תביעה שטרית בסדר דין מהיר ע"ס של 16,100 ₪ (קרן) בגין ארבעה שיקים המשוכים מחשבון הנתבע שהוסבו לתובע במסגרת עסקאות ניכיון. השיקים הוגשו לביצוע ביום 12.1.09, במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 13-01084-09-4. ביום 29.6.09 ניתנה לנתבע בהחלטתו של כב' הרשם נדים מורני, רשות להתגונן בפני בקשת הביצוע. רקע עובדתי: התובענה שבפניי עניינה ארבעה שיקים שמספריהם 10019 ו- 10028-10026, המשוכים מחשבון הנתבע שמספרו 271718, בבנק הפועלים בע"מ, סניף 731 בשפרעם (להלן: "השיקים"), לפקודת חברת "מנופי קריון בע"מ" (להלן: "החברה"). סחרות השיקים לא הוגבלה, והחברה הסבה את השיקים לתובע שאצלו התנהל חשבון העו"ש של החברה. השיקים הוצגו לפירעון במועדי הפירעון הנקובים בהם, אך חוללו באי פירעון והוחזרו לתובע כשהם נושאים הערת "נתקבלה הוראת ביטול". להלן פרטי השיקים: מס' השיק סכום זמן פירעון מועד הסבה לתובע מועד חזרת השיקים 10019 2,000 ₪ 20.9.08 23.6.08 20.9.08 10026 4,700 ₪ 25.11.08 26.6.08 25.11.08 10027 4,700 ₪ 10.12.08 26.6.08 10.12.08 10028 4,700 ₪ 25.12.08 26.6.08 25.12.08 טענות הצדדים על קצה המזלג: התובע טוען כי השיקים הוסבו על ידי החברה לתובע במסגרת שתי עסקאות ניכיון בחשבון החברה, וכי במועדי ההסבה זוכה חשבון החברה בסכומי השיקים שהופקו בניכוי עמלת ניכיון. התובע טוען כי השיקים היוו חלק ממערך הביטחונות בחשבון החברה, בטחונות שנועדו להבטיח החזר חובות החברה כלפי התובע ומתן אשראים, כשהם משועבדים לתובע המחזיק בהם הן מכח הסכם שעבוד המסמכים הסחירים שנרשם ברשם החברות והן מכח זכות עיכבון. עוד טוען התובע כי הוא אוחז כשורה בשיקים או, לחלופין, בעד ערך, שכן נתן תמורה בעד השיקים. לטענתו, קיבל את השיקים כשהם שלמים ותקינים על פניהם ובתום לב, מבלי שתהיה לו ידיעה כי זכותו בשיקים פגומה לכאורה במועדי סיחורם לידיו. הנתבע טוען כי השיקים נמסרו על ידו לבעלי החברה, יונתן מילאב (להלן: "יונתן"), במסגרת עסקה לרכישת רכב פרטי מסוג שברולט, מ.ר. 6891357, שבבעלות יונתן, בתשלומים. לטענת הנתבע, יום לאחר עריכת העסקה ומסירת השיקים בגינה, התברר כי הרכב משועבד לתובע, וכי לא ניתן להעביר את הבעלות בו, והעסקה בוטלה בהסכמת הנתבע ויונתן. אולם, טוען הנתבע כי השיקים לא הושבו לידיו על אף הבטחת יונתן והאמון שנתן בו, אלא סוחרו לתובע לאחר ביטול העסקה, ועל כן הנתבע הורה על ביטול השיקים והם חוללו. הנתבע טוען לכישלון תמורה מלא משזכות הקניין שהייתה בידי יונתן כאשר הסב את השיקים לתובע, הייתה זכות פגומה, והעסקה בוטלה. לטענת הנתבע, כשלון התמורה המלא התרחש טרם סיחור השיקים לידי התובע על ידי יונתן בחוסר תום לב ותוך חריגה מנהלי התובע. לכן, התובע אינו אוחז כשורה בשיקים, והנתבע אינו חייב לשלם לתובע בגין השיקים. דיון והכרעה: טענת כשלון התמורה: הן בדיון בהתנגדות לביצוע שטר מיום 29.6.09 בפני כב' הרשם מורני, והן בחקירתו בישיבת ההוכחות דבק הנתבע בגרסתו כי הרכב מסוג שברולט, ששוויו עמד ע"ס של כ- 67,000 ₪, נרכש על ידי הנתבע מיונתן, בעל החברה, ביום שישי בסוף חודש יוני 2008, תמורת סך כולל של 55,000 ₪ ששולמו באותו היום, מבלי שהוצג בפניו רישיון הרכב כי יונתן "הבטיח להביא לי את רשיון הרכב