השופט ש' פיינברג 1. בפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לאופנוע של התובע בתאונת דרכים שבין האופנוע לבין רכבו של הנתבע 1 (להלן - הנתבע), המבוטח אצל הנתבעת 2. 2. מדובר בתאונה שאירעה ביום 9.3.1997 בצומת רחוב רחל אמנו עם רחוב רות בירושלים. התובע נסע ברחוב רחל אמנו, ואילו הנתבע נסע ברחוב רות ורצה לפנות שמאלה לתוך רחל אמנו, לנתיב הנגדי לנתיב שבו נסע התובע. 3. לטענת התובע, הוא הכיר את הצומת וידע כי קיים שלט "עצור" או "האט ותן זכות קדימה" ביציאה מרחוב רות לכיוון רחוב רחל אמנו, ולכן הוא סבר שיש לו זכות קדימה. לפתע, הגיח הנתבע מרחוב רות לתוך הצומת ואירעה ההתנגשות. לטענת התובע, הוא בלם את האופנוע מיד ואז החליק האופנוע ופגע ברכב. 4. לטענת הנתבע, הוא הגיע לצומת, ולא היה כל תמרור לפניו. בכל זאת עצר הנתבע את רכבו ובדק שאין לפניו רכב. לפי עדותו, הוא עשה זאת מטעמי זהירות משום שהגיע לצומת. עוד העיד הנתבע כי חנה רכב אחר במרחק של 30 עד 40 מטרים מהצומת על המדרכה באופן שהסתיר חלק מהכביש מהכיוון שממנו הגיע התובע. הנתבע יצא לפנייה, ובמהלך הפנייה הגיח התובע במהירות. הנתבע עצר את רכבו. התובע החליק והאופנוע נפל ונגרר על הכביש עד שהתנגש במכונית. 5. לפי מכתב ממהנדסת התנועה בעיריית ירושלים מיום 22.8.2000 (ת/2), הוצב תמרור "האט ותן זכות קדימה" ברחוב רות בצומת רחל אמנו ביום 17.4.1994. כמו כן ביומן העבודה של מדור הביצוע רשום כי בתאריך 27.10.1997 הוחזר התמרור למקום. לאור האמור במכתב אני מקבל כמהימנה את גירסתו של התובע כי הוא אכן סבר כי היה תמרור כזה ביציאה מרחוב רות ביום התאונה. לעומת זאת אינני מקבל את טענת בא-כוח התובע כי גם הנתבע ידע כי בדרך-כלל מוצב במקום תמרור. הנתבע הכחיש זאת בעדותו, וגירסתו לא הופרכה בחקירה הנגדית. 6. התובע טוען כי הנתבע כבר נכנס למרכז הצומת בשלב ההתנגשות. לעומתו טוען הנתבע כי הוא רק החל להיכנס לצומת כאשר האופנוע התנגש בו. יש להעדיף את גירסת התובע. גירסתו נתמכה בתרשים שערך במקום בסמוך לאחר התאונה בוחן תנועה משטרתי (ראה תרשים שצורף למסמכים שהוגשו מטעם התובע ביום 27.10.1999). כמו כן רשם הבוחן בדוח בוחן תנועה כי לרכב הנתבע נגרמה מעיכה קלה בחזית הרכב במרחק של 90 ס"מ מדופן שמאל של מכסה המנוע, וכן מתחת למס' הרישוי הקדמי של הרכב (ראה בעמ' 2 לדוח הבוחן). אילו היה הנתבע רק בתחילת הכניסה אל הצומת בעת ההתנגשות, סביר יותר כי הייתה נפגעת הדופן השמאלית של הרכב. הפגיעה בחזית הרכב תומכת במה שנראה בתרשים שערך בוחן התנועה. 7. מימצא נוסף שראוי לציין הוא שבדוח בוחן התנועה ובתרשים שערך אין כל זכר של סימני בלימה של האופנוע, אף שהתובע העיד כי בלם את האופנוע מיד כאשר הבחין ברכב הנתבע. יש להניח כי אם בלם התובע כפי שטען, היו נראים על הכביש סימני בלימה. לא הובאה כל ראיה לסתור הנחה זו בשל סוג הכביש שבו מדובר או סוג צמיגים של אופנוע. כמו כן יש להניח כי בוחן התנועה היה רושם שהיו סימני בלימה אם אכן היה רואה אותם בשטח. היעדר סימני הבלימה תומך בגירסתו של הנתבע שהתובע נהג בחוסר זהירות כאשר הבחין ברכב התובע והחליק עם האופנוע על הכביש בלי שבלם. 8. חשוב לציין עוד שהבוחן קבע שלכל אחד מהנהגים היה שדה ראייה של 80 מטרים. הבוחן היה ער לטענת הנתבע שרכב חנה בצדי הדרך (ראה בתרשים שערך, הרכב המסומן באות ד'), ובכל זאת קבע כי לנתבע היה שדה ראייה ארוך לכיוון שממנו הגיע התובע. 9. בא-כוח התובע טוען כי הנתבע התרשל וגרם לתאונה. לעומתו, בא-כוח הנתבע טוען כי התובע הוא זה שהתרשל וגם הפר חובה חקוקה המבוססת על תקנה 64(א) (להלן - תקנה 64(א)) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה או התקנות). 