לפני תובענה, הכוללת עתירה לאכיפת פסק חוץ בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ או החוק). פסק הדין החלקי עניינו בעתירה זאת. תמצית הרקע עובדתי 1. התובעת (להלן: גרבר או התובעת) הינה חברה, הרשומה במדינת ניו-יורק בארה"ב. הנתבע 1 (להלן: עובד), הינו אזרח ישראלי, אשר פעל עסקית באמצעות שתי חברות חוץ, הן הנתבעות 2 ו-3 (להלן: חברות החוץ), ובאמצעות הנתבעת 4, הרשומה במדינת ישראל (להלן: החברה הישראלית). לגירסת גרבר היא הלוותה כספים רבים לחברות החוץ, וכבטוחה נרשמו לטובתה משכון ושעבוד צף על כל החשבונות, הכספים והמלאי של חברות החוץ, ובכלל זה, יהלומים ותכשיטים, כאשר עובד ערב באופן אישי לחובות אלה. לטענתה, לימים הפרו עובד וחברות החוץ (להלן ביחד: הנתבעים) את הסכמי ההלוואות, כשהם מבריחים את הבטוחות, היהלומים והתכשיטים, לרבות לישראל. ביום 4.2.2010, בסמוך לאחר שהתגלה דבר ההברחה, הגישה גרבר לבית המשפט המוסמך במדינת ניו-יורק תביעה, בגין הפרת הסכמי ההלוואה והשעבודים. במקביל עתרה לקבלת צו במעמד צד אחד, לחייב את הנתבעים למסור לידיה את היהלומים והתכשיטים אשר שימשו כבטוחה להסכמי ההלוואה (להלן: צו התפיסה) וכן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לבצע פעולות בנכסים המשועבדים, ומבוקשה ניתן לה. ביום 19.5.2010 נתן בית המשפט בניו-יורק צו קבוע המאשר את הצו הזמני ואת צו התפיסה, ולטענת גרבר בחלוף המועד לערעור הפך הצו לחלוט, שאינו ניתן עוד לערעור (להלן: פסק החוץ). לטענתה, הנתבעים לא מילאו אחר פסק החוץ, ולא העבירו את היהלומים או את כספי החוב לגרבר. יתירה מכך, גרבר טוענת כי הנתבעת 3 הבריחה יהלומים בשווי של כ-3.2 מיליון דולר לחברה הישראלית, שהעבירה חלק מהם, בשווי של לפחות 1.1 מליון דולר, לנתבע 5 (להלן: הבנק). 2. התובעת נקטה במספר הליכים לרבות בהקשר לאכיפת פסק החוץ וכן לקבלת סעדים זמניים וכשביום 21.9.2010 (לפי הרשום במערכת נט המשפט) הגישה גרבר את התובענה דנן. במסגרת התובענה, גרבר עתרה לאכיפת פסק החוץ נגד הנתבעים, ולמתן סעד הצהרתי וצו עשה כנגד הבנק והחברה הישראלית. בגדר הסעד ההצהרתי וצו העשה, התבקש בית המשפט להורות כי כל היהלומים והתכשיטים, שהועברו מהנתבעים לחברה הישראלית ולבנק, נכללים בגדר הבטוחות, ופסק החוץ חל לגביהם, ועל-כן הם מחויבים לנהוג בהתאם לפסק החוץ, ולהעביר את היהלומים לידיה. 3. בדיון מיום 31.3.2011 הסכימו הצדדים כדלקמן: "ב"כ התובעת וב"כ הנתבעים 1-4: מקובל עלינו כי בכל הקשור לשאלת האכיפה, שאלה זו תוכרע במסגרת השאלה האם אותה החלטה שיפוטית נשוא התובענה, הינה בגדר פסק דין כמשמעותו בחוק אכיפת פסקי חוץ וכפסק דין שאינו ניתן לערעור, או בגדר צו זמני או פסק חוץ זמני או פסק דין ביניים, כמשמעות הוראת סעיף 8 לחוק או בגדר החלטה אחרת. ב"כ הנתבע 5: לנו אין עמדה בעניין, אבל הדברים מקובלים עלינו". ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו, ועל-פיה נידונה התובענה. ההליך המשפטי 4. בתביעתה הפנתה גרבר להליכים שהתקיימו בארה"ב. ראשית, לצו שניתן במעמד צד אחד ביום 4.2.10 אשר חייב את הנתבעים או מי מטעמם למסור את הבטוחות שניתנו בגין ההלוואה לגרבר או לשריף במחוז ניו-יורק, תוך ציווי על השריף לערוך חיפושים ולהשתמש בכוח לתפיסת הבטוחות. כך גם ניתן צו האוסר על הנתבעים או מי מהם לבצע פעולות בבטוחות וכן צווים זמניים נוספים. דהיינו, כפי שמצוין בכותרת ההחלטה, מדובר בצו תפיסה ובצו מניעה זמני, כשצו התפיסה מותנה בהתחייבות של גרבר על סך 1.8 מיליון דולר. שנית, לפסק החוץ מיום 19.5.10 אשר כותרתו "צו המאשר צו תפיסה וצו מניעה זמני" (הכל בהתאם לתרגום פסק החוץ). בית המשפט בהחלטתו ציין כי פסק החוץ ניתן לאחר עיון בבקשת גרבר, כך גם לאחר עיון בהתנגדות ובקשה שכנגד של הנתבעים ומסקנתו "הבקשה של התובעת מתקבלת במלואה והבקשה שכנגד של הנתבעים נדחית". משכך, צו התפיסה וצו המניעה הזמני אושר על כל היבטיו. כך גם נקבע כי ההתחייבות שהפקידה גרבר בהתאם לצו התפיסה, משוחררת ותוחזר לה. בנוסף, ניתנו צווים כנגד הנתבעים להעברת ומסירת בטוחות לגרבר, כך גם צווים נוספים. 5. גרבר טענה בתביעתה כי כל התנאים הנדרשים לאכיפת פסק חוץ מתקיימים במקרה דנן, לרבות כי פסק החוץ לא ניתן עוד לערעור. לתביעה צורף תצהיר לאימות העובדות ובנוסף הוגשה חוות דעת מומחה של עו"ד זאב קורמן (להלן: המומחה או חוות הדעת). בשאלה שהוצבה במחלוקת ציין המומחה כי בהתאם לאשר נמסר לו ומעיון במסמכים - "עולה כי פסק הדין ניתן בהמשך לצו זמני אשר הוצא במעמד צד אחד. הוא אינו ניתן לעירעור וכולל התייחסויות לעדויות שני הצדדים. הצו הסופי ניתן כאמור ביום 19.5.10... הומצא לב"כ המשיבים... ביום 21.5.2010. על פי הדין בניו-יורק, הייתה קיימת למשיבים זכות לערער על הפסק בתוך 30 יום מיום המצאת הודעת הרישום... כלומר עד כ- 21.6.2010... המשיבים לא מימשו את זכותם, והצווים הפכו להיות צווים סופיים ומוחלטים שאינם ניתנים עוד לערעור" (ס' 13.