איסור העסקת עובדים ללא היתר - ראיות בהליך הסגרה

השופטת ע' ארבל: 1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט בן-ציון גרינברגר), מיום 22.12.2011 בתה"ג 59898-03-11, לפיה התקבלה עתירה להכריז על חוסאם אמארה (להלן - המערער), כבר-הסגרה לארצות הברית. רקע 2. במסגרת עתירה שהוגשה ביום 31.3.2011 לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערער כבר-הסגרה נכתב כי ביום 12.5.2008 פשטו סוכני הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס בארצות הברית על "אגריפר?סֶסורס בע"מ", חברה ומפעל לעיבוד בשר כשר, בעיר וסטוויל שבמדינת איווה, ארצות הברית (להלן- החברה והמפעל, בהתאמה). במהלך הפשיטה נמצאו כ-389 עובדים שלא היו מורשים לשהות בארצות הברית ולעבוד בה. בעקבות החקירה שנערכה לאחר הפשיטה הוגש כתב אישום רחב היקף בבית המשפט הפדראלי המחוזי במחוז הצפוני של מדינת איווה המייחס לחברה, למנהל החברה, שלום רובשקין (להלן - רובשקין), לברנט ביבי, לזאב לוי ולמערער, עבירות פדראליות שונות, שרק בחלקן הואשם המערער. כך למשל, הואשם רובשקין גם בעבירות מרמה נגד בנקים ובהלבנת הון. המערער צורף לכתב האישום ביום 20.11.2008. כתב האישום נגד המערער תוקן ביום 16.7.2009 בפעם השביעית - הוא כתב האישום התקף כנגדו, אשר אושר על ידי חבר המושבעים הגדול. 3. המערער היה מנהל מחלקת עופות במפעל בתקופה הרלוונטית. על פי עובדות כתב האישום היה המערער מעורב ביודעין, ביחד עם מנהלים ועובדים אחרים, בהעסקת מהגרי עבודה שהחזיקו במסמכי זיהוי וברישיונות עבודה מזויפים. המערער הואשם בעידוד ובסיוע לעובדים בלתי מורשים לשוב ולרכוש תיעוד מזויף לצורך העסקתם הבלתי חוקית במפעל. חלק מן האישומים דן בעובדים שנשלחו לרכוש תיעוד מזויף במיניאפוליס (אישום 72) ובדה-מוין (אישומים 56-50, אישום 71), חלק אחר בכתב האישום דן בגיוס ובהעסקה של 86 עובדים, על בסיס תיעוד מזויף, בדרך של הצבתם ברשימת מקבלי השכר של חברת "האנט", שהוקמה לשם העברת תשלום לעובדים שהועסקו בשבת, ושילמה את שכר העובדים כנגד תשלום מן החברה (אישומים 1, 49-33, להלן - פרשת האנט). בגין מעשים אלו הואשם המערער בקשירת קשר למתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, עבירה פדראלית לפי 8 U.S.C. 1324(a)(1)(A)(v)(1) ו-1324(a)(1)(B)(i) , ב-17 עבירות פדראליות של מתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, לפי 8 U.S.C. 1324(a)(1)(A)(iii), 1324(a)(1)(A)(iv), 1324(a)(1)(A)(v)(11) ו-1324(a)(1)(B)(i), ובעבירה פדראלית של סיוע ועידוד למרמה באמצעות מסמך, לפי 18 U.S.C. 1546(a) ו-2. העונש בגין כל אחת מעבירות אלו הוא עד 10 שנות מאסר, 250,000$ קנס, שלוש שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. המערער הואשם גם בקשר לבצע מרמה באמצעות מסמך, עבירה פדראלית לפי 18 U.S.C. 371, שהעונש בגינה הוא עד חמש שנות מאסר, 250,000$ קנס, שלוש שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. 4. בבקשת ההסגרה שהוגשה למדינת ישראל ביום 8.11.2009, צוין כי ביצוע העבירות על ידי המערער החל במועד לא ידוע ונמשך לפחות עד חודש מאי 2008, וכי ביום 16.7.2009 הוצא נגד המערער צו מעצר בבית המשפט המחוזי הפדראלי במחוז הצפוני של מדינת איווה לשם העמדתו לדין. במהלך ההליכים לפני חבר המושבעים הגדול נמלט המערער מארצות הברית לישראל. הסגרתו של המערער התבקשה מכוח אמנת ההסגרה ההדדית שבין ארצות הברית לבין מדינת ישראל שנחתמה ביום 10.12.1962 ונכנסה לתוקף ביום 5.12.1963. פרוטוקול המתקן את האמנה נכנס לתוקף ביום 10.1.2007 (אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית של אמריקה, כתבי אמנה 505, כרך 13, 795, להלן - האמנה). בעקבות בקשת ההסגרה עתר היועץ המשפטי לממשלה (להלן - המשיב) לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערער כבר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה). המערער משוחרר כעת בתנאי מעצר בית ונמצא בפיקוח בביתו, בכפר כנא. יצוין כי אשת המערער וילדיהם יצאו מארצות הברית ללונדון ביום 24.6.2008, והגיעו אף הם לישראל. 5. לבקשת ההסגרה צורפו ראיות לכאורה, בהן תצהיר התובע סי. ג'יי. וויליאמס, עוזר לפרקליט המחוז הצפוני של מדינת איווה. לתצהיר זה צורפו 15 נספחים, ובהם תצהירו של איש הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס - ICE, אריק ספאלדינג, וכן, תמלילי עדויות של עובדים במפעל שנמסרו לפני חבר המושבעים הגדול, בהם תיארו את מעשי העבירה ואת חלקו של המערער בביצוען. כך למשל, צורפה עדותה של לורה אלטאהוס, עובדת מחלקת משאבי אנוש במפעל, שתיארה את הקשר שנקשר בין המערער לאחרים במטרה לטשטש את העסקת העובדים שלא כדין במפעל על ידי רישומם בכזב ברשימת מקבלי המשכורות של חברת האנט, ואת המעשים שנעשו למימוש קשר זה; כן צורפה עדותו של אנטוניו ואסקס, מפקח פס הייצור, המתייחסת לקשר שלא כדין שיצר המערער בין עובדים במפעל לזייפן תיעוד במיניאפוליס, מינסוטה; כמו כן צורפה עדותו של מרטין דה לה רוסה-לוארה, מפקח עבודה, ששימש חוליה מקשרת בין המערער למנהלים אחרים אשר ויסתו את העסקת העובדים שלא כדין, לבין העובדים שהיו כפופים לעד אשר רכשו מסמכים מזויפים בדה מוין; עדות אלישה אריאס, מנהלת עבודה שהייתה כפופה למערער, המפרטת את חלקו הפעיל של המערער בויסות העסקת עובדים שלא כדין. על פי עדות זו, המערער הוא שעמד מאחורי נסיעתם של מספר עובדים למיניאפוליס לשם רכישת תיעוד מזויף; וכן, עדות ניקול קגואש הרננדס, עובדת המפעל ששימשה עוזרת למערער, המתארת את חלקו של המערער בהעסקת עובדים שלא כדין באמצעות העברתם