מבוא: הנאשם הואשם כי ביום 10.05.10 בשעה 18.20 נהג ברכב מסוג מזדה בפתח תקווה, ברחוב בזל כשהוא יוצא מחניון לכביש. באותה שעה משמאל לימין כיוון נהיגת הנאשם, נסעה פרטית שברולט. הנאשם יצא מהחניון לכביש, פנה שמאלה, חסם דרכו של רכב השברולט וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבל הנאשם. העבירות שיוחסו לנאשם הם: א. אי מתן זכות קדימה ביציאה מחניון - עבירה על תקנה 64 (ב) לתקנות התעבורה ב. נהיגה בחוסר זהירות - עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ג. גרימת תאונה- עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה אין מחלוקת כי אכן הנאשם יצא ממגרש החניה לכביש תוך פניה שמאלה, מדובר ברחוב דו סטרי. עוד ההגנה מודה בקיום ההתנגשות, בעובדה כי התרחשה קודם השלמת פניה לשמאל ובתוצאותיה. אולם, עיקר טענתה של ההגנה כי האשם לגרם התאונה רובץ לפתחו של הנהג המעורב, שכן הנאשם החל בפניה רק לאחר שנהג משמאלו עצר התנועה ואפשר לו לפנות שמאלה. אולם הנהג המעורב עקף מספר מכוניות תוך נהיגה בנתיב הנגדי והתנגש הרכב הנאשם במהלך הפניה שמאלה, טרם הספיק הנאשם להתיישר בנתיבו. פרשת התביעה: להוכחת כתב האישום העידה המאשימה את עת1, הנהג המעורב, על פי עדותו מדובר ברחוב דו סתרי, פקוק בכיוון נהיגתו, אשר בהמשך הדרך מתפצל לפניה ימינה ולפניה שמאלה, כיוון שרצה לפנות שמאלה, יצא מהפקק בנסיעה איטית שמאלה כי בנתיב הנגדי לא היו רכבים. ואז מצא עצמו מול רכב הנאשם שיצא מהחניון ועצר באמצע הכביש כי הבחין בו. הוא בלם אך פגע ברכב הנאשם בדלת צד שמאל. המעורב הגיש סקיצה (ת1) שערך במשטרה ולפיה ארעה ההתנגשות בצד שמאל של הכביש ולא בנתיב הנגדי - על פי סקיצה זו נדמה שבכל מסלול 2 נתיבים. והתאונה ארעה בנתיב השמאלי שבכיוון נהיגתו (צד ימין בכביש). אך התברר כי בסקיצה טעות וכן קיים מעבר חציה לפני היציאה מהחניון (ת2). כבר בחקירתו הנגדית, מסר כי מדובר בכביש דו סטרי כאשר בכל צד נתיב (עמ' 2 ש' 9), המעורב זיהה את מקום התאונה בתמונה וסימן מיקומה כפי שטען בחקירתו הראשית דהינו בצד ימין של הכביש. המעורב התחמק מלענות על שאלה ישירה האם היה בנתיב נסיעתו וענה כי אין במקום כל פסים או נתיב מסומן וכי הכביש רחב. עוד אציין כי מסר שבזמן התאונה עברו רכבים חופשי בנתיב הנגדי, אישר כי מיד לאחר היציאה מהחניון קיים מעבר חציה. מסר כי מדובר ברחוב רחב שיכולים לעבור בו גם 4 רכבים, אין במקום איסור על עקיפה, הוא נהג 30 קמ"ש והבחין לראשונה ברכב הנאשם שהוא עבר את הרכבים ואז בלם, רכב הנאשם לא עבר לנתיב הנגדי. במהלך חקירת עת1, הוגשו תמונות נ1-נ3. מתמונות אלה עולה כי מאזור התאונה קיים קו קטעים ד1. עד תביעה מס' 2 בוחן התנועה שמשון מדקר (עת2), הכין לוח צילומים של מקום התאונה (ת3), אשר לצערי הרב הוגש רק צילומו לבית המשפט, בשחור לבן ובהקטנה. העד לא הכין דו"ח בוחן מפורט בנושא. ולא הכין סקיצה ובה מדידות הכביש והנתיבים. אציין כי העד מסר כי מדובר בתיק הצמדה שבו לא יצא לשטח, אולם מהאמור בת3, עולה כי התמונות צולמו ע"י עת2 בשטח ביום 20.06.10. במהלך עדותו התברר כי המלצתו של עת2, הייתה להעמיד לדין את הנהג המעורב (עת1) ולא את הנאשם, שכן כפי שטוענת גרסת