התובעת הינה חברה לביטוח בע"מ, הפועלת כדין בישראל ובכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו ביטחה בביטוח מקיף רכב מ"ר 1741963. (להלן: "רכב התובעת"). הנתבעת 1 הייתה בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו נהגת של רכב מ"ר 6952265 (להלן: "רכב הנתבעת"). הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ הפועלת כדין בישראל, אשר ביטחה במועד התאונה את רכב הנתבעת בביטוח אחריות לנזקי צד ג'. לטענת התובעת, בתאריך 30.12.12 נסע רכב התובעת ברחוב יגאל אלון בשדרות ולפתע רכב הנתבעת, אשר פנה שמאלה מרחוב דוד אלעזר בצומת T, פגע בו וגרם לו נזקים. לטענת התובעת, רכב הנתבעת לא נתן זכות קדימה לרכב התובעת ובשל כך הינו אחראי לנזקי רכב התובעת. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי, לפיה הנזק הישיר שנגרם לרכב היה בסך 55,833 ₪, בו פיצתה את מבוטחה והתובעת קיבלה את שווי שרידיו בסך של 24,524 ₪. סך הכל נשאה התובעת בסך 31,947 ₪, הכולל שכר-טרחת שמאי בסך 638 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה עולה לכדי סך של 32,554 ₪. התובעת טוענת כי על הנתבעים לשפותה בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחה. מטופס ההודעה אשר הגישה נהגת התובעת, לתובעת לאחר התאונה, עולה כי הגב' פזית אפללו, הנהגת, מסרה כי נסעה בכביש ראשי, רכב צד ג' לא נתן זכות קדימה, היא ניסתה לברוח, אך הרכבים התנגשו בצד ימין קדמי של רכבה עם צד שמאל קדמי של רכב הנתבעת. בהודעתה למשטרה מיום 30.12.12, מסרה נהגת התובעת גרסתה בדבר נסיבות התאונה כדלקמן: "נהגתי ברכב טויוטה בכביש דוד אלעזר, לכיוון כיכר השופר, כאשר בצומת T רכב מאזדה 2, המשכתי בנסיעה אך לפתע המכונית פנתה שמאלה ונאלצתי ללחוץ על ברקס חזק והטיתי את ההגה שמאלה, על מנת למנוע היתקלות ברכב, אך המרחק לבלימה לא הספיק והרכב שפנה שמאלה פגע בי". בעדותה בבית המשפט העידה נהגת התובעת בדבר נסיבות התאונה כדלקמן: "נסעתי על הכביש הראשי בשדרות...בדרך היה לפניי רכב במרחק של משהו כמו 20 מטר ממני. הוא נסע ועבר את הצומת, בזמן שהפוגעת עמדה ורכב עבר ואני באתי אחריו, 20 מטר ממנו. המשכתי בנסיעה, היא יצאה מהצומת וניסיתי לבלום ולברוח שמאלה, כמה שיכולתי, על-מנת למנוע את התאונה ולצערי זה לא הועיל". בחקירתה הנגדית אישרה נהגת התובעת כי הכביש בו נסעה מתעקל ולכן שדה הראיה שהיה לה הוא מספר מטרים לפני הצומת. העדה ציינה כי ראתה את רכב הנתבעת עומד ועוד ציינה כי ראתה את הרכב עומד אחרי שהרכב שנסע לפניה חלף על פניו. בנקודת זמן זו המרחק בינה לבין הצומת היה כ-15 מטר והיא נסעה במהירות של 35-40 קמ"ש. עוד ציינה כי האטה מהירות נסיעתה עת התקרבה לצומת והסתכלה לכיוון רכב הנתבעת כדי לוודא שהיא איננה יוצאת מהצומת. עוד ציינה כי בכיוון נסיעת רכב הנתבעת, מסומנים שני קווים לבנים מטושטשים על הכביש. בנוסף ציינה כי רחוב דוד אלעזר, ממנו יצא רכב הנתבעת, הוא חד-סטרי ובעבר היה דו-סטרי. לטענת הנתבעות, מאחר והצומת היה חסר תמרורים, זכות הקדימה הייתה נתונה לרכב הנתבעות, אשר הגיע מימין לרכב התובעת. הנתבעות אינן חולקות על גובה הנזק הנטען ע"י התובעת. בטופס ההודעה אשר מסרה הנתבעת 1 לנתבעת 2 ביום