כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 07.08.12 לא צייתה להוראות תמרור 302 בכך שלא נתנה זכות קדימה לתנועה החוצה, בניגוד לתקנות 22(א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961. הנאשמת כפרה במיוחס לה וטענה כי עצרה רכבה לפני התמרור, והשוטרים לא היו יכולים לראות את העבירה. מטעם התביעה העידו: רס"ל שלום מרגה (עת/1) אשר ערך את טופס ההזמנה לדין (ת/1). העד העיד כי בנוסעו ברחוב הכרמל ממזרח למערב כאשר התקרב לצומת רחוב ז'בוטינסקי, הבחין ברכב הנאשמת המגיע מרחוב ז'בוטינסקי מצפון לדרום, פונה ימינה לרחוב הכרמל כאשר מוצב בדרך תמרור 302 המורה על עצירה ומתן זכות קדימה, ולא נותן זכות קדימה לשני רכבים אשר שנסע לפניו וכן לניידת המשטרה בה נסע ברחוב הכרמל. העד ציין כי הנאשמת גרמה לשלוש מכוניות, כולל ניידת המשטרה בה נסע, לבלום ובכך נמנעה תאונת דרכים. המתנדב ,מרטין בארט (עת/2), אשר ערך את המזכר (ת/2). העד העיד כי נהג בניידת המשטרה ברחוב הכרמל ומאחר והרכבים שנסעו לפניו בלמו, נאלץ לבלום. הנאשמת אשר בחרה להעיד העידה כי ברחוב הכרמל, בכיוון נסיעת ניידת המשטרה, לפני צומת ה- T עם רחוב ז'בוטינסקי, משורטט על הכביש מעבר חצייה. לטענת הנאשמת לכשהבחינה כי המכוניות הנוסעות ברחוב הכרמל ממזרח למערב עוצרות, ניצלה את ההזדמנות, ופנתה ימינה. הנאשמת מכחישה כי גרמה למי מהמכוניות לבלום. הנאשמת לא יכולה היתה להשיב האם חצה באותה העת הולך רגל את מעבר החצייה אם לאו. דיון אין מחלוקת כי בדרכה של הנאשמת הוצב תמרור 302 המורה על עצירה ומתן זכות קדימה. אין מחלוקת אף, כי הנאשמת עצרה רכבה בהתאם להוראת התמרור. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם שמרה הנאשמת על זכותם של הנוסעים ברחוב הכרמל ואפשרה להם את זכות הקדימה בצומת או שמא נאלצו הנהגים שם לבלום רכבם ובכך מנעו קרות תאונה. והאם בלמו רכבם נוכח נסיעתה של הנאשמת או בגלל גורם כלשהו אחר. סעיף 64(ד) לתקנות התעבורה, מטיל על הנהג שמתקרב לצומת את החובה לתת "זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר", כאשר לפניו מוצב תמרור המורה על עצירה. עד התביעה 1 העיד כי ראה את הנאשמת עוברת את העבירה המיוחסת לה. עד התביעה ציין זאת בבירור בטופס ההזמנה לדין (ת/1): "בר"ח כרמל ממזרח למערב בהתקרבותי לצומת הבחנתי בר"ח הנ"ל בא על ז'בוטיסנקי ופונה ימינה תוך שהוא לא נותן זכות קדימה לרכב שנסע על כרמל". וכן בעדותו בבית המשפט: "היות ויש עצור, היא צריכה לתת זכות קדימה, והיא נכנסה לכביש בלי לתת, וגרמה ששלוש מכוניות שהיו אחריה כולל אותי, עצרנו - בלמנו בגללה" (עמוד 1 לפרוטוקול שורות 23-24). לכשנשאל העד הכיצד יכול היה להבחין בביצוע העבירה כאשר נסעו לפניו בכביש מכוניות נוספות ומעבר חצייה השיב: "...אבל בכל זאת 3 רכבים זה שניים לפניי, ואני רואה את הפעולה שלך. החדירה לכביש" (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 4). בהמשך חקירתו הנגדית נשאל העד האם יתכן כי הרכבים בלמו נוכח הולך רגל אשר חצה את מעבר החצייה ולא עקב נהיגתה של הנאשמת, השיב: "ראיתי את הכניסה של הכביש, שום הולך רגל לא היה במעבר חציה, כי אז זו היתה עבירה אחרת" (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 9). ובהמשך העיד: "אני ראיתי שלא עבר שם שום הולך רגל" (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 18). הנאשמת בעדותה בבית המשפט לא יכולה היתה לומר האם חצה באותה העת הולך רגל את מעבר החצייה. וכך העידה: "ת. לא בטוח שהיה הולך רגל. ש. את לא יכולה לומר אם היה או לא היה הולך רגל. ת. לא ראיתי". (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 8-10). גם בדברי הנאשמת שבטופס ההזמנה לדין (ת/1) לא ציינה הנאשמת דבר בעניין הולך רגל במעבר החצייה. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, מאחר ועד התביעה העיד בברור כי הבחין בביצוע העבירה וכי לא חצה באותה העת הולך רגל את מעבר החצייה ועדותו לא נסתרה, לאחר שהנאשמת לא יכולה היתה להוכיח כי הרכבים בלמו נוכח גורם אחר הנני נותנת אמון מלא בעדויות עדי התביעה. סוף דבר לכל האמור לעיל, ולאחר בחינת כל העדויות והראיות שהובאו בפניי, אני קובעת כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ומרשיעה אותה בהתאם. משפט תעבורהזכות קדימההולך רגל