ד לחוות הדעת). 6. הנתבעים, כך גם החברה הישראלית, בכתב הגנתם המשותף, ושוב בהתייחס לשאלה שהוצבה במחלוקת, טענו כי מדובר בצו זמני אשר ניתן במסגרת תביעה כספית שעדיין מתבררת בפני בית המשפט הזר בניו-יורק, כך גם עולה מכותרת הצו הזמני ואף תוך הפנייה לחוות דעת המומחה אשר ציין כי מדובר בפסק דין למתן סעדים זמניים. משכך, נטען כי לא התקיים התנאי לפיו הפסק אינו ניתן עוד לערעור וכי לא מדובר כלל וכלל בפסק דין ובוודאי לא פסק דין סופי. יתר על כן, אם תדחה התביעה בארה"ב בסופו של יום, הרי הצוויים הזמניים יבוטלו. 7. הבנק בכתב הגנתו התייחס בעיקר לשאלת זכויות הבנק והיהלומים המצויים אצלו, ובהתייחס לשאלה שבמחלוקת, אף הוא ציין כי מדובר בפסק זמני. יוער, כי ביום 9.3.11 ניתנה החלטה אשר דחתה את עתירת הבנק להורות על מחיקתו מהתביעה, לרבות בטענה כי לא ניתן להגיש את "שתי" התובענות גם יחד. 8. בדיון מיום 31.3.11 ציין ב"כ הנתבעים כי ברצונו לחקור את המומחה, כך מבקש הוא לשקול אם לחקור את המצהיר מטעם גרבר, אולם בסופו של יום ויתר ב"כ הנתבעים על חקירתם. טענות הצדדים 9. התובעת בטענותיה מתייחסת לשני היבטים: ההיבט הדיוני, וההיבט המהותי. בחינת ההיבט הדיוני, התובעת טוענת כי טענותיה נתמכות בחוות הדעת שאותה הגישה, ולפיה מדובר בפסק דין סופי, שאינו ניתן עוד לערעור, והמקיים את כל התנאים שנקבעו בסעיף 3 לחוק. כך חוות הדעת התייחסה למעמדו של פסק החוץ, וקבעה כי מדובר בהליך משפטי שאין לסווגו כהליך ביניים. הנתבעים לא הגישו מצידם כל תצהיר, חוות דעת או ראיה אחרת להוכחת טענתם בדבר הדין הזר. לא רק זאת, אלא אף וויתרו על חקירתו של המומחה מטעמה של התובעת. התובעת מפנה לתקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) הקובעת כי משיב הרוצה להתנגד לבקשה, וכופר בקיום התנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק, חייב לצרף תצהיר לתגובתו, ואם לא עשה כן לא יורשה להתנגד לבקשה. עוד טוענת התובעת כי לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, מעת שהוגשה תובענה לאכיפת פסק חוץ הנתמכת בחוות דעת, חל כלל היפוך הראיה, ועל הנתבע להוכיח כי לא ניתן לאכוף את הפסק הזר, והנתבעים לא עשו כן. בחינת ההיבט המהותי, התובעת טוענת כי מדובר בפסק דין סופי, על-פי הדין הזר, שאינו תלוי בהכרעה בשאלות המשפטיות האחרות, הגם שהן נובעות מאותו אירוע משפטי. פסק הדין הוא סופי "במובן שהינו מנותק מכל יתר חלקי פסק הדין, ולאחר שנתפסו היהלומים, ניתן למוכרם ולעשות בהם כל שימוש. אם ייפסק בתביעה המתנהלת, כי לתובעת אין כל זכות כלפי הנתבעים, לא ישנה הדבר מאומה מפסק החוץ, והנתבעים יוכלו לתבוע בגין כך את התובעת" (פסקה 29 לסיכומים). ייתכן ובארץ הדין שונה, אך במקום בו ניתן פסק החוץ, הדין הוא אחר, ופסק הדין הינו סופי וחלוט. כראיה לשיטתה, התובעת טוענת כי יהלומים שהצליחה לתופסם במסגרת פסק החוץ, נמכרו, והתמורה מצויה אצלה. מעבר לאמור, התובעת מפנה לספרה של פרופ' ס' פסברג-וסרשטיין פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (התשנ"ו -1996) (להלן: פסקים) ובעמוד 9 המחברת מציינת כי דרישת הסופיות עניינה, כי לא ניתן לערער עוד על פסק הדין. משכך, לכאורה, על פי מבחן זה, "גם צו ביניים או צו זמני שאיננו בעניין מזונות יכול להיחשב פסק דין ולהיאכף על פי החוק, אם הוא אינו ניתן עוד לערעור". מכאן כי אף אם פסק החוץ, היה צו ביניים, הרי שבהתאם להוראות החוק הוא ניתן לאכיפה, מעת שאינו ניתן לערעור. כך גם מציינת התובעת כי עניינה של התובענה, אך ורק תפיסת היהלומים הנמצאים בידי הבנק, ולא בכל יתר הסעדים והזכויות של התובעת כלפי הנתבעים. בהתייחס לכותרת של פסק החוץ, טוענת התובעת כי יש לבדוק את תוכנה של ההחלטה ולא את כותרתה בלבד. עוד מוסיפה התובעת כי גם בחינת מטרתו של החוק, כך גם האמנה הבינלאומית, מחייבת את המסקנה שיש מקום למנוע אפשרות מנתבע להתחמק מאשר נפסק במדינה אחרת. 10. הבנק טוען כי מנוסחו של פסק החוץ עולה כי מדובר בצו זמני, וכפי שניתן לראות מהאמור בכותרתו: "Order Co-nfirming of Seizure Temporary Restraining" עוד טוען הבנק, כי בחוות הדעת אין כל התייחסות לכך, כי פסק החוץ הינו הליך משפטי עצמאי, שאינו תלוי בהליך משפטי אחר. משכך אין לטענת התובעת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבי הטענות ובדיון לפני בית המשפט, על מה שתסמוך. מעבר לכך, המומחה בעצמו קבע: "המדובר בפסק דין למתן סעדים זמניים" (סעיף 13ב לחוות הדעת). הבנק טוען כי חוות הדעת לא התייחסה למספר עניינים, ובהם: אין הסבר מדוע מכנה המומחה את הצו "פסק דין"; אין כל נימוק מהם התנאים הנדרשים, לפי הדין האמריקאי, כדי שהחלטה תהיה בגדר פסק דין; אין כל אמירה שאכן מדובר בפסק דין סופי; אין כל הסבר של הדין האמריקאי ביחס