כי המינהל אינו חייב לגלות את תוכניות בנין העיר שלא אושרו או טיוטות לתוכניות בנין עיר. המבקש רשאי לעיין בכל תוכניות בנין העיר החלות על אזור עין כרם שאושרו. 6. הבקשה לעיון בפרוטוקולים של ועדת עין כרם המינהל טוען כי הפרוטוקולים והמסמכים של ועדת עין כרם, הנוגעים לעניינו של המבקש, נמסרו למבקש. לטענת המינהל, יתר המסמכים של ועדת עין כרם אינם נוגעים לעניינו של המבקש ומסירתם למבקש עלולה לפגוע בפרטיות של צדדים שלישיים שהמסמכים נוגעים לעניינם. אכן, בקשתו של המבקש לעיין בכל המסמכים, ההחלטות והפרוטוקולים של ועדת עין כרם במינהל מקרקעי ישראל, הנה כללית מדי. שכן, קיימים מסמכים רבים הקשורים לועדה, לאורך כל שנות פעילותה, שאינם נוגעים לעניינו של המבקש או שאינם רלוונטיים לתביעה נשוא בקשה זו. לטענת המינהל, מסמכים רבים נוגעים לצדדי ג', ומסירתם עלולה לפגוע בפרטיותם. סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע קובע כי הרשות לא תמסור "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 7 (להלן - חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". מכל מקום, לטענת המינהל אותרו שלושה פרוטוקולים של ועדת עין כרם הקשורים לעניינו של המבקש, ואלו נמסרו למבקש. 7. סיכום הדברים האיזון הראוי בין זכות המבקש לעיון במסמכי הרשות לבין האינטרס הציבורי שבחסיונם של המסמכים המבוקשים, מביא למסקנה כי אין המינהל חייב למסור למבקש מסמכים נוספים, מעבר לאלו שכבר נמסרו לידיו. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שבמקרה שלפני זכותו של המבקש גלומה בחוזה שחתם עם המינהל, ובקשתו לעיון במסמכי המינהל הנה כללית ורחבה ביותר, וספק רב נעוץ ברלוונטיות של המסמכים המבוקשים לעניינו של המבקש. אשר לבקשה לעיין במזכרים הפנימיים, די בכך שהמינהל מסר את תמצית המזכרים המתייחסת להחלטה לחתום על החוזה עם המבקש. מעבר לכך, הבקשה של המבקש לעיין במזכרים הפנימיים עצמם נדחית. אשר לבקשה לעיין בתוכניות בנין העיר ובטיוטות לתוכניות בנין העיר, המבקש רשאי לעיין בתוכניות בנין העיר החלות על אזור עין כרם שאושרו. הבקשה לעיין בתוכניות בנין עיר שלא אושרו או בטיוטות לתוכניות בנין עיר נדחית. אשר לבקשה לעיון במסמכי ועדת עין כרם, מעבר לשלושת הפרוטוקולים שנוגעים לעניינו של המבקש ונמסרו לידיו, הבקשה לעיון בכל המסמכים, ההחלטות והפרוטוקולים של הועדה נדחית. בנסיבות העניין ומאחר מדובר בחוק חדש, אין צו להוצאות. חוזהמסמכיםעיון בחוזהזכות העיון