לרשימת מקבלי השכר של חברת האנט, בוויסות העסקת עובדים שלא כדין ובהפנייתם לזייפני תיעוד. בנוסף, צורפו עדויות שנגבו מעובדים בדרגות נמוכות יותר במפעל, שעבדו תחת פיקוחו של מרטין דה לה רוסה-לוארה. עדים אלו העידו כי הונחו לרכוש מסמכים מזויפים ועשו זאת במעשי קשר להם היה שותף המערער. לאחר מכן הוחזרו לעבודה, באופן לא חוקי, ביזמת המערער ואחרים. החלטתו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את העתירה להכריז על המערער כבר-הסגרה. בית המשפט בחן בהתאם להלכה הפסוקה האם די בחומר הראיות שהוגש כדי להצביע על כך שיש מקום לנהל משפט בו תיבחן שאלת אשמתו של המערער. בית המשפט הגיע למסקנה לפיה קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל", לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, בקובעו כי יש בראיות הרבות שצורפו משום "אחיזה לאישום", באופן המצדיק בירור העובדות וההאשמות בבית משפט. בית המשפט ציין כי העדים הרבים תיארו את מעורבות המערער בהשגת מסמכים מזויפים ובהעסקתם ביודעין של עובדים שלא כחוק. בית המשפט הוסיף כי טענות המערער לגבי מעמדו ההיררכי בחברה וסמכויותיו בנוגע להעסקת עובדים תתבררנה בערכאה הדיונית בה הוגש כתב האישום. 7. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער ל"הגנה מן הצדק" בשל חשש להפליה בינו לבין המעורבים הנוספים בפרשה, בשל היותו מוסלמי. בית המשפט קבע שהמערער לא הוכיח שהתנהלות הרשויות בארצות הברית נגד המעורבים הנוספים בפרשה נבעה משיקולים זרים. לפיכך קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שנפל פגם בהליך המצדיק את ביטולו. 8. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער לפיה מדובר בעבירה שמעולם לא הוטל בגינה מאסר בפועל בישראל, בית המשפט קבע שהמערער לא השתית את טענתו על נתונים שהופקו מהפסיקה. בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההסגרה "עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה", וקבע כי העבירות המקבילות בחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן - חוק העונשין), הן עבירות אשר, עקרונית, ניתן לגזור בגינן עונש מאסר של למעלה משנה. בית המשפט הוסיף שמדובר בעונש מקסימאלי, והעובדה שבתי משפט בוחרים לעתים להקל בעונש הקבוע בחוק, אין בה כדי לקבוע שמדובר בעבירות שאינן בנות-הסגרה. לפיכך, הכריז, כאמור, על המערער כבר-הסגרה. בית המשפט ציין כי אמנם המערער הוא אזרח וגם תושב ישראל, אך דחה את בקשתו שההסגרה תותנה בכך שירצה את העונש בישראל. בית המשפט נימק החלטתו בכך שהמערער לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו ולא ניתן היה להצביע על זיקות ממשיות הקושרות אותו לישראל. נקבע כי המערער שב לישראל רק כדי להימלט מאימת הדין. בעקבות החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפנינו. טענות בעלי הדין בערעור טענות המערער 9. המערער חזר לפנינו, בכתב ובעל-פה, על עיקרי טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. לדעתו, לא קיימות ראיות לכאורה שלפיהן הוא עבר עבירה בארצות הברית, שאילו נעברה בישראל הייתה נחשבת לעבירה המצדיקה הסגרה, ואף אין, לדעתו, עבירות מקבילות בדין הישראלי לאלו בהן הואשם. המערער טוען כי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), אינו הנורמה המקבילה הנכונה בחוק הישראלי, שכן החוק נועד למנוע העסקת פלשתינים בישראל באופן לא חוקי לצורך הגנה על המדינה מבחינה ביטחונית. לדעת המערער, הנורמה המקבילה הנכונה היא חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים), שלפיו העונש על העסקה שלא כדין הוא מאסר שנה או קנס (סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים). המערער מציין כי מעולם לא הוטל מאסר בפועל על מי שהעסיק עובד זר על פי חוק עובדים זרים, ולכן, לטענתו, אין מדובר בעבירה ברת-הסגרה, שכן על פי סעיף 2(א)(2) לחוק ההסגרה, נדרש כי אילו נעברה העבירה בישראל דינה מאסר שנה. 10. המערער טוען עוד כי לא נתקיימו כלל יחסי עובד-מעביד בינו לבין העובדים שהועסקו במפעל, כמשמעותם במשפט העבודה הישראלי, ומציין שלא הפיק כל רווח מהעסקתם. המערער מפנה לסעיף 5(א) בחוק עובדים זרים, וטוען שאינו נחשב "נושא משרה" כהגדרתו בחוק. לכן, לדעת המערער, אין הוא נושא באחריות להעסקת עובדים שלא כדין, על אף הכוח וההשפעה על הנהלת החברה, המיוחסים לו. 11. המערער מוסיף שהטענה היחידה כנגדו מתייחסת לכך שייעץ לעובדים המועסקים שלא כדין, לפנות לצורך טיפול בתעודותיהם לזייפן התיעוד שעבד במפעל בעבר והיה מוכר לכל העובדים. לדעת המערער, אין בהתנהלותו זו כדי להקים עבירה של קשר למרמה וסיוע למרמה במסמך ואף לא עבירה של סיוע לזיוף, והעדויות בעניין אינן מספיקות כבסיס לאישום, במיוחד כשיתר המעורבים בפרשה לא נאשמו וממילא לא הורשעו בעבירות אלו. המערער טוען שגם בפרשת האנט אין להאשימו בשל חוסר ראיות ומציין שהזייפן לא נחקר כלל. 12. לבסוף טוען המערער כי בעיר ?