ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מירי ברטהולץ, מיום 9.9.13 (להלן: "ההחלטה"), בתיק מספר 10-03517-01-1, המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת (להלן: "תיק ההוצל"פ"), לפיה חויב המשיב - הצד השלישי (להלן: "הבנק") לשלם למערער - הזוכה, סך של 5,635 ₪ בלבד, במקום לחייבו בתשלום מלוא יתרת החוב הפסוק, כטענת המבקש. הסדר דיוני: ביום 22.5.14 הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין בהתבסס על הודעת הערעור מחד, ועיקרי הטיעון מטעם המשיב מאידך, ולאחר הגשת תצהיר המערער התומך בבקשה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-24). על-פי סמכותי בתקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979, ולאחר שנתתי לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם, ולאחר שסברתי שלא תיפגע זכותו של צד מעוניין שלא הסכים לכך, הנני דן בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. רקע עובדתי: המערער הינו הזוכה בתיק ההוצל"פ; החייב - מר שיוביץ גד (להלן: "החייב") מנהל חשבון בבנק בסניף קרית אליעזר שמספרו 13213/33; הבנק הוא הצד השלישי בתיק ההוצל"פ. ביום 9.7.2001 נקט הזוכה - המערער כאן, בהליכי הוצל"פ כנגד החייב לביצוע שטר על סך 7,000 ₪, בגין שיק שמועד פירעונו 25.6.1996 משוך מחשבון החייב. ביום 15.5.06 נקט המערער בהליכי עיקול על כל נכסי החייב, בגין חוב נצבר בסך 21,703.22 ₪, לרבות על חשבון החייב בבנק, והעיקול נרשם. ביום 25.5.06 ציין הבנק בתשובתו לצו העיקול, כי העיקול נרשם בכפוף לזכות הבנק, וציין כי "התחייבויות החייב כלפינו ליום קבלת הצו עולות על המעוקלים". ביום 5.3.07 ביקש המערער לזמן נציג הבנק לחקירה, וביום 25.11.08 ביקש לקבל העתק דפי חשבון של החייב אצל הבנק לחודשים מאי-יוני 2006. כב' הרשם קודסי הורה לבנק להודיע למערער מה גובה חובות החייב לבנק, (ר' החלטה מיום 2.12.08). ביום 17.2.10 הגיש המערער בקשה נוספת לקבלת דפי חשבון החייב בבנק, וניתנה החלטה מיום 21.2.10 המורה לבנק להמציא למערער דפי חשבון לתקופת העיקול, מ- 11.5.06 עד 11.8.06. ביום 14.4.10 הגיש הבנק את דפי החשבון לתיק ההוצל"פ. ביום 20.5.10 הגיש המערער בקשה לזימון נציג הבנק לחקירה בלשכת ההוצל"פ, מן הטעם כי כעולה מדפי חשבון החייב, בין תאריכים 12.6.06 ועד 28.6.06, היה חשבונו ביתרת זכות שנוצרה בעקבות הפקדת שיק ע"ס 71,796 ₪, שזמן פירעונו ליום 24.5.06, משוך על בנק המזרחי בע"מ, על שם שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "השיק"). ביום 12.6.06 בוצעו בחשבון החייב בבנק פעולות, כדלקמן: א. העברה בנקאית בסך 12,500 ₪ לחשבון אחר (חשבון אשת החייב כפי שהתברר בחקירת נציג הבנק מיום 9.7.12); ב. הפקדת השיק בסך 71,796 ₪; ג. משיכת מזומנים בסך 4,000 ₪ על ידי החייב; ד. העברת שני סכומים לסילוק פיגורים בהלוואות בסך 15,003.53 ₪ ובסך 22,547.09 ₪. בתום יום העסקים 12.6.06 עמדה יתרת הזכות בחשבון החייב על 3,046.41 ₪. ביום 13.6.06 נרשם חיוב סך של 71,796 (סכום השיק) בחשבון החייב, בגין חזרתו, כך שיתרת החובה בחשבונו עמדה על 68,763.39 ₪; ביום 14.6.06 הופקד השיק שנית וחשבון החייב זוכה בסך של 71,796 ₪ ויתרת הזכות בחשבון עמדה על 3,032.61 ₪; ביום 15.6.06 חויב החשבון פעם נוספת בגין החזרת השיק בסכום השיק וכן בסך של 13.80 ₪ בגין עמלת החזרה, ויתרת החובה בחשבון הייתה 68,777.19 ₪; לבסוף, הופקד השיק ביום 18.6.06, וחשבון החייב חויב בפירעון הלוואה בסך 3,545.30 ₪, ויתרת החובה עמדה על 526.49 ₪. בתגובתו מיום 28.7.10, דחה הבנק את טענות המערער, וטען כי השיק אשר הופקד ביום 12.6.06 חזר ביום העסקים הבא (13.6.06); וכעולה מדפי החשבון של החייב, הופקד שנית ביום 14.6.06 וחזר שוב ביום העסקים הבא ה- 15.6.06 ולכן לא היתה יתרת זכות בחשבון החייב במועדים אלה. רק ביום 18.6.06 