התאונה, מסרה כי נסיבות התאונה היו כדלקמן: "יצאתי מרחוב דוד אלעזר לכיוון צומת T כשהרחוב המגביל, יגאל אלון. בצומת אין תמרור עצור או תן זכות קדימה, התקדמתי לצומת כשמימיני ומשמאלי חונים רכבים. נכנסתי לצומת בזהירות רבה, עד שדה ראייה, בכוונתי לפנות שמאלה. כשפניתי שמאלה בא רכב מיגאל אלון ונכנס בי בחלק הקדמי של הרכב". בהודעתה במשטרה מסרה הנתבעת 1 גרסתה בדבר נסיבות התאונה: "יצאתי מביתי בשדרות לעבודתי, הגעתי לצומתT ללא תמרור עצור. התקדמתי לאט-לאט, כשרציתי לפנות שמאלה. לפתע הגיח ממולי רכב ותוך שניות ספורות נקלעתי לתאונה עם רכבי ורכב נוסף בחזית הרכב". בעדותה בבית המשפט העידה הנתבעת 1 בדבר נסיבות התאונה כדלקמן: "בצאתי לעבודה בשעה 07:20, מהרחוב דוד אלעזר 12, בו אני גרה, ישנו שם צומתT ללא תמרור עצור. הסתכלתי שמאלה, ימינה, כמובן שאותתתי, כמובן שראיתי שהכביש פנוי, ביצעתי את הפניה שמאלה ואחרי זמן מה פתאום שמעתי חבטה". בחקירתה הנגדית, העידה הנתבעת 1 כי לפניה שנכנסה לצומת לא הייתה בעצירה מוחלטת וכל פעם גלשה טיפה ועוד טיפה עד שהכביש היה פנוי. הגלישה הייתה במהירות של 20 קמ"ש. עוד ציינה כי איננה זוכרת אם חלפו רכבים מצד זה או אחר במהלך הגלישה וכי היא לא הבחינה ברכב התובעת בשום שלב. הנתבעת 1 עמדה על כך כי לא נתנה שום זכות קדימה לרכב אחר שחצה את הצומת. מטעם הנתבעות אף הוגשה חוות-דעת בוחן תנועה, מר דב גל, מיום 7.5.14. מר גל ביקר במקום התאונה בתאריכים 14.1.14 ו- 2.4.14. בחוות דעתו מציין מה גל כי בצומת, מכיוון יגאל אלון לכיוון רחוב דוד אלעזר, מוצבים תמרורי אין כניסה, וכי בצומת אין תמרורים לעניין זכות קדימה. בכניסה הצפונית של רחוב דוד אלעזר מוצב תמרור זכות קדימה לנוסעים ממזרח למערב. המומחה אף מפנה לפרוטוקול וועדת התנועה 1/99 של עיריית שדרות, סעיף 6, בצירוף תרשים מצורף, שם אושר כי רחוב דוד אלעזר יהפוך לרחוב חד-סטרי בכיוון נסיעה מהצומת הצפוני של הרחוב לכיוון צומת התאונה ונקבע כי בתחילת הרחוב יוצבו 2 שלטי חד-סטריות (תמרור 618) ובצומת התאונה יוצב תמרור ב-36 (כיום תמרור 301) וכן יוצבו 2 תמרורים האוסרים כניסה לרחוב דוד אלעזר מכיוון הצומת הדרומי (תמרור 402 דהיום). בעת ביקוריו של המומחה במקום התאונה, הוא הבחין כי בכיוון הכניסה הצפונית לרחוב דוד אלעזר, לא נמצאים תמרורי חד-סטריות של הרחוב, לכיוון צומת התאונה, וכמו כן בצומת התאונה בכיוון הנסיעה של הנתבעת 1 אין תמרור זכות קדימה. מכיוון נהגת התובעת לפניה ימינה, מוצבים 2 תמרורי 402 האוסרים כניסה לרחוב דוד אלעזר מכיוון רחוב יגאל ידין. כמו כן בצומת הצפוני מוצב תמרור 301 בכיוון נסיעה ממערב למזרח, שעה שעל-פי האישור כיוון התנועה ברחוב דוד אלעזר אמור להיות חד-סטרי, ממערב למזרח, עד לצומת התאונה. המומחה מציין כי התמרור הקיים כיום אינו עונה לתנאי ההיתר של וועדת התנועה. על כן, לטענת המומחה, בהיעדר תמרור, על נהגת התובעת לתת זכות קדימה לרכב הנתבעת, בהתאם לתקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה, אשר הגיע מימין. עוד מצא המומחה מבדיקת שדה הראייה בצומת בו עמדה הנתבעת 1, כי לפניה שמאלה קיים קיר אבן שמעליו בנויה גדר עץ דקורטיבית, החוסמת את שדה הראיה בגובה משתנה. על-כן מסיק המומחה, כי