השופט א' גופמן אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום. 1. על-פי כתב-האישום, בתאריך 13.4.1998 סמוך לשעה 22:25, נהג הנאשם ברכב מס' רישוי 65-956-06 ברחוב סהרון בחדרה והתקרב לצומת עם רחוב אהרונסון. הנאשם הגיע לצומת, אותת שמאלה והחל לחצותו, כאשר באותה עת נסע בכביש החוצה (רחוב אהרונסון) רוכב אופנוע. רוכב האופנוע התנגש בחזית הימנית של רכב הנאשם, שחסם את מסלול נסיעתו, וכתוצאה מהתאונה נגרם מותו. הנאשם מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, כאשר על-פי סעיף 6 לכתב- האישום, רשלנותו התבטאה בכך שנהג ברכב בחוסר תשומת לב, לא הבחין באופנוע למרות שיכול היה להבחין בו, פנה שמאלה ולא נתן זכות קדימה לאופנוע שנסע בדרך החוצה וחסם את נתיב נסיעת האופנוע וכן נהג ברכב באי-אכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות. כן מואשם הנאשם בעבירה של כניסה לצומת, בניגוד לתקנה 64(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. 2. כבר מיד אדגיש שבציון הוראת חיקוק 64(א) לתקנות התעבורה כשלעצמו אין די, ומן הראוי היה שיפורט בהוראת החיקוק סעיף המשנה לתקנה 64(א) לתקנות התעבורה בו מואשם הנאשם. בסעיף 64(א) לתקנות התעבורה קיימים שלושה סעיפי משנה (1, 2, 3) ובהיעדר פירוט לאיזה סעיף משנה מיוחסת עבירת הנאשם, הרי די בכך להביא קביעה שאין מקום להרשיעו בסעיף 64(א) לתקנות התעבורה, ועל כן השאלה היחידה היא האם הנאשם ביצע עבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד להוראת סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ראיות התביעה 3. עד התביעה הראשון היה אורן גוטליב, רוכב האופנוע שנסע אחר האופנוע שהיה מעורב בתאונה. העד העיד שהוא ושני רוכבי אופנוע נוספים, כשאחד מהם היה רוי וינטרוב ז"ל שנהרג בתאונה נושא כתב-האישום, יצאו מגני התערוכה בתל-אביב-יפו לכיוון חדרה, דרך כביש החוף, כאשר אחד מהרוכבים, שלומי דדוש, נסע אחריהם. על-פי עדותו, בהגיעם לצומת אולגה הם פנו ימינה וחצו את הרמזורים של צומת הלל יפה כשרוי ז"ל חצה לפניו והוא נסע מאחוריו. העד מוסיף, שכשהגיעו לצומת היו שם שני "טרנזיטים" שהחלו בנסיעה ורוי עבר ביניהם והוא אחריו, כאשר לאחר מכן הוא (העד) השתלב בנתיב השמאלי ורוי היה בנתיב הימני כשביניהם היה מרחק של מטרים ספורים. בהמשך אומר העד, שהבחין ברכב ש"מציץ" מרחוב הסהרון ומתחיל לנסוע ורוי ניסה לעקפו מצד שמאל ואז רוי "עף" מהאופנוע והוא עצמו האט ו"ברח" ימינה, כי היה לו מרווח "לברוח" ימינה. לדבריו, הבחין ברכב המסחרי "מציץ" מרחוב הסהרון כמה שניות לאחר שעקף את ה"טרנזטים", כאשר מהירותו וכן מהירותו של רוי עמדה על כ-80 קמ"ש. בחקירה הנגדית ציין העד, שמה שאמר בהודעתו במשטרה (ת/1), על-פיה רוי רכב כ -50 מטר לפניו, אינו נכון והמדובר בהערכה בלבד. בהמשך הוגשה הודעה נוספת של העד במשטרה (נ/2). העד מוסיף שכשראה את המסחרית יוצאת היה באמצע המרחק בין הצומת המרומזר (הלל יפה) וצומת רחוב סהרון. לדבריו, בהמשך החקירה הנגדית, במקום היו שני נתיבים ומרחק קצר אחרי הרמזור עקפו את ה"טרנזיטים" כאשר הם עברו באמצע בין שתי המכוניות תוך האצה, והעקיפה הייתה במרחק של כ-20 מטר מהצומת המרומזר ואז גם המסחרית "זחלה" לתוך הצומת. 