וסטוויל התנהלה "מלחמה תקשורתית" במטרה לצמצם נוכחות זרים בה, שכללה הסתה אנטישמית של דעת הקהל נגד אופי השחיטה במפעל ותנאי העסקת העובדים בו. בעקבותיה, נערכה הפשיטה על המפעל שהובילה למעצרים ולהגשת כתבי האישום. המערער מוסיף כי העבירות בהן הואשם בגין העסקה בלתי חוקית של עובדים ובמעורבות בזיוף אשרות עבודה נמחקו נגד כל המעורבים בפרשה ולכן הוא היחיד שיעמוד לדין בגינן. המערער מציין שמנהל המשמרת השנייה מעולם לא נחקר וממילא לא הועמד לדין. בנסיבות אלו, חושש המערער להפלייתו ולרדיפתו בארצות הברית. לדבריו, רשויות ארצות הברית חרצו את גורלו עוד לפני תחילת המשפט, עד כדי פגיעה בעקרון הצדק. לפיכך, לפי תקנת הציבור ומכוח "הגנה מן הצדק" הוא מבקש שלא להסגירו לארצות הברית. תשובת היועץ המשפטי לממשלה 13. המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקש שנימנע מלהתערב בה. ראשית טוען המשיב כי לא בכל העבירות המקבילות בישראל נדרש בחוק שעובר העבירה יהיה "מעביד": המשיב מפנה לסעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל האוסר על מעביד להעסיק תושב זר שלא כדין. העונש על עבירה זו הוא עד שנתיים מאסר, ו"תושב זר" מוגדר בסעיף 12א(ה) לחוק זה כתושב יהודה, שומרון וחבל עזה וכן כל אדם שנכנס לישראל משם, למעט ישראלי. לדעת המשיב, אין בצמצום הגדרת "תושב זר" כדי לגרוע מן ההקבלה המושגית שבין העבירות. המשיב מוסיף שהמערער מואשם גם במעשי שידול וסיוע, ולו נעברו בישראל, ניתן היה להעמידו לדין בגינם כמבצע בצוותא, ולכל הפחות, כמשדל לביצוע עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, שעונשה שנת מאסר. עבירה זו אינה מציבה דרישה שהמשדל או המבצע יהיה "מעביד", ואף לא שהתושב הזר הוא תושב יהודה, שומרון או חבל עזה. לכן, לדעת המשיב, גם עבירה זו היא עבירה ברת-הסגרה ומקבילה לעבירות ההגירה בהן מואשם המערער בארצות הברית. המשיב מפנה גם לסעיף 2 לחוק עובדים זרים, שכותרתו: "העבדה שלא כדין", ושהעונש על העבירות המנויות בו הוא שנת מאסר. הסעיף נועד, לדבריו, להגן הן על עובדים זרים, שאינם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, והן על הציבור על ידי איסור העסקת עובדים ללא היתר, שהועסקו במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד. לדברי המשיב, יש לדחות את טענת המערער לפיה העובדה שניתן להסתפק בהטלת קנס מפריכה את הקביעה שהעונש המרבי בגין עבירה זו הוא שנת מאסר. לכן, גם העבירה שבסעיף זה עומדת, לדעת המשיב, בתנאי הבסיסי לעבירה ברת-הסגרה. המשיב מזכיר את ההלכה הפסוקה שלפיה דרישת הפליליות הכפולה אינה טומנת בחובה כל דרישה לדמיון במדיניות האכיפה או במדיניות הענישה. לדבריו, דרישת המערער לדמיון כזה מנוגדת לתכלית דיני ההסגרה: שיתוף פעולה בינלאומי באכיפת החוק. 14. המשיב מדגיש כי לפי ההלכה הפסוקה דרישת הפליליות הכפולה אינה אמורה לחפוף את כל יסודות העבירה. לטעמו, הערך המוגן העומד מאחורי דרישת היותו של עובר העבירה "מעביד", שהוא שמירת ריבונות מדינת ישראל ויכולתה לאסור או להתיר כניסת זרים לתחומיה והסדרת ישיבתם בה, זהה מושגית לערך המוגן העומד מאחורי עבירות ההגירה האמריקאיות שבהן מואשם המערער. לדעת המשיב, אפילו היה נדרש, לצורך איתור עבירה מקבילה בישראל, שהמערער ישמש "מעביד", יש לדחות את טענתו לפיה יש לבחון את הגדרת המונח באמצעות משפט העבודה הישראלי, שכן משמעותה שונה בהקשר העונשי. 15. המשיב מוסיף שהעדויות שצורפו לבקשת ההסגרה, ובהן, עדות מרטין דה לה רוסה-לוארה, מפקח העבודה, ועדות אלישיה אריאס, מנהלת העבודה, מצביעות על כך שהמערער שהיה במעמד בכיר ושימש חלק מן המערך הניהולי של המפעל. בהתאם לראיות אלו ואחרות, כחלק בלתי נפרד מעבודת הניהול, עסק המערער באופן אינטנסיבי בענייני כוח-אדם: נתן הוראות להעסקת עובדים בהתאם לצורכי המחלקה בראשה עמד, ושלט, למעשה, בהחלטות אילו עובדים יפוטרו. מדובר, לדעת המשיב, בראיות לכאורה מפי עובדים ומנהלים זוטרים, מהם עולה כי המערער החזיק בידיו שליטה על העסקתם של עובדים במפעל, על פיטוריהם ועל קידומם. לכן, לדעתו, המערער בא בגדר "מעביד" לצורך בחינת אחריותו הפלילית להעסקת עובדים שלא כדין במחלקה בה שימש אחראי משמרת. זוהי, לדעת המשיב, הפרשנות היחידה המתיישבת עם התכלית העונשית של חוקי ההגירה והעסקת עובדים שלא כדין. 16. עוד מוסיף המשיב שהמערער ביצע את מעשיו בצוותא עם מנהלים אחרים, בהם רובשקין, שהואשם אף הוא באישומים בהם הואשם המערער, אך גם בעבירות נוספות, חמורות יותר, כולל עבירות מרמה והלבנת הון. המשיב מציין כי לאחר שרובשקין הורשע במרבית העבירות בהן הואשם ונידון ל-324 חודשי מאסר, יזמה התביעה בארצות הברית את ביטול משפטו בנוגע לעבירות ההגירה המיוחסות לו יחד עם המערער, וזאת "מבלי לפגוע בזכויות". לפיכך טוען המשיב שאפילו לא היה המערער בגדר "מעביד", הרי שביצע את העבירות יחד עם רובשקין, ולכן מכוח סעיף 34ב לחוק העונשין, עשוי היה לגבש אחריות פלילית גם בגין העבירות הישראליות המקבילות, שלהשתכללותן נדרש קיומו של "מעביד". לדברי המשיב, אין קשר בין ביטול משפטו של רובשקין בעבירות ההגירה לעניינו של המערער בהליך דנא. המשיב מבהיר כי לשאלה אם שימש המערער "נושא משרה" או לא, אין כל משמעות, שכן המערער אינו מואשם בעבירות מכוח אחריות נושאי משרה ואין בעבירות הישראליות המקבילות דרישה לאחריות מעין זו. המערער אף אינו מואשם בעבירות מחדל אשר "מקור החובה על פי דין" מצוי בגינן באחריות נושא המשרה, וגם לא בעבירות שבוצעו על ידי אחרים. מדובר, אפוא, לדברי המשיב, בעבירות שבוצעו על ידו כמבצע עיקרי או כמסייע וכמשדל. 17. המשיב ממשיך וטוען שדי בראיות שהוצגו כדי להקים "אחיזה לאישום" המערער בקשר לבצע מרמה באמצעות מסמך ובסיוע ובעידוד מרמה באמצעות מסמך, בלא להידרש למשקלן ולמהימנותן של הראיות: על פי הראיות, פנה המערער לעובדים שתעודותיהם כוזבות, הודיע כי עבודתם תופסק אלא אם יציגו תיעוד חדש, נתן בידיהם פרטים אצל מי יוכלו לרכוש תיעוד מזויף ואף הגיע עימם אל הזייפנים. לאחר קבלת התיעוד המזויף הורשו העובדים להמשיך בעבודתם. מדובר, לדעת המשיב, בעבירות של סיוע ואף של שידול, לפי הגדרותיהם בחוק העונשין. אשר לפרשת האנט טוען המשיב כי יש עדויות מפורשות המתארות את חלקו של המשיב בפרשה זו, שבאמצעותה גויסו כ-86 עובדים שלא כדין, כמחציתם למחלקה שבה היה המערער אחראי משמרת. 