##מהי זכות עיכבון ?## סעיף 11 לחוק המיטלטלין קובע מה היא מהות זכות העיכבון ואת כללי הפעלתה. עצם קיומה של זכות העיכבון במערכת יחסים חוזית או משפטית נתונה, צריך להיות מעוגן בהוראות מפורשות של דבר חקיקה החל עליה, או בהוראה מפורשת בהסכם בין הצדדים. (ראה: ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' שחיבר, פ"ד נו(5) 925, עמ' 932). זכות העיכבון נותנת בידי בעליה אמצעי פרטי להשגת דרישתו מן החייב. כאשר הנושה אינו נזקק לעזרת בית המשפט כדי לממש את הזכות ולעכב את הנכס, אלא הוא מפעיל סעד עצמי. יש לזכור כי לזכות העיכבון יש השלכות אשר יכולות לפגוע בחייב ובצדדים שלישיים, שנמנעת מהם, עקב מימושה, היכולת להגשים את זכותם בנכס או ביחס לנכס. העובדה שהנושה הוא המחזיק בנכס אינה כשלעצמה סיבה לאפשר לו לעכב את הנכס (ראה: נ' זלצמן, עיכבון, (תשנ"ט - 1998) עמ' 20-21, וכן ראה: ת"א (כפר-סבא) 2566/02 - גבעת הזיתים בע"מ ואח' נ' קניון פתח תקווה, צומת סירקין ניהול בע"מ . תק-של 2004(4), 29489). בבסיס זכות העיכבון עומד העיקרון לפיו יש צורך בזיקה בין החיוב הנערב בזכות לבין הנכס המשמש אובייקט למימוש הזכות. הפעלת זכות העיכבון ע"י הנושה מהווה שמירת מצב החזקה קיים שלו בנכס, ולא יצירת עובדות חדשות בשטח ע"י הנושה. עיכוב הנכס מתבצע על ידי המשך ההחזקה של פלוני בנכס מטעם עצמו וכנגד עניינו של הזכאי להחזיק בו כלפיו. זכות העיכבון מתירה לנושה לדחות את חיוב המסירה ולהשאיר את הנכס אצלו עד שיקויים החיוב הנערב בזכות (ראה: ספרה של נ' זלצמן, עמ' 17-18). ##להלן פסק דין בנושא זכות עיכבון:## נתוני רקע ועובדות: 1. לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתו מבוקש כי בית המשפט יצהיר לגבי זכויותיה של התובעת, כשוכרת בנכס הנמצא ברח' יפה נוף 115 חיפה, גוש 10809 חלקה 149, אשר הושכר לתובעת ע"י הנתבעת 3 באמצעות הנתבע 4. הנכס משמש בחלקו האחד כבר ומסעדה (להלן-"הגובי") ובחלקו הנוסף כפאב (להלן-"המוריסון"). שני החלקים ייקראו להלן - "הנכס" או "המושכר". ביום 10.7.07 נעתר בית המשפט לבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מהנתבעים 1 ו-2 לפנות את התובעת מהנכס, כנגד התנאים שהציב בית המשפט בהחלטה זו לגבי דמי השכירות. דמי השכירות הועמדו על סכומים חודשיים לפי הפירוט שם: לגבי החלק של "גובי" - דמי השכירות הועמדו על סך 3,300$ לחודש. לגבי החלק של "מוריסון" - דמי שכירות בסך של 2,450$ מידי חודש בחודשו, עד ליום 1.1.08. וממועד זה ואילך סך של 2,700$ מידי חודש. כמו כן הוחלט כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד לסיום הדיון בתיק העיקרי או עד לסיום תקופת השכירות המרבית, לפי חוזה השכירות החתום מיום 1.1.04, דהיינו עד ליום 1.1.2010. עוד נקבע בהחלטה בסעד הזמני כי הוא יעמוד בתוקפו עד לסיום הדיון בתיק העיקרי או עד לסיום תקופת השכירות המירבית גם לשיטתה של המבקשת-התובעת לפי החוזה השכירות החתום מיום 1.4.04 דהיינו עד ליום 1.1.2010 (בש"א 19507/06). 