ביום שבת", ומבלי לחתום על זכרון דברים - תוך שהוא מסביר זאת בכך ש- "יונתן הוא חבר שלי" ו- "אני מכיר אותו כל הזמן - הוא נסע ברכב כל הזמן. לפני שקניתי אותו ממנו, הוא היה אצלי בבית, ביקר שתה קפה,... היתה לי אמונה עיוורת בבן אדם" (פרו', עמ' 1, ש' 23-17, עמ' 2, ש' 6-3, עמ' 7, ש' 28-27, עמ' 8, ש' 6-5 ו- 16-14). הנתבע הסביר בישיבת ההוכחות מיום 4.10.10, כי ביטל העסקה למחרת היום מכיוון שרק באותו מועד הוצג בפניו הרישיון על ידי יונתן, וראה כי "כתוב עליו שעבוד לבנק" (פרו', עמ' 8, ש' 11-10, עמ' 9, ש' 10-9). אמנם, הנתבע לא הציג זכרון דברים, חשבונית או קבלה, והסתפק בהצגת רישיון הרכב. ואולם, גרסתו של הנתבע נתמכת בעדותו של יונתן שאישר את גרסת הנתבע בדבר עסקת רכישת הרכב וביטולה, אישר כי הסב את השיקים לתובע לאחר ביטול העסקה (פרו', עמ' 10, ש' 26-25), אישר את ההיכרות המוקדמת בין השניים, והסביר את אי הסרת השעבוד בציפייה שהנתבע יסכים להסרת השעבוד בשלב מאוחר יותר - "היות ואנחנו מכירים, אמרתי שאני חייב להוריד את השעבוד אך הוא לא הסכים לחכות אז ביטלנו עסקה." (שם, ש' 15-14). אמנם, מהשוואת עדותו של הנתבע בפני כב' הרשם, לעדותו בפניי, כמו גם מהשוואת עדותו לעדותו של יונתן, עולות כמה סתירות: כך, הנתבע טען שהרכב נרכש על ידו בתשלומים אשר עמדו ע"ס כולל של 55,000 ₪, (פרו', עמ' 1, ש' 22-19), ואילו בישיבה מיום 4.10.10 העיד הנתבע כי שילם ליונתן סך של 55,000 ₪ - "הרוב בשיקים וחלק קיבל במזומן." (פרו', עמ' 8, ש' 22). לעומת זאת, יונתן בעדותו בפניי טען כי "הוא נתן לי את הכסף רק בשיקים." (פרו', עמ' 10, ש' 7-6). עוד עמדה ב"כ התובע בסיכומיה על הסתירות שעלו לעניין אופן קביעת מועדי התשלום: הנתבע בחקירתו בפניי טען כי "סיכמנו בנינו לגבי מועדי התשלום. הוא אמר לחודש תשיעי 2,000 ₪ והיתרה בתשלומים" (פרו', עמ' 8, ש' 23-22), וכשנשאל מדוע מסר ליונתן שני שיקים לחודש דצמבר, השיב כי "היה לו תשלום למישהו בתאריך הזה" (פרו', עמ' 9, ש' 5-4). אולם, יונתן בעדותו העיד כי "את הסכום והתאריך של השיקים כתבתי לפי מה שהוא יכל לעמוד בזמנים שלו. זה היה מה שמקובל. אני הייתי לחוץ בכסף. היתה לי בעיה בבנק החשבון חרג מעל המשכורת ורציתי לפתור את הבעיה." (פרו', עמ' 10, ש' 9-7). ואולם, לא שוכנעתי כי מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן לשלול לחלוטין את הגרסה הבסיסית של שני העדים, הנתבע ויונתן, לעניין מסירת השיקים במסגרת עסקה לרכישת רכב שבוטלה. אכן היה מצופה מן הנתבע שהינו סוחר רכבים (פרו', עמ' 7, ש' 19; תצהיר עדותו הראשית של הנתבע, נ/1) לבדוק את הרכב, לערוך זכרון דברים, למסור את השיקים רק לאחר שיוצג בפניו רישיון הרכב, ולמצער להגביל את סחרותם של השיקים עד להצגת רישיון הרכב. ואולם, הנתבע נתן הסבר מניח את הדעת להתנהלותו לאור ההיכרות המוקדמת בינו לבין יונתן והאמון שרחש לו. גם העובדה שהנתבע ביטל כל שיק יום לפני מועד פרעונו (פרו', עמ' 9, ש' 24) מבלי שהוא נותן הסבר מניח את הדעת לכך ("מה זה משנה. לא זוכר את הסיבה למה לא ביטלתי בבת אחת" - פרו', עמ' 9, ש' 26-25), לא די בה, אף שהיא מעוררת תמיהה, לפגום בליבת גרסתו של הנתבע לעניין ביטול עסקת המכר של הרכב, גרסה שכאמור, נתמכה