לפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים, שארעה ביום 14.3.08 בקרבת תחנת הרכבת שבנמל אשדוד, בין רכבו של מר קרולקר דניאל (להלן- התובע) לבין מונית שהיתה נהוגה אותה עת ע"י מר פור גבריאל (להלן- הנתבע 3). בכתב התביעה טען התובע, כי הוא עצר את רכבו בצד ימין, כשהמונית ביצעה פניה ימינה בחוסר זהירות ובמהירות גבוהה, והתנגשה ברכב התובע בצידו השמאלי-קדמי. בעדותו לפניי הסביר התובע, כי נסע לכיוון היציאה ממתחם תחנת הרכבת, כאשר מדובר בכביש צר, אשר בכיוון נסיעתו קיימת עלייה, ראה את מונית הנתבע 3 מגיעה מולו מלמעלה ולכן עצר את רכבו בימין הכביש, אך הנתבע 3 הגיע במהירות תוך כדי עיקול ימינה, לא הצליח לבלום את רכבו ופגע בכנף השמאלית קדמית של רכב התובע. לדברי התובע, הנתבע 3 הבטיח לו כי יתקן את הנזק שנגרם לרכבו, ולאחר מספר פניות מצידו אף שלח אותו למוסך מסויים, אולם, לאחר שנודע לו מחיר התיקון הנדרש, הוא לא הסכים לשלם ואמר לו שהתיקון יקר מדי. יצויין, כי התובע תבע גם את בעל הזכות הציבורית של המונית, מר לוי אמנון (להלן- הנתבע 1) ואת בעל המונית מר פור שרון (להלן- הנתבע 2), משום שלטענתו הנתבע 3 לא מסר לו את פרטיו, ופרטים אלו נמסרו לו ע"י המשטרה. מחוות דעת השמאי שבדק את רכב התובע עולה, כי לרכב נגרמו נזקים בחלקו הקדמי-שמאלי, לרבות בכנף קדמית-שמאלית ובמגן הקדמי, שעלות תיקונם 1,905.75 ₪ (כולל מע"מ), אם כי הנזק לא תוקן בשל חסרון כיס. לפיכך, עתר התובע כי הנתבעים יפצו אותו בגין הנזק שנגרם, שכ"ט שמאי, הפסד זמן ועוגמת נפש בסך כולל של 3,082 ₪. הנתבע 1 טען בכתב ההגנה כי הוא בעל הזכות הציבורית בלבד, כי הוא משכיר את המונית למתווך אשר השכירה לנתבע 3, וצירף את ההסכמים הרלוונטים, לרבות את הצהרתו של הנתבע 3 כי הוא יהיה אחראי לכל עבירה או תביעה שיוגשו בקשר לנהיגת המונית, ולכן עתר למחיקתו מכתב התביעה, ולהוספת הנתבע 3 כנתבע נוסף בתיק. למרות שבית המשפט ביקש את תגובת התובע והנתבע 2, הנתבע 2 לא הגיב, והתובע הגיב רק ביום 15.2.09, עמד על השארת הנתבע 1 כנתבע בתיק, וטען כי זה אחראי מכח היותו בעל הזכות הציבורית, ומאחר והוא בוחר למי להשכיר את הזכות, הוא אחראי גם למעשי השוכר. הנתבעים 2 ו-3 לא הגישו כתב הגנה, אם כי לגבי הנתבע 3, לא בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה וההזמנה לדיון. הנתבע 2 גם לא התייצב לדיון שנקבע. בעדותו של הנתבע 3 טען, כי הדרך המדוברת היא דרך חירום צרה, בה בלתי אפשרי מעבר של שני רכבים בו זמנית, ומי שנוסע בירידה אינו יכול לראות רכב המגיע מלמטה, אלא רק מקצה השביל, ולכן על הרכב העולה לוודא טרם נסיעתו, כי אין רכבים יורדים. לטענתו, התובע ראה שהוא מגיע כשהוא כבר היה בירידה ובכל זאת התחיל לעלות ועצר באמצע העלייה. לטענתו, מכיוון שלא ראה את התובע מגיע, הוא החל לנסוע בירידה, ראה את רכב התובע באמצע הדרך, עצר ופגע בו פגיעה קטנה. לדבריו "זו לא דרך שאפשר לחכות בה. או אני או אתה". לטענת הנתבע 3, הוא מסר לתובע פרטים, אמר לו שבמונית ההשתתפות העצמית היא 5,000 ₪, ושמבחינתו התובע אשם, אך מכיוון שלא רצה לגרום סכסוכים בעבודה, אמר לתובע כי הוא מוותר על הנזק שנגרם לו, ואף שלח אותו לפחח מטעמו ואמר שהוא יתן לו הנחה במחיר. לטענתו, הפחח אליו פנה התובע, היה מוכן לתקן את הנזק ב- 800 ₪, ולכן לא ברור לו כיצד התובע הגיע לסכום המופרז בכתב התביעה. הנתבע 1 ביקש כי התביעה נגדו תידחה, וכי ייפסקו לטובתו הוצאות, בגין הפסד יום עבודה, טרחה ותכתובות שנגרמו בגלל עקשנות התובע. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד הנתבע 3 להתקבל, ובנוגע לנתבע 1 דינה להידחות. לנתבע 1 אין נגיעה לגרימת הנזק לרכב התובע, וראוי היה שהתובע והנתבע 2 יגיבו להחלטות בית המשפט ויסכימו לוותר על הופעתו לדיון. המדובר במחזיק הזכות הציבורית של המונית, אשר אינו אחראי למעשיו של הנתבע 3 ברכב, גם מבחינת החוזה בינו לבין הנתבע 3, וגם מכח פקודת התעבורה הקובעת אחריות בעל רכב לעבירה שבוצעה ברכב, אלא אם הבעלים הוכיח מי נהג בפועל ברכב, וכך עשה הנתבע 1 בפניותיו לבית המשפט, אשר בזכותן התווסף שמו של הנתבע 3 כנתבע נוסף. לגבי האחריות לתאונה, הרי שלפי עדויות הצדדים ולפי תמונות המקום כפי שהוגשו ע"י הצדדים, מדובר במקרה המתאים למפורט בתקנה 46 לתקנות התעבורה, שלשונה : "(א) שני כלי רכב הבאים מכיוונים נגדיים בכביש שאינו רחב במידה מספקת למעבר חופשי של שניהם, יפחיתו הנוהגים ברכב את מהירות נסיעתם ויימינו את רכבם ככל האפשר לשפת הכביש ולפי הצורך אף מעבר לשפת הכביש, עד כדי בטחון מפני התנגשות. נפגשו כלי הרכב כאמור בדרך תלולה והנסיבות מחייבות עצירתו של אחד מהם, חייב הרכב היורד להיעצר." כלומר, גישתו של הנתבע 3 לפיה היה על התובע להמתין ולוודא שאין מכוניות המגיעות בדרך מלמעלה, אינה מתאימה לקבוע בחוק. לפי החוק, על שני הרכבים לסטות ככל האפשר לימין הכביש, ובמידת הצורך על הרכב היורד להיעצר על מנת לאפשר לרכב העולה לעלות בבטחה. כלומר, היה על הנתבע 3 (אשר לדבריו מכיר היטב את הכביש) להאט את מהירות נסיעתו, ולהתקרב באיטיות לירידה, כך שבמקרה הצורך יוכל לעצור עוד לפני תחילת הירידה, ואם היה נוהג כך, ודאי היה רואה את רכב התובע מגיע מלמטה. בנוסף, התובע נהג בזהירות המתחייבת, ולמרות זכות הקדימה המוקנית לו, עצר את רכבו בימין הדרך בעת שראה את הנתבע 3 מגיע מלמעלה, ואילו הנתבע 3, במקום לתת זכות קדימה, המשיך בנסיעה. לפיכך, אין ספק כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 3. באשר לגובה הנזק, התובע תמך את נזקיו בחוות דעת שמאי, והנתבע 3 לא הגיש חוות דעת נגדית. עצם העובדה שהנתבע 3 יכול היה להביא לכך שהנזק יתוקן בעלות נמוכה יותר, אין משמעותה שגובה הנזק שנפסק ע"י השמאי אינו סביר, ולנתבע 3 אין להלין אלא על עצמו, על כך שסירב לתקן את רכב התובע, כשהיתה לו ההזדמנות לעשות כן. באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, הרי שאין מקום לראש נזק זה בתביעה שעניינה נזקים לרכוש. לפיכך, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע 3 ודוחה את התביעה נגד הנתבע 1. לגבי הנתבע 2, החלטתי, לפנים משורת הדין שלא לקבל את התביעה נגדו בהעדר כתב הגנה והתייצבות, אך יוטלו עליו הוצאות בשל סרבול ההליך והעדר תגובה להחלטות בית המשפט, אשר גרמו להתייצבותו של הנתבע 1 שלא לצורך. הנתבע 3 ישלם לתובע סך של 2,426 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 8.7.08 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע 3 לתובע את אגרת ביהמ"ש בסך 50 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך 750 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, אני פוסקת לנתבע 1 הוצאות משפט בסך 750 ש"ח, אשר ישולמו בחלקים שווים ע"י התובע, הנתבע 2 והנתבע 3, כלומר, כל אחד מהם ישלם לנתבע 1 סך של 250 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. משפט תעבורהזכות קדימה