2. ביום 1.10.09 לבקשת הנתבעים 1 ו-2 ובהעדר תגובה מיתר הצדדים ניתנה החלטה לפיה קבע בית המשפט כי המועד לפינוי הנכס הוא 1.1.10. ביום 16.11.09 התקיים דיון בתיק. נמסר על ידי כונס הנכסים כי הנכס האמור, על פי הבקשה למתן פסק דין הצהרתי, עומד כיום למכירה על ידו, בתיק הוצל"פ שמספרו 9-06-05280-26 (להלן-"תיק ההוצל"פ). המכירה היא בגדרה של ההחלטה הנ"ל, שלא מנעה את מכירת הנכס, כמות שהוא, עם השוכרים בפנים, ובכפוף לצו המניעה הזמני. התובעת טענה בדיון כי הנתבע 2 מבקש למכור את הנכס תוך התנערות מזכויותיה בו ובניסיון להתעשר על חשבונה. נקבע בסיומו של הדיון כי בשלב זה כאשר קבוע מועד לפינוי הנכס ליום 1.1.10 נותר לדון בשאלה אחת והיא האם יש לתובעת זכות עכבון בנכס כפי שהיא מבקשת בתביעה זו. טענות התובעת: 3. לטענת התובעת אם הנתבע 2 יבקש לממש את הנכס ללא הכרה בזכויותיה, היא עלולה למצוא את עצמה במצב שבו תיעצר פעילות המועדון והפאב והשבחותיה בנכס ירדו לטמיון, כמו גם המוניטין שצברה. לטענתה ההשקעות בנכס והשבחתו נעשו לאור הסכמות לעניין השבת ההשבחות, מתן אופציה להמשך השכירות לשלוש שנים נוספות וכן מתן זכות הסירוב לרכישת הנכס לתובעת, היה וזה יימכר לצד שלישי. לטענת התובעת היא מחזיקה בזכויות במושכר מכוח היותה בעלת זכות עיכבון מיוחד בנכס בכללותו. לפיכך, הנתבע 2 מנוע מלפנותה וזאת מבלי שיושבו לה תחילה דמי השקעתה במושכר, או פיצוי בגין ההשבחה המוניטין או כל זכות אחרת העומדת לה. התובעת טוענת כי יש לה זכות עיכבון חוזית כמו גם זכות עיכבון שיסודותיה תלויים בדין הנוהג. התובעת מוסיפה וטוענת כי בהינתן עובדות תיק זה ומצבו העגום של הנכס בטרם הושבח, קמה לה זכות עיכבון גם מכוח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), שכן כל הרכבים המאפיינים עסקת קבלנות קיימים בענייננו, על אחת כמה וכמה כאשר מלכתחילה הייתה כוונה מוצהרת להשיב ההשבחות מקום בו הנכס יימכר לצד ג'. עוד לטענתה, היא קצבה למעשה את גובה העיכבון ביחס לחלקה במועדון המוריסון בלבד, בסך של 780,000 ₪ (חו"ד התומכת בהערכה זו צורפה לתיק) ולא הוסיפה את הוצאותיה ביחס למועדון הגובי. לסכום זה יש להוסיף 270,000 ₪ הוצאות פינוי. טענות הנתבעים 1 ו -2 4. הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") טענו כי והתובעת בסיכומיה, זנחה את טענותיה בנוגע לחוב בגין הוצאות שהוציאה לכאורה במועדון הגובי ובנוגע לזכות העיכבון לגבי מועדון זה, ולפיכך עליה לפנות את מועדון הגובי וזאת לכל המאוחר עד ליום 1.1.2010. זאת ועוד, לטענתם זכות העיכבון כלפי הגובי בגין החוב הנטען (והמוכחש) לא