ההגנה, הנאשם אכן קיבל זכות קדימה (עמ' 7 ש'9) - אך המלצה זו לא נתקבלה ע"י ראש מדור תאונות דרכים שקבע שיש להעמיד לדין את 2 הנהגים שכן הנאשם יצא מחניון והוא מחויב בזכות הקדימה. כן הוגשה במהלך עדותו, הודעת הנאשם ת4, סקיצה שערך הנאשם ת5, ומסמך רפואי ת6. פרשת ההגנה: הנאשם בחר להעיד ומסר כי כדרכו מידי יום, יצא מחניון חברת טבע וביקש לפנות שמאלה, כמו בכל ערב, קיים טור מכוניות ברחוב הדו סטרי, הוא קיבל זכות קדימה מרכב שעצר משמאלו, החל לנוע כלפי מרכז הכביש, תוך בחינת התנועה לשני הכיוונים, וכשהגיע למרכז הכביש, תוך כדי הפניה שמע חריקת בלמים כ-4 או 5 שניות ולאחר מכן זיהה רכב אשר שועט לעברו (עמ' 9 ש' 5) ופוגע בדופן שמאל של רכבו בין הדלתות הוא לא זוכר אם הספיק לעשות משהו וטען כי פנייתו הייתה כמעט מלאה והיה באופן כמעט ודאי בחלק הימיני של הנתיב בו רצה להשתלב. בהמשך לכך אציין כי בת4, הודעתו במשטרה של הנאשם כפי שהוגשה לבית המשפט עולה כי הנאשם טען שהבחין ברכב שמגיע משמאל "כאשר הוא עוקף את כל שיירת כלי הרכב שהמתינו" (ש' 7 + ש' 25). כן הוגשו תמונות הנזק לרכבו נ4. בחקירתו הנגדית אומת עם הסקיצה שערך (ת5) והודה כי אינה ערוכה בקנה מידה נכון, הרכבים לא סומנו במקום הנכון, ולמעשה הנאשם שינה לחלוטין את שטען בחקירתו הראשית. הנאשם שינה את הסקיצה והסביר את שלבי יציאתו, בנסיעה רציפה, גלישה איטית (עמ' 9 ש' 22). וזאת משום מה לכביש דו סטרי שבו שני נתיבים לכל מסלול. הנאשם טען כי הרכב המעורב פגע בו שהיה בזוית של 45%, עם הפינה השמאלית קדמית של המעורב במרכז רכבו - ואציין כי הנהג המעורב אישר כי הנזק היחיד לרכב היה באזור הפנס שמאלי קדמי, כפי שנחזה מתמונה נ5. דיון ומסקנה: אציין כי העובדה כי עת2, המליץ להעמיד לדין את הנהג המעורב אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הצורך בבחינת כתב האישום שהוגש לבית המשפט על מנת למצוא האם הנאשם אשם בסעיפים שיוחסו לו ואין בכך מעין אישור אוטומטי לחפותו של הנאשם כפי שניסה כ"ב לטעון. ומנגד אין בהרשעת הנאשם על מנת לפטור את הנהג המעורב מרשלנותו התורמת. רוחב הכביש ומיקום התאונה: לצערי הרב לא הונח בפני שרטוט נכון ומדויק של מקום האירוע ובו רוחב הכביש במיקום הרלוונטי. הן המעורב והן הנאשם הודו כי הסקיצות שלהם אינן מדויקות והדבר עולה בברור כאשר משווים זאת עם התמונות אשר הוגשו לבית המשפט. כמו כן, מהתמונות שהגיש ב"כ הנאשם לתיק אין תמונה מלאה של מיקום התאונה ביחס ליציאה מהחניון. לבית המשפט נותר להסתמך על לוח הצילומים שהגיש עת2. מלוח זה עולה בברור כי הכביש מתרחב ממקום האירוע וצפונה והופך ל-2 נתיבים בכיוון הנהג המעורב. אך בכיוון פניית הנאשם דרומה, הרי הוא מעט צר יותר, גם לאור קיומו של מעבר החצייה מיד בסמוך ליציאה מהחניון וראה צילום 2-3. מניסיון ללמוד על רוחב הכביש, כאמור בצילום 2, עולה כי במיקום התאונה עצמה, אין מדובר ברוחב כביש המאפשר מעבר של 2 רכבים לכל כיוון, אלא רכב אחד לכל כיוון, אם כי עם מרווח גדול ובטוח מצדדיו. קיומו של טור מכוניות - אין מחלוקת בין הצדדים כי ברחוב, היה טור מכוניות לכיוון צפון בנתיב הימיני, אשר עמד והתקדם בהתאם למערכת רמזורים שהסדירה התנועה מצפון