1. בפני תביעה להפרשי שכר, וזכויות סוציאליות נוספות. 2. רקע עובדתי: א. התובעת עבדה כמאבטחת מיום 8.6.03 ועד ליום 31.8.03. עם קבלתה של התובעת לעבודה היא הוחתמה על חוזה שערכה הנתבעת וסעיף 3 בו מפרט את השכר לשעה בזו הלשון: "העובד ישתכר עבור כל שעת עבודה 23 ש”ח, עבור שעת שבת ישתכר העובד 30 ש”ח, ועבור שעת חג 35 ש”ח. בשכר העבודה מגולמות הנסיעות, לכן השכר יופיע בתלוש העבודה כ-22 ש”ח לשעה + שקל נסיעות על כל שעת עבודה, בנוסף הורדה של 400 ש”ח בעבור ארוחות לכל החודש". ב. בפועל שולמו לתובעת 18 ש”ח לשעה ביום חול ו-30 ש”ח עבור שעת שבת. ג. כמוכן הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת ניכויים שונים: ביוני 2003 נוכו 300 ש”ח ובתלוש צוין כי הדבר הוא בגין נזק/אובדן ציוד; ביולי נוכו 500 ש”ח תחת אותו סעיף. ד. הנתבעת מודה בחבותה לשלם לתובעת בגין פידיון חופשה 540 ש”ח אך טוענת כי הצדדים הגיעו לפשרה וסכום זה קוזז אל מול הנזקים שהתובעת גרמה לנתבעת. 3. המחלוקות: א. מה היה שכרה השעתי של התובעת והאם הוסבר לה במועד החתימה על החוזה, כפי שטוענת הנתבעת, כי שכרה יהיה 18 ש”ח בלבד לשעה ויגלם בתוכו את הנסיעות. ב. לאור ההכרעה במחלוקת הראשונה האם התובעת זכאית להפרשי שכר והפרשי דמי נסיעה. ג. מהו השכר בשבתות והאם נותרו הפרשי שכר לתשלום? ד. האם התובעת זכאית לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות. ה. האם הניכויים משכרה של התובעת היו כדין. ו. האם קיזוז דמי החופשה כנגד נזקים היה כדין. 4. דיון והכרעה: א. העידו בפני התובעת ומטעם הנתבעת העידו מר דורון מויאל (להלן: מר מויאל), מנהל הנתבעת ורועי לוי (להלן: מר לוי) שהיה המפקח הממונה על התובעת בשעתו. כבר בפתח דברי אציין כי התרשמתי ממהימנות התובעת באופן חיובי, ואילו ממהימנותם של מר מויאל ולוי התרשמתי באופן קשה. ב. התובעת העידה כי חתמה על הסכם העבודה שנמסר לה על ידי הנתבעת, ומעולם לא נאמר לה שהשכר ברשתות שיווק למאבטח הינו 18 ש”ח בלבד. הנתבעת טענה באמצעות עדיה כי לכל המאבטחים נאמר עם קבלתם לעבודה כי השכר השעתי שונה מהשכר שנקוב בהסכם. איש מהעדים לא ידע להסביר מדוע הדבר לא נרשם בהסכם. יודגש כי ההסכם נוסח על ידי הנתבעת והינו לדברי הסכם סטנדרטי עליו היא מחתימה את עובדיה. משכך הגיוני היה כי הנתבעת תשנה את ההסכם, או לכל הפחות תציין בכתב יד, כי ברשתות השיווק השכר נמוך יותר. על פי הדין חוזה בכתב אמור לכלול או לבלוע בתוכו את כל ההסכמות שהוסכמו במהלך המו"מ בעל פה. משכך היתה הנתבעת צריכה להקפיד ולרשום כי השכר יהיה 18 ש”ח בלבד לשעה, מה גם שעסקינן בתנאי מהותי להתקשרות בין הצדדים. משלא עשתה הנתבעת כאמור, ואף לא התרשמתי ממהימנות עדיה, אני קובעת כי השכר שהוסכם בין הצדדים הוא 23 ש”ח לשעה. ג. האם שכרה השעתי של התובעת כולל תשלום בגין דמי נסיעות. על פי נוסח ההסכם עולה כי השכר השעתי כולל בחובו גם תשלום עבור דמי נסיעות. התובעת טוענת כי הסדר זה אינו חוקי, שכן הסבר מנוגד לצו ההרחבה בדבר השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. לטענת התובעת החזר הנסיעות לא יכול להיות פונקציה של שעות העבודה בפועל, שכן עובד זכאי למלוא החזר הוצאות הנסיעה שהוציא ללא קשר למספר השעות שעבד בכל יום. טענה זו של התובעת דינה להדחות. צדדים רשאים להסכים כי דמי הנסיעות יהיו חלק משכרו של העובד, וזאת בתנאי שיעודכנו מעת לעת, ובתנאי שהעובד יקבל את החזר ההוצאות המגיע לו במלואו. משכך יש לבחון אם התובעת קיבלה את מלוא ההחזר המגיע לה, על פי תחשיב של שקל אחד, לכל שעת עבודה. ד. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי שכרה של התובעת הוא 23 ש”ח לשעה ומתוכם שקל אחד הוא החזר הוצאות נסיעה. משכך הפרשי השכר יחושבו כדלקמן: ההפרש בין השכר השעתי שקיבלה לשכר המגיע לה עבור כל שעה הוא 5 ש”ח (23 ש”ח פחות 18 ש"ח), כפול מספר השעות שעבדה בפועל. מספר השעות הרגילות שעבדה התובעת אינו שנוי במחלוקת והוא 522 ועל כן היתרה שנותרה לתשלום היא 2,610 ש”ח . סכום זה ישא פיצויי הלנת שכר, היות ולא מצאתי ממש בגירסת הנתבעת ואין כל טעות כנה או מחלוקת של ממש. התובעת קיבלה בגין החזר הוצאות שקל אחד לכל שעת עבודה. משכך מתוך הסכום שחישבתי לעיל 522 ש”ח הם למעשה בגין החזר הוצאות נסיעה. בנוסף שילמה הנתבעת פעם אחת החזר הוצאות נסיעה בנפרד, וזאת בסכום של 280 ש”ח. התובעת עבדה 3 חודשים מלאים למעשה והיא זכאית לשלוש פעמים עלותו של כרטיס חופשי חודשי. משכך לא נותרו הפרשי דמי נסיעות לתשלום. ה. האם התובעת עבדה בשבתות. אין חולק כי התובעת עבדה במוצאי שבת, אך המחלוקת היא האם שעות אלו הן בגדר שעות שבת אם לאו. בפסק הדין בענין ע"פ 1004/00 אלוניאל בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 488 נקבע כי הפרשנות הראויה למונח שבת, בהקשר של איסור העסקת עובד בשבת, היא על פי הדין היהודי, דהיינו מכניסת השבת ועד צאתה. מנגד תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה היא בין היתר לאפשר לעובד לנוח 36 שעות ברציפות. על פי הרישומים שהציגה התובעת, ואלו לא נסתרו, התובעת עבדה בימי שישי עד השעה 16:00 לערך ושבה לעבודה במוצאי שבת ב-20:30. משכך גם ביום המנוחה על פי דתה של התובעת, היא לא זכתה ל 36 שעות מנוחה. מנוחת השבת או מנוחה שבועית הינן זכויות סוציאליות מן המעלה הראשונה ועל המעביד להקפיד ולתת לעובדיו הפסקה בת 36 שעות, לפחות, מעמל השבוע. לפיכך בנסיבות הענין, בהן חויבה התובעת לעבוד עד מועד סמוך לכניסת השבת, ולשוב לעבודה עם צאת השבת, אני קובעת כי התובעת לא קיבלה מנוחה שבועית כדין ועל כן היא זכאית לשכר מוגדל עבור עבודתה במוצאי שבת. שכרה השעתי של התובעת הוא 23 ש”ח ועל כן היא זכאית לשכר של 34.5 ש”ח עבור כל שעה במוצאי שבת. משכך זכאית התובעת להפרשי שכר בגין עבודתה בשבת בסך 967.50 ש”ח. בשאלה זו התרשמתי כי טעותה של הנתבעת היתה טעות כנה ועל כן אני מפחיתה את פיצויי ההלנה להפרשי הצמדה וריבית בלבד, מהמועד שבו השכר היה אמור להשתלם. ו. האם התובעת זכאית לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות, וכמה שעות נוספות עבדה התובעת. הנתבעת טוענת כי בהתאם לתקנות שעות העבודה בשמירה, התשי"א - 1951 תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה ועל כן התובעת זכאית לשכר מוגדל רק מן השעה ה-11 ואילך. דא עקא כי הנתבעת מתעלמת מהוראות סעיף 2 תקנות אלו לפיו: "תחומו של שבוע עבודה בשמירה הוא שבעים שעות עבודה ובלבד שלא יעלה, בממוצע לארבעה שבועות, על ארבעים וחמש שעות עבודה". עיון בשעות העבודה של התובעת מעלה כי היא עבדה למעלה מהשעות המנויות בתנאי זה ועל כן היא זכאית לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות על פי הוראות החוק. למעלה מהצורך אציין כי לכאורה גם על פי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, זכאית