הופקד השיק, ובמועד זה כבר לא נותרה יתרת זכות שכן סכום השיק פרע את יתרת החובה בחשבון השוטף וחיוב שוטף של הלוואה לחייב; ואילו יתרת הזכות שנוצרה ביום 20.6.06 נובעת מקצבת ילדים המוגנת מפני עיקול; מכאן שבמועד קבלת צו העיקול לא היו כספים שניתן לעקל בידי הבנק. בטיעונו זה מבקש הבנק להסתמך על ע"א 323/80 אלתית נ' בל"ל, פ"ד לז(2)673, להלן: "הלכת אלתית". ביום 1.11.10 שב המערער על בקשתו לזימון נציג הבנק לחקירה, ונקבע דיון ליום 8.3.11, אשר נדחה עקב אי-התייצבות נציג הבנק. ביום 24.1.11 ניתנה החלטה המורה לבנק להמציא למערער העתק השיק, וביום 13.6.11 הגיש הבנק העתק השיק לתיק. ביום 15.8.11 ביקש המערער לזמן את נציג הבנק לחקירה בסוגיית השיק. ביום 9.7.12 התקיים דיון בלשכת ההוצל"פ, במסגרתו נחקר נציג הבנק - מר גולן אוטמזגין, בסוגיית הפקדת השיק ושתי פעולות חובה בחשבון החייב, שבוצעו ביום 12.6.06, לאחר הפקדת השיק בפעם הראשונה: העברה בנקאית של 12,500 מחשבון החייב לחשבון אחר (שבדיעבד התברר כחשבון על שם אשת החייב - שיוביץ יהודית, מס' חשבון 7339/97), ומשיכת מזומנים בסך של 4,000 ₪ על ידי החייב (להלן: "פעולות החובה בחשבון החייב"). במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו נציג הבנק ייחקר, הבנק ימציא מסמכים המעידים על פעולות החובה בחשבון החייב שבוצעו ביום 12.6.06, כי הסך של 4,000 ₪ נמשך על-ידי החייב במועד בו העיקול היה בתוקף וכי ינסו להגיע להסכמות, ובהיעדרן יגישו סיכומים. ההחלטה נשוא הערעור: השאלה המרכזית שנדונה היא האם היה חשבון החייב ביתרת זכות בתקופת העיקול מ- 11.5.06 עד 11.8.06. כב' רשמת ההוצל"פ דנה בטענות הצדדים ובמחלוקות שנתגלעו ביניהם באריכות, וקבעה: "53. משהחליט הבנק למסור לחייב עצמו כסף, היה עליו, מכוח העיקול להעביר לתיק ההוצאה לפועל את הכסף שהחליט למסור לחייב, קרי סך של 4,000 ₪ נכון ליום 12.6.06. טענת הזוכה כי, מאותה סיבה, יש לחייב את הבנק גם בגין שתי משיכות נוספות ע"ס 500 ₪ כל אחת, ביום 21.6.06 וביום 28.6.06, נדחית, מאחר ומדובר בכספים שנמשכו ימים ספורים לאחר הפקדת קצבת ילדים בסך 1461 ₪ לחשבון החייב. הקצבה פטורה מעיקול ואותה החייב רשאי היה למשוך 54. ... בנסיבות שלפני לא פעל הבנק כצד ג' סביר שמסר לחייב כספים, כשיש עיקול על כספים המגיעים ממנו לחייב, מבלי שפנה לרשם ההוצאה לפועל לבחון האם רשאי הוא לעשות כן. לפיכך לא היה הצדק סביר למעשיו. לא ניתן לקבל טענת הבנק שפעל בהתאם להלכת אלתית, שכן התנהלות כזו לא נדונה ולא אושרה בעניין אלתית. ... בענייננו, יש תחילה לבחון ולקבוע האם היה החשבון ביתרת חובה תמידית או שמא היה גם ביתרת זכות. 56. מדף החשבון עולה כי ביום 12.6.06, המועד בו הופקד השיק לראשונה (הכוונה לשיק ע"ס 71,796 ₪ - ס"י), היה החשבון ביתרת זכות בסך 3,046.41 ₪. אם נתעלם מההעברות לחייב (בסך 4,000 ₪) ולאשתו (בסך 12,500 ₪) היה החשבון עומד ביתרת זכות בסך 19,546.41. דהיינו היה בכך לכסות כמעט את מלוא סכום העיקול שהיה בסך 21,703.22 ₪. היתרה האמורה היא לאחר הקיזוזים שביצע הבנק של סכומי האשראי בפיגור בסך 37,5550 ₪. 57. ... לאור הלכת אלתית היה על הבנק לבדוק את היתרה בחשבון לאחר הפקדת השיק ולפני שאישר משיכות או תשלומים מהחשבון והיה רשאי לאשרם רק אם החשבון ביתרת חובה. ... 59. יש לבחון האם הזיכוי בחשבון החייב ביום 12.6.06 היה זיכוי סופי או זיכוי ארעי ומה ההבדל ביניהם לצורך ענייננו (ההבחנה נעשית בהתאם ללשון סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), התשנ"ב - 1992, כאשר זיכוי ארעי הופך סופי בחלוף שלושה ימי עסקים מיום הפקדתו - ס"י). ... 