1. המבקש הואשם בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב יפו בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה, עבירה לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וכן בנהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות הנ"ל, יחד עם סעיף 38(3) לפקודה הנ"ל. בכתב האישום, בחלק המתאר את העובדות המהוות את העבירה, נאמר, כי בתאריך 4.1.91, סמוך לשעה 17:30, נהג המבקש בבת ים ברכב מסוג ב.מ.וו. והתקרב בעת נהיגתו לצומת קרן היסוד. הרחוב בו נסע הוא דו סיטרי, ואי תנועה בנוי מפריד בין שני מסלולי הנסיעה. מעבר לצומת מותווה מעבר חציה להולכי רגל. אותה עת חצתה את הכביש בסמוך למעבר החציה, משמאל לימין מבחינת כיוון הנסיעה של המבקש, ילדה בת 13, היא רויטל בן שמואל. בסעיף 4 לפרטי העובדות נאמר: "הנאשם לא שם לב לדרך שלפניו, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל שחצתה, אל (כנראה לא - מ ש ) איפשר לה לסיים חציית הכביש בביטחה, התקרב אליה יתר על המידה ופגע בה". כתוצאה מהפגיעה נחבלה הילדה חבלה של ממש: היא נחבלה בראש, איבדה את ההכרה, אושפזה לתקופה ארוכה בבית חולים, לא הייתה מסוגלת לדבר ונפגעה מבחינה מוטורית. 2. כתב האישום הוגש ביום 24.9.91. המשפט התקיים ביום 14.6.92. המבקש היה מיוצג על ידי הסניגורית עו"ד חודרלנד. הוא עצמו לא הופיע למשפט. תשובת הנאשם, כפי שנמסרה על ידי הסניגורית, נרשמה בפרוטוקול כך: "מודים בכל העובדות". בעקבות זאת, לא הובאו, כמובן, ראיות כלשהן. התובעת הודיעה, כי יש לראות את פרט האישום השני הדן בנהיגה בחוסר זהירות כפרט חלופי. בעקבות ההודאה הורשע המבקש בפרט האישום הראשון, הוגש גיליון ההרשעות הקודמות, והתובעת ביקשה הטלת עונש חמור, לרבות פסילה לתקופה ארוכה. הסניגורית ציינה בדבריה לעונש, כי המבקש איננו נוכח. הוא נוהג זה 12 שנים. אכן נכון, לדבריה כפי שנרשמו בפרוטוקול, שיש חומרה בעבירה וגם בתוצאות. רישיונו של המבקש נפסל באופן מינהלי ל- 60 יום, והוא זקוק לו לצורך עבודתו. בית המשפט ציין בגזר דינו, כי לא ניתן להתייחס בקלות לענישת המבקש כפי שביקשה הסניגורית. המבקש פגע בילדה שחצתה במעבר חציה ופצע אותה קשה, ואין ספק שרישומי התאונה יוכרו בנפגעת לאורך כל חייה. למבקש תשע הרשעות קודמות ועונש פסילה על תנאי התלוי ועומד נגדו. לאור שיקולים אלה נגזרו למבקש העונשים הבאים: א. קנס בסך 2,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו; ב. פסילה מהחזקת רישיון נהיגה לחמש שנים תוך ניכוי 60 ימי הפסילה המינהליים; ג. פסילה על תנאי לשנה אחת, כאשר משך התנאי הוא לתקופה של שנתיים; ד. הפעלה של פסילה על תנאי לשלושה חודשים, וזאת באופן מצטבר. יש להוסיף כאן, כי גיליון ההרשעות הקודמות של המבקש כלל הרשעה בעבירות הבאות: א. אי ציות לכיוון הנסיעה ברמזור; ב. אי ציות לתמרור (בשלושה מקרים נפרדים); ג. עצירה בצד רכב אחר; ד. נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף; ה. אי החזקת תעודת ביטוח; ו. נהיגה בלא זהירות; ז. אי מתן זכות קדימה לרכב שבא מימין. 3. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי נגד חומרת העונש בלבד. בטעמי הערעור טען, כי העונש מופרז לחומרה; הפעלת התנאי הייתה מוטעית, מאחר שלא הייתה הרשעה נוספת בנהיגה באי זהירות כפי שנדרש על פי התנאי; בית המשפט לא התחשב ברשלנות התורמת של הילדה שקפצה לכביש. על כן נתבקשו הפחתת הקנס וקיצור תקופת הפסילה. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, כי לאור הודאת המבקש בעובדות, כפי שצוינו בכתב האישום, לא נשמעו עדויות ולא הוגש תרשים, ולכן בית המשפט בערעור יכול לשאוב את הידיעה על נסיבות העבירה רק מהרשום בפרוטוקול של בית משפט השלום. הערעור הופנה, כאמור, נגד העונש בלבד. בית המשפט ציין, כי - "חלילה לו לבית משפט זה להמר או להפר את ההוראות המפורשות שניתנו בסוגיה זו על ידי בית המשפט העליון, שחזר פעם אחר פעם, שאל לו לבית המשפט המחוזי להתערב בשיקול דעתו וברמת הענישה אשר בתי משפט לתעבורה מציבים לעצמם, כדי להחמיר עם העבריינים". אשר למקרה הספציפי שלפניו, ציין בית המשפט את חומרת העבירה ואת חומרת תוצאותיה. על כן לא ראה מקום להפחית מתקופת הפסילה בפועל. בית המשפט הורה על הפחתת 60 יום של הפסילה המינהלית מתקופת הפסילה בפועל (כפי שנעשה כבר ממילא בערכאה הראשונה). אשר לתקופת הפסילה על תנאי, קיצר את תקופת התנאי לשנה. בית המשפט המחוזי קיבל, מאידך גיסא, את הטענה, כי לא היה מקום להפעלת הפסילה על תנאי בשל כך שהתנאי לא הופר. על כן בוטלה ההפעלה האמורה. 4. לפנינו בקשה לרשות ערעור. כדברי סניגורו המלומד של המבקש, עו"ד אילון אורון, יש מקום לתקן את מסקנתו המוטעית של בית המשפט המחוזי, לפיה מדיניותו של בית המשפט העליון היא, שאל להם לבתי המשפט לערעורים להתערב בשיקול דעתם וברמת הענישה של בתי המשפט לתעבורה. בכך יש, לטענת המבקש, כדי לשלול למעשה את קיומה של ערכאת הערעור. כדברי פרקליטו המלומד של המבקש - "בשום אופן לא ניתן לקבוע נורמה גורפת, ועם כל הכבוד דרקונית, השוללת את האפשרות להעמיד את שיקול דעתו של שופט תעבורה במבחן הביקורת". כן נטען, כי נפל פגם בכתב האישום, מכיוון שלא היה בו פירוט נאות של נסיבות התאונה. לטענת הסניגור: "אמנם כידוע מעבר חציה הינו המקום אשר בו ראוי הולך רגל להרגיש בטוח יותר בחצותו את הכביש, אך עדיין מעבר החציה איננו מדרכה שבה זכותו של הולך רגל להילוך חופשי ונקי מדאגות, ומי שחוצה מעבר חציה באופן המפתיע את הנהג עלול למצוא עצמו נפגע בפגיעה קשה כאשר אין לו להלין אלא על עצמו". בהקשר זה ציטט הפרקליט המלומד, כאסמכתא לתיאור המערכת העובדתית המוצגת על ידיו, את הטענה, שהעלתה באת הכוח של המבקש בטיעוניה להקלה בעונש (כפי שהובאו בהודעת הערעור לבית המשפט המחוזי), לפיה, בתמצית, הילדה הנפגעת הייתה למעשה הגורם לתאונה. על כן העלה המבקש בבקשת רשות הערעור לראשונה טענה, אותה לא העלה בערעור לבית המשפט המחוזי (אשר שם כיוון הערעור, כמוזכר, כנגד חומרת העונש בלבד), וביקש את ביטול ההרשעה. 