4. עד התביעה השני היה אורי לב-ארי שהינו שוטר במשטרת חברון. העד העיד, שעמד בצומת "הלל יפה" ברמזור אדום, בנתיב שמאל, כשלידו רכב נוסף מצד ימין. כשהאור התחלף לירוק הוא החל בנסיעה וכאשר היה כ-30 מטר מהצומת שמע צפצוף ורעש ואז הבחין בשני אופנועים שעברו בינו לבין "טרנזיט" נוסף שהיה משמאל. כשהחזיר מבטו הבחין ב"טרנזיט" החוסם את נתיב הנסיעה השמאלי והאופנוע שרצה לעקוף את המסחרית משמאל פגע בה. לדבריו, הבחין בתאונה כאשר היה במרחק של 100 מטר, קדימה מאז נעקף על-ידי האופנועים וכ-50 מטר ממקום התאונה. להערכתו מהירות האופנועים עמדה על כ-100 קמ"ש, והוא הבחין במסחרית בה נהג הנאשם רק לאחר שנעקף על-ידי האופנועים. 5. עד התביעה 3 היה הבוחן אמיר בכר. באמצעותו הוגש דוח בוחן (ת/1), תרשים (ת/2), תמונות (ת/3 - 18 תמונות), סקיצה (ת/4), נספח לסקיצה (ת/5), הודעת הנאשם (ת/6), דוח ניסוי האצה (ת/7) ודוח מדידת מרחקים (ת/8). בחקירה הנגדית אומר הבוחן שקיימת סבירות שהמנוח נסע כ-50 מטר לפני אורן גוטליב (האופנוען השני) בעת שהיה קרוב לצומת בבו אירעה התאונה. לדבריו, המרחק מתחנת האוטובוס עד הצומת הינו כ-91 מטר. כן התייחס הבוחן בעדותו בבית-המשפט למהירות מוערכת של האופנוע, עובר לתאונה, ולשלב בו בוצעה עקיפת ה"טרנזיטים" וכן לשאר הנתונים האפשריים על-פי המימצאים. ראיות ההגנה 6. מטעם ההגנה העידו הנאשם עצמו ואישתו. הנאשם בעדותו מציין שיצא מרחוב הסהרון והבחין במכוניות ברמזור במרחק של 150 עד 200 מטר, והתחיל לנסוע, תוך וידוא שמצד ימין אין תנועה, ואז פגע בו האופנוע. הנאשם מאשר כי במקום קיים תמרור ב-36 וכי התקדם לאט לתוך הצומת, עקב קיום בית שמסתיר את שדה הראייה. כשהבחין שהמכוניות סמוך לרמזור רק מתחילות לנסוע החל לחצות את הצומת. הנאשם מדגיש שהבחין ברכבים אך לא הבחין באופנועים, ובאופנוע הבחין רק ברגע ה"אימפקט". הנאשם מוסיף שכשהסתכל פעם שנייה שמאלה המכוניות היו במרחק של כ80--90 מטרים ממנו, "די רחוקים", ולדבריו נסע בזהירות תוך "התקדמות בשביל לנסוע שמאלה" ורק הסתכל ימינה לראות אם המסלול הנגדי פנוי לצורך חצייתו והשתלבות בו. 7. עדת ההגנה הייתה סוזן סיבוני, אישתו של הנאשם. לדבריה, הם יצאו מרחוב הסהרון כדי לפנות שמאלה והיא הסתכלה ימינה, לא הבחינה ברכבים ואז "שמעה מכה". קביעת מימצאים על סמך הראיות 8. אין מחלוקת כי הנאשם הגיע לצומת מרחוב הסהרון כאשר הצומת הינו עם רחוב אהרונסון. לנאשם היה מוצב תמרור ב-37 בכיוון נסיעתו והוא עצר בסמוך לתמרור ולאחר מכן החל בנסיעה, תוך ביצוע פנייה שמאלה, ותוך כדי כך חצה את נתיב נסיעת הרכבים המגיעים מצומת הלל יפה. אין גם מחלוקת שהאופנוע שבו נהג רוי וינטרוב ז"ל הגיע מצומת הלל יפה תוך נסיעה ברחוב אהרונסון ובצומת רחוב אהרונסון ורחוב הסהרון פגע האופנוע ברכב הנאשם (המסחרית) שהיה במהלך חציית מסלול הנסיעה בו נסע רוכב האופנוע וכתוצאה מכך "הועף" מהאופנוע ונהרג. 