קיימת וזאת נוכח הדרישה כי החיוב והנכס המעורב יהיו קשורים באותה עסקה. בהעדר חוב של הנתבעים כלפי התובעת לא קמה לה זכות עיכבון. טענות התובעת בכל הנוגע לחוב הכספי הינן טענות כלליות וסתמיות בעלמא, אשר להן לא צורפו ראיות לבססן והן אף עומדות בסתירה מפורשת להתחייבותה של התובעת. עוד לטענתם, בכל הסכמי השכירות עליהם חתמה התובעת, היא התחייבה לבצע על חשבונה התאמות במושכר. כמו כן סוכם כי כל ההשקעות, ככל שיהיו כאלו, במושכר יהיו לרכוש המשכיר. מההסכמה הנ"ל, הנוגעת לגובי, יש להקיש גם למוריסון שכן, בנוגע אליו לא נחתם חוזה שכירות כלשהו. למעשה דמי השכירות בכל תקופת השכירות שיקפו את מצב הנכס כפי שהיה טרם ההשקעות במושכר, ולפיכך דרישת התובעת להשבת השקעותיה במושכר מהווה ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט על חשבון הנתבעים. התובעת הודתה כי במשך למעלה משנה ושלושה חודשים החזיקה והשתמשה במוריסון מבלי ששילמה ולו שקל אחד עבור דמי שכירות ובפועל עשתה דין לעצמה וקיזזה את עלויות הפינוי הלכאוריות של המוריסון. זאת ועוד, כל ההשקעות שביצעה התובעת בנכס אינן אלא מיטלטלין הניתנים לפירוק והעתקה ונתבעים לא ביקשו ואינם מבקשים אותם כמי שנכנסו לנעליו של בעל הנכס. עוד לטענתם, באף אחד מההסכמים שנחתמו פרט להסכם הראשון (הסכם מיום 23.1.00) שפקע לפי שנים, לא נקבע כי אם המשכירה תבטל את הסכם השכירות הראשון בטרם תום תקופת השכירות הראשונה, תהיה חייבת המשכירה להשיב לשוכר את השקעתו במושכר (בהתאם לחשבוניות שיציג השוכר). בהסכמים מאוחרים יותר, תנאי זה לא הופיע ומאז תום תקופת השכירות של ההסכם הראשון, חלפו מעל לשלוש שנים ולפיכך תנאי זה, פג תוקפו זה מכבר. טענת התובעת לפיה תנאי זה ימשיך לחול גם בתום תקופת השכירות המקורית - הינה אבסורדית ומשמעותה כי לנצח תהיה לתובעת זכות להשבת השקעותיה במושכר, ובמילא לנצח תוכל להחזיק במושכר בטענה כי קיימת לה זכות עיכבון בשל אותן השקעות הגם שאלה נוצלו עד תום. עבודות ההשקעה הנטענות אשר בוצעו ע"י התובעת, בוצעו מיוזמתה ועל חשבונה, על מנת להתאים את המושכר לצרכיה וללא כל התחייבות כי יושבו לה סכומים אלו בתום תקופת השכירות המקורית לא כל שכן בתום תקופת האופציה. לא רק זאת אלא שנקבע במפורש כי המיטלטלין יוצאו וההשקעות יישארו לרכוש המשכירה. הנתבעים מדגישים עד כמה אבסורדית היא טענת התובעת שאם תתקבל טענתה לעיכבון הייתה מתקבלת לגבי המוריסון, עדיין אין הדבר מקנה לתובעת את הזכות להשתמש בו לעסק ולפיכך בכל מקרה היה עליה להפסיק את פעילותה העסקית בנכס ביום 1.1.10. דיון 5. תחילה אציין כי הנתבעים 3 ו-4 לא הגישו סיכומיהם ועל פי ההחלטה מיום 16.11.09 ינתן פס"ד או החלטה גם בהעדר סיכומים. ומכאן לגופו של עניין; זכות העיכבון במשפט הפרטי היא זכות הנושה לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב. 6. ומן הכלל אל הפרט; האם לתובעת זכות עיכבון? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. אבהיר מסקנתי זו. כאמור, סעיף 11 לחוק המטלטלין, קובע זכות לעכב נכס כערובה לחיוב ועד שיסולק החיוב. הסעיף מגדיר את הזכות, אולם הוא אינו מקור להיווצרותה, אלא מפנה אל הדין או אל הסכם בין הצדדים כמקור לזכות. ודוק, אין במשפט הישראלי זכות עיכבון "כללית". הוראות העיכבון המיוחדות המשמשות מקור שבדין לזכות פזורות בדברי חקיקה שונים. הטוען לזכות עיכבון צריך להצביע על מקור חוקי ממנו היא צומחת (ראה: בש"א (חיפה) 17370/05 - ס.ב.י.ב השקעות ופיתוח בע"מ (בכינוס נכסים) נ' כונס הנכסים של החברה - עו"ד שי גרנות ואח'. תק-מח 2006(2), 1679). במקרה שלפניי אינני מקבל את המקורות החוקיים עליהם הצביעה התובעת בעניינה. 7. ראשית, מאחר ואין הסכם הנוגע למוריסון ומדובר בתובעת אשר מחזיקה בנכס ופיצלה אותו לשני עסקים, נראה כי הצדדים נהגו בהתאם להסכם שנחתם בנוגע לגובי. בהעדר חוזה רשמי, הנסיבות החיצוניות לחוזה הן מקור לגיטימי להתחקות דעתם של הצדדים. יש כאן למעשה מעין השלמת חוזה שנעשית באמצעות פנייה למקורות חיצוניים, שהם בעיקר החוק והנוהג (ראה: ג. שלו, דיני חוזים [מהדורה שנייה, תשנ"ה] עמ' 316 - 317). מאחר וגם הגובי וגם המוריסון נמצאים בנכס אחד אשר הושכר לתובעת ושימש בחלקו האחד כבר ומסעדה ("הגובי") ובחלקו הנוסף כפאב ("המוריסון"). נראה כי יש להחיל את ההסכמות בנוגע לגובי גם על המוריסון. בהסכמי השכירות עליהם חתמה התובעת (מלבד הראשון) היא התחייבה לבצע על חשבונה התאמות במושכר בסעיף 12 ג(1) לחוזה מיום 1.1.04 נקבע: "כל ההוצאות בגין התוספות והשינויים יחולו על השוכר". כמו כן סוכם כי כל ההשקעות, ככל שיהיו כאלו, במושכר יהיו לרכוש המשכיר - סעיף 12ג(4) לחוזה מיום 1.1.04 קובע: "כל שינוי או תוספת למושכר - הן במבנה והן בחצר - יהיו רכושו הבלעדי של המשכיר ללא מתן תמורה כלשהי על ידי המשכיר והשארתם בידי המשכיר לא יתפרשו כתשלום דמי מפתח או השתתפות בדמי מפתח". מההסכמה הנ"ל, הנוגעת לגובי, יש כאמור להקיש גם למוריסון. למעשה התובעת לא התמודדה עם סעיפים אלה בחוזה ואף לא התמודדה עם הטענה כי דמי השכירות בכל תקופת השכירות שיקפו את מצב הנכס כפי שהיה טרם ההשקעות בנכס ובכך למעשה "קיבלה" התובעת פיצוי עבור השקעותיה. 8. זאת ועוד, אילו נתקבלה בקשת התובעת לעיכבון תוך הפעלת עסקיה, תיצור מצב אבסורדי שכן לנצח תהיה לתובעת זכות להשבת השקעותיה בנכס, ובמילא לנצח תוכל להחזיק בנכס בטענה כי קיימת לה זכות עיכבון בשל אותן השקעות. עבודות ההשקעה הנטענות אשר בוצעו ע"י התובעת בוצעו מיוזמתה ועל חשבונה, על מנת להתאים את המושכר לצרכיה ולא הוכחה כל התחייבות כי יושבו לה סכומים אלו. בהסכם בין הצדדים נקבע