להבחנה, שבין פסק דין סופי לבין פסק דין זמני, או הבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחת או צו זמני; אין כל בסיס לטענת התובעת כי לפי הדין האמריקאי, הצו הזמני היה נותר על כנו, אף לו הייתה התביעה נדחית ו/או נמחקת בסופו של דבר. הבנק טוען כי גם מעיון בכתב התביעה עולה כי מדובר צו זמני. הבנק מסכים עם טענת התובעת, כי לו היה בחוות הדעת כדי לבסס את טענתה, כי הצו הינו אכן פסק דין סופי, היה בכך די כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים. אולם, כאמור, אין לכך כל התייחסות בחוות הדעת. עוד מבקש הבנק להפנות למאמרו של פרופ' ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט כרך ד' 519 (להלן: שפירא) שם נאמר: "... מסמך, שאיננו פסק דין בהתאם למושגינו... לא יוכל להיחשב כפסק חוץ...". כידוע, בהתאם למשפט הישראלי מאחר ומדובר בצו זמני, הרי ש"פסק הדין" הזר איננו אכיף. על פי סעיף 8 לחוק אכיפת פסקי חוץ, יש לבית המשפט שיקול דעת, האם לאכוף פסק חוץ שכזה, רק אם המדובר בענייני מזונות, וזאת רק אם "ראה צידוק לכך בנסיבות העניין". בענייננו אין המדובר במזונות, ואף לא פורט מדוע יש לאכוף את הצו בנסיבות העניין. 11. הנתבעים מאמצים נימוקים אלה של הבנק, ומוסיפים משלהם: הנתבעים טוענים, וכדלעיל, כי המומחה לא עסק בשאלה, האם עסקינן בפסק דין או בהחלטה אחרת. סעיף 3(3) לחוק קובע "החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי-דין בישראל ...". הנתבעים טוענים כי "... המחוקק הישראלי הציב תנאי לאכיפה של פסק דין זר, שיעמוד בכללים של אכיפת פסקי דין בישראל ולא של כל החלטה. ועל מנת שמסמך יעמוד בכללים של אכיפת פסקי דין בישראל, עליו להיות פסק דין לפי הדין הישראלי". עוד מבקשים הנתבעים להסיק מסעיף 8 לחוק כי אם החוק איפשר לאכוף צווים זמניים בעניין מזונות, הרי שמכלל הן נשמע לאו, דהיינו, שלא ניתן לאכוף אלא פסקי דין חלוטים של מדינות זרות, אשר בהכרח צריכים להיחשב פסק דין חלוט גם בישראל. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת לא הציגה בפני ביהמ"ש את הבקשות, כתב התביעה, בקשה להוצאת צו זמני וכד', על מנת להיווכח שאכן ישנם "הליכים נפרדים ועילות נפרדות בין התביעה העיקרית שלה בארה"ב (למימוש הבטוחה) לבין הצו הזמני לתפיסתה (נשוא ההליך כאן) ... העניין נשוא ההחלטה שהובאה כפסק דין חלוט לישראל אינה עומדת בפני עצמה אלא היא אישור צו זמני שניתן בקשר לתביעה שהוגשה". 12. בתשובתה טוענת התובעת כי לא נמצא כל מענה והסבר לשאלה מדוע לא הוגש תצהיר מטעם הנתבעים, כך גם מדוע ויתרו הנתבעים על חקירת המומחה, ובמיוחד מדוע נמנעו הנתבעים להתייחס לאמור בפסקים. מנגד, ניסו הנתבעים וכן הבנק ליתן פרשנות זו או אחרת לחוות הדעת, אולם אין בכך לקעקע את האמור בחוות הדעת ומבלי שהובאה חוות דעת נגדית. אם לא די בכך, הנתבעים והבנק מציינים את אשר לדעתם קובע הדין בניו-יורק, אולם, כאמור, ללא כל תימוכין לכך. המסגרת הנורמטיבית: כללי: 13. פסק דין ישראלי מחייב מכוח עצמו בהינתנו על ידי רשות שיפוטית שהוסמכה לכך. לעומתו, פסק דין זר איננו מוכר בישראל, ועליו לעבור הליך של קליטה. הליך זה נקבע במסגרת חוק אכיפת פסקי חוץ. החוק מתייחס הן לאכיפה והן להכרה של פסק חוץ, כשאכיפה היא הרלוונטית לענייננו (ראו למשל ע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' New Hampshire Insurance Co. (לא פורסם 15.12.2010)). 14. מסבירה המלומדת פרופ' ס' וסרשטיין - פסברג את עניין האכיפה כדלקמן: "אכיפה היא המושג המיוחד בחוק לתהליך קליטתו בישראל של פסק דין זר לשם הוצאתו לפועל בישראל. על כן, מסלול זה מיועד בעיקרו לפסקי דין in personam, פסקי גברא, אשר מטילים חיוב על אדם" (פסקים, 7). באופן דומה, אומר המלומד ע' שפירא: "מטרתה ותוצאתה של אכיפת פסק-חוץ לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, היא - להכשיר את פסק-החוץ להוצאה-לפועל מקומית, ממש כאילו היה פסק-דין ישראלי לכל דבר. סעיף 10 לחוק מבטא מטרה ותוצאה אלו בלשון ברורה: 'פסק-חוץ שהוכרז אכיף, דינו לענין הוצאה לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל'" (שפירא, 514). 