18. לבסוף טוען המשיב כי טענות המערער בנוגע להפליה ולאווירה האנטישמית ששררה סביב פעילות המפעל נטענו בעלמא, ובחלקן על בסיס מידע שגוי. המשיב טוען שהמערער לא הוכיח שנפל פגם כלשהו בהליכים שננקטו בארצות הברית בקשר לאותה פרשה, ולכן לדעתו, בדין נדחתה הטענה ל"הגנה מן הצדק" או בשל פגיעה, כביכול, בתקנת הציבור. דיון והכרעה 19. הליך הסגרה אינו הליך בו נקבעת חפות או אשמה. הסגרתו של אדם אינה קובעת ממצא כי המוסגר הוא אשם בדין (ראו ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.12.2010), להלן - עניין אוזיפה). התכלית העיקרית של דיני ההסגרה היא להקנות אמצעים משפטיים בידי הקהילייה הבינלאומית להתמודד עם הפשיעה הפושה במדינות השונות בדרך של שיתוף פעולה הדדי על דרך של הושטת עזרה לרשויות (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (14.1.2010), להלן - עניין מונדרוביץ). תכלית נוספת היא למנוע התחמקותם של עבריינים מן הדין, ומניעת הפיכתה של מדינת ישראל, שלא בטובתה, לעיר מקלט לעבריינים (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 498 (2003), להלן - עניין הקש). ועוד תכלית היא לקדם את העיקרון שלפיו ראוי שאדם יועמד לדין בפני שיטת המשפט הטבעית ביותר בנסיבות העניין, שאליה מופנות מירב הזיקות הקושרות בינה לבין הנאשם והעבירות המיוחסות לו (למשל, ע"פ 2258/11 דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.6.2012), להלן - עניין דרן; ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 411-406 (2005), להלן - עניין רוזנשטיין). 20. זאת ועוד, במעשה ההסגרה אין המדינה ממנה ביקשו את הסגרת המבוקש מוותרת על זכותה למצות את הדין עימו. היא עושה כן דווקא במקום שבדרך כלל אין לה זכות של ממש להעמידו לדין. זוהי מהות שיתוף הפעולה בין מדינות המקיימות ביניהן יחסי הסגרה. יחד עם זאת, יש לזכור כי דיני ההסגרה נמנים עם ההליך הפלילי הדיוני, להבדיל מההליך הפלילי המהותי. דיני ההסגרה מסדירים היבטים שונים הקשורים בהבאתו של מבוקש לדין במדינה המבקשת את הסגרתו. הסייגים השונים להסגרה מוטלים במסגרת חובתו של ההליך הפלילי להבטיח הליך משפטי הוגן לנאשם (עניין מונדרוביץ, פסקה 35). המסגרת הנורמטיבית 21. תנאי יסוד להסגרה הוא קיומו של הסכם הסגרה בין ישראל לבין מבקש ההסגרה (סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה). ללא אמנת הסגרה בין מדינת ישראל למדינה אחרת, אין יסוד לקיומם של יחסי הסגרה בין השתיים. מבחינת המשפט הפנימי, ביכולתה של כל מדינה ריבונית, בכפוף ליסודות משפטה, לעצב באמנת ההסגרה את דמותם של הליכי ההסגרה, לקבוע את תנאיה, להורות מהן העבירות שבשלן ניתן להסגיר, מיהם האנשים שאת הסגרתם ניתן לבקש, ועוד. מעת שנחתמה, הופכת אמנת ההסגרה לחלק בלתי נפרד מעקרונות היסוד של המשפט. כריתתן של האמנות נותנת ביטוי לרצון המשותף של המדינות המתקשרות בקיום תשתית משפטית ואופרטיבית, המאפשרת שיתוף פעולה הדדי ביניהן בהסגרת עבריינים (עניין מונדרוביץ, פסקה 31; עניין הקש, עמוד 495). לישראל הסכמי הסגרה עם מספר לא מבוטל של מדינות, ובתאריך 10.12.1962 נחתמה, לראשונה, כאמור, אמנת ההסגרה עם ארצות הברית. האמנה הופעלה מספר פעמים בהסגרתם של מבוקשים מישראל לארצות הברית, ולהיפך. 22. לצד האינטרס הציבורי החשוב שדיני ההסגרה נועדו לשרת: הפעלת אמצעי אפקטיבי לשיתוף פעולה בינלאומי בתחום אכיפת החוק, עומדת זכות היסוד החוקתית של הפרט, המוכרת במשפט החוקתי הישראלי, לחירות מפני הסגרה (סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). פגיעה בזכות זו, בין היתר, במסגרת הליכי הסגרה, מותרת רק ככל שהיא עומדת במבחני פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד, כלומר: עליה להיעשות בחוק או על פיו; להלום את ערכי המדינה; להיעשות לתכלית ראויה; ולהתקיים במידה שאינה עולה על הנדרש (עניין הקש, עמוד 495). 23. הליכי הסגרה מתבצעים, אפוא, "על פי חוק" - הוא חוק ההסגרה. חוק ההסגרה נחקק בשנת 1954 ותוקן מספר פעמים. על פי סעיף 1 לחוק ההסגרה: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". בסעיף 2(א) נקבע כי "בחוק זה, עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה", וכן, נקבעו בסעיף 2א לחוק התנאים שהתקיימותם מתירה הסגרת מבוקש ממדינת ישראל למדינה אחרת, ובהם קיומו של הסכם הסגרה והאשמתו של המבוקש בעבירת ברת-הסגרה. חוק ההסגרה קובע בין היתר כי, ככלל, תנהג מדינת ישראל הדדיות ביחסי הסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה), סייגים להסגרה (סעיף 2ב לחוק) ודרכי ערעור על החלטה בבקשת הסגרה (סעיף 13 לחוק ההסגרה). 24. כאמור, טענותיו של המערער התבססו על שלושה נדבכים עיקריים: דיות הראיות - על פי הנטען, אין די בראיות שהובאו כדי להעמיד את המערער לדין על עבירות בהן הוא מואשם בישראל, ובמיוחד, בעבירות הקשר, סיוע ועידוד. פליליות כפולה - על פי טענה זו, לא מתקיים התנאי שלפיו המעשה שבגינו התבקשה ההסגרה, נחשב עבירה פלילית הן במדינה המבקשת את הסגרת המערער - ארצות הברית, והן במדינה ממנה מתבקשת הסגרתו - ישראל. בנוסף, נטען כי גם דרישת הפליליות הכפולה ביחס לעונש על ביצוע עבירות אלו אינה מתקיימת. הטענה כי אין להסגיר את המערער בשל הפלייתו בניגוד לתקנת הציבור ועל פי עקרון "הגנה מן הצדק". נתמקד להלן בכל אחת מהטענות ונדון בהן כסדרן. דיות הראיות בהליך הסגרה 25. סוגית דיות הראיות בהליך ההסגרה מוסדרת בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה "9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה..." (ההדגשה הוספה, ע' א'). 