ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ד' פלפל), בת"א 1078/02 מיום 28.10.07. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיב והמערער שכנגד (להלן ולשם הנוחות: המשיב), יליד 2.11.69, מכונאי רכב מוסמך ששירת מספר שנים בשירות קבע בצה"ל עד לשחרורו בדרגת רב סרן, החל לעבוד ביום 1.6.97 כמנהל עבודה במפעל גילוון שבבעלות המערערת מס' 1 (להלן: המערערת). ביום 6.12.98 נפגע המשיב, לאחר שהגיע לאזור בריכת הגילוון בעקבות בקשת עובדי הבריכה לסייע להם בהליך גילוון עמודי מתכת באורך של כששה מטרים. המשיב, שלא הרכיב משקפי מגן, נפגע מאבץ רותח בטמפרטורה של כ - 420 מעלות צלזיוס שניתז מהבריכה אל עינו הימנית (להלן: התאונה הראשונה או התאונה). בעקבות התאונה איבד המשיב את הראייה בעין ימין, ובנוסף, נגרמו לו צלקת ופזילה בעין זו. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה ואישר למשיב 37 אחוזי נכות לצמיתות. כעבור כארבעה חודשים ממועד התאונה חזר המשיב לעבודה, ואף קודם בדרגה ומונה למנהל הייצור במפעל אך ביום 16.08.2000 ארעה לו תאונת עבודה נוספת (להלן: התאונה השניה), בה נפגעה עינו הבריאה מחדירת גוף זר. ביום 07.12.2000 פוטר המשיב מעבודתו. [במאמר מוסגר: המערערת טענה כי הפיטורין נעשו על רקע סכסוך שנתגלע בין המשיב למנכ"ל המערערת בעוד המשיב טען כי פוטר בשל החשש שמא ייפגע בתאונות נוספות או שמא מחשש שיתפוס בעתיד את מקומו של המנכ"ל. בית משפט קמא לא קבע ממצא עובדתי בנושא זה אך נוכח השערתו של המשיב כי פוטר מחשש שיתפוס את מקומו של המנכ"ל נראה כי אין קשר בין הפיטורין לבין התאונות]. 2. המשיב הגיש תביעה כנגד המערערת וכנגד מבטחותיה (להלן: המערערות) במועדים הרלוונטיים לשתי התאונות. לגבי התאונה השניה הגיע המשיב להסכם פשרה, כך שעניינו מתמקד בתאונה הראשונה בלבד. פסק דינו של בית משפט קמא 3. בית המשפט קמא קבע כי חלה על המערערת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכי היה עליה לצפות את הסיכון הנובע מביצוע עבודות גילוון עמודי מתכת בבריכה שבה אבץ רותח בטמפרטורה של 420 מעלות צלזיוס. בהמשך בחן בית המשפט אם יש לייחס למערערת התרשלות, בהתחשב בתפקידו ובמעמדו של המשיב במפעל. המשיב עבר הכשרה מקצועית בנושא הגילוון ונשלח לפני תחילת עבודתו לאנגליה לקורס מקצועי כבן שבועיים. בתפקידו של המשיב כמנהל עבודה במפעל הוא היה אחראי, בין היתר, על הבטיחות באולם הייצור. במסגרת תפקידו זה, העביר המשיב הדרכות בנושאי בטיחות לעובדי המפעל ולדבריו-שלו, היה מעיר לעובדים שעבדו ללא משקפי מגן. עם זאת, מצא בית משפט קמא כי המשיב לא עבר הכשרה בנושאי בטיחות, כי מנכ"ל המערערת לא בחן אם עבר הכשרה בנושאים אלה, וכי הוראות הבטיחות של המפעל הוכתבו למשיב על ידי המנכ"ל ומנהל הייצור של המפעל בעוד המשיב עצמו לא היה מוסמך להחליט ולהכתיב הוראות בטיחות. אמנם הייתה מודעות לכך שעבודה בסביבת בריכת האבץ היא מסוכנת ודורשת משקפי מגן, אך רק העובדים הקבועים במקום הקפידו להרכיב משקפי מגן וגם מסכת פנים. לעיתים קרובות נקראו עובדים אחרים לעזור באופן מיידי לעובדי בריכת האבץ כדי להציל את המוצר העובר את הליך הגילוון. הנורמה שהתפתחה במפעל הייתה, שהעובדים שנזעקו לסייע - לרבות מנכ"ל המפעל עצמו והתובע - הגיעו חיש-מהר למקום ללא משקפי מגן, באשר העדיפות העליונה והמיידית ניתנה להצלחת העבודה ולמניעת נזק כספי למפעל ולא לבטיחות. עוד נקבע