15. עוד יש להזכיר כי ביסוד חוק זה עומדות מספר מטרות, שהעיקריות שבהן, שימת קץ להתדיינות שבין בעלי הדין, הרצון לעשות צדק עם הצד הזוכה, וטיפוח יחסי גומלין של עזרה הדדית עם מערכות משפט זרות (שפירא 510 -511). הצגת השאלה שבמחלוקת: 16. פסק חוץ הוגדר בסעיף 1 לחוק, וכדלקמן: "פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי". אמנם המחוקק הגדיר מהו "פסק חוץ" אך לא הגדיר מהו "פסק דין". בשיטת משפטנו, כידוע, קיימת הבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". מכאן צומחת ועולה השאלה של הפרשנות הראויה למושג "פסק דין". דהיינו, האם החלטה שאינה בגדר פסק דין תכלל בהגדרת פסק דין, כפוף כמובן שהחלטה זאת תמלא אחר התנאי הנדרש בסעיף 3(2) לחוק ושאר התנאים הנדרשים, או שמא לא תכלל. 17. וסרשטיין - פסברג מפנה לסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 המגדיר פסק דין כדלקמן: "פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט בענין אזרחי, לרבות החלטה על תשלום הוצאות בענין שאינו אזרחי". אם כן, מבחינת דיני ההוצאה לפועל הן פסקי דין והן החלטות אחרות ניתנות להוצאה לפועל, ואם כך, לכאורה, אף "החלטה אחרת" מן הראוי כי תכלל בגדר "פסק חוץ", שכן, כאמור לעיל, מטרת האכיפה להכשיר את פסק החוץ להוצאה לפועל מקומית. השאלה היא האם נוכח אשר נכתב במפורש "פסק דין", הכוונה הייתה לשלול את תחולת החוק על "החלטה אחרת". 18. סעיף 3 לחוק קובע את התנאים, שבהתקיימם רשאי בית המשפט להכריז על פסק החוץ כפסק אכיף. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל על המבקש את אכיפת פסק החוץ (רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403, פסקה 6(ג)). לאחר שהמבקש עמד בנטל המוטל עליו, יש לבחון האם המשיב הוכיח כי עומדת לזכותו אחת מההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701). לענייננו יש לשים דגש על התנאי שנקבע בסעיף 3(2) לחוק, הוא כלל סופיות הדיון: "3. בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן" (ההדגשות כאן ולהלן שלי). עוד נציין כי קיים חריג לתנאי הסופיות והוא קבוע בסעיף 8 לחוק, וכדלקמן: "8. רשאי בית המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות הענין, לאכוף פסק-חוץ זמני או צו ביניים בעניני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה". המלומד שפירא הציג את הנימוק לחריג זה כדלקמן: "המחוקק ראה צורך, מטעמים חברתיים ואנושיים מובנים ובהתאם לפרקטיקה בינלאומית רווחת, להקל עם מי שזכאי, ובדרך כלל זקוק, למזונות. ההקלה היא בעצם האפשרות לאכוף כאן פסקי-חוץ זמניים וצווי ביניים (שמעצם טבעם אינם סופיים) בענייני מזונות ובאי חלותו של התנאי בדבר אי כפיפות לערעור". 19. הנה כי כן, מצד אחד ניתן לבחון את השאלה שבמחלוקת, בהיבט של סופיות פסק החוץ בין אם מדובר בהחלטה ובין אם מדובר בפסק דין, כהגדרתם במשפט הפנימי הישראלי, ובהתאם, פסק דין כהגדרתו בחוק, יכלול את כל אותן החלטות שחל לגביהן עיקרון הסופיות. מנגד, ניתן לטעון כי הגדרת פסק דין לחוד ועיקרון הסופיות לחוד. דהיינו, על מנת שניתן יהיה בכלל להידרש לנושא סופיות הדיון, יש לבחון אם מדובר אכן בפסק דין, ולא בהחלטה. תימוכין לגישה זאת ניתן למצוא לכאורה באותו החריג שבסעיף 8 לחוק,לפיו הכיר המחוקק באופן חריג בפסק חוץ זמני, אך דווקא בענייני מזונות, ומכלל הן אתה שומע לאו. פסק דין כולל החלטה: 20. המלומדת וסרשטיין - פסברג מסבירה את דרישת הסופיות הישראלית, הנבדלת מדרישת המשפט המקובל כי יתקיים מעשה בית דין, ואת השלכותיה לעניין צווי ביניים, וכדלקמן: "המובן הסטטוטורי של דרישת הסופיות הוא, שהפסק הזר אינו ניתן עוד לערעור. קיומה של אפשרות משפטית לשנות או לבטל את פסק הדין בבית המשפט שנתנו אינה פוגמת בסופיותו. רק האפשרות לערער עוד על פסק הדין מונעת את אכיפתו. לפיכך, החוק דנן מבחין בין החלטות זרות שהן 'פסק דין' להחלטות זרות שאינן בגדר 'פסק דין' תוך התייחסות לאפשרות הערעור. אולם ההבחנה שונה מההבחנה הישראלית הפנימית. 'פסק דין' הוא החלטה זרה שאיננה ניתנת עוד לערעור - בין בזכות ובין ברשות. החלטה שניתנת לערעור איננה ראויה לאכיפה ובמשתמע - איננה 'פסק דין'. ... על כן, פסק מזונות שאיננו אכיף במשפט המקובל האנגלי משום שהוא איננו מקיים את התנאי המיוחד למשפט המקובל - שההחלטה תהווה מעשה-בית-דין, אכיף על פי החוק, ברגע שאפשרות הערעור פקעה. זאת ועוד: החוק מאפשר לאכוף לא רק פסק דין בעניין מזונות, אלא גם צו זמני או צו ביניים בעניין מזונות. ואת אלה האחרונים ניתן לאכוף, אפילו ניתנים הם עוד לערעור. לכאורה, לפי מבחן זה, גם צו ביניים או צו זמני שאיננו בעניין מזונות יכול להיחשב פסק דין ולהיאכף על פי החוק, אם הוא אינו ניתן עוד לערעור. כפי שראינו, החוק איננו דורש שההחלטה תהווה מעשה-בית-דין, אלא רק שהיא איננה נתונה עוד לערעור. יתרה מזו, סעיף 8 לחוק מכיר באפשרות לאכוף צווי ביניים בעניין מזונות גם אם הם ניתנים לערעור. מכאן שהחוק איננו רואה בזמניותו של פסק דין מכשול, ובלבד שהוא אינו ניתן עוד לערעור. על כן, אם ההחלטה הזרה מקיימת את התנאי ביחס למיצוי הערעור, דומה שאין מניעה סטטוטורית מפורשת לאכיפתו של צו כזה. ...השיטה הישראלית אינה מוכנה אמנם להוציא בעצמה צווי ביניים כאלה (צוויי עיקול, צווי מרווה, וכד', י.