הנשיא מ' שמגר: 1. המערערת והמשיבה הן אחיות. ביום 22.3.87 הלכה אמן המנוחה לבית עולמה ובצוואתה הורישה, בין היתר, לשתי האחיות בחלקים שווים את זכויותי בחלקה מס' 515 בגוש מס' 6154 בתל אביב, וכן מכונות לעיבוד אבן וציוד אחר המצויים על המגרש הנ"ל. ביום 28.7.87 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו לקיום צוואתה של המנוחה. ביום 12.4.89 רשמה המשיבה את צו הקיום בפנקסי המקרקעין. כפי שעולה מן המירשם, בעקבות הרישום הנ"ל היו הזכויות של האחיות בחלקה בשיעור של 200/801 חלקים לכל אחת מהן. יתר 401/801 החלקים היו עוד קודם לכן בבעלות משפחת וולפגור, ומתוכם חמישית (401/4005 חלקים) בידי המשיב. ביום 8.5.89 מכרה המשיבה את חלקה למשיב. דעתה של המערערת לא הייתה נוחה מן העיסקה, ולאחר חליפת מכתבים בין הצדדים הגישה את התובענה נושא ערעור זה לבית המשפט קמא. את תביעתה, שהוגשה נגד המשיבים, ביססה המערערת על שתי טענות: האחת - למערערת זכות קדימה על-פי דין לגבי חלקה של המשיבה (לפי סעיף 100 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), ומשלא הציעה לה אחותה לקנות את חלקה, אין תוקף להעברתו של אותו חלק למשיב; השנייה - הואיל והעיזבון של האם המנוחה טרם חולק, לא הייתה המשיבה יכולה להעביר חלקה לאחר, אלא לפי ההסדרים הקבועים בחוק הירושה, תשכ"ה-1965. נכסי העיזבון אינם ניתנים לחלוקה, ועל-כן הייתה המשיבה חייבת להציע את חלקה ראשית למערערת או ליורש המרבה במחיר (סעיף 113 לאותו חוק). הנתבעים המשיבים עתרו למחיקת התובענה על הסף בשל היעדר עילה, ובית המשפט נענה לבקשה. הרשמת המלומדת בבית המשפט קמא קבעה, כי לאחר שניתן צו קיום הצוואה, הפך כל יורש לבעלים של המקרקעין, והגם שמקור הזכות הינו בירושה, הרי אין מדובר עוד בנכסי עיזבון. טענות באשר לזכויות בעיזבון המנוחה היה צריך להעלות בתיק העיזבונות, ולא ניתן להעלותן לאחר שהליך ההורשה הסתיים וניתן צו קיום צוואה, אלא בנסיבות מיוחדות, אשר לא נתקיימו במקרה דנן. אשר לזכות קדימה של יורש, סעיף 100 לחוק המקרקעין מכיר בזכות קדימה בין יורשים אך ורק במשק חקלאי, ולכן אינו חל בענייננו. לפי סעיף 34(א) לאותו חוק רשאי כל שותף להעביר חלקו במקרקעין המשותפים ואינו צריך ליטול הסכמת שאר השותפים. לפיכך מחקה הרשמת המלומדת את התביעה, תוך שהיא מציינת, כי אין כל סיכוי לתביעה זו וכי לא הוצבע על דרך אפשרית כלשהי לתיקון התביעה כך שתקום עילה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 6.6.89 פנתה המערערת אל רשם המקרקעין בתל-אביב-יפו וביקשה לרשום זכות קדימה לטובתה על חלקה של המשיבה. הבקשה נדחתה, וגם ערר שהוגש על החלטת רשם המקרקעין נדחה על-ידי הממונה על המירשם. 2. אין כל יסוד לערעור שהוגש על החלטתה של הרשמת המלומדת, והחלטה זו מקובלת עלי. את הטענה, כי הנכס אינו ניתן לחלוקה וכי יש לפעול לפי סעיף 113 לחוק הירושה, היה צריך להעלות, אם בכלל, בפני בית המשפט במסגרת תיק העיזבון, שם ניתן היה לבקש מינוי מנהל עיזבון, ליתן הוראות בדבר חלוקת העיזבון, לשמוע התנגדויות וכיוצא באלה. משניתן צו קיום הצוואה ובוצע על פיו רישום בפנקסי המירשם, והצו לא תוקן או בוטל (ראה סעיף 120 לחוק), הרי שרירה וקיימת החלוקה, שנעשתה על יסוד הצו. הואיל ולא מונה מנהל עיזבון, חולק העיזבון על-ידי היורשים, לפי הוראות הסעיפים 107 עד 120 לחוק הירושה, החלות, בשינויים המחויבים, על חלוקת העיזבון על-ידי היורשים (ראה סעיפים 121(ב) ו-125 לחוק). סעיף 111(א) קובע, כי באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העיזבון ביניהם על-פי צו בית המשפט, ובסעיף 11(ג) נאמר, כי אם "הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית המשפט לפי הוראות הצוואה, זולת אם שוכנע, מטעמים שיירשמו, שהיו סיבות מיוחדות לסטות מהן...". מבלי שיהיה צורך לקבוע מתי בדיוק בוצעה החלוקה ליורשים, אם ברישום הזכויות במירשם ואם