בהיעדר תמרורי זכות קדימה בצומת התאונה מכיוון נסיעת רכב הנתבעת, נוצר מצב בו נהגת רכב התובעת הייתה צריכה לתת זכות קדימה לרכב הנתבעת שהגיע מימין. עוד מסיק המומחה כי היעדר תמרור בעניין זכות קדימה בצומת, בכיוון נסיעת הנתבעת 1, יוצר מצב סיכון עבור המשתמשים בדרך מכל הכיוונים. לטענת המומחה, תמרור זכות קדימה שהוצב בצד המערבי של רחוב דוד אלעזר, הוצב בניגוד לאישור משרד התחבורה והיעדר תמרורי סטריות מכיוון הצומת המערבי לכיוון צומת התאונה, יצרו כולם ביחד וכל אחד לחוד מצב של סיכון. עוד מצא המומחה כי לשתי הנהגות היה שדה ראיה מוגבל, המחייב בזהירות בעת מעבר בצומת התאונה. המומחה אף מציין כי ממצאי בוחן התנועה של המשטרה לעניין היעדר תמרור זכות קדימה, הועברו למהנדס התנועה של המשטרה וממנו לרשות המקומית ולא זכו להתייחסות הרשות המקומית עד ליום ביקורו האחרון, 16 חודשים לאחר התאונה. בחקירתו הנגדית ציין המומחה כי הבחין בקו עצירה על הכביש בעת שביקר במקום, אולם הוא היה דהוי ומבחינתו הוא לא קיים ועסקינן בשרידים של קו עצירה. עוד הוגשו מטעם הנתבעות תכתובות דוא"ל בין בוחן התנועה, רס"מ חיליק פלד, מיום התאונה, לפיהן הוא מדווח למהנדס התנועה של מרחב לכיש, כי בעת שהגיע לטפל בתאונה, מצא כי יש ליקוי בצומת, בכך שהיה צריך להיות תמרור 301 מוצב בכניסה לצומת, מכיוון רחוב דוד אלעזר והוא מבקש את טיפולו מול הגורמים בעירייה לשם הצבת תמרור בהתאם. בתאריך 20.1.13 שולח פקד אלכס מוגילביץ, רמת"ד מרחב לכיש, הודעת דוא"ל למהנדס התנועה של מרחב לכיש, בו הוא מבקש מעורבותו לשיפור הבטיחות במקום התאונה, משום שמחומר החקירה עולה חשד שמדובר בצומת לא מוסדרת תנועתית. מהנדס התנועה של מרחב לכיש, עונה בתאריך 23.1.13, כי הנושא בטיפול מול רשות התמרור (עיריית שדרות). הנתבעות הגישו הודעת צד ג' כנגד עיריית שדרות ולטענתן העירייה אחראית על התמרורים בשטח שיפוטה ובשל מחדלה לא הציבה תמרור מתאים בצומת, בה אירעה התאונה ועל-כן האחריות לקרות התאונה מוטלת עליה. צד ג', עיריית שדרות, לא זימנה לעדות עדים מטעמה. עם זאת, טוענת עיריית שדרות כי בהיעדר תמרור, היה על הנתבעת 1 החובה להתאים עצמה לתנאי הכביש, כמפורט בתקנה 21 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. לטענת העירייה, הנתבעת 1 יצאה מדרך צדדית לדרך ראשית, בצורה בלתי אחראית ובלתי סבירה ואף על נהגת התובעת, אשר אינה נסעה בדרך ראשית, היה להאט את נסיעתה בהתאם לתנאי הכביש. לטענת העירייה התנהגות נהגות הרכבים המעורבים בתאונה מנתקת קשר סיבתי בין אחריות העירייה לבין הנזק שנגרם. בתאריך 22.1.14 נמסרה ע"י התובעת הודעה לתיק ביהמ"ש, לפיה נתקבל בידה סך של 27,326 ש"ח מאת הנתבעת 2 ולפיכך הודיע במועד הדיון בא-כוח התובעת כי הוא מתקן את סכום התביעה לסך של 5,228 ₪ ובהתאם לכך בא-כוח הנתבעות הפחית את סכום ההודעה לצד שלישי לסכום התביעה המתוקן. הנתבעות מאידך טענו כי התשלום בוצע בטעות ע"י הנתבעת 2 ועל-כן הוגשה ע"י הנתבעת 2 תביעת השבה לבית-משפט השלום בתל-אביב, בת.