כי משקפי המגן לא היו זמינים בקרבת הבריכה, אלא בארון מרוחק, ולעיתים אף לא היו בארון. ציוד המגן לא סופק או לא פוזר בכל האזורים הרלבנטיים כך שיהיה נגיש לכל עובד מזדמן, כך שלא היה סיפק בידי העובדים שנזעקו לסייע בעבודה באמבטיית האבץ להצטייד במשקפי המגן. עוד נקבע כי העובדים במפעל הוחתמו רק לאחר התאונה על טפסי בטיחות בהם נכתב כי עליהם להקפיד על הרכבת משקפי מגן. על רקע האמור לעיל נפסק, כי המערערת לא קיימה פיקוח נאות על כללי הזהירות במפעל, כי לא הונהגה שיטת עבודה בטוחה ולא ננקטו אמצעי בטיחות מספקים כמו אחסון מספר משקפי מגן באופן קבוע בתחנת העבודה בבריכת האבץ ומכאן שהמערערת הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיב. עוד נקבע כי אין לייחס למשיב אשם תורם. 4. מכאן פנה בית משפט קמא לעסוק בנושא הנזק. לאור חילוקי הדעות בין המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו את פרופ' אסיה ועל סמך חוות דעתו וחוות דעת המומחים מטעם הצדדים העמיד את נכותו הרפואית של המשיב על 30% בגין אבדן הראיה בעין ימין. עוד פסק בית המשפט כי לא מוטלת על המשיב חובה לעבור ניתוח של השתלת קרנית, משום שסיכויי הצלחת הניתוח נמוכים מאוד והניתוח כולל סיכון של ממש. 5. בהמשך, דן בית המשפט בנכות התפקודית והשלכתה על כושר השתכרותו של המשיב. כאמור, לאחר התאונה המשיב חזר לעבוד במפעל ואף התקדם בשכרו וקודם לתפקיד מנהל הייצור עד לתאונה השנייה ופיטוריו מספר חודשים לאחר מכן. עם זאת, מאז פיטוריו, לא מצא המערער מקום עבודה ובית משפט קמא התרשם כי בהתחשב בכישוריו ובהיעדר השכלה עיונית, יש לאובדן העין השפעה של ממש על כושרו להשתכר. נוכח איבוד הראיה בעין אחת המערער אינו יכול לעבוד על פיגומים, לנהוג ברכב כבד או לעבוד עם מכשור עדין ומדויק או במקצועות המצריכים ראיה תלת-מימדית, ועדותו של המערער כי הוא מתעייף ולא מסוגל להתרכז לאורך זמן הייתה מהימנה על בית המשפט. לכך יש להוסיף את חששו של המערער מפני פגיעה בעין השניה. בית המשפט עמד על כך שחיי המערער השתנו עקב אובן העין, הוא לא מסוגל לשחק טניס וכדורסל כפי שעשה בעבר, הליכה לים גורמת לו סבל מאחר שעיניו שורפות מהחול, המלח והזיעה. הפגיעה האסתטית בעפעף ועניין הפזילה אמנם אינם בגדר נכות תפקודית אך יש באלו כדי להקשות על מציאת עבודה. על רקע כל אלה, העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המשיב על 50%. 6. בהתאם לכך ערך בית המשפט את חישוב הנזק כלהלן: הפסד השתכרות לעבר: עובר לתאונה הראשונה השתכר המשיב בסך של 10,000 ₪ ברוטו. בעקבות התאונה הראשונה נעדר המשיב ארבעה חודשים מעבודתו ונגרם לו נזק של 3,208 ש"ח לחודש X 4 חודשים בצירוף ריבית. עבור התקופה מאז פיטוריו של המשיב החל מחודש ינואר 2001 ועד יום מתן פסק הדין ביום 28.10.07 - המשיב השתכר 15,000 ₪ ברוטו ובתוספת תנאים סוציאליים, העמיד בית המשפט את שכרו של המשיב על 15,750 ₪ X 50% X 82 חודשים ובשערוך מאמצע תקופה. הפסד השתכרות לעתיד: על בסיס שכר ממוצע של 18,072 ₪ (= 15,750 בצירוף הצמדה לתאריך פסק הדין, ראה החלטה מיום 23.12.07 בבקשה לתיקון פסק דין) X 50% X 232.2373 (היוון עד גיל 67). בנוסף נפסקו למשיב פיצויים בגין כאב וסבל בסך 300,000 ש"ח וכן פיצוי גלובלי על הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בסך 50,000 ש"ח. בית משפט קמא אמנם לא ערך חישוב סופי של הנזק, אך על פי חישוב "גס" שערכתי וכפי