במועד אחר (ראה, למשל: ע"א 799/77 [1]; ע"א 810/77 21]: ר"ע 535/85 [3], די בכך שהמערערת לא הצביעה על טעם כלשהו מדוע לא נסתיים כבר הליך ההורשה וחלוקת העיזבון (ראה גם: ע"א 145/84 [4], בעמ' 696: ע"א 499/85 [5], בעמ' 261-263). ההלכה עליה הסתמכה המערערת (ע"א 314/79 [6]), אינה לעניין, שכן שם דובר בחלוקת עיזבון על-ידי מנהל עיזבון, כאשר צו הירושה, שניתן שם מספר שנים קודם לכן, טרם נרשם בלשכת רישום המקרקעין. זאת ועוד, סעיף 111(ג) הנ"ל מוסיף וקובע, כי "באין הוראות כאלה בצוואת המוריש, ינהג בית המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112 עד 117" (ההדגשה שלי - מ' ש'). היינו, לא רק שהטענה לפי סעיף 113 (נכסים שאינם ניתנים לחלוקה) הועלתה לאחר שחולק העיזבון ובהליך לא נכון, אלא שאלה היא אם כל ניתן היה להעלותה בתיק העיזבון גופו. המנוחה הורתה בצוואתה כיצד יחולקו נכסי העיזבון בין היורשים, ולכן ספק אם ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 113. היה צריך לשכנע את בית המשפט שדן בתיק העיזבון, כי היו סיבות מיוחדות לסטות מהוראות הצוואה, ועל בית המשפט היה לרשום את הטעמים ששיכנעוהו כאמור. ברם, אין לנו צורך להכריע כאן בשאלת היחס בין סעיף 111(א) לבין סעיף 113 (ראה: פרופ' ס' אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ג-ל"ד) 477, 483 ,469, הדנה בבעייתיות של שלילת תחולתם של סעיפים 113-114 על-ידי סעיפים 110-111). 3. אשר לקיומה של זכות קדימה בין יורשים במשותף של נכס מקרקעין, סעיף 100 לחוק המקרקעין מורה כדלקמן: "(א) מקרקעין שהם משק חקלאי כמשמעותו בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, והם עברו בירושה, בין על פי דין ובין על פי צוואה, ליורשים אחדים במשותף, לא יהיה יורש זכאי להעביר חלקו בהם לאחר אלא אם הציע אותו תחילה ליורש בעל זכות הקדימה. (ב) בשנתיים הראשונות לאחר מתן צו הירושה או צו אישור הצוואה, יראו כל יורש כבעל זכות קדימה לגבי חלקו של יורש אחר; מכאן ואילך יראו כבעל זכות קדימה רק יורש שרשם תוך השנתיים הראשונות זכות קדימה לעצמו לגבי חלקו של יורש אחר". באת הכוח המלומדת של המערערת מבקשת להבחין בין הוראת סעיף-קטן (א), הדנה במקרקעין שהם משק חקלאי כאמור בו, לבין הוראת סעיף-קטן (ב), הדנה, לטענתה, בכל מקרקעין. זאת יש ללמוד מכותרת השוליים של הסעיף, שהיא "זכות קדימה בין יורשים", וכן מן הצורך למנוע סתירה בין הוראות סעיף-קטן (ב) הנ"ל, לפיו לכל יורש זכות קדימה כלפי חלקו של משנהו, לבין מנגנון החלוקה שקובע סעיף 114 לחוק הירושה, לפיו רק ליורש אחד זכות קדימה. בירושת משק חקלאי. מוסיפה באת הכוח ומציינת, כי שאלה זו טרם נדונה בבית-משפט זה, בפרט במקרה בו טרם חלפו שנתיים מיום מתן צו קיום הצוואה. גם טענה זו משוללת כל יסוד. בדברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד-1964, בעמ' 208, הוסברה הסדרתה של זכות הקדימה בחוק החדש: "זכות קדימה לבעלות בצורותיה הקיימות ('אולויה' ו'שופעה') תבוטל ובמקומה תיקבע זכות קדימה תצומצם לשלושה מקרים בלבד: (1) בין יורשי מקרקעין שהם משק חקלאי, או שאין בהם דין חלוקה; (2) בין בני זוג ביחס לבית המגורים שלהם וביחס למקרקעין שהם משק חקלאי; (3) במקרה שאדם התחייב לפני אדם אחר להציע לו את מקרקעיו לפני שימכרם לאחר וההתחייבות נרשמה בפנקסים. בעל המקרקעין שיש עליהם זכות קדימה הרוצה למכור מקרקעיו אלה יציעם תחילה לבעל זכות הקדימה, ורק אם הלה נמנע מרכשם, יהיה הבעל רשאי למכרם כרצונו, ואם מכר - תבוטל הזכות..." (ההדגשה שלי - מ' ש'). חזרה על סיווג זה השופטת (כתוארה אז) בו-פורת בע"א 513/82 (בר"ע 227/81) [7], בעמ' 821: "המעיין בסעיפים 100 ו-101 לחוק המקרקעין יווכח לדעת, כי המחוקק פורש הגנתו, באמצעות זכות הקדימה, בשני מקרים ספציפיים: (א) ביחסים בין יורשים (על-פי דין או צוואה) של משק חקלאי: (ב) ביחסים בין בני-זוג, אשר