ש.) לטובת הליך שמתקיים בחוץ לארץ. אך נדמה שיש הבדל משמעותי בין מתן סעד ביניים לטובת הליך זר ובין אכיפתו של פסק של בית משפט זר שמעניק סעד ביניים בהליך שמתקיים אצלו. סירוב להכיר בצווים זרים כאלה יאפשר לנתבעים לפזר בצורה נבונה את נכסיהם כך, שיצליחו להכשיל דיון משפטי מוסמך. ואמנם, האמנות הרב-צדדיות החדישות מאפשרות קליטתם של צווים כאלה על בסיס של הדדיות, בסיס אשר קיים גם בחוק הישראלי. ... על כן, נראה שאין כל מניעה סטטוטורית לאכוף צווים זמניים וצווי ביניים שניתנו במסגרתם של הליכים זרים, ושמאידך, החוק מספק ערבויות מספיקות לתקינותם של צווים כאלה. מצב משפטי זה והצורך לתרום ליעילות בהתדיינות במישור בינלאומי תומכים, אם כן, באכיפתם על פי החוק" (פסקים עמודים 9 - 11 וראו גם עמוד 238). 21. דבריה אלה נתמכים, לכאורה, באשר נכתב בפתיחה של דברי ההסבר להצעת החוק. שם נכתב כי המחוקק היה מודע לכללי ההכרה של המשפט המקובל האנגלי, והוא מבקש לסטות מהם במסגרת חקיקת החוק החדש (ה"ח 285, ו' טבת תשי"ז, 10.12.1956, 106): "כללי ההכרה בפסקים זרים החלים היום בישראל שאובים מן החוק המקובל האנגלי. מצב זה איננו מניח את הדעת, בעיקר מחמת ההבדלים היסודיים שבין המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי לבין המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי שהתפתח ומתפתח בקווים מיוחדים משלו. החוק המוצע בא להעמיד את כללי ההכרה על בסיס תחיקתי עצמאי ובלתי תלוי בחוק האנגלי, ולהסמיך אליהם את כללי האכיפה הקשורים בהם קשר אמיץ...". 22. המלומד שפירא התייחס אף הוא להבדל שבין המשפט הישראלי למשפט המקובל בעניין זה, וכדלקמן: "המבחן לסופיותם של פסקי-חוץ לפי המשפט המקובל (החל בישראל לענין הכרה, לרבות תביעה על יסוד פסק-חוץ) שונה בתכלית מזה הטבוע בסעיף 3(2) לחוק (המחייב לענין אכיפה). לפי הדין האנגלי, אין להעניק נפקות לפסק זר אלא אם הוא 'סופי ומוחלט' ("final and conclusive"), במובן זה שהוא סוף פסוק, מעשה-בית-דין שאין אחריו כלום בבית-המשפט הנוכרי שנתנו. אם נדרש עדיין הליך או צו נוסף להשלמתו של הפסק... בכל אחד מהמקרים הללו אין הפסק נחשב 'סופי ומוחלט' בעיני המשפט המקובל ואין הוא בר מימוש באנגליה, למותר לציין, שפסק זמני, צו ביניים או סעד ארעי (כגון צו מניעה זמני) אינם בגדר פסק-דין סופי לפי תפישת המשפט-הבינלאומי-הפרטי האנגלי" (שפירא 526 -528). לפי גישה זאת, המחוקק הישראלי ביקש לילך בדרך אחרת מהמשפט המקובל האנגלי, וקבע מבחן אחר לדרישת הסופיות, הוא מבחן זכות הערעור, שעל פיו יישק דבר. דברים אלו אף נקבעו בפסיקה, וכך התבטא בעניין כב' הנשיא מ' שמגר בעניין קסון (ע"א 619/89 קסון נ' קסון, פ"ד מה(2) 656 659 - 660): "יתרה מזו, אי-סופיותה האינהרנטית של כל פסיקה בענייני מזונות אינה הופכת את הפסק לבלתי אכיף. לעניין זה יש לאבחן בין קיומה של זכות ערעור תלויה ועומדת, שטרם מוצתה ואשר כל עוד היא קיימת אין אוכפים את הפסק, לבין האפשרות לבקש שינוי הפסק החלוט בהליך נוסף עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות או בשל טעם לגיטימי אחר. כאמור בע"א 247/83 [4]. בעמ' 643-644, דברי השופט י' וייס: 'אם שיעור המזונות אשר נקבע, בהסכמת הצדדים, בפסק הקנדי ניתן לשינוי, ואין אנו נדרשים להביע דעה על כך, הרי שעל המערער לנקוט הליכים מתאימים לשם כך. העובדה, כי פסק החוץ, שעליו נסבה בקשת האכיפה, ניתן לשינוי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אכיפתו בישראל; כל אשר נדרש על-פי החוק אצלנו הוא, שלא יהא זה פסק-דין שניתן עוד לערעור (סעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי-חוץ). כבר נפסק, כי 'אין להוציא את המונח 'ערעור' אשר בסעיף 3(2) לחוק מכלל פשוטו ודווקניותו, ואין לייחס לו, או לקרוא אל תוכו את הדרישה שלפיה פסק-הדין צריך שלא יהא ניתן גם לביטול או לשינוי על-ידי בית-המשפט הזר אשר נתן אותו' (ע"א 74/77 בעמ' 723; וראה גם ע"א 541/77, בעמ' 704), ראה גם ע"א 665/72 [2] הנ"ל, בעמ' 693; ע"א 802/89 [5]". [ראו גם ע"א 74/77 LAND NORDRHEIN-WESTFALEN נ' פרידמן, פ"ד לא (3) 713; בש"א (מחוזי ת"א) 8957/07 גולדן נ' דרדשתי (לא פורסם 4.7.2007); ת"א (ת"א) 3315/82 וולקן נ' וולקן, פ"מ מ"ו(2) 13 2; ה"פ (ת"א) 408/00 TOWER AIR INC. נ' רשם החברות (לא פורסם, 28.5.2000)]. 23. אכן, באופן עיוני ניתן ליתן מענה לשאלת סופיות הדיון במספר גישות. הגישה האחת, כי רק פסק דין שיש בו משום מעשה בית דין, יהיה ניתן לאכיפה. השניה, כי פסק הדין לא ניתן לשינוי, והשלישית, כי פסק הדין אינו ניתן לערעור. כאמור, הגישה האנגלית לא התקבלה ע"י המחוקק, אך גם הגישה השניה נדחתה בפסיקה, ובאופן שגם אם יכול וביהמ"ש בעתיד ישנה את פסיקתו, עדיין מדובר בפסק דין סופי. המחוקק בחר בגישה השלישית, קרי, האם פסק החוץ ניתן לערעור אם לאו. דהיינו, שעל פניו המחוקק לא הבדיל בין החלטה או פסק דין, אלא שבכל מקרה יש לבחון מה קובע הדין הזר בשאלת אפשרות הערעור על פסק החוץ אותו מבקשים לאכוף. ודוק. לא מדובר במובן של זכות ערעור במשפט הישראלי, אלא זכות הערעור במשפט הזר כפי שהוכח בפני בית משפט. 