שנמסר על ידי הצדדים, הסכום הכולל של הפיצוי לפני ניכויים עמד על כ - 3.3 מליון ₪. מסכום זה הורה בית משפט לנכות קצבאות נכות מעבודה של המל"ל בסך 1,247,197 ₪ בצירוף ריבית ושערוך, וכן דמי אבטלה ששולמו למערער בשנה הראשונה לאחר פיטוריו, בסך 28,800 ש"ח. על פסק דינו של בית משפט קמא, נסב הערעור והערעור שכנגד. טענות הצדדים בערעור 7. ערעור המערערות נסב הן במישור האחריות והן במישור הנזק. במישור האחריות טענו המערערות כי אין להטיל עליהן אחריות, שכן במקום העבודה היה נוהל ברור של הרכבת משקפי מגן שסופקו לעובדים. לחילופין, היה על בית המשפט לפסוק למשיב אשם תורם משמעותי שכן המשיב עצמו היה אחראי על הבטיחות במפעל, היו ברשותו משקפי מגן והוא לא השתמש בהן. במישור הנזק טענו המערערות כי לא היה מקום לפסוק נכות תפקודית של 50% מקום בו קיימת נכות רפואית של 30% בלבד. מה עוד, שלאחר התאונה הראשונה ולמרות שהמשיב איבד את עינו, הוא חזר לעבודה במפעל ושכרו אף עלה בכ-50% לעומת שכרו לפני התאונה. לכן, לא נגרם למשיב כל הפסד שכר בעקבות התאונה. לטענת המערערות, אין הצדקה לכך שהמשיב נותר מובטל מאז פיטוריו ועד לפסק הדין, משך כשבע שנים, וכי המשיב נמנע מחובתו להקטין את הנזק. כן הלינו המערערות על גובה הפיצוי שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל ועל פרטים שונים, לעיתים מזעריים בהיקפם, בחישוב בסיס השכר והניכויים, שאיני רואה להידרש אליהם. 8. מנגד, סמך המשיב ידו על קביעותיו של בית משפט קמא במישור האחריות. בערעור שכנגד הלין המשיב על גובה הפיצוי שנפסק לזכותו. לטענתו, היה על בית המשפט להוסיף לנכות הרפואית בגין אבדן העין, גם נכות של 15% בגין פזילה + נכות של 10% בגין צלקת בעפעף + נכות של 5% בגין עכירות בקרנית. נכותו הרפואית של המשיב, על כן, צריכה להיות בשיעור של 49.17%, והנכות התפקודית צריכה לעלות בהתאם. בהקשר זה, הצביע המשיב על כך שהמל"ל קבע לו נכות צמיתה בשיעור של 37% בהכירו גם בצלקת על העפעף. לטענת המשיב, הוא נכשל בכל ניסיונותיו להשיג עבודה בשנים שעברו מאז פיטוריו. מעסיקים נמנעים מלהעסיקו בגלל מראהו ובגלל המחשבה שהוא מוגבל, ומאחר שבתחומי עיסוק רבים קיים חשש לעינו הבריאה. משכך, היה על בית המשפט לחשב את הפסד השתכרותו בשיעור של 60% ובהנחה שהיה מתקדם בשכרו לפחות עד 20,000 ₪ בחודש. כן הלין המשיב על הדרך בה חישב בית משפט קמא את בסיס השכר ועל גובה הפיצוי שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל. דיון והכרעה 9. נקדים ונזכיר כי ככלל אין דרכה של ערכאת ערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק והבחינה היא כללית, אם סכומי הפיצויים שנפסקו הם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו, לדוגמה, ע"א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.2005); ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, 24.2.10) והאסמכתאות שם). במקרה דנן, אני סבור כי שגה בית משפט קמא במספר נקודות עיקריות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור, כך שדין הערעור להתקבל באופן שהפיצוי יופחת באופן משמעותי, ודין הערעור שכנגד להידחות. אשם תורם 10. ככלל, מידת ההפחתה של הפיצוי בגין אשם תורם, מסורה לערכאה הדיונית ואין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בכגון דא אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, 17 (1984) ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4) 445, 458 (2004); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.6.2006) בפסקה 53). במקרה דנן, בחר בית משפט קמא שלא לייחס למשיב אשם תורם כלשהו, ברוח המגמה בפסיקה לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה (ראו, לדוגמה, ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4) 70 (1984); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81 (2004); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (לא פורסם, 21.3.1999) פסקה 2). עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להילקח בחשבון במישור האחריות (ע"א 110/80 גבאי ואח' נ' וליס ואח', פ"ד לו(1) 449, עמ' 457-456). 11. במקרה דנן, אני סבור כי יש לייחס למערער אשם תורם, בהתחשב בכך שהוא היה מנהל העבודה במפעל ועליו הוטלה האחריות לתדרך את העובדים במפעל ולדאוג לאכיפת הוראות הבטיחות. במצב דברים זה מתעוררת השאלה "מי ישמור על השומרים", ויש לקחת בחשבון כי המשיב היה בגדר השומר שתפקידו לאכוף ולהטמיע את הוראות הבטיחות ולשמש דוגמה אישית לעובדים האחרים במפעל. בסופו של יום, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי להבין כי עבודה ליד בריכה עם אבץ רותח מצריכה שימוש במסכת מגן ומשקפי מגן. המשיב עצמו אישר בעדותו כי כאשר היה רואה עובד שעובד עם אבן משחזת או עם ברנר בלי משקפי מגן, היה מורה לו להפסיק לעבוד ומבקש ממנו להרכיב משקפי מגן. המשיב עצמו יכול היה ומוסמך היה להורות לאחסן מספר משקפי מגן באופן קבוע בתחנת העבודה של בריכת האבץ, לשימושם של עובדים שנזעקו לסייע לעובדים הקבועים ליד הבריכה כדי להציל את המוצר העובר את הליך הגילוון. ככל שהתפתחה במפעל נורמה לפיה לעיתים קרובות מיהרו עובדים במפעל לעזרתם של העובדים הקבועים ליד הבריכה מבלי להצטייד במשקפי מגן - וכדברי המשיב "כשצריכים עובד לסייע אין זמן לחפש משקפיים" - הרי שגם למשיב אחריות להתפתחותה של אותה נורמה ואף הוא נושא באשם מוסרי (למבחן האשם המוסרי בחלוקת האחריות ראו ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21 (2003) והאסמכתאות שם; ע"א 44/08 שירותי בריאות כללית נ' אריה קסלר (לא פורסם, 19.5.2009) פסקה 23 והאסמכתאות שם). לא למותר לצטט מתוך הודעתו של המשיב לחוקר מטעם חברת הביטוח: "כל העובדים לרבות אני מודעים לצורך בשימוש במשקפי מגן בעבודה בסמוך לאמבט האבץ במפעל ואף מוחתמים כמו שאני הוחתמתי בזמנו על טופס המוודא כי העובד מודע לחובתו לחבוש את משקפי המגן המסופקים לו. העובדים שעובדים דרך קבע בסמוך לתנור והאמבטיות של האבץ חובשים בנוסף מגן פנים רחב יותר לאור העובדה כי מדובר בחומר מסוכן ורותח... [ ] ... ...ידוע לי שהיה עלי לחבוש משקפי מגן בעת ביצוע העבודה אך היות והייתי בדרכי למשרד ההנהלה ועצרתי בשטח התנור לא לקחתי עימי משקפי מגן שהיו במשרד הייצור כשקרה המקרה". המשיב אמנם הסביר כי חתם על ההודעה כי הובטח לו שיתקדם במפעל וששכרו יעלה וכי לא רצה ליצור סכסוכים במפעל ולא היה מודע על מה הוא חותם. אך גם המשיב לא ההין לטעון כי נתבקש לומר דברים אלה לחוקר. ועיקרו של דבר, שהדברים שאמר המשיב לחוקר, תואמים את גרסתו לפיה העובדים הקבועים סמוך לבריכה הקפידו על חבישת מגן פנים ומשקפי מגן, בעוד שהעובדים שבאו לעזרה "זמנית" לעובדים שליד הבריכה לא הקפידו על אמצעי מגן. 12. בנסיבות אלה, אך גם בהתחשב בכך שהתאונה