26. בגדרי הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנות סעיף 9(א) לחוק ההסגרה נפסק לא אחת שעל מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה, די בכך שהתשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום". במלים אחרות, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. והודגש, כי הליך ההסגרה לא נועד לברר את שאלת אשמתו של המבוקש, לגופה. תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, מתמצה בהקשר זה, בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור אשמתו בהליך הפלילי העתיד להתנהל במדינה המבקשת את הסגרתו. מטעם זה, אף אין בית המשפט נדרש לבחון במסגרת בקשת ההסגרה את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה, ובלבד שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן (עניין אוזיפה, פסקה 9). 27. אשר להיקף חומר הראיות המבסס את בקשת ההסגרה: כבר נפסק בעבר שהמדינה המבקשת להסגיר מבוקש אינה מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים בידה, ודי בכך שתצרף את המסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו (למשל, ע"פ 3713/07 לוין נ' מדינת ישראל (24.2.08)). אוסיף בהקשר זה כי, ככלל, ההכרעה בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת לצורך הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה תעשה בהסתמך על חומר הראיות שהוגש על ידי המדינה המבקשת את הסגרת המבוקש (בעניין זה ראו החלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בבש"פ 7745/11 מיום 13.11.2011, שדחתה את בקשת המערער למסור לו חומר ראיות נוסף הנוגע לבקשת ההסגרה התלויה ועומדת נגדו). 28. על בסיס עקרונות אלו נבחן את הראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי ולפנינו. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי: "קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל" (סעיף 9(א) לחוק ההסגרה). כאמור, המבחן לדיותן של הראיות אינו אלא האם יש בהן "אחיזה לאישום", ויש בהן כדי להצדיק את בירור העניין בבית המשפט. בעניינו , יש בראיות הרבות שצורפו כדי לענות על דרישה זו". לבקשת ההסגרה צורף, כאמור, תצהירו של התובע סי.ג'יי ווליאמס, עוזר לפרקליט המחוז הצפוני של איווה בצירוף 15 נספחים. התצהיר נסמך על תצהירו של סוכן ה- ICE, אריק ספאלדינג, ולו צורפו פרוטוקולים מעדויותיהם של עדים שונים לפני חבר המושבעים הגדול, אותן פירט בית המשפט המחוזי בהרחבה. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי יש בראיות הרבות שצורפו משום "אחיזה לאישום", שכן העדים הרבים תיארו את מעורבות המערער בהשגת מסמכים מזויפים ובהעסקתם ביודעין של עובדים זרים שלא כדין. בית המשפט ציין לדוגמה את עדותה של לורה אלטאהוס לגבי הקשר לחברת האנט ואת עדותו של אנטוניו ואסקס בנוגע לזייפן המסמכים ממיניאפוליס, מיניסוטה. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, שקיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין על עבירה כזו בישראל, על פי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. 29. בדקנו גם אנו את הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה והשתכנענו כי יש בהן משום "אחיזה לאישום" שהוגש נגד המערער. לפיכך, אנו מאמצים את קביעותיו של בית המשפט לפיה מראיות אלו עולה כי המערער היה מעורב, לכאורה, בהשגת תיעוד מזויף ובהעסקתם ביודעין של עובדים שלא כדין, וכי אלו ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בישראל. טענות המערער לפיהן הראיות לכאורה שהוצגו אינן מצדיקות הגשת כתב אישום נגדו בעבירות של קשר לבצע מרמה באמצעות מסמך, ובסיוע ועידוד למרמה באמצעות מסמך, יהיה ביכולתו להעלות במסגרת ההליך שיתנהל נגדו בארצות הברית, ואין הן עניין להליך דנא. קביעת בית המשפט המחוזי לפיה, כאמור, יש בראיות הרבות שצורפו לבקשת ההסגרה, לכאורה, משום "אחיזה לאישום" בנוגע לחלקו של המערער בהעסקת עובדים שלא כדין במחלקה בה שימש אחראי משמרת, מקובלת עלינו ויש בה כדי להצדיק בירור מלא ומקיף בבית המשפט של המדינה המבקשת את הסגרתו, שם תוצגנה הראיות, ישמעו העדים, ושם גם יאמר המערער - הנאשם את דברו. דרישת הפליליות הכפולה 30. כאמור, המערער הואשם בקשירת קשר למתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, ב-17 עבירות של מתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, בסיוע ובעידוד למרמה באמצעות מסמך ובקשר לבצע מרמה באמצעות מסמך. בנוגע לדרישת הפליליות הכפולה התמקד בית המשפט המחוזי בטענת המערער לפיה העבירות בהן הוא מואשם הן עבירות שבפועל מעולם לא הוטל בגינן מאסר בישראל. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כאמור, כי דין טענה זו להידחות שכן המערער לא השתית טענתו "בנתונים קונקרטיים מהפסיקה". בית המשפט הוסיף שהעבירות המקבילות בדין הישראלי (חוק העונשין) הן עבירות אשר, עקרונית, ניתן לגזור עליהן עונשים של למעלה משנה ולכן מדובר בעבירות בנות-הסגרה. 31. קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לדרישת הפליליות הכפולה מקובלות עלינו. נזכיר, כי המדינה ממנה ביקשו הסגרת מבוקש אינה מוותרת על "ערבויות" אשר תבטחנה כי במעשה ההסגרה לא תיווצר פגיעה בעקרונותיה, בערכיה ובתקנת הציבור שלה. דרישת "הפליליות הכפולה", לפיה העבירה שבעטיה התבקשה ההסגרה מצדיקה הטלת אחריות פלילית על המבוקש גם לפי דיני המדינה שהתבקשה להסגירו, מהווה, אפוא, ערובה מעין זו (ר' עניין אוזיפה, פסקה 30). דרישת "הפליליות הכפולה", שהוזכרה לעיל, ושלפיה עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה, מוסדרת בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה הקובע: עבירת הסגרה "2. (א) בחוק זה, עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה.(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), הוכרז אדם בר-הסגרה בשל עבירת הסגרה אחת לפחות, ניתן להסגירו גם בשל עבירה שאינה עבירת הסגרה". 32. דרישה זו מציבה תנאי להסגרת מבוקש מישראל למדינה המבקשת את הסגרתו, שהמעשה שבגינו התבקשה ההסגרה, ייחשב עבירה פלילית הן במדינה המבקשת הסגרת המבוקש והן במדינה ממנה מתבקשת הסגרתו. ואולם, מדובר בדרישה לזהות עניינית-מהותית בלבד בין העבירות, להבדיל מזהות פורמאלית-טכנית. בבסיס דרישה זו ניצבת ההבנה כי בשל ההבדלים בין שיטות המשפט תהפוך דרישה לחפיפה מוחלטת בין העבירות ותהפוך את ההסגרה לכלי ריק מתוכן. לפיכך, השוואת העבירות משתי שיטות המשפט ראוי לה שתיעשה באופן גמיש וליברלי, באופן שיאפשר מצד אחד למדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי הסגרה, ולא יאפשר למבוקש, מצד שני, לחמוק מבירור האישומים נגדו על בסיס טיעונים טכניים החותרים תחת השימוש בהסגרה ככלי חיוני במאבק בפשיעה (עניין אוזיפה, פסקאות 39-38). וכך כתבתי בעבר בעניין זה: "כאמור, משמעה של דרישת הפליליות הכפולה הוא כי המעשה המהווה את עילת ההסגרה אינו מהווה עבירה אך לפי דיני המדינה המבקשת, אלא שהוא מוגדר גם בספר החוקים של המדינה המתבקשת כעבירה פלילית (והשוו: עניין אנגל, בעמ' 102). בשלב זה נדרש בית המשפט לבחון האם יסודות העבירה לפי דיני המדינה המבקשת, מתקיימים גם לפי דיניה של המדינה המתבקשת. גישתה העקבית של הפסיקה בנקודה זו הייתה ועודנה כי הפליליות הכפולה במובנה המהותי אינה מותנית בטרמינולוגיה זהה של שם העבירה והגדרתה ואף לא בחפיפה של כל יסודות העבירה. כל שנדרש הוא כי היסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו הן בהגדרת העבירה במדינה המבקשת, הן בהגדרתה במדינה המתבקשת. ... אם כן, בהתאם לשיטת המשפט של ישראל, פליליות כפולה במובנה המהותי מתקיימת מקום שקיימת זהות מושגית בין העבירות. הדרישה היא לזהות המעשה ולא לזהות העבירה" (עניין אוזיפה, פסקה 38). 33. בחינת דרישת הפליליות הכפולה ביחס לעבירות המיוחסות למערער בארצות הברית מביאה למסקנה כי היא אכן מתקיימת במקרה דנא. נזכיר שוב כי המערער הואשם בקשירת קשר למתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, ב-17 עבירות של מתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, בסיוע ובעידוד למרמה באמצעות מסמך ובקשר לבצע מרמה באמצעות מסמך. העונשים בגין עבירות אלו צוינו לעיל (בפסקה 3), ואפשר כי יגיעו עד חמש ואפילו עד 10 שנות מאסר בגין כל עבירה. לדעת המערער חוק הכניסה לישראל אינו הנורמה המקבילה הנכונה בחוק הישראלי, שכן החוק נועד למנוע העסקת פלשתינים בישראל באופן לא חוקי לצורך הגנה על המדינה מבחינה ביטחונית. אכן, חוק הכניסה לישראל נועד אמנם למנוע העסקת תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, או כל אדם שנכנס לישראל, שלא כדין. ואולם, חרף צמצום תחולת החוק על סוג העובדים שלא כדין, מדובר בעבירה של העסקת עובדים שלא כדין, שלה זהות מושגית, למעשה, לעבירות ההגירה בהן מואשם המערער בארצות הברית. מדובר בזכות המדינה שלא לאפשר העסקת עובדים שלא כדין, מתוך צורך בטחוני או אחר. אוסיף כי בפסיקה נקבע בעבר שהמבחן לקביעת יחסי עובד ומעביד לצורך דיני העונשין אינו זהה בהכרח לזה הנוהג בדיני העבודה וכי אופי התפקיד הוא, למעשה, המבחן המכריע (ראו למשל, ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.2007); דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן (2.3.2009)). 34. זאת ועוד, גם אם אצא מנקודת מוצא לפיה הנורמה המקבילה הנכונה בחוק הישראלי לעברות בהן הואשם המערער של העסקת עובדים שלא כדין, היא זו הקבועה בחוק עובדים זרים, כפי שטוען המערער, ולא בחוק הכניסה לישראל, אין בכך כדי לעזור למערער שכן העונש הקבוע בחוק על עבירה של העבדה שלא כדין בחוק עובדים זרים, שמטרתה למנוע העסקת עובדים זרים, שאינם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, שלא כדין, הוא שנת מאסר או קנס. לפיכך, דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת אף אם העבירה המקבילה היא זו הנמצאת בחוק עובדים זרים. יש לזכור כי מדובר בריבוי עבירות בהן מואשם המערער, ובאפשרות לענישה מצטברת, אם ובמידה שאכן יורשע בדין. 35. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהמערער מואשם גם בעבירות בנות הסגרה אחרות כמו קשר לבצע מרמה במסמך וסיוע ועידוד מרמת מסמך, שלהן עבירות מקבילות בדין הישראלי אשר אינן שנויות במחלוקת. נוכח כל האמור, אין בטענות המערער כדי להפריך את התקיימות תנאי הפליליות הכפולה במובנה המהותי. בין אם מכוח חוק הכניסה לישראל, ובין אם מכוח חוק עובדים זרים, מתקיימת במקרה דנא זהות מושגית בין העבירות שבחוקים אלו לבין העבירות בהן מואשם המערער; מדובר בזהות המעשה: העסקת עובדים שלא כדין, אף אם לא מדובר בחפיפה של כל יסודות העבירה. 