24. המחוקק, לא הגדיר מהו אכן פסק דין והאם הוא נבדל מהחלטה, כפרשנותם בהתאם לדין הישראלי. יוער, כי בתקנות סדר הדין האזרחי "החלטה" היא ההגדרה המרבה, דהיינו כי החלטה כוללת "פסק דין וכל החלטה אחרת של בית משפט" (תקנה 1). כך גם יש להפנות להגדרות שבסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 וכדלקמן: ""חלוט", לענין פסק דין או החלטה של בית משפט - שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם". דהיינו, שגם לפי חוק הפרשנות, הסופיות נגזרת משאלת אפשרות הערעור, בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה. בלשון אחרת, השאלה אינה אם מדובר בהחלטה או בפסק דין, אלא בשאלת סופיות, בחינת אפשרות הערעור. 25. הנתבעים והבנק הפנו לסעיף 8 לחוק, כמוצאי שלל רב, ובציינם כי מכלל הן נשמע לאו, דהיינו, מעת שהמחוקק קבע כי יאכפו החלטות זמניות בענייני מזונות, הרי לא ניתן לאכוף החלטות זמניות שאינן בענייני מזונות. סעיף 8 לחוק קובע: "רשאי בית המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות הענין, לאכוף פסק-חוץ זמני או צו ביניים בעניני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה". אכן, מצד אחד ניתן לבוא ולטעון כי הדגש הינו בשניים: ראשית, עצם האפשרות לאכוף פסק-חוץ זמני או צו ביניים, מעת שמדובר בענייני מזונות, אפשרות שלא ניתנת מעת שלא מדובר בענייני מזונות. שנית, הקלה נוספת, דהיינו ויתור על הדרישה שהפסק אינו ניתן עוד לערעור. פרשנות זו אכן יש בה תמיכה לשיטת הנתבעים והבנק. מצד שני, ניתן לשים את הדגש על הויתור של אותו תנאי של סעיף 3(2) לחוק, דהיינו, כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. בלשון אחרת, הואיל ואין מניעה לאכוף פסק ביניים, אם אכן אינו ניתן לערעור, קבע המחוקק שבענייני מזונות, ניתן יהיה לאכוף צו כאמור, אף אם הוא ניתן לערעור. אולם, אין להסיק, לפי גישה זו, כאילו לא ניתן לאכוף צו ביניים אף אם לא ניתן לערעור. 26. אם נחזור לשאלה הראשונית של הגדרת פסק דין, הרי בנוסף לאמור בפסקים, ניתן לבחון שאלה זו גם מעיון באמנות שכרתה ישראל עם מדינות שונות, בדבר הדדיות בהכרה ובאכיפה של פסקי דין בעניינים אזרחיים וכדלקמן: א. באמנה שנכרתה בין ישראל לאוסטריה (כתבי אמנה 701 כרך 21, עמ' 147), נקבע שהאמנה חלה "... על כל החלטה, יהא שמה אשר יהא, שניתנה על ידי רשות שיפוטית..." (סעיף 2). אך בהתאם לס"ק (2) "אולם אין היא חלה על החלטות במידה שהן מצוות לנקוט אמצעים ארעיים או אמצעים לשמור על המצב הקיים". עוד נוסיף, כי בהתאם לסעיף 4 לאמנה, תנאי לאכיפה כי ההחלטה אינה ניתנת לערעור, ובהמשך "... אולם החלטות שנושאיהן חיובי מזונות יאכפו על אף הערעור". דהיינו, שבהתאם לאמנה זו, האכיפה אינה של פסק דין בלבד, אלא גם של החלטה, בכפוף שאכן יתקיימו לגבי החלטה זו אותם תנאים שפורטו, בהוספת החריג כי האמנה לא תחול מעת שמדובר על החלטות ביניים שנועדו לשמר מצב. ב. עוד יש להפנות, לאמנה שבין ישראל לבריטניה ואירלנד הצפונית (כתבי אמנה 750 כרך 22, עמ' 55), אשר שם ההגדרה הראשונית אכן דומה להגדרה דלעיל, אולם תוך הוספה וכדלקמן: "'פסק-דין' פירושו כל החלטה של בית-משפט, יהא שמה אשר יהא (פסק-דין, צו וכדומה), הבאה לקבוע את זכויות הצדדים ואינה ניתנת לשינוי על-יד אותו בית-משפט. בכלל המונח גם פסקי-דין שערעור עליהם תלוי ועומד או שעשויים להיות נושא לערעור בבתי-המשפט שבארץ מושבו של בית-משפט המקורי...". בנוסף, בהתאם לסעיף 1(ו) "'ערעור' - לרבות כל הליך לבטל פסק-דין או בקשה למשפט חדש או לעיכוב ביצוע". דהיינו, האמנה חלה על כל החלטה שיש בה משום קביעת זכויות ואף "ויתור" על נושא הסופיות בחינת הערעור ומנגד אי תחולה בעת שאותו בימ"ש יכול וישנה ההחלטה. ג. כך מוצאים אנו גם באמנה שנכרתה בין ישראל לספרד (כתבי אמנה 1016 כרך 30, עמ' 707): "'פסקי-דין' משמע החלטות של בתי-משפט, יהא כינויים אשר יהא, לרבות החלטות, פסקים או צווים וכן פשרות שאושרו על-ידי בית-משפט במהלך הליכים". לא למותר להוסיף, כי בהתאם לסעיף 2 לאמנה, אחד התנאים לאכיפה "... פסק-הדין אינו ניתן עוד לערעור לפי ההליכים המקובלים במדינת מושבו של בית-משפט המוצא; אולם, בענייני מזונות, ניתן לאכוף גם פסקי-דין זמניים או ביניים". 