התובעת לשעות נוספות כפי שהיא תובעת. היות וקבעתי כי השכר הרגיל לשעה הוא 23 ש”ח אני מקבלת את חישובי התובעת וקובעת כי היא זכאית להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 2,373 ש”ח. סכום זה ישא פיצויי הלנת שכר במלואו היות ולא הוכחה טעות כנה או מחלוקת של ממש בפני. ז. האם הניכויים משכרה של התובעת היו כדין. עדי הנתבעת העידו כי התובעת היתה עובדת בעייתית במיוחד והם הרבו להזהיר אותה עד שלא היה מנוס מניכוי קנסות משכרה. עדים אלו לא זכרו באופן ספציפי עבירות משמעת מסוימות ואף לא יכלו להביא אסמכתאות בדבר הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מעבירות משמעת אלו. התובעת, בהגינותה, הודתה כי אחרה פעם אחת לעבודה, וטענה כי הדבר קרה בשל עבודה עד שעה מאוחרת בלילה הקודם. אף אם עובד מאחר הרי שעל פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, אין הדבר מאפשר למעביד לנכות סכומים משכרו. ניכוי סכום הוא חוקי רק כאשר מדובר בסכום קצוב ומוכח. בעניננו לא הוכיחה הנתבעת את גובה הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהאיחור של התובעת. יודגש כי מר מויאל אף העיד כי גובה הקנסות או הניכויים היה נתון על פי שיקול דעתו הבלעדי. למעלה מכך ספק בעיני אם הסכם עבודה שקונס עובד שמאחר למעלה מרבע שעה ב 250 ש”ח הוא חוקי. מדובר בקנס דרקוני, מופרז ומופרך על פניו. גם יתר הקנסות שמציין חוזה העבודה הינם גבוהים ביותר ולא פרופורציונאליים לנזקים שעלולים להיגרם לנתבעת. לפיכך אני קובעת כי הניכויים משכרה של התובעת היו שלא כדין. התובעת על כן תשלם לנתבעת 800 ש”ח שניכתה משכרה. סכום זה ישא פיצויי הלנת שכר מהמועד שבו היה אמור להשתלם ועד מועד התשלום בפועל. להתרשמותי בענין הניכוים פעלה הנתבעת בשרירות לב, וניצלה את כוחה כמעסיק, ועל כן לא קמה לה כל טענת הגנה כנגד פיצויי הלנה. בסיכומיה זנחה התובעת את טענותיה לגבי קיזוז "דמי ביגוד" משכרה ועל כן איני מכריעה בשאלה זו. ח. האם קיזוז דמי החופשה כנגד נזקים היה כדין. כפי שציינתי לעיל, הנתבעת טענה כי התובעת גרמה לה לנזקים כספים קשים. לטענת הנתבעת בשל נזקים אלו והיות והתובעת סיימה את עבודה ללא הודעה מוקדמת, הרי שיש לקזז את דמי החופשה במלואם. הנתבעת גם טענה כי התובעת חתמה על הסכמתה לקיזוז זה והתנצלה על הנזקים שגרמה, אך אין היא מוצאת את המסמך. כפי ששבתי וקבעתי, לא התרשמתי מאמינות העדים. אין בידי לקבל את גירסתם כי היה מסמך שבו הסכימה הנתבעת לקיזוז, וכי מסמך זה נעלם. הנזקים להם טוענת הנתבעת לא הוכחו ולו בראשית ראיה. משכך נותר עוד לבחון מתי הודיעה התובעת לנתבעת על מודע סיום עבודתה, והאם לא נתנה הודעה מוקדמת כדין. התובעת הציגה בפני בית הדין מסמך שחתום על ידי הממונה הישיר עליה, ובו מועד סיום עבודתה מוסכם (ת/1). משכך אני קובעת כי אין כל בסיס לטענה שהתובעת לא נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת, וכי ההיפך הוא הנכון. הנתבעת ידעה מהו מועד עזיבתה של התובעת, ומועד זה היה מוסכם על הצדדים. משכך על הנתבעת לשלם לתובעת פידיון דמי חופשה בסך 540 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה ועד התשלום בפועל. לאור האמור לעיל, תשא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעת, בסך של 4,000 ש”ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש את ביטולו. העסקת יהודים בשבת