9. על-פי דוח הבוחן, במקום האירוע כביש סלול תקין ויבש, דו-סטרי ודו-נתיבי לכל כיוון ואי תנועה בנוי מפריד בין המסלולים. המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש. לגבי שדה הראייה, הרי באשר לרכב הנאשם קובע הבוחן שהיה לו שדה ראייה למרחק של 100 מטר לפחות, לכיוון הגעת הרכבים מצומת הלל יפה. אותו שדה ראייה היה לרוכב האופנוע בכיוון נסיעתו כלפי הצומת בו אירעה התאונה. 10. באשר לדרך נהיגתו של רוכב האופנוע שנהרג בתאונה, הרי אני מאמץ את גירסת עד התביעה אורן גוטליב, שהמנוח נסע לפניו וחלף על פני צומת רחוב הלל יפה כשהאור ברמזור היה ירוק. כן אני מאמץ את גירסתו, שנתמכת גם בעדות עד תביעה 2, ששני "טרנזיטים" שעמדו בצומת הלל יפה החלו בנסיעה ובהמשך המנוח עבר ביניהם והוא עצמו עבר ביניהם אחריו, כאשר המנוח המשיך בנסיעה בנתיב השמאלי והוא עבר לנתיב הימני. כן אני קובע כמימצא, כי לאחר שהמנוח ועד התביעה 1 עקפו את ה"טרנזיטים" ועברו לנתיבי הנסיעה האמורים, המנוח, שהבחין במסחרית בה נהג הנאשם כשהיא חוצה את הצומת, ניסה לעקפה משמאל ואז פגע בה, ואילו עד התביעה 1 עקף את המסחרית מימין. מימצא זה נקבע על-פי עדות עד התביעה 1 ועד התביעה 2 ואין ביניהן שוני לעניין זה. 11. באשר למרחק שבו היו האופנועים מצומת רחוב הסהרון, אחרי שעקפו את ה"טרנזיטים", הרי לעניין זה אומר עד התביעה 1 שרכב אחרי האופנוע של המנוח, כשהעקיפה בוצעה מרחק קצר אחרי הרמזור. אחרי העקיפה האיצו את מהירותם. לדבריו העקיפה בוצעה כ-20 מטר מהצומת. עד התביעה 2, שהינו שוטר במשטרת חברון ונהג ברכב המשטרתי, העיד שכאשר היה כ-30 מטר מהצומת שמע צפצוף ורעש ואז נעקף על-ידי שני האופנועים, שעברו באמצע בינו לבין רכב טרנזיט שהיה לצדו. לדבריו, מיד לאחר העקיפה הסיט מבטו הצדה מהכביש והבחין במסחרית החוסמת את נתיב הנסיעה. עדות עד זה מהימנה עליי, שכן מדובר בשוטר שהיה עד לאירוע ונסע ברכב שנעקף על-ידי האופנועים. אני קובע כמימצא שמיד לאחר העקיפה הייתה המסחרית כבר בשלב של חציית הצומת וברור על-כן גם שבעת שהמסחרית החלה ביציאה לצומת, האופנועים היו בשלב של טרם ביצוע העקיפה או במהלכה. העד מציין שבעת ה"אימפקט" כבר התקדם מרחק של כ-100 מטר מאז שעברו אותו האופנועים. על-פי עדות הבוחן, המרחק מצומת הלל יפה עד צומת סהרון הינו כ-163 מטר, ואם העקיפה בוצעה במרחק של כ-30 מטר מהצומת, הרי סביר להניח שאכן, כדברי עד התביעה 2, בעת השלמת העקיפה על-ידי האופנועים, היה המנוח במרחק של כ-100 מטר מהצומת שבו אירעה התאונה. לעניין הזמן בו התחיל הנאשם לחצות את הצומת, הרי לעניין זה אומר עד התביעה 1 שלאחר שחלפו על פני ה"טרנזיטים" החל הנאשם לנסוע. עד התביעה 2 אומר, שלאחר שנעקף על-ידי האופנועים החזיר מבטו לכביש והבחין במסחרית בתוך הצומת. צירוף עדויות אלה מביא למסקנה שבעת שהחל הנאשם לחצות את