36. אוסיף, כי לפי הראיות שהוצגו בבקשת ההסגרה, עסק המערער במסגרת תפקידו בניהול כוח-האדם במחלקה אותה ניהל, היה בעל השליטה בהחלטות מי יועסק ובאיזה תפקיד, והרוח החיה בגיוס עובדים שלא דרך מחלקת משאבי אנוש. מכאן, שלצורך בחינת אחריותו הפלילית בהעסקת עובדים שלא כדין, ניתן לראות את המערער כ"מעביד", ודין טענתו בעניין זה, להידחות. מכל מקום, בוודאי ניתן היה להאשים את המערער בעבירה של ביצוע בצוותא או בשידול לעבור עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, שהעונש עליה הוא שנת מאסר, אף ללא צורך בהוכחת היותו של המערער "מעביד" לשם העמדתו לדין לפי סעיף זה. לפיכך, גם אין בטענתו של המערער לפיה הוא אינו "נושא משרה" כמשמעותו בחוק עובדים זרים, כדי להועיל לו. עוד אוסיף כי טענות המערער בנוגע לפרשת האנט ולחולשת הראיות בהתייחס לאישומים כנגדו בפרשה זו, תתבררנה במהלך ההליך הפלילי גופו. 37. זאת ועוד, טענת המערער בדבר חוסר זהות בעונש על העבירות בהן הוא מואשם ובעבירות מכוח חוק עובדים זרים, גם היא אינה יכולה לעמוד, שכן העונש על עבירה של העסקת עובדים שלא כדין לפי חוק עובדים זרים הוא שנת מאסר או קנס. אין בעובדה שהמחוקק וכתוצאה מכך בתי המשפט נוהגים להקל בעונשם של מורשעים בעבירה זו כדי להועיל למערער. כל שנדרש מבחינת חוק ההסגרה הוא שעבירת הסגרה היא "כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה" (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה). הקביעה הנורמטיבית המצויה בדין, היא זו הקובעת לעניינו, ודרישת הפליליות הכפולה בנוגע לענישה, אינה דורשת, וממילא אינה יכולה לדרוש, זהות גם במדיניות הענישה או ברמת הענישה הנוהגת הלכה למעשה בכל מדינה ומדינה. תקנת הציבור 38. לבסוף אתייחס לטענת המערער כי בעניינו חל הסייג של תקנת הציבור, הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, שם נאמר: סייגים להסגרה "2ב. (א) (8) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". "תקנת הציבור" הנזכרת בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה היא מושג דינאמי בעל תכנים משתנים, המיועד לשקף את "ה'אני מאמין' החברתי של שיטת המשפט. בתי המשפט אמורים ליצוק בו תוכן וליישמו תוך קביעת משמעותו ותחומי התפרשותו. בהקשר של דיני הסגרה עניינה של תקנת הציבור בעקרונות-יסוד, השקפות ואינטרסים של החברה והמדינה שהם כה עקרוניים ובסיסיים, עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה (עניין דרן, פסקה 42). בפסיקה נקבע כי בהתחשב באינטרסים המדינתיים והבין-מדינתיים שמשרתים מנגנוני ההסגרה, נדרש כי הפעלת הסייג להסגרה, הנעוץ ב"תקנת הציבור", תיעשה בזהירות ובאורח מדוד, ותצטמצם למצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 347 (2003)). הפעלת הסייג להסגרה מטעמי "תקנת הציבור" היא, אפוא, בבחינת חריג שבחריגים (עניין מונדרוביץ', פסקה 114), ותיעשה בזהירות ובאופן מדוד, בנסיבות יוצאות דופן, שבהן מעשה ההסגרה עלול לפגוע בערכיה של המדינה ובעיקרי המוסר, הצדק וההגינות שלה, אשר מטה את כפות המאזניים באופן הגובר על האינטרס הציבורי החשוב שבמימוש ההסגרה (עניין מונדרוביץ, פסקה 114; עניין סירקיס, בעמוד 346). 39. אכן, למערער זכות להליך הוגן בפלילים, כחלק מזכות היסוד הנתונה לו לחירות ולכבוד (עניין רוזנשטיין, פסקה 53; עניין מונדרוביץ, פסקאות 112-111). הזכות להליך פלילי הוגן וראוי עומדת לכל נאשם, ביחס לכל עבירה, ובכל שלבי ההליך הפלילי, לרבות הליכי הסגרה. בעקרון של תקנת הציבור, המשקף את אושיות היסוד של הסדר החברתי, ייעשה שימוש, כאמור, רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן קיים חשש ממשי לפגיעה בערכים היסודיים ביותר של החברה, המוסר והמצפון, בנסיבות בהן היענות לבקשת הסגרה תהיה בבחינת מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל. פגיעה בתקנת הציבור, משמעה בהקשר זה, פגיעה החורגת מעבר לתוצאות הצפויות והמקובלות הנלוות להליך ההסגרה (עניין מונדרוביץ, פסקאות 115-114 ופסקה כ"א). 40. במקרה דנא סייג "תקנת הציבור" אינו מתקיים, ואין יסוד לטענה שהיענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור. הסגרת המערער לארצות הברית, בנסיבות שתוארו לעיל, ובאין כל הוכחה אחרת, לא תביא לפגיעה קשה בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית בישראל, והסגרתו אינה מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל. אף אין כל חשש כי ההליך נגד המערער יתנהל שלא כדין, וטענות המערער בהקשר זה נטענו בעלמא. "הגנה מן הצדק" וטענת הפליה 41. זכותו של אדם להליך פלילי הוגן על פי מושגי "תקנת הציבור" הישראלית, משתלבת עם תורת ה"הגנה מן הצדק" שהתפתחה במשפט בישראל בעשורים האחרונים, והפכה ערך חשוב בהגנה על זכויות נאשמים בהליך הפלילי. טענת "הגנה מן הצדק", אשר עומדת לנאשם כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על פי סעיף 149(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1983, באמצעותה רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב האישום נגדו או ניהול ההליך הפלילי נגדו סותרים מהותית את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית, עשויה לעמוד גם לאדם שמתבקשת הסגרתו, בין כחלק מעקרון תקנת הציבור המציב סייג להסגרה, ובין כהגנה עצמאית בדומה לטענה המקדמית הנתונה לו בהליך פלילי רגיל, הנשענת על עקרונות צדק, הגינות משפטית ועל הזכות למשפט הוגן (עניין מונדרוביץ, פסקאות 117-116). 42. בעבר הוגבלה תחולתה של תורת ה"הגנה מן הצדק" למצבים של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ולמצבים שבהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1994)). ואולם, במהלך השנים הורחבה תחולתה של תורת ה"הגנה מן הצדק", ונקבע כי היא עשויה לחול בכל מקרה שבו עצם "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), להלן - עניין בורוביץ). 