10. אתמקד תחילה בטענת הפרת החובה החקוקה שמעלה בא-כוח הנתבע. תקנה 64(א) קובעת כי כאשר לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או עצירה לפני הצומת, ייתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין. במקרה זה היה זה הנתבע שבא מימין, ולכן לכאורה היה התובע צריך לתת לו את זכות הקדימה. בא-כוח הנתבע הפנה לכך כי תקנות התעבורה אינן קובעות הוראות בדבר זכות קדימה לרכב שנוסע בכביש ראשי (כמו התובע שבפנינו) לעומת רכב הנוסע בכביש צדדי המשתלב עם אותו כביש ראשי (כמו הנתבע שבפנינו). ראוי לציין כי לא מצאתי בתקנות התעבורה הוראה מיוחדת למקרה שבו הוצב תמרור כדין, אך התמרור הוסר ממקומו שלא כדין או נפל. לפי ההגדרה שבסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק...". ה"חובה" במקרה זה מצויה בחיקוק פלילי. בבואנו לבדוק אם הופרה החובה, עלינו לבחון את האיסור הפלילי שבחיקוק על כל מרכיביו, לרבות סייגים לפליליות המעשה. לפי סעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדיר מצב של טעות במצב משפטי, "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר" (ההדגשה שלי - ש' פ'). במקרה הנדון דימה התובע כי אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין באותו צומת אינו אסור, משום שידע כי מוצב דרך קבע שלט האט ותן זכות קדימה מהכיוון שבו נסע הנתבע. הטעות הייתה בלתי נמנעת באופן סביר, משום שהנתבע לא ידע, ולא היה צריך לדעת, כי התמרור לא היה מוצב באותו רגע. גם אם נראה באי-הידיעה, בפועל ובכוח, של התובע שהתמרור נפל טעות במצב דברים (ולא טעות במצב המשפטי), עדיין יחול הסייג לפליליות המעשה שבסעיף 34יח לחוק העונשין. מתקיימות במקרה הנדון הנסיבות הנוספות הדרושות לפי סעיפים 34יח(ב) ו-22(ב) לחוק העונשין (היות שמדובר בעבירה של אחריות קפידה), שהן שהתובע נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. לפיכך פטור התובע בשל הסייג לפליליות המעשה מאחריות פלילית לעבירה לפי תקנה 64(א). מכאן, שגם לא ביצע עוולת הפרת החובה החקוקה. 11. אף לא ניתן לחייב את התובע, בשל אי-מתן זכות קדימה לכלי רכב הבאים מימין בצומת, בעוולה של רשלנות. עוולת הרשלנות מתקיימת בקיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה וגרימת נזק על-ידי ההפרה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (להלן - פסק-דין ועקנין [1])). במקרה הנדון לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית של כל אחד מהנהגים כלפי חברו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, היא נקבעת, בדומה לחובה המושגית, על-פי מבחן הצפיות. אינני סבור כי ניתן לקבוע שאדם סביר במקומו של התובע היה יכול לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה (כאשר טעה טעות בלתי נמנעת לגבי קיומה של זכות קדימה), את הנזק שנגרם עקב אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין. גם אין מקום לקבוע במקרה שכזה צפייה נורמטיבית. חובה חקוקה עשויה לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת מאדם סביר לצורכי החובה בעוולת הרשלנות (פסק-דין ועקנין [1], בעמ' 139), אולם, כפי שכבר ראינו, לא הייתה במקרה הנדון הפרת חובה חקוקה. גם אם הייתה, נדמה כי הנסיבות מתאימות לכלל שנקבע על-ידי השופט בך בע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה [2], בעמ' 41 מול אות השוליים ב, שלפיו, "ייתכנו מקרים, בהם יכול בית המשפט להגיע למסקנה, שלמרות הפרת התקנה [שבתקנות התעבורה - ש' פ'] על-ידי הנתבע או הנאשם, אין אלה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, אחראים ברשלנות". באשר לנתבע, הרי בהיעדר תמרור המוצב לפניו, וכאשר הנתבע לא ידע כי היה שם תמרור שנפל, לא היה הנתבע מחויב במתן זכות קדימה לתובע (שלא בא מימינו). לכן גם התובע אינו יכול לבסס