27. העולה מההוראות השונות שבאמנות הנזכרות, כי גם החלטה במובן של המשפט הישראלי הפנימי, נכללת בגדר פסק דין שניתן לאוכפו, הגם תוך המגבלה של אותה סופיות הנגזרת בחלק מהאמנות מיכולת הערעור ובחלק גם מתנאים נוספים, אשר אין צורך להידרש להם. כפי שקבעה כב' השופטת דורנר בבג"ץ 2599/00 יתד-עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834; 846: "כלל פרשנות נוסף מבטאת החזקה קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות המשפט הבינלאומי שמדינת ישראל מחויבת להן. לפי חזקה זאת, יתפרשו דינים, ככל שהדבר ניתן, כעולים בקנה אחד עם נורמות אלה". אומנם, בענייננו מדובר על אמנות שישראל כרתה עם מדינה זו או אחרת, אך גם בהקשר זה: "... הלכה פסוקה היא אצלנו שבית-משפט ישראלי יפרש את החוק החרות שלנו באופן המונע ככל האפשר התנגשות בין החוק הפנימי ובין הכללים המוכרים של המשפט הבינלאומי, על מנת שהחוק הפנימי יעלה בקנה אחד עם התחייבויות המדינה לפי המשפט הבינלאומי..." (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85;112). אם נחזור לענייננו, דומה כי יש מקום להתאמה בין החוק הפנימי לבין אמנות שכרתה המדינה עם מדינה זאת או אחרת, בבואנו לפרש את החוק הפנימי העוסק באותו נושא. מעיון בכל האמנות האמורות, ובהתאם לאשר פורט לעיל, עולה כי בכל האמנות אין הבחנה בין פסק דין או החלטה, במובן המשפט הפנימי, אלא מדובר על כל הכרעה יהא כינוייה אשר יהיה. מנגד, קיימים אותם סייגים שצויינו באמנות השונות. ראשית, יש להפנות לסייג באמנה עם אוסטריה, היא האמנה הראשונה בסדר הזמנים, אשר לפיה לאחר הקביעה הנרחבת, בא החריג המפורש שעניינו אותם צווים זמניים שנועדו לנקיטת אמצעים ארעיים או שמירת המצב הקיים. דהיינו, ככל שלא מדובר על חריג זה, גם אם מדובר בהחלטת ביניים, בעת שהיא סופית, האמנה חלה. שנית, באמנה מול בריטניה, אנו מוצאים הסתייגויות נוספות כגון, לא ניתן לאכוף החלטה אשר ניתנת לשינוי על ידי אותו בית משפט, כך גם כי בגדר ערעור נכלל בקשה למשפט חדש, או ביטול פסק דין - סייגים אשר ניתן להבינם לאור גישת המשפט המקובל. שלישית, מעת שמדובר באמנה (מול ספרד) שנכנסה לתוקף בשנת 1991, מוצאים אנו כאמור את ההגדרה הרחבה ביותר וכך גם הסייג היחיד הדומה לאותו סייג שבסעיף 3(2) לחוק. 28. העולה מהמקובץ, כי לכאורה גם "החלטות" נכללות בגדר פסק דין. עם זאת, עלינו לחזור ולהידרש להוראת סעיף 8 לחוק שהובאה לעיל. כפי שצוין, מדובר על הוראה מיוחדת העוסקת בענייני מזונות, אשר שם צוין מפורשות כי ניתן לאכוף צו זמני או צו ביניים ואף אם הוא ניתן עוד לערעור. בדברי ההסבר להוראת סעיף 8 לחוק (ה"ח 285, 10.12.1956) נאמר כי: "החוק המוצע מאפשר באופן יוצא מהכלל אכיפת פסקים זמניים בענייני מזונות ומשמורת קטינים. הוראה זו היא בבחינת חידוש ואין לה אח בהוראות המנדטוריות הקיימות. מגמתה היא ליתן תוקף פנימי לאמנה הבינלאומית בדבר ביצוע פסקי מזונות זרים, הנדונה כעת באו"ם". כאמור, ניתן לטעון שמכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו כי החידוש עניינו בהיות המבוקש לאכיפה צו זמני בלבד ולא פסק דין. אולם, סבורני כי החידוש עניינו בעיקר מול המשפט האנגלי. בהתאם למשפט האנגלי וכפי שהובא לעיל, די בכך שניתן לשנות את שיעור המזונות, על מנת שמדובר בפסק דין שלא ניתן לאכיפה. מול גישה זו קבע המחוקק הישראלי, כי בענייני מזונות גם אם ניתנים הם לשינוי, ואף בהחלטת ביניים כעין מזונות זמניים, ניתן לאכוף החלטה שכזו. אולם, אין אני סובר כי הדגש הוא על ההחלטה הזמנית, להבדיל מפסק דין וכאילו מעת שלא מדובר במזונות, אזי לא ניתן לאכוף החלטה שאינה בגדר פסק דין במובן המשפט הפנימי הישראלי. הדגש עניינו, כי גם אם לא מתקיים כלל הסופיות, אשר נבחן בשאלת אפשרות הערעור, הרי ככל שעסקינן בענייני מזונות, יכול ובית המשפט יפעיל שיקול דעתו, ויורה על אכיפת החלטה שכזו אף אם ניתנת היא עוד לערעור. לא למותר להפנות להחלטתה של כב' השופטת אלשיך בה.פ. (ת"א) 408/00 Tower Air Inc. נ' רשם החברות (לא פורסם, 28.5.2000), אשר מרחיבה את תחולתו של סעיף 8 לחוק אף בנושאים שאינם ענייני מזונות, אשר לשיטתה איזכורם בסעיף 8 : "...אינו אלא דוגמה בלבד לסעדים הזמניים שניתן לאכוף. דוגמה זו אינה ממצה אלא שיש בה כדי ללמד על שיקולי הדחיפות, הצדק ומאזן הנוחות אשר יש לשקול בעת אכיפת פסק זר בעניני חדלות פרעון" (פסקה 9). יתר על כן, לגישתה, גם הסייג שההחלטה אינה ניתנת לערעור יכול ולא יחול בנסיבותיו של המקרה שם. אין צורך להידרש לשאלה האם אכן נושא המזונות הינו בגדר דוגמא בלבד, אולם מדבריה עולה כי גם פרשנותה אינה ממעטת מהגדרה של פסק דין, החלטות זמניות. לבסוף, יש להפנות לספרו של כרמון פסקי חוץ בישראל הכרה ואכיפה (תשע"א-2011), אשר מציין בעמ' 75: "נראה כי אין מניעה מלאכוף צו ביניים אשר ניתן בהליך זר, כל עוד צו הביניים אינו ניתן עוד לערעור", תוך הפניה לפסקים. 