1. הנאשמים הורשעו בעבירות על העסקת עובדים במנוחה השבועית, בניגוד לסעיפים 9, 26 (א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן: "החוק" או "חוק שעות עבודה ומנוחה"), הקובעים איסור העסקה בימי המנוחה השבועית ומטילים אחריות על מי שהעסיק עובדים בניגוד לחוק, לרבות על מנהל התאגיד שפעל כאמור. ההרשעה התייחסה להעסקת שתי עובדות ביום שבת, בתאריך 4.10.08, בחנותם שפעלה בשואבה, שם נמכרים מוצרי טיפוח מים המלח. הואיל ואחת מהעובדות - מיכל רץ - היתה נערה כמשמעותה על פי דין, הרי שהעסקתה ביום השבת מהווה גם עבירה על סעיף 21 לחוק עבודת הנוער תשי"ג-1953 (להלן: "חוק עבודת נוער"). סעיף 38 לחוק מטיל אחריות על מנהלי הנתבעת. הנאשם 2 הורשע, אפוא, אף בעבירה על הסעיף האחרון. 2. טיעונים לעונש נשמעו בפניי ביום 19.1.12. לא נשמעו עדים במסגרת זו. ב"כ המאשימה הפנה לעקרונות שפורטו בהכרעת הדין, העומדים בבסיס החקיקה המוזכרת לעיל, ובפרט זו המתייחסת לחוק שעות עבודה ומנוחה. ב"כ המאשימה שב והדגיש, תוך שהוא מפנה להכרעת הדין, את הפן הסוציאלי-חברתי של החקיקה המתיישבת עם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית ולכך שיום המנוחה השבועי נקבע כיום השבת לאור ההיבט הסוציאלי שלו ולאור ההיבט הלאומי-דתי. ב"כ המאשימה ציין כי נוּהל הליך הוכחות מלא. מדובר היה בהליך סרק שניהלו הנאשמים. עוד ציין כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בהפרה מתמשכת של הוראות החוק. הוא הדגיש כי מדובר בהפרה של שני חוקים - חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק עבודת נוער. הואיל והנאשם לא הביע כל חרטה, הוא ביקש להטיל עליו את הקנס המרבי, כאשר הקנס לפי סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה עומד על 14,400 ₪ ואילו הקנס לפי סעיף 21 לחוק עבודת נוער, בשים לב לכך שמדובר בתאגיד, עומד על 58,400 ₪. 3. הנאשם 2 טען בעצמו, חרף העובדה שהתייצב עורך דין מטעמו. הנאשם 2 שב וטען כי העבירות בהן הורשע אינן חוקיות, כיון שהן מפלות לרעה דווקא את העובדים היהודים. כן טען כי הוא דואג לרווחת עובדיו ומעניק להם את ה"זכות" לעבוד בשבת ולקבל שכר מוגדל בשיעור של 150%. עוד טען כי האכיפה בתחום הינה אכיפה סלקטיבית וישנם עסקים רבים הפתוחים ביום השבת, שלא ננקטים נגדם הליכים פליליים. עוד טען כי בעיר תל אביב הכל עובד ופתוח בשבת וזאת בשל כך שהעסקים שם משלמים שוחד ואילו הוא, שאינו מוכן לשלם שוחד, עומד לדין. לטענתו, הוא לא בודק מי מעובדיו יהודים ומהי דתו של כל אחד מעובדיו. בעקבות ההליך דנן, כיום הוא מבקש מכל עובד שעובד אצלו בשבת (כנראה ללא קשר לדתו באמת) לחתום על תצהיר, לפיו הוא אינו בן הדת היהודית. תצהיר זה מצורף לתיק האישי שלו. הוא אישר כי החנויות שלו פתוחות בשבת. כמו כן טען כי מאז האירוע נשרף המפעל ונגרם לו נזק של 40 מיליון ₪ ולפיכך ביקש להקל בעונשו. גזר דין 4. כפי שעולה מטיעוני הנאשם 2, הוא מודע לאיסור הקיים להעסיק עובדים יהודים בשבת. חרף זאת הוא סבור שהחקיקה אינה חוקית, וביכר להעסיק עובדים יהודים בשבת. כיום הוא דורש מכל עובדיו המועסקים בשבת לחתום על תצהיר כאילו הם אינם בני הדת היהודית. הנאשם ניהל הליך הוכחות מיותר וארוך. החקיקה בענין איסור העסקת עובדים יהודים בשבת וכך גם האיסור להעסקת בני נוער ביום המנוחה השבועי ברורים וחד משמעיים. הנאשם אינו יכול להחליט כי הוא בוחר שלא לקיים את הדין. כעולה מהדברים, הנאשם לא הביע חרטה ולא הפנים את חומרת העבירות. נהפוך הוא. 5.