כאמור במפורש כי וההשקעות יישארו לרכוש המשכירה. כל ההשקעות שביצעה התובעת בנכס שאינן אלא מיטלטלין, ניתנים לפירוק והעתקה והנתבעים לא ביקשו ואינם מבקשים אותם. באשר לדמי הפינוי אותם דורשת התובעת, אני מקבל את עמדת הנתבעים בעניין זה. התובעת לא הכחישה בסיכומיה כי במשך למעלה משנה ושלושה חודשים החזיקה והשתמשה במוריסון מבלי ששילמה עבור דמי שכירות ובפועל עשתה דין לעצמה וקיזזה לעצמה את עלויות פינוי המוריסון הנטענות. מכל מקום, "הוצאות" שהוציאה התובעת, ואינני נדרש בשלב זה להכריע כמה הוצאות אומנם הוציאה אם בכלל, בודאי אינן מקנות בידה זכות להחזיק בנכס עד לתשלומם. אם הוצאות אלה נדרשות מהנתבעים או חליפיהם, פתוחה הדרך בפני התובעת להגיש תביעה כספית בבית המשפט. בנוסף אציין כי התובעת עצמה טענה בכתב התביעה כי היא מבקשת את זכות העכבון עד למועד 1.1.10. אומנם צוינה שם המילה "לפחות" אולם ספק בעיניי אם התובעת התכוונה לעיכבון-זכות להחזיק בנכס- מכוח חוזה השכירות או מכוח הדין, מעבר למועד זה. 9 . מספר הערות לפי סיום; אציין כי התובעת לא הוכיחה את סכום הכסף שלטענתה חייבים לה הנתבעים או מי מהם. היא אומנם הגישה חוות דעת שמאי מקרקעין לעניין שווי השקעותיה, אולם אין בפניי תביעה כספית ואינני נדרש להכריע בסוגיה הכספית. אינני מקבל את טענות התובעת כי בתביעה זו לא מוטלת החובה על התובעת להוכיח את הוצאותיה והפסדיה. עם זאת לצורך הדיון הייתי מוכן להניח כי התובעת השקיעה כספים להכנת הנכס לצורך ניהול בר ומסעדה ואפילו שילמה סכומים מסויימים בגין פינוי חלק הנכס מדיירים קודמים, כטענתה. דא עקה, כאמור, מסקנתי הינה כי לא עומדת לה לתובעת זכות עיכבון בנכס בשל כך. אם התובעת סבורה כי עומדת לה עילה או עילות תביעה כנגד הנתבעים או מי מהם לפצותה בגין הוצאותיה והפסדיה על פי החוזים שביניהם, היה עליה להגיש כתב תביעה בהתאם וכמקובל. העובדה כי מדובר בהשקעות ובהוצאות במאות אלפי שקלים כטענתה, מצד אחד ואי הגשת כתב תביעה מאידך, מעלים תמיהה רבה. 10. לאור כל האמור, הנני מחליט לדחות את הטענה לזכות עיכבון. על יסוד ההכרעה בבש"א 19507/06 מיום 10.7.09 ומכיוון שנראה כי הצדדים קיבלו את מועד הפינוי כאמור שם ונהגו בהתאם להחלטה זו לעניין דמי השכירות עד היום, הנני חוזר וקובע על יסוד חומר הראיות שבפניי, כי מועד פינוי הנכס ביום 1.1.10 יעמוד בעינו. בהתחשב בתוצאה בתיק הבש"א הנ"ל, בו נפסק לזכות התובעת, דהיינו הארכת מועד השכירות, מצד אחד ובהתחשב בתוצאה לפיה נדחו יתר טענותיה בסיום הדיון, מאידך, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. מכיוון שהנתבעים 3 ו-4 לא מילאו אחר החלטות ביהמ"ש, לא התייצבו לחלק מהדיונים ולא הגישו סיכומיהם, ולא נתבקש בסיכומי הצדדים דבר לגביהם, אינני עושה צו להוצאות בקשר אליהם. שכירותזכות עיכבון