הצומת היו האופנועים במרחק של כ-100 מטר ממנו. 12. באשר למהירות האופנוע עובר לתאונה. לעניין זה קובע הבוחן שמהירות האופנוע הייתה מינימום 56.5 קמ"ש וזאת בלי להתחשב באובדן האנרגיה בהתנגשות, כאשר אין ספק שאובדן כזה אכן היה. עד התביעה 1, שהיה האופנוען השני, העריך בעדותו את מהירות אופנועו של המנוח כעומדת, עובר לתאונה, על 80 קמ"ש (עמ' 4 לפרטוקול, שורה 8). בהמשך עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 28 אומר העד ש"רועי כנראה האיץ למהירות של 80-90 קמ"ש". עד התביעה 2 מציין בעדותו שמהירות האופנוע בעת שעבר בין הטרניזיטים מוערכת על-ידיו בכ-100 קמ"ש. במצטבר מן האמור לעיל, ומאחר ששני עדי התביעה מעריכים את המהירות בסביבות כ-90 קמ"ש, אני קובע כמימצא שמהירות המנוח, עובר לתאונה, עמדה על כ-90 קמ"ש. יודגש, שאין מחלוקת שהמהירות המותרת במקום זה עומדת על 50 קמ"ש. 13. אם נסכם את המימצאים, הרי השתלשלות האירוע הייתה כדלקמן: רוכב האופנוע המנוח נסע מכיוון תל-אביב-יפו לחדרה והגיע לצומת אולגה שם פנה ימינה לכיוון חדרה. בהמשך נסע לכיוון צומת הלל יפה וחצה את הרמזור באור ירוק. במרחק מסוים מצומת הלל יפה, בין 30 ל-60 מטר משם (30 מטר על-פי עדות עד התביעה 2 ו-91 מטר על-פי מדידה של מיקום תחנת האוטובוס), עקף האופנוע שני רכבי "טרנזיט", במרווח ביניהם, ולאחר מכן המשיך בנסיעה בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים במסלול לכיוון חדרה. מהירות האופנוע בעת העקיפה ועובר לתאונה עמדה על כ-90 קמ"ש, ומכל מקום המדובר במהירות גבוהה ביותר ביחס למהירות המותרת במקום. בשלב כלשהו, עובר לעקיפת הרכבים על-ידי האופנוע או בשלב העקיפה, החל הנאשם לחצות את המסלול שבו נסעו ה"טרנזיטים" והאופנועים, תוך כוונה לפנות שמאלה לנתיב הנגדי. אין מחלוקת שלנאשם היה תמרור ב-37 וכי חובה היה עליו ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. לאחר עקיפת ה"טרנזיטים", האופנוע הראשון, עליו רכב המנוח, נסע בנתיב השמאלי ואופנוע נוסף שגם הוא עקף את הטרנזיטים במרווח ביניהם, נסע בנתיב הימני. בהמשך המנוח, שהמשיך בנסיעה מהירה, פגע במסחרית שחצתה את מסלול נסיעתו, וכתוצאה מכך נהרג. האם התביעה עמדה בנטל המוטל עליה 14. באשר לסוגיית מתן זכות קדימה, ואני דן בה למרות שכפי שציינתי בסעיף 2 לפסק-הדין ספק אם יש מקום לדון בה בהיעדר ציון של סעיף המשנה לתקנה 64(א) לתקנות התעבורה, הרי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה קובעת, כי נוהג ברכב המתקרב לצומת ועומד לפנות שמאלה ייתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת. ברור על-כן שכעיקרון זכות הקדימה הייתה לרכבים שהגיעו מכיוון צומת הלל יפה, הוא הכיוון ממנו הגיע רוכב האופנוע, שהרי אין מחלוקת שהנאשם התכוון לפנות שמאלה. בע"פ (ת"א) 70023/99 מלץ נ' מדינת ישראל (להלן - פסק-דין מלץ [4]), בעמ' 37 מתייחס כבוד השופט ע' מודריק לשאלת מהות זכות הקדימה הנתונה לכלי רכב. לעניין זה אומר כבוד השופט