5. לא מצאתי יסוד לבקשה זו. כאשר הסניגורית המלומדת התייצבה בפני בית משפט השלום לתעבורה, היא בחרה להודות בשם הנאשם בכל העובדות שהיו מפורטות בכתב האישום, לרבות סעיף 4 שנוסחו המלא הובא לעיל. לא נטען לפנינו, כי ההודאה נמסרה שלא על דעת המבקש (וראה גם סעיף 152(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, בקשר לסמכותו של הסניגור להודות בשם נאשם). לשון אחר, הנאשם הודה באמור בסעיף 4 לכתב האישום, לפיו לא שם לב לדרך שלפניו, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל ולא איפשר לה לסיים חציית הכביש בבטחה, התקרב אליה יתר על המידה ופגע בה. הסניגור המלומד טען לפנינו לראשונה, כי אין בכתב האישום פירוט מספיק. טענה זו אינה מקובלת עלי. כמובן, ניתן להוסיף ולפרט בכתב האישום עוד כהנה וכהנה ולהביא בו תיאור הכולל את כל שרשרת האירועים, כמפורט בעדויות, על כל דקדוקיה ותגיה. אולם המקובל הוא, שכתב האישום מביא את תיאור העובדות המהוות את העבירה (ראה סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]), ועל כן מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק. בעניין שלפנינו, צריך היה על כן לפנות לנוסחו של כתב האישום, כדי להסיק ממנו, אם הפירוט העובדתי המובא בו מצביע על ביצועה של עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. לפי נוסחה של תקנה 67 האמורה, נוהג רכב המתקרב למעבר חציה והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר הוא להם להשלים את החציה בבטחה, ואם יש צורך יעצור את רכבו לשם כך. העובדות בהן הודה המבקש הצביעו בבירור על ביצוע עבירה לפי תקנה 67 הנ"ל. משהודה המבקש, כי לא שם לב לדרך שלפניו כאשר התקרב למעבר החציה ולא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, הודה בכך באופן ברור וחד משמעי בהתנהגות הנוגדת באופן קוטבי את הנדרש בתקנה 67 הנ"ל. כיצד ניתן לאפשר להולך רגל להשלים את החציה בבטחה כדרישת התקנה, אם לא שמים לב לדרך, ואף לא שמים לב כלל לעצם קיומו של הולך הרגל? הסניגורית המלומדת בבית המשפט המחוזי פעלה בדרך בלתי נכונה, כאשר ניסתה להוסיף תיאור של עובדות נוספות, שלא הוכחו כלל בבית המשפט, וזאת על ידי העלאתן בהודעת הערעור ובטענותיה בפני בית המשפט. אם רצתה לטעון שלא נעברה העבירה על תקנה 67, יכולה הייתה שלא להודות באמור בכתב האישום, לרבות בסעיף 4 שבו. האמור בסעיף 4 לכתב האישום מצביע על ביצוע עבירה על תקנה 67 (ואגב, גם על עבירה לפי סעיף 21(ג) לתקנות התעבורה). משהודו בשם המבקש בעובדות כתב האישום, אך סברו לאחר מכן, בשלב מסוים לפני תום הדיון, כי יש בכך כדי למנוע תיאור השתלשלות האירועים כהווייתם, יכולים היו, המבקש או סניגורו, לבקש מבית המשפט כי יפעיל שיקול דעתו וירשה למבקש לחזור בו מהודאתו. במקרה כאמור היו מובאות ראיות, ולא הייתה מושמעת מפי הסניגור גירסה עובדתית בלתי מוכחת. ניתן היה לבקש בקשה כזאת בבית המשפט המחוזי ולבקש גם רשות להביא ראיות נוספות; אולם, המבקש ערער על העונש בלבד. העלאת עובדות שלא הוכחו, בדרך בה נעשה הדבר במקרה דנן, נוגדת את כללי המותר, ומן הראוי היה שהסניגורית בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי תהא מודעת לכך. כן ראוי היה גם שהסניגור המלומד יימנע מן הניסיון להיתלות לפנינו בעובדות שלא הוכחו, אלא אך נשזרו בטיעוני הסניגורית בדרך הפסולה שתוארה לעיל. לא היה גם כל בסיס עובדתי לכך שהסניגור יעלה טענה של רשלנות תורמת, כביכול, של הילדה הנפגעת - טענה שלא הוכחה כלל - וינסה להיבנות מטענה עובדתית של קפיצה לכביש או ירידה פתאומית לכביש, לאחר שמרשו בחר מטעמים שעמו למנוע הבאת ראיות וחקירת עדים בערכאה הדיונית. מי שמבקש לטעון שכתב האישום אינו מגלה עבירה, לא יודה בעובדות שבכתב האישום ולא יטען לאחר מכן לעונש בנוקטו לשון "נכון שיש חומרה בעבירה". הסניגור המלומד כותב בהודעת הערעור, כי אין לנו נתונים לגבי מידת חוסר הזהירות שהופגנה על ידי המבקש (אם בכלל, לדבריו) וכי אין לנו נתונים אודות מידת הרשלנות שהפגינה הולכת הרגל. כמוסבר, יש לנו נתונים אודות מידת חוסר הזהירות שהפגין המבקש, שכן הוא הודה בכך באופן ברור ומפורש כאשר קיבל על עצמו, בהודאתו בעובדות שבכתב האישום, את האמור בסעיף 4 לכתב האישום. לעומת זאת, לא הייתה כל ראיה על רשלנות כלשהי, תורמת או אחרת, מצד הנפגעת, והעלאת טענה כזאת היא על כן נטולת יסוד לחלוטין. מי שמודה בעובדות יודע אל נכון כי הוא מונע בכך הבאת ראיות, ואם אינו מבקש לחזור בו מן ההודאה בדרך הנאותה, אין הוא יכול לנסות ולהישען על תוצאותיה של ההודאה, תוך שהוא משלב בטענותיו קטעי עובדות לפי בחירה הנראית לו נוחה. כפי שציינתי כבר, אין ממש בטענה כי העובדות בהן הודה המבקש אינן מהוות עבירה על פי תקנה 67 הנ"ל, כי היפוכו של הדבר הוא הנכון. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כאמור ממש בטענות נגד ההרשעה בדין, שהועלו לראשונה בשלב בקשת רשות הערעור. 6. הסניגור המלומד טען, כי בית המשפט המחוזי ראה את עצמו מנוע, כביכול מראש, מכל התערבות במידת העונש. יש בכך, לדבריו, כדי לשלול מן הנאשם את זכות הערעור. אף טענה זו אין לה יסוד במקרה דנן. יש להבחין בין מקרה בו אומר בית המשפט, כי בהתאם לכללים המקובלים על ערכאות ערעור אין נוהגים להתערב במידת העונש שהוטל על ידי בית המשפט לתעבורה, כאשר זה האחרון מבקש ליישם בצדק מדיניות עונשית מחמירה יותר לגבי עבירה זו או אחרת, לבין מקרה בו רואה עצמו בית המשפט כאילו נטול סמכות מראש לדון או להתערב בעניין. כלל מקובל הוא, שערכאת ערעור, בדונה במידת העונש, בכל סוגי העבירות, איננה דנה בעניין כאילו היא באה להטיל את העונש מעיקרו ואינה מטילה את העונש שהיא הייתה גוזרת לנאשם לו ישבה כערכאה ראשונה. ללא קשר לעבירות תנועה, מקובל מאז ומתמיד שבית משפט שלערעור מתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. מבחינה זו יש הבדל בין הערכאה הראשונה לבין ערכאת הערעור, והדברים ידועים ואינם חדשים. אין, על כן, יסוד לטענה, כי אימוצה של מדיניות העונשין של בית המשפט לתעבורה על ידי ערכאת הערעור יש בה, כביכול, כדי לשלול את קיומו של הערעור. קיומה של זכות הערעור אין פירושה שבית המשפט שלערעור חייב להתערב במה שפסקה הערכאה הראשונה, ואם הטענה