בעדותו של יונתן שנאות להעיד לטובתו של הנתבע חרף "אי הנוחות" הנובעת ממתן עדות על ידו כמי ש- 'עקץ' את התובע. לפיכך, אני קובעת כי הנתבע הוכיח, במידה הנדרשת בהליך אזרחי, את טענתו בדבר כשלון תמורה בין צדדים קרובים לשטר. האם התובע אוחז כשורה? משקבעתי כי עומדת לנתבע הגנה טובה כלפי הצד הקרוב לשטר, על התובע שהינו צד רחוק לשטר להוכיח כי הינו "אוחז כשורה" בשיקים שאז יתגבר על טענות הנתבע [ראו: ע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה, פ"ד נג(1) 132, 136 (1999); וכן: ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830, 833 (1983)]. אמנם, לתובע האוחז בשטר עומדת חזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה, לפי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], התשכ"ד-1963 (להלן: "פקודת השטרות"). ואולם, משעה שהוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, עובר נטל הראיה אל התובע להוכיח את אחיזתו כשורה בשטר [שלום לרנר דיני שטרות 224 (מהדורה שנייה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2007) (להלן: "לרנר בספרו")]. התובע ייחשב אוחז כשורה בהתקיים הוראות סעיף 28(א) לפקודת השטרות, כדלקמן: "... אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה." (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) השיקים שלמים ותקינים במראם: בענייננו, עיון בהעתקי השיקים אשר הוגשו במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, מעלה כי השיקים שלמים ותקינים לפי מראם, וכי אין כל הגבלת סחרות על גבי השיקים. בעניין זה אף לא הועלתה כל טענה כלפי התובע, ולכן התובע עמד אפוא בתנאי הסף של נטילת השיקים כשהם שלמים ותקינים לפי מראם. התובע אוחז בשיקים לפני מועד פרעונם: אין חולק בענייננו כי התובע אוחז בשיקים לפני מועד פרעונם, כעולה מן המפורט בסעיף 2 לעיל. כאמור בטבלה לעיל: שיק מס' 10019 הופקד לניכיון ביום 23.6.08, ושיקים מס' 10028-10026 הופקדו לניכיון ביום 26.6.08 (נספח ו' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע). מכאן, שהתובע אחז בשיקים בטרם הגיע מועד פירעונם. מתן "ערך": בימים 23.6.08 ו- 26.6.08 ביצעה החברה פעולות ניכיון בשיקים בחשבונה, וחשבונה זוכה בשני מועדי עסקאות הניכיון בסכומי השיקים נשוא התובענה, בניכוי עמלת נכיון השיקים (ראו: נספחים ו' - ח' לתצהיר מטעם התובע). כבר נקבע בפסיקה כי רכישת שטר על ידי בנק מידי לקוחו על דרך של ניכיון ותשלום תמורתו, בין במזומנים ובין זיכוי חשבונו של הלקוח המצוי ביתרת חובה במועד פירעונו של השטר מהווה מתן ערך [ראו, למשל: ע"א 2449/08 ‏טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, בפס' 57(ב) לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן (לא פורסם, 16.11.2010); ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683, 690 (1979); ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. בע"מ נ' קיבוביץ, פ"ד כב(1) 264, 266 (1968); וכן: ע"א 236/60 שוירץ נ' ברקליס בנק ד.ק.