61. לדעתי, זיכוי סופי המביא לכך שהחשבון ביתרת זכות מחייב את הבנק לפעול בהתאם לצו העיקול ולהעביר את היתרה למעקל. מנגד, אם הזיכוי ארעי, הרי שהחזרת השיק מביאה לביטולו למפרע, כך שיש לבחון את היתרה בחשבון בניכוי סכום השיק. 62. אם שני הזיכויים הראשונים היו ארעיים, ובוטלו לאחר החזרת השיק, הרי שהזיכוי ביום 12.6.06 בוטל, כך גם הזיכוי מיום 14.6.06, ובוצע זיכוי ממשי - ארעי שהפך לסופי - רק ביום 18.6.06, מועד שבו הופקד השיק ולא חזר עוד. ... 64. ... בכך שהזיכוי בוטל בפועל בחשבון יום למחרת הפקדת השיק, פעמיים, בתאריך ערך של יום ההפקדה, יש לחזק את המסקנה שדובר בזיכוי ארעי, שביטולו הינו למפרע. לפיכך, בתאריכים 12.6.06 ו- 14.6.06 לא היתה יתרת זכות אמיתית בחשבון, אלא יתרה מותנית, ועם החזרת השיק קטנה יתרה זו, בהתאמה. ... 66. לאור כל האמור, אני קובעת כי ביום 12.6.06, לא היתה יתרת זכות בחשבון הבנק של החייב המחייבת את הבנק לפעול בהתאם לצו העיקול וכי פעילות של העברת ומשיכת כספים שבוצעה בחשבון באותה עת בהתאם לשיקול דעתו של הבנק שאפשר אותה לא מכוח חובה שהיתה מוטלת עליו לעשות כן. 67. באשר לשאלה האם יש לחייב את הבנק בסכום שהועבר לחשבון אשת החייב - לא הונחה כל תשתית ראייתית המצדיקה לראות בהעברה לאשת החייב - באופן שונה מזה של העברה לצד ג', נציג הבנק לא נשאל שאלות בנושא. לפיכך לא הוכח כי בוצעה העברה בחוסר תום לב. משכך, משקבעתי כי במועד ההעברה היה החשבון ביתרת חובה, אין מקום לקבוע כי היה בהעברה פעולה בניגוד לצו העיקול. 68. ביום בו נפרע השיק סופית, 18.6.06, לא היתה בחשבון יתרת זכות ולפיכך לא תפס העיקול מאומה. ... אני דוחה את טענת הבנק ביחס לקיומה של זכות קיזוז בשל חובות נוספים לבנק... משהבנק אפשר לחייב למשוך כספים מהחשבון , הוא אינו יכול להתבסס עוד על קיומה של זכות קיזוז, עליה וויתר. ... 71. לסיכום, לאור האמור בסעיף 53 להחלטתי, אני קובעת כי היה על הבנק להעביר ללשכת ההוצאה לפועל, בהתאם לצו העיקול, סך של 4,000 ₪ ביום 12.6.06. לפיכך על הבנק לשלם לזוכה סכום זה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהתאריך האמור ועד היום סה"כ 5,635 ₪...". עיקר טענות המערער: תשובת הבנק לצו העיקול היתה לקונית, חסרה ובלתי מנומקת, בניגוד לדרישות החוק והפסיקה; הבנק פעל שלא כדין עת אפשר לחייב לבצע פעולות משיכה והעברה בחשבונו, שהיה ביתרת זכות, בהסתמך על כספי השיק של חברת ביטוח, שחזקה עליו כי הוא "בר פירעון"; לא היה הצדק סביר להתנהגות הבנק, ומטעם זה בלבד ניתן לחייבו בחוב הפסוק, על פי הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). הבנק לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע השיק הופקד פעמיים בחשבון החייב וחזר, אף ללא שנרשמה על גביה סיבת ההחזרה ואף שמועד פירעונו ליום 24.5.06; מה גם, מדובר בשיק מודפס של חברת ביטוח שבוודאי ויש לו כיסוי; הבנק לא קיזז באופן מידי את הכספים שהגיעו לחשבון החייב מול יתרת ההלוואה שמגיעה לו מאת החייב, מלבד שני סכומים בגין פיגורים שקוזזו על ידו בפועל, ולכן יש לראותו כמי שוויתר על זכות זו. עיקר טענות הבנק: הבנק נהג כדין ובתום לב בכל הנוגע לצו העיקול, עת לא היו בידו כספים של החייב הניתנים לעיקול במועדים הרלוונטיים, ויתרת הזכות שנוצרה שימשה לפירעון התחייבויות החייב כלפי הבנק; השיק הופקד וחזר פעמיים ולכן לא היתה יתרת זכות בחשבון החייב; רק עם הפקדתו ביום 18.6.06 ולאחר שלושה ימי עסקים מיום הפקדתו יש לראות בזיכוי כסופי ולא ארעי, ובמועד הנ"ל לא נותרה יתרת זכות בחשבון; על כן, קיים הצדק סביר להתנהלות הבנק בהתאם לסעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ, ועל כן אין לחייב את הבנק בכל סכום שהוא; לבנק עומדת זכות קיזוז הגוברת על העיקול שהטיל הזוכה על חשבון החייב, אף אם לא בוצע על ידו קיזוז בפועל, ולכן, לאור יתרת החוב הכוללת של החייב לבנק, שעלתה על יתרת הזכות, לא היו כספים הניתנים לעיקול בחשבון במועד בו הוטל העיקול, (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות נ' משה אלבס, מיום 16.1.14, להלן: "פסק דין אלבס"). דיון