לצומת. מהלך ומיקום רכב המעורב בתאונה: תאור זה של מקום האירוע, משתלב היטב עם התיאור בחקירתו הראשית של הנהג המעורב ולפיה "לקחתי שמאלה כי בנתיב הנגדי לא היו רכבים, לא היה כלום" וכן "אני נמצא באמצע הכביש הרחב, חצי חצי בין המסלול" (עמ' 1). ברור כי אין רלבנטיות להימצאות רכבים בנתיב הנגדי אם המעורב לא עבר לשטח הנתיב הנגדי ולו באופן חלקי. ואני קובע כי הנהג המעורב עת1, אכן נהג במרכז הכביש בזמן התאונה עקב עומס התנועה בכוון נהיגתו ודבר עולה היטב עם מיקום הפגיעות הרכבים. כמו כן רכב המעורב יצא לעקיפה במרחק שלקח לו לכל הפחות 6 שניות לעבור, וזאת על פי גרסת הנאשם עצמו, שטען כי חריקת הבלמים לבדה נמשכה למשך 4-5 שניות, ולכך כאמור יש להוסיף את זמן התגובה וזמן הבלימה. אופן נהיגת הנאשם עובר לתאונה: הנאשם תיאר את צאתו מהחניון בנסיעה רצופה ואיטית שמאלה, וזאת לאחר שלטענתו קיבל זכות קדימה מרכב שעצר משמאלו ואפשר לו לצאת מהחניון, הנאשם אישר כי טרם השלים את הפניה דהינו טרם התיישר בנתיב אליו ביקש לפנות ואכן מהסקיצה שערך עולה כי זווית רכבו בזמן הפגיעה הייתה 45 מעלות, דהינו הפניה בעיצומה והוא אף אמר זאת מפורשות בחקירתו הנגדית (ע' 10 ש'6). וכן טען בהודעתו במשטרה ת4, שורה 6, כי "תוך כדי פניה שמאלה", הבחין ברכב המעורב, כשהוא שנייה לפני התאונה אז נבהל ובלם - ושוב הדבר המשתלב היטב עם אופן הפגיעות ברכבים, פנס קדמי ימיני של רכב המעורב עם מרכז הדלתות צד שמאל של רכב הנאשם. אומנם הנאשם העלה במהלך חקירתו הראשית, בחצי פה, גרסה כי כמעט השלים ההשתלבות בנתיב אליו ביקש לפנות - אך לאור יתר דבריו כאמור איני מקבלה כאמינה. החובות המוטלות על הנאשם: תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה מחייבת את הנהג להתחשב - בכל הנסיבות - בהן הוא נוהג. תקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 קובעת כדלקמן: "64. רכב המתקרב או נכנס לצומת או דרך. (ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה - (2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש". מהאמור לעיל עולה, כי על הנאשם אשר יצא מחצרים, החובה עפ"י תקנה 64 (ב)(2) ליתן זכות קדימה לרכב המעורב שהתקרב באותו כביש. זכות קדימה מוגדרת תקנות התעבורה "אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש, לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם". השאלה הנשאלת הינה האם הנאשם קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו? תקנה 64(ב)(2) מטילה על הנאשם את החובה ליתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרב באותו כביש לפני שיכנס לכביש, דהיינו, היה על הנאשם לפני שנכנס לכביש לבדוק כי הכביש אליו הוא פונה, פנוי ולא להסתמך אך ורק על נהג המאפשר לו להיכנס לכביש. הנאשם הינו נהג המכיר את האזור, ולטעמי היה עליו לצפות התנהגות כזו ולהתכונן לקראתה - שכן כאמור אין בנמצא קו הפרדה רצוף בין הנתיבים . אולם הנאשם לא התכונן ולא צפה התנהגותו של הנהג המעורב ולכן כאמור בגרסתו, לא בלם רכבו בחזית הרכב שנתן לו זכות הקדימה, אלא רק כאשר כבר היה במרכז הכביש. בהתנהגותו זו הפגין הנאשם את חוסר הזהירות המיוחס לו בכתב האישום. לטעמי כדי להראות