א. העובדות הצריכות לענין: בפני תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 22.8.11 (להלן: "התאונה"). התובע הינו הבעלים של רכב מסוג "מרצדס" מ.ר. 6859615 (להלן: "רכב המרצדס"). הנתבעת 1 הינה הבעלים והנהגת ברכב מסוג "פולקסווגן" מ.ר. 2380551 (להלן: "רכב הפולקסווגן"). הנתבעת 2 הינה חברה אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו היתה המבטחת של רכב הנתבעת 1. צד ג' הינה רשות מקומית אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו היתה אחראית על מניעת מפגעים בשטח בו ארעה התאונה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. דיון: נהגת רכב המרצדס טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, ביום התאונה נסעה בכביש בכפר רמה, בעל שני נתיבים, משופע, כאשר היא נוהגת בירידה בנתיב הימני. הנתבעת נהגה את רכבה בעלייה, כאשר לפתע סטתה לנתיב הנסיעה של התובעת עקב נסיון לעקוף בור שנפער בכביש. בחקירה נגדית העידה התובעת כי הבור נפער בנתיב הנסיעה של הנתבעת בלבד. בחקירתה הודתה כי זכות הקדימה לנתבעת אשר נסעה בעלייה ואולם טענה כי היה עליה להמתין שהתובעת תסיים לעבור מקטע זה ורק אח"כ להמשיך בנסיעתה. עוד העידה כי משאית חנתה בצד נתיב הנסיעה שלה ומהצד השני חנה רכב מסחרי. העדה העידה כי אין זו הפעם הראשונה בה נהגה בכביש זה וכי לעתים במקטע בו ארעה התאונה יכולות לעבור 2 מכוניות במקביל ולעתים מכונית אחת בלבד. הנתבעת 1 טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, ביום התאונה נסעה בנתיב נסיעתה כלפי מעלה כאשר הבחינה בבור שנפער לפניה בכביש. אותה שעה חנה רכב מסחרי בצד הימני של נתיב נסיעתה ומשאית חנתה ממול בצד השמאלי. הנתבעת עקפה את הבור וחזרה לנתיב נסיעתה. בטרם עקפה בדקה הנתבעת והבחינה ברכב התובע הנוסע מולה אולם העריכה כי הוא רחוק ממנה וכי תספיק לבצע העקיפה מבלי לפגוע בו. הנתבעת ציינה כי בקטע הכביש בו מצוי הבור לא יכולות לעבור 2 מכוניות במקביל שכן משני הצדדים חנו מכוניות. לדבריה, יום לאחר התאונה הגיעו אנשים ומילאו את הבור בטון בכדי שלא ימשיך ויהווה מפגע לנוסעים בכביש. נציג הנתבעת 2 סיכם בדיון כדלקמן: הנתבעת 2 ביקשה שיינתן פס"ד כנגד צד ג' אשר זומן כדין ולא התייצב ואף לא הגיש כתב הגנה. לחלופין טען נציג הנתבעת כי הנתבעת 1 אינה אחראית לתאונה שכן היות ונסעה בעליה , נתונה לה זכות הקדימה אולם התובעת מצדה נהגה את הרכב מבלי לתת זכות קדימה כאשר היא נוהגת בנתיב הנסיעה הימני ובכך פגעה בצידו הימני של רכב הנתבעת 1. להוכחת טענתו הפנה נציג הנתבעת 2 לצילומי רכב הנתבעת, הוגש וסומן נ/2 בהם ניתן לראות כי הפגיעה הינה בצד ימין. עוד ביקש לצין כי העובדה ששני כלי הרכב המעורבים בתאונה הושבתו כתוצאה ועקב התאונה מעידה כי רכב התובע אשר היה בירידה נסע במהירות גבוהה. באשר לנזק הנטען, טען נציג הנתבעת כי שווי הרכב 9,750 ₪ בניכוי 10% שרידים, השווי הוא 8,800 ₪ והיה נכון להוריד הרכב מהכביש במצב זה. בדיון שהתקיים ביום 19.3.13 ניתנה החלטתי כי על הצדדים לבצע מדידה של רוחב הכביש שבו ניסו להכנס אחת מול השנייה ברווח שנוצר בין שתי המכוניות בשני הצדדים ולהעביר בתוך 24 שעות את תוצאות המדידה. ביום 20.3.13 הודיעה הנתבעת כי רוחב הכביש בקטע האמור הינו 4.3 מטר. ג. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי 12. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. 13. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). 14. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. 16. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. 17. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). 18. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. 19. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. 20. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. 21. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. ד. הכרעה 22. שמעתי את טענות הצדדים אשר, בין היתר, אף הדגימו לפני באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה איש איש לגרסתו על גבי שרטוט מסומן א', התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהוצגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם התובע, צילומי כלי הרכב וצילומי מקום אירוע התאונה וממצאי המדידה שבוצעה במקום. 23. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל בחלקה מהנימוקים הבאים: 24. לאחר בחינת העדויות והראיות בתיק אני קובעת כי הצדדים אחראים, כל אחד בחלקו הוא, לקרות ארוע התאונה, כאשר חלוקת האחריות הינה כדלקמן: לנהגת רכב התובע אחריות בשיעור 30% להתרחשות התאונה, לנתבעות 1 ו- 2 ביחד אחריות בשיעור 55% להתרחשות התאונה ולצד ג' אחריות בשיעור 15%, כמפורט להלן. 25. מן העדויות עולה כי נהגת רכב התובע סטתה שמאלה מנתיב נסיעתה לנתיב הימני מבלי שבדקה היטב כי הכביש פנוי והיא אינה מסכנת את ציבור הנהגים האחרים המשתמשים בכביש. 26. עוד עולה כי נהגת רכב התובע לא נתנה זכות קדימה לנתבעת 1 שבאה מולה בנתיב הנסיעה העולה חרף חובתה על פי דין ליתן זכות קדימה לרכב העולה. 27. לפיכך, אני קובעת כי נהגת רכב התובע נהגה ברשלנות ו/או חוסר זהירות תוך סיכון ביטחון ציבור הנהגים ובניגוד לתקנות 21(ג), 40 ו- 46(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעות כי על הנוהג ברכב לנהוג בזהירות ובתשומת לב מספקת לתנועת עוברי הדרך, ליתן זכות קדימה לרכב העולה וכי סטייה מנתיב נסיעה תעשה רק לאחר שהנהג ווידא כי הוא אינו מסכן נהגים אחרים. 28. מכאן שאני מוצאת את נהגת רכב התובע אחראית לקרות ארוע התאונה בשיעור 30%. 29. עוד עולה מהעדויות כי הנתבעת 1 עקפה את המפגע שנקרה בדרכה בפזיזות מבלי שנקטה באמצעי הזהירות הנדרשים וחרף ידיעתה על קיומו של המפגע בכביש זה שכן העידה כי נסעה בכביש מספר פעמים עובר להתרחשות התאונה וידעה כי בכביש נפער בור עמוק המסכן את ציבור הנהגים הנוהגים במקום. 30. בכך הפרה הנבתעת 1 את חובת הזהירות הקיימת ונהגה בניגוד לתקנות 21(ג) ו- 40 לתקנות התעבורה הקובעת את חובות הזהירות של עובר הדרך ואת הדרך הנכונה לסטות מנתיב נסיעה. 31. מכאן שאני מוצאת את הנתבעות 1 ו- 2 אחראיות לקרות ארוע התאונה בשיעור 55%. 32. באשר לצד ג' אני קובעת כי מן הראיות והעדויות עולה כי המועצה המקומית לא פעלה לתיקון ולהסרה של המפגע שנוצר בכביש הציבורי שבתחומה וזאת בניגוד לחובתה על פי דין. 33. הלכה פסוקה היא כי באחריות המועצה המקומית להחזיק ולתחזק את הדרכים והמדרכות במצב תקין. מחובתה לדאוג כי מקום שקיים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומיה, המהווה סכנה לציבור המשתמשים בו, לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה במקום וכיוצא בזה (ר' 176/59 עיריית תל-אביב נ' ישראל ראש חדש, פ"ד טז(1) 301 וכן ע"א (י"ם) 1344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן ואח', (לא פורסם), ). 34. לנוכח האמור אני מקבלת הודעת צד ג' וקובעת כי צד' ג' אחראי לקרות התאונה בשיעור 15%. 35. לעניין הנזק: אני קובעת כי על הנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 4,834 ₪ הכולל את חלקם היחסי בשיעור 55% לנזק המוערך לפי חוו"ד השמאי ושכ"ט שמאי. כן אני קובעת כי על צד ג' לשלם לתובע סך של 1,318 ₪ הכולל את חלקו היחסי בשיעור 15% לנזק המוערך לפי חוו"ד השמאי ושכ"ט שמאי. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 36. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רכבמשפט תעבורהזכות קדימה