או., פ"ד יד 2122 (1960) (להלן: "עניין שוירץ")]. לפיכך, בענייננו, זיכוי חשבון החברה מהווה מתן ערך. העובדה שסכום שיק, שזוכה בחשבון בנק, מחויב בו לאחר חילולו של השיק באי-פרעון, אינה מבטלת את הערך שנתן הבנק בעד השיק בעת זיכוי החשבון בהיותו ביתרת חובה. בעניין שוירץ נקבע כי "... משנתן בנק זיכוי בעד מסמך סחיר, הרי נתן ערך, ואין בכך כלום, שיוכל לאחר מכן לחזור בו מהזיכוי, אם יתברר, כי השיקים לא נפרעו" (שם, בעמ' 2124). וראו, גם, לעניין זה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 (1979); וכן: ע"א 678/78 נחלת מושבי הגליל, אגודה חקלאית שיתופית לעיבוד אדמות החולה בע"מ נ' יקר, פ"ד לד(1) 640 (1979). האם התובע נטל את השטרות בתום לב? מכאן נפנה לבחון את סוגיית תום הלב. למעשה, תנאי האחיזה בשיק כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, כמו גם הדרישה בדבר העדר הידיעה שהשיק חולל קודם לסיחורו [סעיף 28(א)(1) לפקודת השטרות], אינם מהווים אלא רבדים שונים של עקרון תום הלב. מלשונו של סעיף 91 לפקודת השטרות, לפיו: "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות", נלמד כי תום לב בדיני השטרות ייבחן על פי מבחן סובייקטיבי [ראו: ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל, פ"ד לג(3) 596 (1979)]. כפי שנאמר על ידי לרנר בספרו, בעמ' 233: "תום לב סובייקטיבי הוא יושר לב של מקבל הזכות, שלא ידע על פגם בזכויותיו של המעביר. רכישת זכות הנעשית ברשלנות, ואפילו ברשלנות חמורה, אינה נגועה, לפי שיטה זו, בחוסר תום לב. עצימת עיניים והתעלמות מחשדות שהיו לרוכש נחשבים, עם זאת, לחוסר תום לב." (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ובהמשך: "קנה המידה הסובייקטיבי מרחיב את קשת המקרים בהם נסב יהיה אוחז כשורה. לפי המבחן הסובייקטיבי, די שהנסב יהא ישר לב, ואין עליו חובה להתאים את רמת התנהגותו לזו המקובלת במסחר באותו סוג של נכסים." (לרנר בספרו, בעמ' 235). ואולם, פקודת השטרות אינה מסתפקת רק בדרישת תום לב סובייקטיבי, ומוסיפה את התנאי האמור בסיפא של סעיף 28(א)(2) לפקודת השטרות, לפיו רק מי ש- "בשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה", יהיה אוחז כשורה. בתנאי זה של העדר ידיעה על פגם קודם, יש משום החלת נורמות התנהגות אובייקטיביות (לרנר בספרו, בעמ' 235): "כאמור, במסגרת "העדר הידיעה" ניתן לשלב מרכיב אובייקטיבי לצורך האחיזה כשורה. ניתן לומר, למשל, כי פלוני ייחשב כיודע עובדה מסוימת אם ידע עליה בפועל בעת קבלת השטר, אם קיבל הודעה מוקדמת על התרחשותה, או שהיה יכול ללמוד על קיומה ממידע שהיה ברשותו. החלופה האחרונה אינה מבטלת כליל את היסוד הסובייקטיבי, שכן אוחז השטר אינו מצווה לערוך בדיקות כלשהן, אלא להסיק מסקנות הגיוניות וסבירות מהמידע המצוי ברשותו. המבחן הוא אפוא מעורב: תחילה יש לעמוד על היקף הידיעה בפועל של מקבל השטר, ולאחר מכן לקבוע מה האדם הסביר היה מסיק מאותו מידע. חלופה זו אינה גורסת שאוחז ייחשב כיודע עובדה מסוימת, אם על סמך המידע שברשותו אדם סביר היה בודק את דבר קיומה." (לרנר בספרו, בעמ' 236-235). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ואכן, בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק, קבע כי אין כל מניעה להחיל את עקרון תום הלב האובייקטיבי בגדרי הזכות השטרית: "...