אירעה בלהט העבודה ובכך שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את מידת ההתערבות בכגון דא, אני סבור כי יש להעמיד את רשלנותו התורמת של המשיב על 20%. אובדן כושר השתכרות בגין אבדן העין 13. דומני כי פסק דינו של בית משפט קמא סתור מתוכו בנושא זה. כאמור, בין התאונה הראשונה לשניה, עלה שכרו של המשיב בלמעלה מ-50% והוא קודם לתפקיד של מנהל הייצור, מה שלכאורה מצביע על כך שלאבדן עינו לא הייתה השפעה על כושר השתכרותו. קשה להלום כי מחד גיסא, בית המשפט יתחשב בעליית שכרו של המשיב לאחר התאונה לצורך חישוב בסיס השכר, ומאידך גיסא, יעמיד את אבדן כושר השתכרותו על 50%. 14. הערכת הנכות התפקודית, וליתר דיוק, הערכת אובדן כושר ההשתכרות עקב אובדן עין אחת, אינה מן הדברים הקלים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע"א 3049/93 ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). ככלל, אדם בעל עין אחת יכול לתפקד בחי היום-יום כאחד האדם ויכול לעבוד כמעט בכל מקצוע, הן בעבודה משרדית והן בעבודת כפיים ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הדרושים. המשיב אישר כי הוא ממשיך לנהוג ברכבו הפרטי וכאמור, המשיך לעבוד במפעל כשנתיים לאחר התאונה הראשונה ואף קודם בשכרו ובתפקידו. בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לדבריו של מומחה בית המשפט בחקירתו הנגדית, מהם עולה כי מירב התחומים פתוחים בפני המשיב לרבות עבודה עם מחשב וכי "אדם עם עין אחת יכול לעשות את מירב הדברים...אדם שיש לו עין אחת מתעייף וקורא ועובד באותה מידה כמו אדם שיש לו שתי עיניים. אחוז האנשים שיש להם עין אחת באוכלוסיה זה המון אנשים. עין רגילה יכולה לעבוד כל הזמן. אם תסתכל במחשב ותקרא אותיות קטנות בעין אחת או בשתי עיניים, אין הבדל משמעותי". (עמ' 44 לפרוטוקול). גם פרופ' נמט, המומחה הרפואי מטעם המערערות אישר בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה אם עין אחת מתעייפת יותר בקריאה כי "עין אחת מתעייפת אותו דבר" וכי "אדם בעל עין אחת יכול תפקודית לבצע עבודות כמעט כמו אחד שהוא בעל שתי עיניים" (עמ' 134-133 לפרוטוקול) 15. המשיב לא הצביע ולו על פסק דין אחד שבו העמיד בית המשפט את אובדן כושר ההשתכרות בגין אבדן עין אחת על 50%. הפסיקה בנושא של אבדן עין אחת דלה יחסית, וממנה עולה כי בתי המשפט העמידו את אובדן כושר ההשתכרות במקרה של פגיעה בעין אחת על 15% - 30%. אסקור להלן את הפסיקה בנושא זה. בע"א 354/79 מעין נ' ממרם ניהול תכנון פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 82 (1980) (להלן: הלכת מעין) נדון עניינו של בחור שנפגע בעינו באופן חלקי ונכותו הרפואית הועמדה על 20% לצמיתות (ודוק: להבדיל מהמקרה שבפנינו שבו איבד המשיב את הראיה לחלוטין בעינו הימנית). בהתייחסו לכך שבית המשפט המחוזי פסק לנפגע פיצוי בסכום גלובלי בשיעור הנמוך מהנכות הרפואית, אומר בית המשפט: "פגיעה בעין עלולה לגרום אי-נוחות וצער, שבודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר, בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד". בע"א 585/88 יחזקאל מאיר נ' אורי כהן, פ"ד מז(2) 391 (1993) נדון עניינו של נפגע שאיבד לחלוטין את הראיה בעין אחת ונכותו הרפואית הועמדה על 30% בצירוף נכויות רפואיות נוספות. בית המשפט לא התייחס במפורש לשאלת הנכות התפקודית עקב אבדן הראיה בעין אחת, אך אישרר