א 9468-12-13. בכתב ההגנה של עיריית שדרות (בתביעת ההשבה) אשר הינה נתבעת בתביעת ההשבה, טענה העירייה כי הציבה את התמרורים בהתאם להנחיות רשות התמרור וכי בכל המועדים שקדמו לתאונה לא התקבלה כל הודעה על חסר או היעדר תמרור ב-36 בצומת הרחובות דוד אלעזר ויגאל אלון ולא מן הנמנע כי התמרור, ככל שלא היה בזמן התאונה, נעלם מהמקום בסמוך לתאונה. העירייה טוענת שם כי אינה אחראית להיעלמותו של תמרור ב-36, כפי שהוצב על ידה במקום התאונה, מספר שנים קודם לתאונה הנדונה. דיון עסקינן בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 30.12.12, כאשר רכב הנתבעת פנה שמאלה מרחוב דוד אלעזר לרחוב יגאל אלון. אין חולק בין הצדדים כי הצומת לא היה מתומרר ואין ליחס כל משמעות לקיומם של קווי עצירה דהויים בתחילת הרחוב, שכן יתכן כי הדבר היה רלוונטי לתמרור ישן במקום ואף בוחן התנועה לא אזכר קיומו של קו עצירה בכיוון נסיעת הנתבעת 1. בהתאם לתקנה 64(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961: "(א) לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו ההוראות הבאות: (1) התקרבו לצומת כמה כלי רכב עם צדדים שונים, ייתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי הרכב הבאים מימין. (2) נוהג רכב המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה...ייתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת וזאת מבלי לגרוע מהאמור בפסקה 1". מעיון בתמונת הצומת ומממצאי בוחן התנועה, עולה כי רחוב יגאל אלון, בו נסע רכב התובעת, מתעקל בעת שרכב התובעת התקרב לכיוון הצומת בו אירעה התאונה ושדה הראייה, כפי שציינה אף נהגת התובעת, היה מוגבל לטווח קצר. גם לנתבעת 1, שדה הראייה ביציאה מרחוב דוד אלעזר, היה מוגבל, במיוחד בשל קיומם של רכבים חונים וקיר דקורטיבי, אשר הסתיר את שדה הראייה בעת הפניה שמאלה. מעדות הנתבעת 1 ומגרסתה, כפי שנמסרה בסמוך לאחר התאונה, הן לנתבעת 2 והן במשטרה, עולה כי הנתבעת 1 החילה על עצמה את חובת הזהירות של מתן זכות קדימה, כאשר גלשה באופן איטי אל תוך הצומת ומאחר ופנתה שמאלה, הרי שהיה עליה לוודא כי בעת הפניה שמאלה הכביש פנוי ובהתאם לתקנה 64(א)(2) היה עליה למעשה לתת זכות קדימה לרכב התובעת. ממיקום הרכבים בצומת לאחר התאונה וממיקום הנזקים ברכבים, עולה בבירור כי הנתבעת 1 נכנסה לצומת בחוסר זהירות, כאשר הוא אינו פנוי וגרמה לקרות התאונה. בנסיבות אלה יש לקבוע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על שכמה של הנתבעת 1, אשר מחובתה היה להאט ולתת זכות קדימה לרכב התובעת. עם זאת, יש להטיל אחריות גם על נהגת התובעת, אשר בעת התקרבה לצומת, שדה הראייה שלה היה מוגבל והיה עליה לנהוג בצורה זהירה ולהאט באופן משמעותי לפני הצומת ולא כפי שנהגה על-פי גרסתה. בנסיבות אלו הנני סבורה כי יש להטיל על נהגת התובעת אחריות לקרות התאונה בשיעור של 15%. באשר לטענת התובעת והנתבעת 2 בכל הקשור לתשלום אשר בוצע על-ידי הנתבעת 2, הנני סבורה כי התשלום בוצע לצרכי פשרה וכי אין לראות בעצם התשלום משום הודאה כלשהי מצידה של הנתבעת 2 באחריות הנתבעת 1 לתאונה. באשר לטענת הנתבעות כנגד צד ג', עיריית שדרות, הרי שמהראיות שהובאו בפניי, עולה כי הצומת בו אירעה התאונה אכן אינו מתומרר בהתאם להחלטות וועדת התנועה 1/99 של צד ג'. יש לציין כי הועלו אף טענות סותרות על-ידי צד ג' בכתבי טענותיה, אשר הוגשו בהליכים השונים בתיק זה ובתיק המקביל