מתעוררת השאלה, אם עקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), חל גם בדיני השטרות. לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. עקרון תום-הלב הוא עיקרון כללי, החל על כל זכות, על כל חיוב ועל כל פעולה משפטית (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) יחד עם סעיף 61(ב) לאותו חוק) (ראו רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ [2]). אין כל מניעה להחלתו גם על זכות שטרית. אין כל ייחוד לזכות השטרית שיש בה כדי למנוע את תחולת העיקרון הכללי של תום-לב (אובייקטיבי) בגדרי הזכות השטרית ... עמד על כך פרופ' לרנר בספרו דיני שטרות [9], בציינו, בעמ' 82: "פקודת השטרות מזכירה את עניין תום הלב בהקשר של תקנת השוק, לגבי העימות בין נסב של שטר לבין מושך. הפקודה גם קובעת בהוראה מיוחדת, כי כל מה שנעשה ביושר לב, נחשב כנעשה בתום לב. ואולם הפקודה אינה מתייחסת לתום הלב כמובנו בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), לגבי משא ומתן מקדמי שלפני כריתת חוזה, או לצורך לקיים את החיובים השטריים בתום לב. תופעה זו איננה מפתיעה, משום שעקרון תום הלב אומץ מהדין הקונטיננטלי, ותחולתו בארצות המשפט המקובל מצומצמת יותר. אין אפוא תימה שתום הלב אינו מופיע בפקודת השטרות שהיא תעתיק של חוק אנגלי. עם זאת, העדר ההתייחסות בפקודה, אינו צריך למנוע מבתי המשפט את יישומו של העיקרון בהקשר השטרי. תום הלב הוא עקרון יסוד בדיני החוזים, וכיתר דיני החוזים הכלליים, עליו לחול גם על שטרות". אכן, ככל זכות, גם הזכות השטרית צריכה להיות מופעלת בתום-לב. בהפעלתה יש לקיים את אמות-המידה של מוסר חברתי וצדק הראויים לחול ביחסים הבין-אישיים בישראל. בקביעת רמתה של אמת-המידה יש להתחשב, בין השאר, באופי היחסים שבין הצדדים, ובעובדה שיחסים אלה הוסדרו ביניהם, בין השאר, באמצעות שטר." [רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 812-811 (1999)]. (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי התובע לא הוכיח את תום הלב הסובייקטיבי משום שהפקיד שמולו ביצע יונתן את עסקאות הניכיון, לא זומן לעדות. טענה זו שובת לב היא, אך אין בידי לקבלה. ראשית, מר מרואן עומרי, סגן מנהל סניף קרית אתא של התובע (להלן: "מרואן"), שהעיד מטעם התובע, ציין כי "אין כזה דבר" שאינו יודע איזה פעולות עשה הפקיד לפני שביצע את הניכיון - "יש לנו מערכת ממוחשבת שכל פעולה עוברת במסגרת ומאושרת על ידי" (פרו', עמ' 13, ש' 3-2). שנית ועיקר, את שהחסיר התובע באי העדתו של הפקיד שביצע את עסקת הניכיון, השלים הנתבע בראיותיו. יונתן שהעיד בפניי מטעם הנתבע, ציין בעדותו כי כאשר הביא לניכיון את השיקים לתובע, כפי שעשה גם עם שיקים אחרים שקיבל, לא נבדקו השיקים נשוא התובענה על ידי התובע שגם לא ביקש כל מידע בגין עסקת היסוד בעטיה ניתנו השיקים. ובלשונו: "כשהבאתי את השיקים לבנק, זה לא היה מוזר. כל הזמן הייתי מביא שיקים. גם לא בדקו את זה. יש מקרים שהם לא מבקשים אינפורמציה על השיקים. מעל 10,000 ₪ בודקים בבנק. פה לא בדקו אינפורמציה. זה היה גם חשבון חדש של הנתבע. אם היו בודקים אינפורמציה יכול להיות שלא היו מנכים אותם." (פרו', עמ' 10, ש' 25-21). לאור דבריו אלו של יונתן, עולה כי התובע לא בדק אינפורמציה לגבי השיקים. אך טבעי הוא כי יונתן