והכרעה: הסעד המבוקש בערעור שלפניי הוא חיובו של הבנק ביתרת החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ; כאשר עיקר המחלוקת מתמקד בשאלת חיובו של הבנק (הצד השלישי) בתשלום החוב הפסוק של החייב, על סמך סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, לאור אי-קיום הוראות סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. התשתית הנורמטיבית - כללי: כאשר צד ג' מקבל צו עיקול על כלל נכסי החייב המוחזקים בידיו, על צד ג' למסור למנהל לשכת ההוצאה לפועל בתוך 10 ימים מיום המצאת הצו לידיו הודעה המפרטת את הנכסים הנמצאים בידו ביום קבלת הצו, או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך 3 חודשים מאותו יום. בנוסף וכאשר הגיע לידי צד ג' נכס של החייב בתוך 3 חודשים מיום המצאת הצו לצד ג', על צד ג' להודיע גם על כך למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך 10 ימים מיום שהנכס הגיע לידיו (ר' הוראת סעיף 44 לחוק ההוצל"פ והוראת סעיף 45א לחוק ההוצל"פ, הנוגעת למסירת צו עיקול לצד ג' שהינו תאגיד בנקאי). צד ג' אשר קיבל צו עיקול ואשר מודיע ומאשר שמוחזק בידיו נכס השייך לחייב ושחל עליו צו העיקול, חייב למסור את הנכס המעוקל למנהל לשכת ההוצאה לפועל, "באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן" (ראו: הוראות סעיף 47 לחוק). זאת יעשה על פי צו מימוש מפורש שיוציא הרשם. ואולם, כאשר צד ג' אינו מגיש כל הודעה בתגובה לצו העיקול או שהודעתו אינה שלמה או אינה נכונה, לדעת רשם ההוצאה לפועל, רשאי הרשם, לפי בקשת הזוכה, לזמן את צד ג' לחקירה (ראו: הוראות סעיף 46 לחוק). צד ג' עשוי להיות מחויב בחוב הפסוק אם עשה אחד מאלה, ללא "הצדק סביר": א. לא מסר את הנכס המעוקל בניגוד להוראות שקיבל מרשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל; ב. הוציא מידו נכס של החייב או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד ג' (ראו: הוראות סעיף 48 לחוק). בהתאם להלכה הפסוקה, זוכה אינו רשאי להגיש בקשה לחיוב צד ג' בחוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק, אלא לאחר שהוכיח תחילה כי אכן קיים בידי צד ג' נכס מעוקל השייך לחייב. מכאן, שעפ"י אותה הלכה, כאשר צד ג' לא מאשר בתגובתו לצו העיקול שקיים בידיו נכס מעוקל של החייב, על הזוכה לנקוט תחילה בהליך של חקירת צד ג' לפי סעיף 46 לחוק (ראו: רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ (25.7.94)). בנוסף, על-פי ההלכה הפסוקה, ניתן לחייב צד ג' רק בסכום כסף שהוכח פוזיטיבית שהוא מחזיק בידו עבור החייב בתקופת העיקול (ראו: רע"א 4083/00 קוטב חברה לסחר ושירותים בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (26.3.01); רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ (25.7.94);ע"א 9293/06 (מחוזי י-ם) רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' בנק מסד בע"מ (24.12.06)). בהתאם לתקנה 27 א. לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979, בקשה לחיוב צד ג' בחוב הפסוק ודיון בה יהיו בדרך הקבועה בפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, דהיינו, הבקשה תוגש כבקשה מנומקת בכתב בליווי תצהיר, ותינתן לצד ג' זכות תגובה. לרשם ההוצאה לפועל סמכות לסטות מסדרי דיון אלו ו/או לדחות הבקשה על הסף. מי שמבקש סעד לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל חייב להוכיח תחילה כי קיימים "נכסים מעוקלים" או כי קיימים "חובות", שלא הועברו על ידי הצד השלישי למנהל לשכת ההוצאה לפועל, בניגוד לחובתו לפי סעיף 47 לחוק. רק אם עלה בידי הזוכה לעשות כן, עובר הנטל אל הצד השלישי להראות, כי היה קיים "הצדק סביר" לפעולתו. מילים אחרות, "...