43. בפסיקה נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת הצדקת קבלת טענת "הגנה מן הצדק"; בשלב ראשון, יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים, ולעמוד על עוצמתם; בשלב שני, יש לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; אם שוכנע בית המשפט שקיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יבחן, בשלב השלישי, אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מידתיים שאינם מחייבים תוצאה של סירוב להסגיר את המבוקש (עניין בורוביץ, עמודים 809-803; עניין מונדרוביץ, פסקה 118). 44. משלא הוכח במקרה דנא כי, בשלב ראשון, נפל פגם כה חמור בהליך המצדיק את אי הסגרתו, ניתן לקבוע כי, ממילא, הסגרתו של המערער לארצות הברית היא מידתית וניהול ההליך הפלילי נגדו שם לא יפגע באופן ממשי בעקרונות הצדק ובהגינות המשפטית (השוו עניין רוזנשטיין, פסקאות 10-9). עניינו של המערער אינו מקרה חריג המצדיק שימוש בדוקטרינת "הגנה מן הצדק", ולכן יש לדחות את טענתו ל"הגנה מן הצדק" (השוו: ע"פ 7376/10 נובק נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.5.2011), להלן - עניין נובק; עניין רוזנשטיין, פסקה 10). 45. יש לדחות גם את טענת המערער לפיה אין להסגירו שכן הוא מופלה לרעה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה. לא הוכח שהתנהלות הרשויות בארצות הברית נגד המעורבים הנוספים בפרשה נבעה משיקולים זרים או מאינטרסים שאינם קשורים להליך הפלילי (השוו עניין נובק, פסקאות 19-17). אין גם ממש בטענותיו להפליה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה: מדברי המשיב עולה כי התקיימו הליכים פליליים נגד מעורבים שונים בפרשה, בעיקר בגין עבירות ההגירה, וכי חלקם הסתיים במאסר; העובדה שרובשקין הורשע בעבירות מרמה והלבנת הון ונגזרו עליו 327 חודשי מאסר, וכי בשל חומרת העבירות והעונש החמור שהוטל עליו, החליטה התביעה בארצות הברית לבטל את ההליך נגדו בנוגע לעבירות ההגירה, בהן עבירות המיוחסות לו יחד עם המערער - "מבלי לפגוע בזכויות" - אין בה כדי להצדיק טענת הפליה נגד המערער, ואין בכך שהאישומים נגד רובשקין הנוגעים גם לעבירות בהן מואשם המערער בוטלו, בנסיבות שפורטו לעיל, כדי להשמיט את הקרקע מהאפשרות ומהחובה להגיש כתב אישום ולניהול ההליך הפלילי כנגדו. לפיכך, המערער אף לא עמד בנטל להוכיח שנפל פגם בהליך המצדיק את אי הסגרתו לארצות הברית (השוו עניין רוזנשטיין, פסקה 12). סוף דבר 46. על יסוד האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעור המערער. אשר על כן, אנו מורים כי המערער הוא בר-הסגרה לארצות הברית בגין חלקו בפרשה בגינה הוגש כתב האישום נגדו. 47. כאמור, המערער היה אמנם אזרח ישראלי בעת ביצוע העבירות, אך לא היה תושב ישראל, שכן התגורר בקביעות בארצות הברית מאז שנת 1995. הימצאותו של המשיב בישראל אינה אלא פועל יוצא של הימלטותו מארצות הברית בשל אימת הדין. משכך, תנאי סעיף 1א' לחוק ההסגרה לא התקיימו, והמערער אינו זכאי להתחייבות להחזירו לישראל לריצוי עונשו, ככל שיורשע בארצות הברית וייגזר דינו למאסר. 48. על הרשויות המוסמכות בישראל לעשות את כל הסידורים הנדרשים על מנת שהמערער יוסגר לידי רשויות התביעה בארצות הברית לא יאוחר מיום 5.4.13. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים ואוסיף ואעיר בקצרה. 1. כשלעצמי, אני סבור כי הנורמה המקבילה בחוק הישראלי היא חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, ולא חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה), אשר ההיסטוריה החקיקתית שלו מעידה כי נחקק על מנת למנוע הלנה, הסעה והעסקה של תושבי יהודה שומרון וחבל עזה. סעיף 12א לחוק הכניסה הוכנס לחוק באמצעות סעיף 1(2) לחוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק השהייה) אשר "שתל" בחוק הכניסה את סעיף 12א אשר אוסר על הלנה, העסקה והסעה של שוהה בלתי-חוקי. חוק השהייה נחקק בשעתו כהוראת שעה, על רקע המציאות הביטחונית הקשה באמצע שנות ה-90 ומאז חקיקתו, תוקן והוארך מעת לעת 14 פעמים, כאשר רק בתיקון האחרון הפכו חלק מהוראותיו מהוראת שעה להוראת קבע. על רקע זה, ועל רקע הפעלת חוק הכניסה כנגד שוהים בלתי חוקיים פלסטינאים, אני סבור אפוא כי חוק עובדים זרים, הוא החוק החל בעניינו, אך כפי שציינה חברתי, השופטת ארבל, בפסקה 34 לפסק דינה, אין לכך נפקות לענייננו. 2. כשלעצמי, אני רחוק מלהסיק כי המערער הוא בבחינת "מעביד", אך גם בנקודה זו, וכפי שציינה חברתי בפסקה 36 לפסק דינה, אין לכך נפקות לשם העמדתו לדין. 3. מובן כי כל טענות ההגנה שהעלה המערער בפנינו, שמורות לו במסגרת ההליך שיתנהל כנגדו בארצות הברית, ואיני רואה ממש בטענות ההפליה וההגנה מן הצדק שהועלו על ידו. 4. דומה כי בקשת ההסגרה שלפנינו אך ממחישה את מדיניות ההגירה הקשוחה הנוהגת בארה"ב, כפי שעולה מהעונשים הקבועים בצד העבירות המיוחסות למערער. לא אכחד כי בעיניים ישראליות, קשה להבין את המשאבים המושקעים על ידי ארצות הברית בעניינו של המערער. אכן, מחומר הראיות עולה לכאורה כי המערער היה שותף ביודעין להעסקה של עשרות, שמא מאות, מהגרים זרים שהחזיקו במסמכי זיהוי וברישיונות עבודה מזויפים, ואף הפנה אותם אל הזייפן להשגת המסמכים המזויפים. עם זאת, בסופו של יום, יש לזכור כי המערער שימש כמנהל משמרת לילה במחלקת עוף במשחטה. מכל מקום, יש להניח כי הרשויות המוסמכות בארצות הברית עשו את חישובי העלות-תועלת מבחינתם, ומצאו כי השקעת המשאבים מוצדקת במערך השיקולים הכולל. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף והמפורט של חברתי, השופטת ע' ארבל, וכן להערותיו של חברי, השופט י' עמית בסעיפים 3-1 בחוות דעתו. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ראיותהסגרהמעצר