מונחת בפניי תביעה שעניינה בתאונת דרכים. רקע: ביום 21.06.2012 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה"). אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה - עת טוען כל אחד מן הנהגים המעורבים כי משנהו הוא שסטה אל עבר נתיב נסיעת חברו. העידה בפניי הגב' מיכל נאמן (להלן: "נהגת רכב התובעת") שהינה נהגת רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים"), ומר נתנאל אסוס (להלן: "הנוסע ברכב הנתבעים") שהינו נוסע ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה. עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעת, עת נסע רכבה בנתיבו כדין, לפתע סטה רכב הנתבעים ממסלולו אל עבר נתיב נסיעת רכב התובעת ופגע בו. עוד נטען, כי תקנות התעבורה קובעות זכות קדימה לרכב העולה, כאשר הרכב היורד חייב לעצור ולאפשר לרכב העולה לעבור. אין חולק כי רכב הנתבעים הינו הרכב היורד וכי רכב התובעת עצר טרם ההתנגשות. לטענת ב"כ הנתבעים, עת נסע רכבם בנתיב נסיעתו, לפתע הגיח מהנתיב הנגדי רכב התובעת שסטה לנתיב נסיעת רכב הנתבעים וגרם להתנגשות. עוד נטען, כי מדובר בתיק "סטייה", וכי נהגת רכב התובעת אשר הודתה כי מדובר בכביש צר, היא זו שסטתה אל עבר נתיב נסיעת רכב הנתבעים ואף אישרה כי הייתה בנתיב נסיעת רכב הנתבעים. כמו כן, רכב הנתבעים הינו רכב גדול וכבד, ולא היה בידו לבלום מיד. לטענתה, לשיטת שני הנהגים המעורבים, קיים שדה ראיה לקוי בשל הפיתול בכביש, משכך אין לצפות מרכב הנתבעים לעצור לאלתר. לא זו אף זו, התובעת לא הצליחה התובעת להרים את נטל ההוכחה. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי אחראי לקרות התאונה - מי סטה לעברו של מי? כבר עתה אומר, כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, כפי שיפורט להלן. ובמה דברים אמורים: במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא, ג' י"א). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. מן הכלל אל הפרט: אין חולק כי התאונה אירעה בכביש תלול ומפותל בעל שדה ראיה לקוי, עת רכב התובעת הינו הרכב העולה ואילו רכב הנתבעים הינו הרכב היורד. כמו כן, אין חולק כי עובר לתאונה הספיקה נהגת התובעת לבלום את רכבה. נהגת התובעת העידה: "...וזה כביש שהוא בתוך יער, לקראת הסיבוב כמעט אחרון, הגיע רכב בסיבוב רחב, הוא הגיע ממולי, מצד ימין שלי יש תהום שראיתי שהוא בא מולי אני רק החזקתי את ההגה חזק, יצאנו מהרכב, ואז הוא אמר לי שהייתי במרכז הכביש. זה כביש של יער מסלול ורבע, זה מסלול שחלקו אספלט וחלקו בצדדים כורכר... אני באתי מהעלייה. אני אמרתי לו שלא נסעתי במרכז הכביש, אלא באתי במקום שהייתי צריכה לנסוע, בצד ימין שלי יש תהום, והוא בא מקדימה מלמעלה, וסטה לתוך הנתיב שלי... הוא פגע לי בכל צד שמאל..." (ראה: ע"מ 1 לפרוטוקול). עוד העידה נהגת התובעת, כי הנתבע 1 לקח את הסיבוב בצורה רחבה, וכי מהירות נסיעתו הגבוהה אינה תאמה את תנאי הדרך (ראה: ע"מ 2 לפרוטוקול). לעומתה, העיד הנתבע 1: "הרכב של בעל הבית שלי נפגע בצד שמאל קדמי, הרכב תוקן. ירדתי מכוון צפת לחצור, זה כביש צר, עם הרבה פיתולים בדרך, באחד הסיבובים אני רואה רכב שנוסע בנתיב שלי, זה כביש צר חייב לציין, בצד ימין שלי יש הר, וברגע שפגשתי אותה, לא הייתה לי אפשרות לעצור, נכנסתי בצד השמאלי קדמי שלה, הייתי בירידה בסיבוב, הרכב שלה מולי, לדעתי מהלחץ שלה היא עצרה, נתתי לה מכה והיא נעמדה במקום." (ראה: ע"מ 3 לפרוטוקול). הנתבע 1 שלל כי לקח את הסיבוב בצורה רחבה והעיד כי ראה את רכב התובעת במרחק של 10-15 מטרים בעודה עומדת בעצירה שלא לשם חנייה. לאחר מכן העיד, כי נסע במהירות של 30-40 קמ"ש וכשהבחין ברכב התובעת לאחר הסיבוב, בלם מיד והחליק אל עבר רכב התובעת (ראה: ע"מ 4 לפרוטוקול). הנוסע ברכב הנתבעים העיד: "נסענו לכיוון חצור דרך היער, אלה כבישים ממש צרים, היה סיבוב חד שהבחורה (נהגת רכב התובעת - נ.ב.) עמדה באמצע הכביש, ולא היה לנו לאן לברוח." (שם). הנני להפנות לתקנה 46 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, הקובעת בזו הלשון: "פגישה בדרך צרה ובדרך תלולה - 46 (א). שני כלי רכב הבאים מכיוונים נגדיים בכביש שאינו רחב במידה מספקת למעבר חופשי של שניהם, יפחיתו הנוהגים ברכב את מהירות נסיעתם ויימינו את רכבם ככל האפשר לשפת הכביש ולפי הצורך אף מעבר לשפת הכביש, עד כדי בטחון מפני התנגשות. (ב). נפגשו כלי הרכב כאמור, בדרך תלולה והנסיבות מחייבות עצירתו של אחד מהם, חייב הרכב היורד להיעצר." נוכח הדברים האמורים, הרי שעל רכב הנתבעים היה לעצור ולהיצמד לימין עת הבחין ברכב התובעת, הוא הרכב העולה, ואילו על רכב התובעת היה להיצמד לימין הדרך. משלא הספיק רכב הנתבעים לבלום בזמן ופגע ברכב התובעת, אזי שאין מנוס מלקבוע כי מהירות נסיעתו אינה תאמה את אופי ותנאי הדרך, בפרט בשים לב כי רכב הנתבעים הינו רכב כבד אשר היה עמוס בעת התאונה. כמו כן, התרשמתי כי נהגת רכב התובעת לא עשתה ככל יכולתה על מנת למנוע את ההתנגשות שכן היה עליה להיצמד לימין, אך בשל התהום המצויה בימין הדרך חששה נהגת רכב התובעת להיצמד לימין והסתפקה בעצירת רכבה. נוכח האמור, הרי שיש לחלק את האחריות להתרחשות התאונה באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 70%, ואילו נהגת רכב התובעת תישא באחריות בשיעור של 30%. עתה, נותר לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, אשר לא נסתרה ומשכך מצאתי לאמצה. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו. סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת סך של 18,616 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.55%. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. משפט תעבורהזכות קדימה