מצדו שהיה מעוניין בביצוע עסקאות הניכיון, לא "נידב" מיוזמתו אנפורמציה, ולכן למרות אי העדתו של פקיד התובע, עמד התובע, לטעמי, בחובתו להוכיח תום לב סובייקטיבי. באשר לתום הלב האובייקטיבי, גם כאן לא שוכנעתי כי עסקאות הניכיון נשוא ההליך שבפניי נעשו תוך חריגה מנהלי התובע, באופן שיש לראות בהתנהלות התובע עצימת עיניים והתעלמות מחשדות באשר לפגם בקניין. מחומר הראיות שהובא, עולה כי לחברה הייתה מסגרת ניכיונות בסך כולל של 150,000 ₪, וזאת בנוסף למסגרת עו"ש בסך של כ- 220,000 ₪. מדבריו של סגן מנהל הסניף, מרואן, עולה כי מדובר בלקוח ותיק שעמד בהתחייבותיו, וגם סכומי הניכיון לא חרגו מתחום הסביר: "לקוח שמחזיק אצלי מסגרת 150,000 ₪ בנכיונות, ובעו"ש 220,000 ₪ בערך, מסגרת של הלוואות למימון עסקאות שהוא עושה וקונה, ומסגרת של כרטיסי אשראי והוא לקוח ותיק והוא מנהל חברה ומנהל של אשתו, עומד בכל ההתחייבויות שלו מול הבנק במשך כל השנים ואתה עובד מולו באמינות מלאה ומגלגל סכומים סבירים ואתה מבצע לו נכיונות והם סכומים סבירים במסגרת הפעילות שלו, הכל נעשה בתום לב. הכל תקין." (פרו', עמ' 12, ש' 20-16). בל נשכח כי עסקינן בשיק סחירים שלא ניתן ללמוד מהם דבר כלשהו על עסקת היסוד. לא הוכח שהתובע חרג מנהליו או כי צריכה הייתה להידלק אצלו נורה אדומה כלשהי ביחס לשיקים נשוא התביעה שהסתכמו בסכום נמוך יחסית. לשאלת ב"כ הנתבע האם נכון שהתובע מבקש מסמכים לגבי העסקה הקשורה בשיקים נשוא התובענה, השיב מרואן: "זה לא נכון. הבנק עובד מול לקוח על בסיס כמה דברים אחד מהם זה וותק של הלקוח, אופי הפעילות, אם הוא נוהג להביא שיקים לניכיון או אופי הפעילות מזוהה עם הפקדות של מזומנים אצל הלקוח. במקרה דנן, חלק היה מזומן וחלק היה שיקים דחויים של לקוחות שלו." (פרו', עמ' 11, ש' 9-7). מרואן אף ציין כי אין חובה, על פי נהלי התובע, לבדוק את כל עסקאות היסוד (ואין צורך לומר כי הדבר גם אינו מעשי וחותר תחת התכלית של דיני השטרות), בציינו כי הבדיקות מבוצעות באופן מדגמי בלבד (פרו', עמ' 12, ש' 9-8). עוד הבהיר מרואן כי התובע דואג לכך שסכום הניכיון ממושך ספציפי לא יעלה על 30-25% מסך כל השיקים שנוכו בחשבון (שם, ש' 7-4). עוד הוסיף מרואן וציין כי: "כל ניכיון לגופו. כל עוד הוא במסגרת הסביר ומתאים לפעילות, אין בעיה." (פרו', עמ' 11, ש' 30); ובהמשך: "אני צריך לפנות למידע עסקי בשני מקרים: אם סכום השיקים לניכיון עולה על 250,000 ₪ או סכום מצטבר של שיקים שנוכו במאגר הבנק מעל 400,000 ₪ למושך שיקים ספציפי. בעו"ש המסגרת היתה כ- 220,000 ₪." (פרו', עמ' 12, ש' 3-1). מרואן העיד כי לא חלה עליו חובה, על פי נהלי התובע, לבדוק האם השיקים שמביא יונתן נמשכו על ידי לקוחותיו של יונתן: "לא עלי חלה החובה לבדוק. הם לפקודת הלקוח. אם היו לפקודת מישהו אחר, לא היינו מנכים. אחד הדברים שאנו מקפידים שהשיקים רשומים לפקודת הלקוח. ללקוח הזה היתה מסגרת של ניכיון ואשראי." (פרו', עמ' 11, ש' 13-11). גם אילו הייתי מקבלת את גרסת יונתן בעדותו כי לפי נהלי התובע, נבדק כל שיק העולה על סך של 10,000 ₪ (ובעניין זה אני מעדיפה את עדותו של מרואן על פני עדותו של יונתן), הרי שבענייננו, עסקינן בשיקים שסכומם נמוך מסכום זה. ולכן, גם לשיטת יונתן, לא