המועלית לפני ערכאת הערעור היא בלתי מבוססת, כגון טענה שהעונש שנגזר על עבירת תנועה פלונית הוא חמור יתר על המידה בנסיבות העניין, אין בדחיית הערעור כדי לגרוע מעצם קיומה של זכות הערעור. כל שבית המשפט המחוזי אמר במקרה דנן הוא, כי אין הצדקה לכך שבית המשפט יתערב במידת העונש, כאשר בית המשפט לתעבורה רואה בנסיבות העניין טעם והצדק לגישה מחמירה. אין צריך לומר, שבית המשפט שלערעור יוכל תמיד להתערב, כאשר יש טעם בדברי המערער והעונש שהוטל אינו עומד במבחן לפי אמות המידה המקובלות בערכאת הערעור. 7. מכאן לעניין רמת הענישה בעבירות תנועה כפי שיושמה במקרה דנן. הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים היא חלק מרכזי ואף דומינאנטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות התנועה. אין בכך כדי להצביע על היעדר החשיבות בפיקוח על תקינות הרכב, בהתוויית כבישים בטוחים, בבניית גדרות ביטחון, בחינוך ובהסברה ועוד. אולם לכל אלה יהיה משקל אך ורק אם הנהגים יידעו אל נכון, כי מי שחוטא ברשלנות ובאי אכפתיות נענש כדבעי, כדי להגן על חייהם ובריאותם של אלה אשר בהם הוא עלול לפגוע. אך מובן, שאיש אינו מוכן לקבל על עצמו סיכון של גרימת מותו הוא, ואינו נוהג בדרך על מנת להתאבד. איש גם איננו רוצה לפגוע באחרים. דא עקא, שחוסר הרצון של המשתמש בדרך לפגוע במודע, בעצמו או באחרים, אינו מספיק כדי למנוע תאונות. את אלה יש למנוע מראש על ידי כפיית התנהגות יציבה, מרוסנת ומנומסת בעת כל שימוש בכביש, התנהגות שיש בה כשלעצמה כדי להפחית סיכונים חמורים, שהנהג אינו ער להם ברגע הקריטי, אינו מורגל בהם, או שהוא מאמין בטעות, שאם יעלו מולו, יידע להתגבר עליהם. נהיגה בדרך איננה אקט חד-פעמי, ואם נדע לשרש תופעות של התנהגות רשלנית ואף מזלזלת ואי אכפתית גם כאשר הן לא גרמו לתאונות, ובוודאי כאשר הן גרמו לתאונות, יהיה בהתנהגות, שהנהג יהא חייב לאמץ לעצמו בשל החשש מפני ענישה יעילה, כדי ליצור את הרקע להפחתת הסיכונים. נהיגה זהירה יותר חייבת להיות אקט מופנם, שאותו מאמץ לעצמו הנהג מתוך רצון שלא להיקלע לנסיבות בהן יישלל רישיונו או הוא יישלח למאסר בשל התנהגות בלתי מתחשבת באחרים המשתמשים בכביש. לו היינו מגיעים לכך (וניתן להגיע לכך) שנהגים ייענשו באופן חמור בשל התנהגות מסוכנת, אף שאינה גורמת לתאונה, היה סיכוי רב יותר למנוע תאונות הנגרמות עקב התנהגות כזו. במקרה שלפנינו מלין המבקש על אורך תקופת השלילה של הרישיון שהושתה עליו. אין כל יסוד לטענה זו. המבקש נהג ללא תשומת לב, לא הבחין בילדה שחצתה את הכביש וגרם לה נזק חמור, אשר לא ידוע עדיין אם יירפא. לא הייתי רואה מקום להתערב בעונש גם לו היה נשלח המבקש לריצוי מאסר בפועל, ואינני רואה כל סיבה לפסול את ההחלטה המוצדקת וההגיונית לפוסלו לתקופה ארוכה מנהיגה. זהו עונש אפקטיבי לנהגים רשלנים, ואם יופעל במקרים הראויים, יסולקו מן הכבישים נהגים בלתי זהירים, המסכנים את עצמם ואת זולתם. סיכומו של דבר, הנני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. משפט תעבורהמעבר חציהזכות קדימההולך רגל