29. המסקנה העולה מהמקובץ עד כה, כי הפרשנות הראויה למונח "פסק דין" בחוק אינה פרשנות מצמצמת אלא מרחיבה, דהיינו, כי המונח כולל כל החלטה של בית משפט זר. הנה כי כן, האבחנה אינה בין פסק דין לבין החלטת ביניים, אלא בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטת ביניים - המבחן הקובע הינו שאלת סופיות ההחלטה וכשהמבחן לשאלה זו נגזר משאלת אפשרות הערעור. די באמור עד כה על מנת שנוכל לבחון את המקרה שבפנינו. אולם, טרם שנעשה כן, יש מקום להעיר כי תתכן גישה, לפיה אמנם החלטה תכלל בפסק דין, אך במקום ובו בית המשפט אשר נתן את הסעד הזמני, יכול וישנה אותו, אזי לא יהיה סעד שכזה ניתן לאכיפה תוך התבססות על פרשנות הנובעת מאותו סייג שהבאנו לעיל מהאמנה שבין ישראל ואוסטריה. אך כאמור, אין אנו נצרכים להכרעה בשאלה זו בענייננו. נסיבותיו של המקרה דנן 30. הנסיבות העובדתיות פורטו בעיקרן לעיל, ואין צורך לחזור ולפורטן. עם זאת יש להוסיף לדברים שהובאו שניים. ראשית, בנוסף לחוות הדעת שנתן המומחה לעניין הדין הזר בכל הקשור לשאלת האכיפה, צרפה התובעת חוו"ד נוספת (נספח 19) אשר המומחה מפרט בה את סוגיית השעבוד ומימוש ערובות ובטוחות. בחוות דעת זו קובע המומחה כי השעבודים שנוצרו לטובת התובעת הושלמו ועל כן לדעתו, לתובעת יש perfected security interest בבטוחה, הגוברת על זכויות צדדי ג' וכשלמעשה מדובר במשכון ששוכלל, במובן דיני המשכון הפנימיים, תוך שהוא מפנה גם להסכם ההלוואה המעניק לתובעת את הזכות לתפוס את הבטוחה עם הפרת ההסכמים. שנית, יש להפנות להסכם ההלוואה עצמו (נספח 4) אשר קובע בסעיף 9 ל-SECURITY AGREEMENT כי לתובעת הזכות לתפוס את הבטוחות, כך גם קיימת לה הזכות: "to sell, lease, or otherwise dispose of all or any part of the Collateral… with or without warnties or representations, an opon such terms and conditions, all as the Secured Party in its sole discretion…". 31. נקל להבין עתה, שלמעשה הסעד של התפיסה, כמוהו כסעד למימוש הבטוחות. לכן ולא בכדי יש להבחין בין אותו סעד זמני של צו מניעה זמני לבין אותו סעד סופי של תפיסת הבטוחות. אמנם, אין ציון מפורש בתצהיר התומך בבקשה לאכיפה, אודות מכירת אשר נתפס, אולם בהתחשב הן בחוות הדעת של המומחה והן בהוראות ההסכם, כך גם באשר קבע בית משפט הזר, הרי עולה ברורות כי לא מדובר על תפיסה במובן של סעד זמני שנועד לשמור על הקיים, אלא כסעד אופרטיבי למימוש. בנסיבות אלו, בצדק נטען כי סעד זה הוא אכן סעד סופי. ככל שהיינו דנים בצו הראשון שניתן במעמד צד אחד, אכן אינו סופי ואף נצרך למתן אותה התחייבות שנדרשה התובעת לתת כתנאי לתקפותו. אולם, לאחר שהבקשה נדונה במעמד הצדדים, הרי הן מהחלטת בית משפט הזר והן מהעולה מחוות הדעת, לאחר שחלפה התקופה שניתן היה לערער על פסק החוץ, הפך פסק החוץ לסופי, במובן שלא ניתן לערער עליו ואף הפך לסופי את הסעד של צו התפיסה, מהבחינה המהותית. בלשון אחרת, גם אם בסופו של יום תוצאת התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, תהא זו או אחרת, הרי שיכול והתובעת תידרש, אם בכלל, להחזר כספי אך "את הנעשה אין להשיב". תימוכין לכך ניתן למצוא אף בהוראה שבפסק החוץ לפיה, תושב ההתחייבות לתובעת. ודוק. בפסק החוץ ציין בית המשפט מפורשות: "Account Debtors under the Loan Agreement who are currently in possession of Collateral are permitted to send the Collateral directly to Gerber or to sell the Collateral in the ordinary course and remit the net proceeds thereof to Gerber without violating this temporary restraining order". דהיינו, מדובר על מימוש ומכירה, על כל המשתמע מכך. 32. מעבר לנצרך, לאור האמור, הרי לכאורה גם אם היינו בוחנים את פסק החוץ בהתאם למבחנים הפנימיים, דהיינו אם מדובר בהחלטה או בגדר פסק דין חלקי, נראה כי היה מקום לקבוע שמדובר בפסק דין חלקי בכל הקשור לנושא המימוש כמפורט. (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362; ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, פ"ד נו(3) 61, 64-65; רע"א 8747/11 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' ניר (לא פורסם, 14.12.11)). סיכומם של דברים 33. במסגרת פסק דין חלקי זה נדרשנו לשאלת הגדרתו של פסק דין בחוק אכיפת פסקי חוץ וזאת בהקשר להחלטה שעניינה תפיסת בטוחות. מצאנו כי הפרשנות הראויה כוללת בהגדרת פסק דין גם החלטה. בין כך ובין כך, בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה, יש לבחון את סופיותם. שאלת הסופיות נגזרת משאלת אפשרות הערעור ולא משאלת אפשרות שינוי ההחלטה או פסק הדין בשלב מאוחר יותר. 34. לאור מכלול הראיות שהביאה התובעת ואשר לא נסתרו על ידי הנתבעים, אשר אף לא טרחו להגיש חוות דעת מטעמם ואף נמנעו מחקירת המצהיר מטעם התובעת, כך גם מחקירת המומחה מטעם התובעת, עולה כי בכל הקשור לנושא צו התפיסה מדובר בצו סופי אשר עומד בתנאי החוק. בנוסף, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, גם אם היינו בוחנים את השאלה שבמחלוקת במשקפי הדין הפנימי, ניתן היה לקבוע כי מדובר בכעין פסק דין חלקי סופי. 35. לאור כל האמור, אני מקבל את עתירת התובעת להכריז על פסק החוץ שניתן ביום 19.5.2010 כאכיף בישראל, ולאור אשר ציינה התובעת בטיעוניה, בהקשר של צו התפיסה. אני מחייב את הנתבעים 3-1 לשלם לתובעת את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 58,000 ₪. 36.ערעור