אין החובה המותנית הנזכרת בסעיף 48(א) מתעוררת אלא לאחר שהזוכה הוכיח, בין על דרך חקירה ובין על דרך של הבאת ראיות, שבידי הצד השלישי אכן מצויים הנכסים נשוא צו העיקול או שהיו מצויים בידיו" (ראו: ע"א (מחוזי-י-ם) 6006/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' חסון, ניתן ביום 4.5.05; רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברת חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, ניתן ביום 25.7.94; רע"א 4883/00 קוטב נ' מנורה, ניתן ביום 26.3.01. להלן: "פסק הדין בעניין קוטב"). נטל השכנוע בהליכי חיוב לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ מוטל על הזוכה, אך לאחר שהזוכה מראה כי צד שלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים לפי סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל ולא העבירם למנהל לשכת ההוצל"פ, עובר לצד השלישי נטל הוכחת "הצדק סביר" שמנע ממנו את העברת הנכס למנהל לשכת ההוצל"פ (ראו: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג (2) 864 (23.8.89)). ומן הכלל אל הפרט. האם המערער הוכיח קיומם של נכסים הניתנים לעיקול: במקרה דנא, עניין לנו בעיקול זכות עתידית של חייב לקבל כספים לחשבון הבנק שלו, שמימושה ביום הפקדת השיק, שהיה לפירעון מידי (הופקד ב- 12.6.06, כשזמן פירעונו ביום 24.5.06). כאשר מעוקלת זכות של החייב אצל צד שלישי - המחזיק, נכנס המעקל לנעליו של החייב במערכת היחסים שבין החייב לבין אותו צד שלישי. כך גם כאשר הצד השלישי הוא בנק - הנושה המעקל אינו אלא 'חליפו', הבא בנעליו של החייב, לקוחו של הבנק (ד"נ 30/67 ח' שטרן ואח' נ. ש' שטרן ואח', פ"ד כב(2) 36, 41 ו-49). כך או כך, המעקל אינו יכול לעקל אלא את מה שיש לחייב כלפי הבנק, ולא יותר. עיקול יכול להיות מוטל על זכויות קיימות כמו גם על זכויות עתידיות. אולם, כאשר מדובר על זכויות עתידיות, הזכות המעוקלת צריכה להיות זכות שכבר התגבשה בעת הטלת העיקול, אלא שמועד פירעונה הוא בעתיד. זכות עתידה, כך נפסק, היא זכות "שהתגבשותה בעתיד ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפירעונו בעתיד, במסגרת חוזה שכירות תקף..." (ר' דברי המלומדת בן פורת "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969" פירוש לחוקי החוזים המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב, בעמ' 10, כפי שאוזכרו בהלכת אלתית שיוזכר להלן). כאמור לעיל, בשלב הראשון מוטל נטל ההוכחה על המערער, הטוען לתחולתו של סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, להוכיח כי בידי הבנק - הצד השלישי, היו נכסים ניתנים לעיקול של החייב. לכאורה, כעולה מן הפסיקה שהובאה לעיל, העובדה שהסכום אמור להשתלם בעתיד אינה מפחיתה מוודאות החיוב, בפרט עת מדובר בשיק משוך של חברת ביטוח לגביו קיים ביטחון וודאי לכיסוי ופירעון, ועל-כן יש לראות בעובדה זו חלק מנכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו. זוהי למעשה זכות עתידית שהתממשותה נעלית מכל ספק. חרף זאת, טוען הבנק, כי הפקדת השיק בחשבון החייב לא יצרה יתרת זכות, ועל-כן לא היו כספים הניתנים לעיקול. את טיעוניו, סומך הבנק, בין היתר, על פסק דין בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לז(2)673, 19.5.83, להלן: "הלכת אלתית"), שם נפסק: "הנושה-המעקל אינו אלא "חליפו", הבא בנעליו של החייב, לקוחו של הבנק ואין הוא יכול לעקל אלא את מה שיש לחייב ולא יותר. אם כל מה ש"יש" לחייב הוא יתרת חוב בחשבון שלו בבנק, אין העיקול "תופס", ואין לצד ג', הבנק, מה להעביר ללשכת ההוצאה לפועל. יוצא, שכשענה הבנק, כפי שענה ללשכת ההוצאה, ונמנע מלהעביר כספים, נהג כדין: על-פי יתרת החשבון שעוקל, במשך כל התקופה הרלוואנטית לא עמדו לזכות החברה כל כספים בחשבון, הבנק לא היה חייב לה דבר, ועל-כן, עומד לבנק "הצדק סביר", במובן סעיף 48 לחוק, לאי-העברת כספים על-פי צו העיקול". אם-כן, סכומי כסף מסוימים המופקדים לחשבון עובר ושב של הלקוח החייב בבנק לא ניתנים לעיקול, הם