עילה של הפרת חובה חקוקה או רשלנות כנגד הנתבע בטענה של אי-מתן זכות קדימה. מלבד החובות על-פי תקנות התעבורה בנוגע לזכות קדימה, מחילות התקנות חובות אחרות על נהגים בדרכים. תקנה 21 לתקנות מחייבת כל נהג בדרכים לנהוג בזהירות. חובה זו חלה, כמובן, גם על התובע וגם על הנתבע, אולם הנתבע מחויב בחובה נוספת שאינה חלה על התובע משום שהנתבע ביצע פנייה. הכוונה לחובה הגלומה בתקנה 41 לתקנות הקובעת: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש" (ההדגשות שלי - ש' פ'). אף שאני מניח כי הנתבע לא היה מודע לקיומה של התקנה, התנהגותו בשטח מצביעה על כך שהוא "חש" כי חלה עליו חובה זו: הנתבע עצר את רכבו בצומת והביט שמאלה מהכיוון שממנו הגיע התובע למרות היעדר תמרור והיעדר חובה עליו ליתן זכות קדימה לכלי הרכב הבאים מאותו כיוון. אף-על-פי-כן הראיות מצביעות על כך שהנתבע הפר את החובה החקוקה ואת חובת הזהירות הקונקרטית הנובעות מתקנה 41 לתקנות הנ"ל. הנתבע אמנם העיד כי הסתכל לכיוון שממנו הגיע התובע ויצא באיטיות לכיוון מרכז הצומת, אך נראה שמבטו לא היה ממוקד מספיק. אף שהתובע התקרב אליו, יצא הנתבע ברכבו והגיע עד לנתיב הנגדי שבו רצה להשתלב. יש להעדיף את עדותו (הניטרלית) של בוחן התנועה המשטרתי על פני עדותו של הנתבע בעניין שדה הראייה, ולקבוע כי לנתבע היה שדה ראייה מספיק לכיוון שממנו הגיע התובע לצומת. לפיכך הפר הנתבע את החובה החקוקה ואת חובת הזהירות המוטלות עליו בכך שביצע פנייה שלא הייתה "בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". אני קובע כי הנתבע הוא האחראי לקרות התאונה. בא-כוח הנתבע התבסס על ע"פ (ת"א) 70023/99 מלץ נ' מדינת ישראל [3], אולם אותו פסק-דין דן בסוגיה אחרת, שהיא חובת נוהג רכב ליתן זכות קדימה לאופנוע המתפתל בין כלי רכב, מימין ומשמאל, כדי לנצל מרווחים צרים בין מכוניות. לעומת זאת במקרה שבפנינו אמנם מעורב אופנוע, אך אופן נסיעתו עד לשלב התאונה לא היה שונה במהותו מנסיעה של כלי רכב בעל ארבעה גלגלים, לכן אין באמור באותו פסק-דין כדי לשנות את התוצאה. גם התובע נהג בחוסר זהירות, ויש לייחס לו אשם תורם. היעדר סימני בלימה והאופן שבו נפל האופנוע והחליק לעבר רכב הנתבע מצביעים על כך שהתובע איבד שליטה באופנוע. אין לפסול את האפשרות שהועלתה על-ידי הנתבע שהתובע נסע במהירות שמעל למהירות המותרת, אף שהדבר לא הוכח. אולם אובדן השליטה היה יכול להיגרם מחוסר זהירות של התובע גם אם התובע נסע במהירות המותרת. אובדן השליטה באופנוע והחלקת האופנוע שבעקבותיו לא רק שתרמו לקרות התאונה, אלא שסביר שהם גם הגדילו את היקף הנזקים לאופנוע. אני מייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 33%. באשר לגובה הנזק, שמאי רכב מטעם התובע קבע בחוות-דעתו כי הנזק הישיר לאופנוע היה בשיעור של 8,765 ש"ח. השמאי נחקר על חוות-דעתו, ומסקנותיו לא התערערו בעקבות החקירה. שכר טרחת השמאי היה בסכום של 924 ש"ח. השמאי גם קבע אובדן מוחלט של קסדת התובע, שערכה 585 ש"ח. בגין ההתרוצצויות, אובדן הזמן והטרחה שנגרמו לתובע כתוצאה מהצורך לפנות לשמאי ולתקן את האופנוע, אני פוסק לו פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור של 300 ש"ח. סך כל הנזק הוא 10,574 ש"ח, ומתוכו אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,049 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 31.1.1999. 12. הנתבעים גם ישלמו את השכר שנפסק לשמאי מטעם התובע בגין עדותו בבית-המשפט, וישיבו לתובע את אגרות התביעה ששילם. באשר לשכר טרחת עורך-דין, בהתחשב בכך שנקבע אשם תורם משמעותי, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחת עורך-דין (מופחת) בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ. משפט תעבורהזכות קדימה