את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לחשב את אבדן כשר ההשתכרות על פי הנכות הרפואית. בע"א 2594/90 סלצ'ניק אירנה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.3.1992), נקבעה לנפגעת נכות רפואית בשיעור של 30% בשל הפגיעה בעיניה בצירוף נכויות בתחום הפלסטי. בית המשפט לא התייחס במפורש לשאלת הנכות התפקודית עקב הפגיעה בעיניים, אך אישרר את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לחשב את אבדן כשר ההשתכרות על פי נכות רפואית ותפקודית של 30%. בת"א (מחוזי י-ם) 275/94 (י-ם) השאם אבו זר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.8.2001) נדון עניינו של נפגע שאיבד את עינו עקב ירי של כוחות הבטחון. התביעה נדחתה במישור האחריות, אך בית המשפט מצא לנכון לפרט בנושא הנזק למקרה שייקבע כי שגה במסקנתו. נקבע כי הנכות הרפואית עומדת על 35% ואובדן כושר ההשתכרות של הנפגע, משפטן במקצועו, עומד על 15% בלבד: "מאידך, העובדה שהתובע למד משפטים, אין בה כדי לשלול את הנזק הכרוך בצמצום קשת העיסוקים והמקצועות הפתוחים בפניו, ומה גם שאין כל ביטחון בכך שבעתיד יוכל התובע למצוא פרנסתו במקצוע זה דווקא. מנגד, על-פי חוות דעתו של פרופ' טרייסטר, המגבלה המעשית המוטלת על התובע במומו מבחינת קשת המקצועות הפתוחים בפניו איננה גדולה. לאור כך מקובלת עלי הצעתו של ב"כ הנתבעת, להעמיד את הנכות התפקודית של התובע (בכך אני מבין שב"כ הנתבעת התכוון לאובדן כושר ההשתכרות) על שיעור של 15%". בת"א (מחוזי חי') 1144/94 אחמד עבד אלקאדר נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 29.3.1999), נדון מקרה דומה של נפגע שאיבד את עינו בעקבות פגיעת קליע גומי. בית המשפט העמיד נכותו הרפואית של הנפגע על 40% בשל עקירת עין בתוספת 10% בשל צניחת עפעף, ואת נכותו התפקודית על 30%. בת"א (מחוזי ת"א) 767/94 צור נ' טנדו טכנולוגיות ומערכות בטחוניות בע"מ (לא פורסם, 31.12.2000), נדון עניינו של מדריך בחברת אבטחה, שאיבד את עינו תוך כדי הדגמת פעולת הנשק. בגין אבדן העין והפגיעה הקוסמטית בעפעף נקבעה נכות מצטברת של 37% וכן נקבעה נכות נפשית של 25%. בית המשפט העמיד את הנכות התפקודית לצורך אובדן כושר השתכרות על 47.5% כגובה הנכות הרפואית המשוקללת ללא הנכות הקוסמטית בעפעף. בת"א (מחוזי ב"ש) 490/84 כסי נ' תבורי, פ"מ נג (1) 326 (1992) נדון עניינו של קטין שאיבד את הראיה בעין אחת עקב פגיעת פקק שעף מבקבוק משקה מוגז. הנכות הרפואית הועמדה על 30% אך בית המשפט העמיד את הפסד ההשתכרות לעתיד על 15% גם בהתחשב בכך שבקטין עסקינן, באומרו: "כפי שהתרשמתי מן הראיות, אין נכותו של התובע משפיעה על תפקודו באופן ממשי. ניתן לומר, לכל היותר, שהיא גורמת לו לאי-נוחות ולעייפות בשעה שהוא צופה בצג המחשב. ייתכן ויש בה כדי למנוע ממנו את העיסוק במקצועות המחייבים ראייה בשתי עיניים דווקא, אך לא במקצועות אחרים, לרבות במקצוע הנדסת המחשבים שאותו התכוון, אולי, ללמוד". בת"א (מחוזי י-ם) 130/94 טלאל רסמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.1998) נדון עניינו של נער שהתעוור בעין אחת עקב פגיעת קליע גומי. נקבע כי נכותו הרפואית עומדת על 34% ובית המשפט, בצטטו את הלכת מעין לעיל, העמיד את אובדן כושר ההשתכרות על סכום גלובלי של 150,000ש"ח (בשל העדר נתונים לעניין השכר ברשות הפלסטינאית), באומרו: "הלכה היא, כי פגיעה בעין אחת של אדם צעיר - אינה סותמת את הגולל על אפשרויות העבודה במקצועות רבים ומגוונים בשוק העבודה. אמת נכון הדבר, שישנם עיסוקים ומקצועות, שיקשה על התובע להשתלב בהם, כשהוא פגוע בראיה בעין אחת, כגון עבודות במחשב. אולם, עין אחת פגועה כליל - אינה מונעת קבלת רשיון נהיגה לנהיגת רכב פרטי ומסחרי-קל, ואינני מקבל את טענת התובע, שלא נתמכה בחוות דעת מקצועית, כי אין הוא מסוגל לעבוד בעבודות חקלאיות - תחום שבו קיבל את השכלתו......