כבר נפסק, כי תכליתו של האיסור להעסיק עובד יהודי בשבת (שהוא יום המנוחה השבועי) תואמת את אופיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ויש בחוק כדי להביע את הדאגה לרווחת הפרט, תוך שמירת הצביון של יום השבת כיום מנוחה (ע"פ 1003/00 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מ"י ניתן ביום 30.10.02, תוך ציטוט מבג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה פד"י מז (3), 192 בעמ' 206): "בקביעת העקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל... הנה כי כן, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חוק דתי. מדובר בחוק חברתי מובהק אשר ייחד את יום המנוחה השבועי ליום השבת מטעמים של זיקה למורשת היהודית הנוהגת בשדרות רחבות של הציבור בישראל ומוכרת ומכובדת ע"י רבים אחרים. אציין כי דברים דומים נכתבו על ידי כב' הנשיאה השופטת נילי ארד בפסק הדין בע"פ 1004/00 אלוניאל נגד מדינת ישראל פד"ע ל"ח 488. במקרה האחרון עסק פסק הדין בהעסקת בני נוער בשבת ברשת מקדונלדס. בקשר לאיסור, תכליתו והתאמתו לחוקי היסוד ולערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הרחבתי עוד בהכרעת הדין. אביא דברים נוספים שנערכו על ידי ד"ר אביעד הכהן בספרו פרשיות ומשפטים שם הוא מאיר את המעמד המיוחד שיוחס כבר בשחר ימיה של התנועה הציונית ליום השבת, כיום המנוחה הלאומי. הוא מביא דברים נפלאים שנכתבו על ידי הוגי הדעות של התנועה הציונית (מראה המקום שם) ובין היתר על ידי אחד העם: אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת... מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה, בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא". דבריו הבאים ידועים אף הם: אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר מישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית החופפת על "מתנה טובה" זו ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה. גם רבים אחרים מחכמי הדור הראשון לתחייה הציונית קשרו לראשה של השבת כתרים מרובים. כך, למשל, כתב ד"ר משה גליקסון, עורכו הראשון של עיתון "הארץ": "מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית , אוניברסלית, וסוציאלית, מבחינה לאומית היסטורית תרבותית, ולעולם תיגלה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומחיי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במידה אחת". דברים נוקבים בענין השבת העלה "משורר האומה", ח"נ ביאליק,שכתב כי השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבת העין של האומה", והוסיף דברים בדבר הצורך ל"עשות את השבת", ולחדש את טעמה לפי המקום והזמן: אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש ואתערותא חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה. לאחר חילול שבת המוני בקיבוץ גבע, כתב ביאליק דברים חריפים לחברי הקיבוץ בענין השבת: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל. בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו? בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דברי אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך". דברים דומים אודות ערכה המיוחד של השבת, מובאים בשם ברל כצנלסון משה סנה ואחרים(ראה בספרו של ד"ר אביעד הכהן, פרשיות ומשפטים,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 441 -445). 6.