כי עשה כל המוטל עליו, היה על הנאשם להתקדם באיטיות לתוך הכביש, תוך עצירת רכבו בקו ישר בכביש עם הרכב שאפשר יציאתו מהחניון ומנקודה זו לוודא אי התקרבות או אי המצאות רכב מימין ושמאל לטור המכוניות בנתיב הימני, ורק אם ראה במרחק בטוח שאין רכב קרב - להתקדם באיטיות מעבר לדופן הרכב שעצר כאמור, תוך מבט ימינה אל המסלול הנגדי, וגם לכיוון פנייתו שמאלה. אם הנאשם היה עושה כן, היה מבחין ברכב המעורב שקרב לעברו שכן כאמור העקיפה נמשכה זמן מה ורכב המעורב היה גלוי לפחות מספר שניות. אך הנאשם נכנס מהחניון לכביש בנסיעה רצופה ובלם מאוחר מידי. יתר על כך, לטעמי חובת הזהירות אותו חב היוצא מחצרים הינה לכל אורך מסלול נסיעתו מהיציאה מהחניון, בחציית טור המכוניות, ועד התיישרותו במסלול לדרום וחובת זכות הקדימה הנה גם לרכבים הנעים משמאל לטור הרכבים. רשלנות הנהג המעורב: אף אם אניח לטובת הנאשם שהמעורב אכן עקף באופן אסור, למשל לאור קיומו של מעבר החצייה במקום עדיין אין בכך כדי להעביר את זכות הקדימה לפתחו של הנאשם. ראה בעניין זה ע.פ. 882/81 אשר עלה נ' מ"י (לא פורסם) - בו נקבע כי חובת מתן זכות קדימה חלה אף כלפי "מתרשלים" - בעניין הנ"ל נקבע כי היוצא מתמרור עצור חב זכות קדימה אף כלפי רוכב אופניים אשר נהג בניגוד לכיוון התנועה המותר. לנגד עיני ע"פ 10332/03, חיים בלייכר נ' מ"י, המרחיב את חובת מתן זכות קדימה אף לנהגים רשלנים העוברים על חוקי התעבורה- הבאים מנגד. ועוד ראה בעניין רשלנות מעורב, ע"פ 8827/01, ישראל שטרנזיס נ' מ"י: "הנה-כי-כן, רשלנות חמורה מצידו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה. 28. הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם, לצפיה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך; וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו. עם זאת, לעיתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכל חייבים לציית להם...". כאמור בעניין זה נקבעו גם ביחס להתנהגות הנדרשת מנהג היוצא מחצרים. מנגד אציין כי אין ע"פ 70023/99 מחוזי ת"א יעקב מלץ נ מ"י דומה לענייננו כלל ועיקר. לטעמי רכב המעורב היה בולט דיו ובולט די זמן (כאמור מעל לפחות 6 שניות) על מנת שהנאשם יבחין בו אם היה פועל כהלכה ואין להשוות בינו לבין אופנוע שמתפתל בין כלי רכב ומופיע מול הנהג המופתע ב"טווח אפס", שאינו מאפשר כל תגובה. אציין כי לא מצאתי בהתנהגות הנהג המעורב התנהגות שהיה בה לנתק הקשר הסיבתי: במקרה זה היה הנאשם חייב לראות לנגד עיניו את הדרך ואת כל הנסיבות האפשריות כאשר הוא עומד לחצות מסלול באופן הניצב לכיוון הנסיעה הכללי במקום. ורק משבחן את כל הנסיבות ובידיעה מוחלטת שהוא יכול להיכנס אל הדרך מבלי לגרום לתאונה, אכן הוא רשאי לעשות כן. אשר על כן, לאחר ששמעתי את עדות הנאשם, עדותם של עדי התביעה ולאחר ששקלתי את טענותיהם, התרשמתי מהופעתם בבית המשפט, עמידתם בחקירה הנגדית, מצאתי כי עדות עת1 והמסמכים שערך עת2 כוללים את מלוא הפרטים שיש בהם לבסס את האישום כנגד הנאשם. על כן הגעתי למסקנה כי עובדות כתב האישום הוכחו בפניי מעל לכל ספק סביר ואני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. משפט תעבורהזכות קדימה