אכן, כפי שקבע נשיאו של בית-משפט זה , כב' השופט ו' זיילר (ת"א (י-ם) 514/88 מויאל נ' בית"ר ירושלים, שלא פורסם): 'נסיון החיים מורה כי אפילו אדם שנותר עם עין אחת בלבד, מוגבל רק במעט בפעילות היום-יומית. אין לך כמעט מלאכה שלא תוכל לעסוק בה, ואין לך כמעט מעשה שלא יוכל לעשותו. החשש העיקרי הוא מאיבוד "הרזרבה", היינו מכך שעקב מומו הוא יוותר עיוור באופן מלא, אם גם עינו השניה תיפגע ...'". בת"א (מחוזי חיפה) 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל משרד החינוך (לא פורסם, 29.11.2007) נדון עניינו של קטין שאיבד את עינו בעת ששהה בבית הספר ונכותו הרפואית הועמדה על 30%. בית המשפט פסק פיצוי גלובלי לקטין באומרו: "גישתה של הנתבעת כי לנכותו של התובע לא תהיה השפעה על תפקודו, נראית לי מקלה יתר על המידה. אובדן ראייה בעין, לכל אדם, על אחת כמה וכמה, לילד כה צעיר, היא פגיעה קשה מאוד ובוודאי שיש לפגיעה זו השלכות בהווה ובעתיד על תפקודו של התובע, על כושר השתכרותו ועל חייו האישיים. עם זאת, התובע המשיך וממשיך לתפקד כראוי כתלמיד בבית ספר עיוני, ועינו הפגועה לא תמנע ממנו, בהכרח, לעסוק ולהשתכר בעתיד במגוון רחב של עיסוקים. אולם, ברי כי אין להתעלם מהחשש העתידי לפגיעה בעין האחרת". 16. ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השניה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו. אשר על כן, וגם בהנחה כי נכותו הרפואית של המשיב גבוהה יותר מ-30% עקב הפגיעה האסתטית בעפעף, אציע לחברי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות של המשיב על 30%. אשר לבסיס השכר, אני סבור כי שכרו של המשיב עובר לפיטוריו משקף את כושר השתכרותו ובהתאם לכך יש לערוך את חישוב הנזק. המערערות הסכימו במהלך הדיון בפנינו כי בית משפט קמא שגה בכך שחישב את ההפרשות הסוציאליות לפי 5% במקום 12.5%, כך שבסיס השכר צריך להיות 16,875 ₪ (במקום 15,750 ₪) ברוטו לחודש. 17. איני רואה להתערב בסכום הפיצוי שנפסק למשיב בגין כאב וסבל באשר שיעור הפיצוי הלא ממוני נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך אלא במקרים חריגים (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 793). 18. סופו של דבר, שיש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא בערכי יום מתן פסק הדין, באופן שבפריט הנזק של אובדן השתכרות לעבר ולעתיד יש לערוך את החישוב לפי הפסד השתכרות של 30% במקום 50%, ולפי בסיס שכר של 16,875 ₪ (לצורך החישוב לעתיד יש להצמיד סכום זה למועד פסק דינו של בית משפט קמא, בהתאם להחלטתו מיום 23.12.07 בבקשה לתיקון פסק הדין) והפיצוי שנפסק ביתר ראשי הנזק יישאר על כנו. מהתוצאה הסופית שמתקבלת יש להפחית רשלנות תורמת בשיעור של 20% ולאחר מכן לנכות את קצבאות המל"ל כפי שנפסק בבית משפט קמא. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ערבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. בטיחות בעבודהתאונת עבודה