באשר לטענת הנאשמים לפיה האיסור לא נאכף על מי שאינו יהודי הרי שהטענה נדחתה בפסק הדין פ 1160/02 שם הוסבר הקושי לאכוף האיסור על מי שאינו יהודי. בכל אופן טענה זו לא הוכחה. באשר לטענות לפיהן האיסור לא נאכף בתל אביב או על עסקים אחרים, הרי שמדובר בטענות בעלמא שלא הובאו להן כל ראיות. אציין כי מכתבי האישום שהוגשו בפני, ניתן להיווכח כי האיסור נאכף במקרים נוספים. לנוכח כל זאת אין לתת לטענות האחרונות משקל בעת קביעת העונש. 7.מדיניות הענישה הראויה היא זו שתקדם את הגשמת תכלית החוק בכללותה תוך התייחסות לנסיבות המקרה הספציפי. בענייננו תכלית החוק היא להבטיח יום מנוחה שבועי לעובד. יום מנוחה אחד ואחיד שיחול על כולם, כדי ליצור יום בעל אטמוספירה של שלוה והרמוניה קהילתית, יום בו האוירה תהיה רגועה, בשונה משאר ימות השבוע הסואנים. דברי הנאשם, לפיהם הוא דואג לרווחת עובדיו בכך שהוא "נותן להם את הזכות" לעבוד ביום השבת ולהרוויח שכר גבוה יותר, מצביעים על כי הנאשם, אינו מבין מהי רווחת העובדים,כאשר הוא מעונין להשיא את רווחיו גם על חשבון רווחתם (כפי שראה וקבע אותה המחוקק). 8.הנאשמים נשכרו מהעסקת העובדות שעבדו בשבת בחנותם. ענישה מקלה עשויה להוות תמריץ לעבור על החוק הואיל ובצידה של העבירה יש רווח כספי. נכון יהיה להטיל עליהם קנס כספי משמעותי, מה גם שהם לא הביעו כל חרטה ואף הודיעו כי ינסו לעקוף את החוק על ידי דרישה מהעובדים לחתום על תצהיר כאילו הם אינם בני הדת היהודית. 9.בהתאם לסעיף 33א(2) לחוק עבודת נוער, העונש על עבירה של העבדת נער בשבת הינו מאסר שישה חודשים או קנס. לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין הקנס הינו 26,100 ₪ כאשר מדובר בתאגיד הרי שכפל הקנס הינו 52,200 ₪ (בהתאם לסעיף 33ה' לחוק עבודת נוער) וסכום של 39,150 ₪ על נושא משרה בתאגיד שחייב לפקח ולמנוע את העבירות (בהתאם לסעיף 38(א) לחוק עבודת נוער). בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקנס הינו 12,900 ₪ על הנאשמת 1 וכך גם על הנאשם 2 בהתאם לסעיף 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה. 10. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות המקרה, בשים לב לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, אני גוזר על הנאשמים את הקנסות הבאים שישולמו תוך 45 יום מהיום : א. על הנאשמת 1 קנס בסך של 10,000 ₪ בגין העסקת גב' איקה פירסט, וקנס בסך 35,000 ₪ בגין העסקת הנערה מיכל רץ, סך הכל 45,000 ₪. ב. על נאשם מס' 2 קנס בסך של 6,000 ₪ בגין אחריותו להעסקת גב' איקה פירסט, וקנס בסך 19,000 ₪, בגין אחריותו להעסקת גב' מיכל רץ, סך הכל 25,000 ₪. ג. לא ישולם הקנס הנ"ל בס"ק ב, או חלק ממנו, במועדים שנקבעו כאמור, הרי שהנאשם 2 יאסר חלף הקנס ל 60 יום תמורתו. 11. בנוסף, הנאשמים 1 ו-2 ימסרו התחייבות על פי סעיף 72 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, שלא לעבור עבירה על, חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א -1951 או על חוק עבודת הנוער תשי"ג - 1953 ,תוך תקופה של 3 שנים מהיום. ההתחייבות תהיה לגבי כל עבירה מסוג העבירות הנ"ל , בסך 5000 ₪ ביחס לנאשם מס' 2, ובסך של 10,000 ₪ ביחס לנאשמת מס' 1. היה והנאשם 2 לא יחתום על התחיבות כאמור, יאסר בגין כך למשך 45 יום. היה והנאשם 2 יחויב לממש ההתחייבות ולא יעשה כן יאסר בגין כך למשך 60 יום. 12.זכות ערעור לביה"ד הארצי לעבודה תוך 45 יום מיום המצאת גזר הדין. בהתאם לסעיף 193 לחסד"פ יש לקרוא את גזר הדין בנוכחות הנאשם.העסקת בני נוערנוער