מודריק, שזכות הקדימה נתונה לרכב הנוהג באופן המאפשר לממש את הזכות. לדבריו, אין זכות הקדימה נתונה לרוכב קטנוע שדרכו מתפתלת בין כלי הרכב מימין לשמאל, כדי לנצל מרווחים צרים בין המכוניות ומצדדיהן. הנוהג בכלי רכב דו-גלגלי בינות לטורי כלי רכב עומדים או אפילו נעים לאטם, אינו נוהג בדרך הרגילה גם אם מניחים שזו דרך נהיגה חוקית (יש לו ספק בדבר). נהיגה כזו מחייבת את רוכב האופנוע לנקוט משנה זהירות ואין הוא רשאי לראות עצמו כבעל זכות קדימה. השופט מודריק מדגיש כי נהיגה בצורה כזו אינה "רגולרית", ובתור שכזו מעמידה את רוכב האופנוע באותה "נחיתות" המתקיימת לגבי נוהג רכב המבקש לבצע פעולות לא רגילות של סטייה מנתיב נסיעתו. גם בת"פ (ת"א) 0 - 471538 - 9 מדינת ישראל נ' זוארץ [5] ציינה כבוד השופטת מוניץ שאפילו אין חולק על כך שחובה היה על המעורבת ליתן זכות קדימה, הרי אין לטעון שזכות זו של הרכבים בדרך החוצה הופכת למחסום עדי עד לנוסעים בדרך בו מוצב תמרור המחייב ליתן זכות קדימה, כאשר הנוסעים בדרך החוצה אשר להם זכות הקדימה משתמשים בזכות לנוע בדרך תוך עצימת עיניים מוחלטת לנעשה בדרך לפניהם. 15. במקרה נושא פסק-הדין שבפניי, המדובר לא רק ברוכב אופנוע שמרחק לא גדול ממקום האירוע עבר בין שני רכבים מסחריים במרווח צר ביניהם, אלא שגם המהירות בה נסע רוכב האופנוע עובר לתאונה עמדה על לפחות 90 קמ"ש, כשזו מהירות כמעט כפולה מהמהירות המותרת במקום זה (50 קמ"ש), מה עוד שמדובר בשעות חשיכה כאשר הראות מוגבלת. בנסיבות אלה אני קובע חד-משמעית שהנאשם לא עבר עבירה של אי-מתן זכות קדימה. רוכב האופנוע נסע בדרך בצורה האמורה, תוך עצימת עיניים מוחלטת לנעשה בדרך שלפניו, כאשר דרך נהיגתו זו חייבה אותו לזהירות מרובה, זהירות אשר ודאי לא ננקטה. אני דוחה את טענת התביעה בסיכומיה, שהנאשם יכול היה להבחין באופנוע המתקרב לו היה מביט שמאלה שוב ולא מסתפק במבט אחד שמאלה ואחר כך ימינה. הנאשם הביט שמאלה ולא הבחין באופנועים ורק מרחוק הבחין ברכבים בצומת הלל יפה. בהניחו שיספיק לעבור את הנתיב בו נסעו הרכבים מכיוון צומת הלל יפה, לא טעה בכך, שכן הנחתו הייתה נכונה אלמלא האופנועים היו מבצעים עקיפה בין המכוניות במהירות כפולה מהמותר. ספק רב בעיניי כי גם אם היה מחזיר מבטו בשלב כלשהו שוב שמאלה יכול היה למנוע את התאונה, בהתחשב בדרך נהיגת רוכב האופנוע ובמהירות בה נסע. אני מזכה את הנאשם מהעבירה של אי-מתן זכות קדימה. 16. אך עדיין השאלה היא האם הנאשם התרשל בנהיגתו וגרם בכך למותו של המנוח. ברור שזיכוי נאשם מעבירה של אי-מתן זכות קדימה אינו משחררו, מניה וביה, מאחריותו לעבירה של נהיגה ברשלנות (או בחוסר זהירות), אם זו הוכחה. ביטויה של אי-הזהירות עשוי להיות באי-צפיית התרחשות התאונה ונסיבותיה, דהיינו אי- צפיית דרך הנהיגה של רוכב האופנוע, רשלנית ככל שתהיה ואי-נקיטת אמצעי זהירות, לרבות הימנעות מביצוע הפנייה, כדי לקדם את פניה. המושג "רשלנות" הוגדר בסעיף 21(א)(2) לחוק העונשין כאי-מודעות לטיב המעשה