הוכח כי הצגת השיקים לניכיון לא הייתה חלק מן ההתנהלות הרגילה בינו לבין התובע. אכן, מדפי החשבון לחודש יוני 2008 שצורפו לתצהיר התובע, ניתן לראות כי החברה הייתה מצויה ביתרת חובה שחרגה ממסגרת האשראי שאושרה לחברה (נכון ליום 13.6.08 עמדה מסגרת האשראי ע"ס של 224,000 ₪ כאשר יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה ע"ס של 283,894 ₪, והתובע אף החזיר ביום 13.6.08 חיוב ע"ס של 206 ₪ ושיק ע"ס של 5,000 ₪. ואולם, לטעמי, לא די בחריגה הנ"ל להעיד על ידיעת התובע כי החברה עמדה בפני קריסת עסקיה באופן שיש בו לבסס ידיעה של התובע אודות כשלון התמורה ו/או הפגם בקניינו של התובע, ויהא זה, לטעמי, אף מרחיק לכת להתבסס על כך, בנסיבות המקרה שבפנינו, כדי לשלול את חוסר תום הלב של התובע ולייחס לו, נכון לאותה עת, מועד ביצוע עסקאות הניכיון, בשל חריגה בסך של כ- 50,000 ₪ ממסגרת האשראי, כוונות נסתרות כמו אלו שייחס לו ב"כ הנתבע בסיכומיו: "לקבל שיקים, לא חשוב הסכום, לא חשוב הסיכוי כי השיק יפרע במועדו, לא חשוב נוהל הבנק, ולא חשובה מסגרת האשראי, העיקר שיהיו כמה שיותר שיקים מצדדי ג' מאחר והלקוח כבר הסתבך והתביעה בדרך" (סעיף 52 לסיכומי הנתבע). ב"כ הנתבע ניסה ללמוד על התנהלות שלא בתום לב מצד התובע גם מכך שבסמוך לאחר עסקת הניכיון של השיק הראשון, נפרע בחשבונה של החברה פיקדון בסך של 95,968.29 ₪ שקוזז מיתרת החובה, והוחזרה עמלת הקצאת אשראי. אולם, מרואן הסביר בעדותו כי פעולות אלו התנהלו "על פי שיקול עסקי של הלקוח שהחזיק את הכספים הללו מול מסגרת האשראי, היה כדאי לו לשחרר וזו החלטתו הוא. על כן בוצע השחרור והכסף הוכנס לעו"ש." (פרו', עמ' 12, ש' 31-30). ומכל מקום, לא שוכנעתי כי בפעולות אלו יש כדי להעיד על ידיעה מצד התובע או למצער עצימת עיניים, באשר להסתבכות כלכלית של החברה אותה עת, וסביר יותר להניח, כפי שטוען התובע, כי פעולות אלו נעשו על מנת להקטין התחייבויותיה של החברה בחשבון ולהחזירה לגדרי מסגרת האשראי המאושרת; מה גם שמדפי החשבון עולה כי בסמוך לאחר עסקאות הניכיון, הוגדלה מסגרת האשראי לסך של 230,000 ₪, החל מיום 25.6.08 ועד ליום 3.7.08, ואף החברה הפרישה מחשבונה סך של 5,000 ₪ לקופת חסכון ביום 25.6.08. מרואן העיד כי שמועות על הסתבכותה הכלכלית של החברה הגיעו לתובע בחודש ספטמבר-אוקטובר 2008, היינו: מספר חודשים לאחר מועד הסבת השיקים לתובע (פרו', עמ' 13, ש' 15-8). ואולם, גם אם תאמר שהיו לתובע כלים להבחין בכך קודם לכן, הרי שלא שוכנעתי כי הנורות האדומות צריכות היו "להבהב" לפני תחילת אחיזתו של התובע בשיקים נשוא התביעה. סיכומו של דבר, אף שעלה בידי הנתבע לדלג מעל המשוכה הראשונה ולהוכיח טענת הגנה ראויה כנגד תביעה שטרית, הרי שבסופו של יום, עלה בידי התובע להוכיח אחיזה כשורה, ולכן הגנת כשלון התמורה אינה תופסת כלפיו [ע"א 444/82 בנק קונטיננטל לישראל בע"מ נ' שייקביץ, פ"ד לט(3) 113 (1985)]. סוף דבר: אשר על כן, ההתנגדות נדחית, והתביעה מתקבלת במלואה. עיכוב ההליכים מבוטל, והליכי ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם. לסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל יתווסף שכר טרחת עו"ד נוסף בגין הליך זה בסך של 2,000 ₪. שעבודבנקרכבזכות עיכבון