להם בעלות משותפת במשק חקלאי, או בית עסק או דירת מגורים. פרט לכך קיימת גם 'זכות קדימה על פי הסכם' לפי סעיף 99 לחוק המקרקעין, שכן יכול בעל מקרקעין, או בעל חלק בלתי מסוים במקרקעין משותפים, לרשום זכות כזאת גבי חלקו לטובת אדם פלוני, ואז חלות עליה - כמו על שני המקרים הספציפיים - הוראות הסעיפים 102-105, בכפוף למוסכם בתנאי הזכות" (ההדגשה שלי - מ' ש'). ראה גם דבריה, שם, בעמ' 823, ודברי השופט ד' לוין בעמ' 829, מול אות השוליים ה: ראה עוד: פרופ' י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשנ"ט-1969 - מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל) 70; ד"ר א' גולדנברג, "חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - הוראות מעבר ומורשת העבר" עיוני משפט ב (תשל"ב - ל"ג) 839, 842). לשאלת היחס בין זכות הקדימה לבין הוראות חוק הירושה נדרש השופט ש' לוין בע"א 314/79 [6] הנ"ל, בעמ' 236, ולדבריו - "... דעתי היא, שלא ניתן לדלות מחוק הירושה הוראה כללית, המקנה ליורשים דין קדימה לגבי רכישת נכסי העיזבון בכללותם לעומת זכויותיהם של זרים לרכוש את נכסי העיזבון, כמו שהיא קיימת בין יורשים לעניין משק חקלאי, כאמור בסעיף 100 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969". 4. איני מוצא סתירה בין סעיף 100(ב) לחוק המקרקעין לבין סעיף 114 לחוק הירושה, הקובע לאמור: "(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון. (ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפי הנסיבות. (ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן-זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים. (ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור". סעיף 114 מצוי בפרק השישי לחוק הירושה, שעניינו בהנהלת העיזבון ובחלוקתו. כאשר העיזבון (או חלקו) הוא משק חקלאי כאמור בסעיף, חלוקתו תיעשה על-ידי מסירתו ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, תוך פיצוי (או ליתר דיוק ביצוע תשלומי איזון) לשאר יורשים. אין הסעיף מעניק זכות קדימה, אלא קובע למי יימסר המשק החקלאי. ברם, ייתכן שהמשק החקלאי יימסר לכמה יורשים במשותף, לפי החלטת בית המשפט או לפי החלטת היורשים עצמם (שאז ספק אם בכלל יש תחולה לסעיף 114 - ראה סעיף 110 וביקורתה של פרופ' אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 483-484). זכות הקדימה קבועה בסעיף 100 לחוק המקרקעין, והיא מגבילה עבירותה של זכותו על כל יורש במשותף, אשר חייב להציע חלקו לשאר היורשים במשותף בטרם יעבירנה לאחר. זכות זו מוקנית לכל יורש כאמור, מיום מתן צו הירושה או צו הקיום, והיא חיה במשך שנתיים ללא רישום, ולאחר מכן רק אם נרשמה. אגב, נשאלת השאלה, מדוע קבע המחוקק כי זכות הקדימה קמה ליורשים מיום מתן צו הירושה או צו הקיום, ולא מיום חלוקת העיזבון, שהרי כל עוד לא חולק העיזבון ממילא אין ביכולתו של יורש להעביר חלקו בנכס מסוים מנכסי העיזבון, להבדיל מחלקו בעיזבון (סעיפים 7(א) ו-7(ד) לחוק). ייתכן כי סברו ש"משק חקלאי" אינו חייב להיות נכס מסוים אלא יכול להיות העיזבון בכללו (ביטוי זה לא הוגדר במכוון על-ידי המחוקק: ראה הצעת חוק הירושה (משרד המשפטי, תשי"ב) 147; עם זאת יוזכר, כי סעיף 100 דן ב"מקרקעין שהם משק חקלאי" (ההדגשה שלי - מ' ש'), או שקבעו מועדי הצווים הנ"ל על שום ודאותם ופומביותם, או שהניחו כי בדרך כלל תהיה חפיפה בין מועד מתן הצו לבין מועד החלוקה. מכל מקום, לענייננו די בכך שאינו מתעורר קושי כזה, המחייב מתן פרשנות כה מרחיקת לכת לסעיף 100(ב) הנ"ל, כמשאלת המערערת. 5. סוף דבר, בדין נמחקה תביעתה של המערערת, אשר לא הקימה (וגם לא הייתה יכולה להקים לו תוקנה) עילת תביעה כלשהי נגד המשיבים. הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 2,000 ש"ח לכל אחד מהם. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. ירושה