עצמם, על-ידי נושה של החייב, אלא מה שניתן לעיקול הוא יתרת זכות בחשבון לטובת הלקוח החייב, אם זו קיימת לאחר הפקדת הכספים. מכאן, שכאשר בכל תקופת העיקול לא עומד החשבון ביתרת זכות, העיקול לא תופס דבר ואין על הבנק כמחזיק חובה להעביר דבר עפ"י העיקול ללשכת ההוצאה לפועל. יצוין, כי עובדות פסק דין אלתית היו כאלה: חשבון הבנק של החייב היה פעיל והבנק אפשר הפקדות ומשיכות מהחשבון, אך הכל כאשר בסוף כל יום בתקופת העיקול יתרת החשבון היתה בחובה, ולכן נקבע שהעיקול לא תפס דבר. עוד יצוין, כי על-פי עובדות פסק דין זה הדברים נקבעו לגבי צו עיקול מסוג מיוחד שהוא עיקול על נכס מסוים של החייב, לפי הוראות סעיף 45 לחוק, הוא חשבון העו"ש של החייב אצל הבנק, להבדיל מעיקול על כלל נכסי החייב. להבדיל מהלכת אלתית, שם בשום שלב לא נוצרה יתרת זכות בחשבון החייב, כאן, נוצרה יתרת זכות בחשבון המערער כתוצאה מהפקדת השיק; כך, מדף פירוט החשבון של החייב בבנק עולה כי ביום 12.6.06, המועד בו הופקד השיק לראשונה, עמד החשבון ביתרת זכות של 3,046.41 ₪, לאחר פעולות המשיכה וההעברה שביצע החייב; אם כן, בהתעלם מפעולות החובה שבוצעו בחשבון החייב באותו היום (משיכת מזומנים בסך 4,000 ₪ והעברה בנקאית בסך 12,500 ₪), לא יכול להיות ספק, כי לאחר הפקדת השיק, נוצרה יתרת זכות אשר היה בה לכסות את מרבית סכום החוב בתיק ההוצל"פ. אף אם אלך לפי גרסת הבנק וכקביעתה של כב' הרשמת בהחלטה נשוא הערעור, לפיה ביום 12.6.06 היתה יתרת הזכות בחשבון החייב בבחינת זיכוי ארעי בלבד, זיכוי שבוטל ביום העסקים למחרת (13.6.06), מחמת חזרתו של השיק, וחוזר חלילה ביום 14.6.06, הרי שלבסוף הופקד השיק ביום 18.6.06, ונפרע, והזיכוי הפך סופי ביום 21.6.06 (לאחר שלושה ימי עסקים); במועד זה, העיקול עמד בתוקפו (תקופת העיקול מ- 11.5.06 עד 11.8.06) ולכן, יתרת הסכום הינה בבחינת "נכסים הניתנים לעיקול"; אילולא התנהלותו הבלתי מוסברת של הבנק, שאפשר לחייב לבצע פעולות חובה בחשבונו ביום 12.6.06, העולות על יתרת הזכות בחשבון (משיכת מזומנים בסך 4,000 ₪ והעברה של 12,500 ₪ לאשתו) עוד בטרם הפך השיק לזיכוי סופי, היתה נותרת לחשבון החייב יתרת זכות, בסך 19,500 ₪, למצער, הניתנת לעיקול. (שני הסכומים שנמשכו והועברו בתוספת יתרת הזכות בחשבון החייב באותו יום); זאת בנוסף להתנהלותו המחשידה של הבנק באשר להפקדות השיק וחזרתו פעם אחר פעם, ללא כל סיבה נראית לעין, ומבלי שידע להסביר התנהלות זו. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בהלכת אלתית: "כפי שכבר נזכר לעיל, צו העיקול על-פי לשונו לא חל על כלל זכויות של החברה כלפי הבנק, באשר העיקול הוטל על החשבון בלבד, ופירושו של עיקול זה אינו אלא, שאם לפי החשבון, כפי שהיה בתקופה הרלוואנטית, הייתה יתרת זכות לחברה, יתרה זו היה מקום להעביר ללשכת ההוצאה לפועל". נכון, כי היות חשבונו של המערער ביתרת חובה, מקים לבנק זכות קודמת לכיסוי החובות בחשבון עם הפקדת השיק; ואולם, יתרת הסכום המהווה יתרת זכות בחשבון החייב, הינה בבחינת כספים השייכים למערער, והניתנים לעיקול; ראיה לכך, שעם הפקדת השיק ביום 12.6.06, אפשר הבנק לחייב לבצע פעולות משיכה והעברה מחשבונו ללא כל הגבלה, בסכום כולל של לפחות 16,500 ₪, עוד בטרם חלפו שלושה ימי עסקים. עוד סומך הבנק טיעוניו על פסק דין אלבס, הדן בשאלה האם זכות חוזית שבין הבנק ללקוח למתן אשראי ללקוח ניתנת לעיקול או לאו. בית המשפט העליון פסק כי על דרך הכלל זכות חוזית, אף עתידית, ניתנת לעיקול, אולם קביעה זו אינה מוחלטת. זכות חוזית לקבלת סכומי אשראי אינה ניתנת לעיקול נוכח מאפייניה הייחודיים השוללים את עבירותה, ובשל הפגיעה המהותית בחופש ההתקשרות בהסכמי אשראי. זאת במובן ויתכן והלקוח יבקש לממש רק חלק מהאשראי שהועמד לו, והטלת עיקול יחייב את המעוקל לקבל אשראי שהוא איננו בהכרח מעוניין בו. איני סבור כי פסק הדין בעניין אלבס