שהוגש בבית-משפט השלום בתל-אביב. אם לא הותקן תמרור מתאים לצומת מאז שנת 1999 ועד היום, עסקינן במחדל חמור מצד צד ג'. לעומת זאת, אם אקבל טענות צד ג', כפי שנטען בתיק המקביל בתל-אביב, הרי שאם הותקן תמרור ונעלם, חלה על העירייה החובה לפקח על תקינות התמרורים ויש לצפות כי היעדרו של תמרור במשך זמן כה רב היה מתגלה על-ידי מי מעובדי העירייה והיה על העירייה להתקין תמרור חדש. בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג, פ"ד מג (1) 137, 146, דן בית המשפט העליון במקרה דומה, שם עסקינן בצומת מרומזר, בה לא פעלו בעת התאונה הרמזורים. לעניין אחריות העירייה קבע בית-המשפט כדלקמן: "אשר להיקף האחריות דחה בית-משפט זה כבר בע"א 144/60 את ההבחנה המוכרת באנגליה בין רשלנות שבמעשה לבין רשלנות שבמחדל, לגבי אחריות בנזיקין של רשויות מקומיות, כרשויות דרכים, ובדומה לכך כרשויות תמרור. האחריות משתרעת הן על פעולה גרועה והן על אפס מעשה רשלני ושם אומר השופט ברנזון, בעמוד 214: "אמת נכון הדבר שרשות ציבורית האחראית לאחזקת דרך אינה נושאת באחריות מוחלטת לנעשה עליה, או בה, ואינה ערבה לבטיחות הדרך ולשלמותה. במידה והיא אחראית כלפי המשתמשים בדרך, הרי שאחריותה תלויה בקיומה של רשלנות מצידה או מצד שליחיה ועושי דברה, היינו באי-שימוש בזהירות סבירה ונסיבות המקרה באחזקת הדרך ובתיקונה, אולם חוסר זהירות אינו מתבטא רק באי-נקיטת אמצעים נאותים להרחקת סכנה ידועה או להזהיר מפניה, אלא עצם הידיעה על קיומה של סכנה בזמן ששקידה ראויה הייתה עשויה לגלותה, עלולה גם היא להוות רשלנות... אחריותם של הנהגים נדונה בהרחבה ואין צורך להוסיף, אך אין לגרוס כי פעולת הרמזורים שבשום נסיבות אינה מתירה אפשרות להשלים חציית צומת משום שהם מכוונים בצורה היוצרת מלכודת היא רק גורם רקע. מטרת רמזורים אינה רק לכוון תנועה שוטפת של כלי רכב הנעים כל אחד בכיוונו, אלא גם לכונן ולהכווין אותם, כדי שלפחות נהגים זהירים ושומרי חוק לא יימצאו במלכודת ללא מוצא. כבר אמרנו כי גם אור ירוק ברמזור אינו פוטר נהג מחובת הזהירות לנעשה בתוך הצומת ואם אין הוא שם לב לכך - לא יינקה. אך חובת הזהירות של נהגים אינה פוטרת את האחראי לתכנון, להתקנה ולאחזקה של הרמזורים שלא ליצור מצב מזמין תאונות. בנסיבות דנן מקובלת עלי מסקנת הערכאה הראשונה כי ביחסים בין הנהגים לבין העירייה יש להטיל על העירייה 50% לגרם התאונה". גם בענייננו רשלנותן של הנהגות כפי שנקבעה לעיל, איננה פוטרת את העירייה מחובתה לדאוג לתמרור תקין, אשר העדרו גרם לסיכון ותרם להתרחשות התאונה ועל-כן יש להטיל על העירייה 50% מהאחריות לנזקי התאונה. נזקי התובעת הינם בסך של 32,554 ₪ ולאחר הפחתת אחריות נהגת התובעת על הנתבעות לפצותה בסכום של 27,670 ₪. מאחר ושולם ע"י הנתבעות סך של 27,326 ₪ ולאחר שלקחתי בחשבון את הוצאות ניהול ההליך, הרי שהנתבעות פיצו את התובעת כנדרש בהתאם לשיעור האחריות של הנתבעת 1. בנסיבות אלו, הרי שיש לדחות את התביעה ומאליה נדחית הודעת צד ג'. עם זאת, היה והייתה נותרת יתרה לתשלום, הרי שעל צד ג' היה לשאת במחצית החיוב של הנתבעות. בנסיבות העניין נדחות התביעה והודעת צד ג', אולם לאור האמור לעיל כל צד יישא בהוצאותיו. משפט תעבורהזכות קדימהתמרורים