ולקיום נסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לאותו פרט, ובלבד שאפשרות גרימת התוצאה לא הייתה בגדר הסיכון הסביר. נמצא כי שאלת אחריות בגין רשלנות מבוססת על שניים: על יסוד נפשי כשאלה של עובדה בדבר יכולת צפיות סבירה של הסיכון ועל הערכה נורמטיבית בדבר סבירות הסיכון שנוצר. אכן ייתכן ש"נהג מן היישוב" מודע או יכול להיות מודע לתופעה שרוכבי אופנוע ינצלו מרווחים בין כלי הרכב לצורך נסיעה בין כלי הרכב. כן סבור אני שנהג חייב להיות מודע ויכול להיות מודע לכך שרוכבי אופנוע ינהגו באופנוע במהירות גבוהה. יחד עם זאת, סבור אני שנהיגת רוכבי אופנוע בינות למכוניות במרווחים ביניהן, תוך נסיעה במהירות כפולה מן המותר, בשעות חשכה, היא מעבר לצפייה סבירה של נהג הרכב (הנאשם). אך גם אם הייתי סבור ששילוב כזה צריך להיות בגדר צפייה סבירה (ואין אני סבור כך) הרי קביעת אחריות של הנאשם בגין נהיגה רשלנית מותנית בהערכה נורמטיבית של סבירות הסיכון שנצפה. הנאשם אחראי בעבירה של רשלנות רק אם נטל על עצמו סיכון בלתי סביר. כבוד השופט ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [1], בעמ' 127 מציין שחובת זהירות קונקרטית אינה קיימת למניעת כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. סיכון בלתי סביר בגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו. בע"פ (ת"א) 1460/84 דין נ' מדינת ישראל [6] נדון מקרה דומה, ונפסק שפיתולי אופנוע והשתחלותו בין המכוניות מסירים אחריות מהנאשם. בפסק-דין זה אף יש התייחסות לחובת תצפית של נוהג רכב בטרם פנייה שמאלה, ונאמר בו כי: "לסיכום ייאמר כי המערער קיים חובת תצפית בזמן שהיה חייב בה, דהיינו בטרם החל בביצוע הסטייה שמאלה. לא הייתה עליו החובה להמשיך בתצפית בזמן ביצוע הסטייה עצמה. בהחלט ייתכן שבזמן התצפית היה האופנוע נסתר מכל עין צופייה מפני היותו בשלב של פיתולים מאחורי אחת המכוניות, ויציאתו מתחום המרווח או ה'מסדרון' זמנה היה בעת הסטייה עצמה. אלמלא נהיגתו הפרועה והמסוכנת של רוכב האופנוע לא היה נוצר כל סיכון בסטייתו שמאלה של המערער" (שם [6]). אין ספק שבאמור לעיל די כדי להביא למסקנה שהנאשם לא התרשל בנהיגתו. אדגיש שגם אם אהיה סבור שהנאשם חייב היה להביט שמאלה שוב, כפי שכבר ציינתי, הרי לא הוכח בפניי שפעולה כזו, גם אם הייתה מתבקשת, היה בה כדי למנוע את התאונה, לאור מהירות האופנוע, שעת האירוע ודרך נסיעת רוכב האופנוע. ככלל, מחובתו של הנאשם היה גם להביט ימינה כדי לקדם אפשרות של רכבים שיגיעו מימין, וסביר להניח שלו לאחר מכן היה חוזר ומביט שמאלה היה בשלב שבו כבר לא יכול היה למנוע את התאונה, בהתחשב בנתונים שהיו. יש להוסיף שבפסק-הדין מלץ [4] שאוזכר לעיל, קובע כבוד השופט מודריק, שלאחר התבוננות ראשונית שמאלה אין חובה על הנהג להביט שמאלה פעם נוספת אלא להתמיד במבט לימין (בעמ' 40). כבוד השופט מודריק מציין לעניין "מדיניות משפטית", שכל נהיגה צופנת בחובה סיכונים מסויימים, כאשר מניעה החלטית של סיכונים