לעיל, משליך לערעור כאן, למצער, בכל הנוגע למשוכה ראשונה זו של הוכחת קיומם של נכסים הניתנים לעיקול; בענייננו, בשונה מפסק דין אלבס, אין המדובר בזכות הנתונה ללקוח ללוות כספים מהבנק כדי סכום מסגרת האשראי שעליה הוסכם בהסכם הלוואה בין הבנק לבין הלקוח; אין מדובר ביתרת כספים בחשבון שהועמדו לרשות הלקוח ואותם הוא חב להשיב לבנק; ואף אין מדובר בזכות המגדילה את מצבת נכסיו של הלקוח, שכן בסופו של יום כספי האשראי מגיעים ושייכים לבנק ולא ללקוח; המדובר בזכות עתידית, וללא תנאי, לקבלת סכומי פיצוי מאת חברת הביטוח, שמימושה במועד פירעון השיק; זאת בדומה לשכר עבודה במועד עתידי ודמי שכירות עתידיים (בין מכוח הסכם העבודה או מכוח הסכם השכירות); אם-כן, לפנינו זכות עתידית, וודאית, לקבלת כספים המגיעים למערער, הניתנת לעיקול, כאשר הזכות לקבל אותם התגבשה בעת הטלת העיקול. עם זאת, כפי שיובהר להלן בהמשך, יש בפסק דין אלבס כדי להשליך על תוצאת הערעור בכל הנוגע לטענת הקיזוז שהעלה הבנק. משנחה דעתי כי עלה בידי המערער להוכיח כי לאחר הפקדת השיק, ולאחר שהבנק ביצע קיזוז מחשבון החייב יתרת חוב ופיגורים, נותרה עדיין יתרת זכות בחשבון החייב, אפנה לבחון האם עומדת לבנק טענת "הצדק סביר". "הצדק סביר": באשר להוכחת קיומו של "הצדק סביר", כאמור בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, נקבע כי על הצד השלישי מוטל נטל השכנוע להוכחת קיומו של "הצדק סביר" אשר מנע ממנו להעביר את הנכס המעוקל אל המוציא לפועל. חובת שכנוע זו נובעת מן העיקרון היסודי בדיני הראיות, לפיו על כל בעל-דין להוכיח כי מתקיימות העובדות שביסוד הטענה המשפטית שעליה הוא מסתמך. החוק אינו מגדיר "הצדק סביר", אך נראה כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של צד שלישי, מעשיו ומחדליו, ונראה כי המבחן לקיומו של ההצדק הינו מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי (ראה ספרו של ד' בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות [9], בעמ' 459-458). כאמור, טוען הבנק לקיומו של "הצדק סביר", כאשר לגרסתו לא היתה יתרת זכות בחשבון החייב במועד הטלת העיקול; הבנק מנסה להיבנות מהטענה כי השיק חזר פעמיים, ועל כן, ועד אשר לא חלפו שלושה ימי עסקים מיום הפקדתו ב- 18.6.06, לא היתה כל יתרת זכות בחשבון החייב הניתנת לעיקול. מסכים אנוכי עם ההבחנה שערכה כב' הרשמת ברטהולץ באשר לזיכוי ארעי שנולד עם הפקדת שיק ההופך לזיכוי סופי רק בחלוף שלושה ימי עסקים. מסקנה זו אף נתמכת בהוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), התשנ"ב - 1992, סעיף 3; כך גם מצטרף אני לקביעתה, לפיה, כל עוד לא חלפו שלושה ימי עסקים ממועד הפקדת השיק, אין מדובר ביתרה אמתית בחשבון אלא ב"יתרה מותנית" (פסקאות 63-64 להחלטה). יתכן וקביעות אלה יש בהן להוביל לתוצאה אליה הגיעה כב' הרשמת בהחלטתה. יחד עם זאת, בנסיבות תיק זה, התנהלות הבנק הובילתני למסקנה שונה בתכלית, כפי שאבאר להלן. ראשית, לא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת באשר לחזרתו של השיק, פעמיים, ביום 13.6.06 ושוב ביום 15.6.06. גם ב"כ הבנק השיב בישיבת יום 22.5.14 כי "אין לי מושג מדוע השיק חזר" ובהמשך דבריו - "אין לי תשובה מדוע השיק חזר פעמיים, אך רואים זאת על דפי הבנק" (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 12 ו- 18). שנית, מתעוררות בלבי תמיהות רבות באשר לעובדה כי על גבי השיק לא צוינה כל סיבת החזרה, כפי הנהוג; המדובר בשיק של חברת ביטוח וחזקה כי פירעונו ודאי, וכי הזיכוי הארעי בגין הפקדתו יהפוך סופי בחלוף שלושה ימי עסקים; חרף זאת, עולה, כי ביום 13.6.06 וביום 15.6.06 חזר השיק, פעמיים; זאת מבלי סיבה הנראית לעין, תוך ביטול הזיכוי שנוצר, לכאורה כתוצאה מהפקדתו; תמיהה נוספת, היא כי מספר ימים לאחר החזרת השיק, ביום 18.6.06 השיק הופקד ולא חזר עוד. שלישית, הבנק