השופט ברנזון: בהתנגשות שאירעה בצומת הרחובות נחלת בנימין ולוינסקי בתל-אביב בין המכונית הפרטית של המערער ומונית שהיתה נהוגה על-ידי המשיב, נפגע המערער בצורה קשה בידו השמאלית. המערער נסע ברחוב נחלת בנימין ומימינו נסע המשיב ברחוב לוינסקי. הצומת אינו מרומזר, אך לפניו בכיוון נסיעת המונית יש משני הצדדים תמרור "עצור" וקו עצירה, ואין תמרור וקו כזה לפני הצומת בכיוון נסיעת המערער. בכניסתם לצומת נסעו שני הנהגים בערך באותה מהירות של 35-40 קמ"ש וההתנגשות אירעה באמצע הצומת. מכאן ששתי המכוניות נכנסו לצומת בערך באותו זמן. למרות התמרור "עצור", שהיה בדרך נסיעתה של המונית, לא עצר הנהג לפני שנכנס לצומת, והחל לעצור רק כאשר הגיע לשם וראה את מכונית המערער נכנסת לצומת. המערער מצדו אותת באורותיו לפני שנכנס לצומת, אך פרט לכך לא נקט בשום אמצעי זהירות נוספים: לא האט את מהירות נסיעתו ולא הסתכל לצדדים כדי לוודא אם הדרך פנויה והחציה אפשרית. את המונית הוא ראה לראשונה באמצע הצומת במרחק של מטר אחד ממנו. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי חילקה את האחריות לתאונה בין המערער והמשיב בשיעור של 20%:80%. המערער חולק על החלוקה הזאת וטוען שאינו נושא בשום אשמה. לפי דו"ח הבוחן יכול היה נהג המונית, כשהגיע לתמרור שלפני הצומת, לראות את הנעשה בתחום של 8 מ' ברחוב נחלת בנימין, ומסתבר שגם המערער יכול היה לראות את הנעשה מימינו ברחוב לוינסקי באותו תחום. טוען מר קלינג, שגם לו הסתכל המערער לימינו וראה את המונית מתקרבת לצומת, מתוך הנחה מוצדקת שנהג המונית יכבד את התמרור "עצור" ואת זכות הקדימה שניתנה בשל כך למערער, מותר היה לו להמשיך בנסיעתו ואף לא להאיט. אין אנו מקבלים את הטענה. המקרה שלפנינו שונה בפרטים חשובים לחובת המערער מהמקרה שנדון ב-ע"א 267/58, [1], שעליו סמך בא-כוח המערער, ואף שם הוטל אחריות סיבתית באותו שיעור של 20%. במקרה ההוא נקבע, כי הנהג שהיה בעל זכות קדימה ראה את המשאית ברחוב החוצה את דרכו במרחק של 10-12 מ' מהצומת, ומשום כך מותר היה לו להניח שהנהג ההוא ימלא את חובתו לעצור ויתן לו את זכות הקדימה לעבור בצומת. עם זאת, נקבע כי זכות קדימה כזאת אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, וכדברי השופט גויטיין (שם, [1], בע' 1257) אין להשתמש בה "בעיניים עצומות". "נהג, על-אף היותו בעל זכות דרך. צריך להיות ער לנעשה בכביש". אם בנסיבות אלה הטיל בית-המשפט המחוזי אחריות על המערער בשיעור של 20% ובית-משפט זה לא ראה צורך לדון בכך ורק ביחסים שבין שני הנהגים הטיל את האשמה כולה על הנהג השני, בעניננו לא-כל-שכן. לא למותר להזכיר, שאף בצומת מרומזר, לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכלתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה. ע"א 59/69, [2]. אותה מידה, אם לא יותר מזה, על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור "עצור" המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חפשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב. אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו זמן. אשר לגובה הפיצויים שנפסקו למערער, לא מצאנו ממש בטענות השונות שהועלו בערעור ובערעור שכנגד, נגד דרכי החישוב ופרטי החישוב, מלבד בטענת המערער הנוגעת להיוון הפסד ההשתכרות לעתיד. ללא סיכה נראית לעין וללא הנמקה עשתה השופטת המלומדת את ההיוון על-פי לוחות בננסון על בסיס של 7% ריבית לשנה, ולא כנהוג וכמקובל מימים ימימה על בסיס של 5% ריבית לשנה. לאחרונה, ב-ע"א 556/72 552, [3], חזרנו והדגשנו כי "אחוז ההיוון אינו דבר שרירותי הנתון ללבו של כל שופט: ברצותו - ממעיט, ברצותו - מרבה"; והבסיס הוא "השקעה נותנת רווחים בשיעור של 5% ריבית מצטברת לשנה". אחוז זה הוא בגדר נתון קבוע בפסיקה של בית- משפט זה, והוא מתאים לריבית המשתלמת בדרך-כלל על ניירות הערך הממשלתיים ארוכי המועד שהוצאו בעבר, והשומרים על ערך הכסף על-ידי הצמדה למדד יוקר המחיה או לשער מטבע חוץ. בזמן האחרון, לפי השמועה, עם גבור האינפלציה, הנטיה היא שבניירות הערך מסוג זה שיוצאו על-ידי אוצר המדינה בעתיד, תהיה הריבית נמוכה יותר, וודאי לא יותר מהריבית המקובלת עד כה של 5%. לפיכך, אין הצדקה להעלאת בסיס ההיוון מעל ל-5% ריבית לשנה. מדובר בקיצבה חדשית של 984 ל"י לתקופת זמן של 1/2 30 שנים. הסכום המהוון על בסיס ריבית שנתית של 5% הוא 187,605X984 = 184,603 ל"י במקום 148,615 ל"י שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. ההפרש הוא 35,988 ל"י, פחות 20% בגין הרשלנות התורמת, והסכום הסופי הוא 28,790 ל"י. אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור שכנגד ומקבלים את הערעור בחלקו במובן זה, שלהפסד ההשתכרות בעתיד שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי יש להוסיף 28,790 ל"י. כל שאר החיובים שבפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם והמשיבים ישלמו למערער את הוצאותיו בערעור לפי הסכום שזכה בו וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ל"י. הבקשה בהמרצה 115/73 נדחית. משפט תעבורהתאונת דרכיםזכות קדימה