אלה היא ההימנעות מלנסוע. על הדין לאפשר לנהגים לנסוע. מותר לדרוש מהם לקיים חובת זהירות, אך במקום שסיכון אינו נראה לעין ואינו ניתן לאיתור תוך אחיזה באמצעי זהירות סבירים, באותו מקום מסתיימת חובת הזהירות וכל המצוי מעבר לה הוא בגדר סיכון שאינו סביר. לדבריו גם יש להעמיד את רוכבי האופנועים על כך שגם הם נתונים למרות החוק, וכללי התעבורה מחייבים גם אותם. אין הם אדוני הכביש וגם הם מחויבים לזהירות מרובה. דרך נהיגת רוכבי אופנוע במרווחים בין מכוניות, כל שכן במהירות כה גבוהה (התוספת שלי - א' ג') מחייבת את רוכב האופנוע לזהירות מוגברת. ותוך החלת פסק-דין מלץ [4] על ענייננו, הרי נסיעה במהירות כה גבוהה תוך ביצוע "מעבר" בין שתי מכוניות בשעת חשכה, הינה דבר המעורר חלחלה (כדברי השופט מודריק) ואין תימה שרוכב האופנוע הבחין ברכב הנאשם רק כאשר היה בקירבה כזו שכבר לא יכול היה לעשות כמעט מאומה. בנסיבות המתוארות אין מקום לקבוע שהנאשם התרשל בנהיגתו. 17. מעבר לדרוש אומר, שגם אם הייתי מגיע למסקנה שהנאשם התרשל בנהיגתו (וכאמור אין זו מסקנתי), הרי סבור אני שהמנוח, בדרך נהיגתו, ניתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם ובין אירוע התאונה. אמנם הלכה היא כי מעשה רשלנות של אדם אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעשה מעשה של הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו ושכתוצאה מכך נגרם נזק אשר היה חייב לצפותו ואפילו מדובר ברשלנות גבוהה של הנהג האחר (ראה ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד [2], בעמ' 538). אלא שכאשר מדובר ברשלנותו של אחר שהיא כה מרחיקת לכת, שהנהג האחר (במקרה שלנו הנאשם) לא יכול היה לצפותה, הרי נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם לבין התוצאה. בע"פ (חי') 574/92 לוי נ' מדינת ישראל [7] היה מדובר באופנוע שנסע במהירות של 36 קמ"ש מעל המותר. בפסק-דין זה נקבע שבעצם הנסיעה במהירות גבוהה נמנעה מרוכב האופנוע האפשרות למנוע את התאונה, כאשר אילו נסע במהירות מותרת, בשדה הראייה שהיה לו, היה מספיק לנקוט באמצעי מניעה לתאונה. נפסק שחריגה כזו במהירות היא רשלנות רבתי המנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לתאונה. בע"פ 18/66 קורניק נ' היועץ המשפטי לממשלה [3] היה מדובר ברוכב אופנוע שהתרשל בעקיפה ונפסק שהתנהגות רוכב האופנוע הינה רשלנות רבתי ויש בכוחה לנתק את הקשר הסיבתי לקרות התאונה. 18. לסיכומו של דבר, סבור אני שכאשר אין מחלוקת שרוכב האופנוע נסע במהירות של בין 80 ל-100 קמ"ש במקום 50 קמ"ש, כאשר במהלך נסיעתו זו עבר במרווח צר בין שתי מכוניות והמדובר בשעת חשיכה, מה עוד שהמרחק לצומת שבו אירעה התאונה היה מרחק קצר יחסית, הרי התנהגות רוכב האופנוע הינה כה חמורה עד כי היא מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם (גם אם הייתה) לבין התאונה. במצטבר מן האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו. משפט תעבורהזכות קדימהאופנוע