אפשר לחייב ל"פזר" כספים מחשבונו כבר ביום 12.6.06, בו ביום שהופקד השיק לראשונה. התנהלות זו מלמדת אף היא כי הבנק האמין בביטחון מלא כי השיק יפרע, וכי אין המדובר בזיכוי המוטל בספק. כמו כן, עולה, כי הסכומים שנמשכו או הועברו מחשבון החייב, בסך 4,000 ₪ ו- 12,500 ₪, בצירוף סכום יתרת הזכות בחשבון החייב במועד הפקדת השיק (3,046.41 ₪) עולים כדי סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל והיה ביתרה זו כדי לכסותו במלואו; לפיכך, סבורני כי קיים קשר הדוק וישיר בין הפקדת השיק, לבין פיזור הכספים עוד בטרם הפך הזיכוי בגינו לסופי. מכל המקובץ לעיל, סבורני, כי הבנק לא עמד בנטל השכנוע הנדרש להוכחת קיומו של "הצדק סביר", אשר מנע ממנו להעביר את הכספים המעוקלים אל המוציא לפועל. כפי שפירטתי לעיל, בהתנהלות הבנק נפלו לא מעט כשלים ומחדלים, שלא באו על תיקונם, ובהיעדר כל הסבר מניח את הדעת באשר לתמיהות שהתעוררו, יש לטעמי לראות בדרך התנהלותו ופעולותיו נגועות בחוסר תום-לב. כב' הרשמת הגיעה בעצמה למסקנה זו, כלשון ההחלטה נשוא הערעור: "ביום בו מסר הבנק כספים בפועל לידי החייב, היה עליו להעבירם לידי המעקל" (פסקה 52 להחלטה) ו"משהחליט הבנק למסור לחייב עצמו כסף, היה עליו, מכוח העיקול להעביר לתיק ההוצאה לפועל את הכסף שהחליט למסור לחייב, קרי את הסך של 4,000 ₪ נכון ליום 12.6.06" (פסקה 53). לכן קבעה לבסוף, כי "בנסיבות שלפני לא פעל הבנק כצד ג' סביר כשמסר לחייב כספים, כשיש עיקול על כספים המגיעים ממנו לחייב, מבלי שפנה לרשם ההוצאה לפועל לבחון האם רשאי הוא לעשות כן. לפיכך לא היה הצדק סביר למעשיו" (פסקה 54 להחלטה, ההדגשה שלי- ס"י). משלא עומד לבנק כל הצדק סביר למעשיו, יש לפעול על פי הוראות סעיפים 47-48 לחוק ההוצאה לפועל ולחייב את הבנק בחוב הפסוק, כלשונם: "47. מסירת נכסים מעוקלים הצד השלישי חייב למסור לידי המוציא לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה באופן, במועד ובמקום שראש ההוצאה לפועל קבע בצו-העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למוציא לפועל בהגיע זמן-פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות הענין. 48. חיוב של צד שלישי (א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו-עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. (ב) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק-דין של בית משפט שלום. (ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין." (ההדגשות שלי - ס"י). בטרם אורה כך, רואה אני לנכון להוסיף ולברר לגופה את טענת הבנק בדבר זכותו לקזז את יתרת הזכות בחשבונו של החייב כנגד יתרת החובה שלו כלפי הבנק, כזכות הגוברת על העיקול שהטיל הזוכה. טענת הקיזוז: לבנק, בשל מעמדו וטיב עיסוקו המיוחדים, יש זכות ייחודית, שלא מוקנית לנושים אחרים של החייב, להפעיל זכות קיזוז המוקנית לו בהסכמיו עם החייב לאחר קבלת צו עיקול ולמרות צו העיקול (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177 (15.1.95), להלן: "פסק דין הסתדרות הרבנים"); נפסק כי כאשר לחייב ישנם שני חשבונות בבנק שאחד מהם ביתרת זכות והשני ביתרת חובה, הטלת העיקול על כלל נכסי החייב אצל הבנק לא תופסת דבר, אם בחישוב כולל של היתרות בבנק החייב מצוי ביתרת חובה. זאת, מאחר שהכספים המצויים בחשבונות החייב שייכים לבנק ולא לחייב, ו"הנכס" המעוקל הינו רק זכותו של החייב לתבוע מהבנק לשלם לחייב את הכספים המצויים בבנק, אלא שזכות זו של החייב, שעוברת למעקל מכוח העיקול, כפופה לזכויות הבנק עפ"י הסכמיו עם החייב, ועפ"י הסכמים אלו משמשת יתרת זכות בחשבון אחד כמעין "ערובה" לכיסוי יתרת חובה בחשבון אחר ועפ"י אותם הסכמים זכאי הבנק לבצע קיזוז. יוצא, שאם החייב היה תובע מהבנק לשלם לו את יתרת הזכות בחשבון אחד, הבנק היה דוחה את התביעה, נוכח יתרת החובה בחשבון האחר, ולכן גם הנושה של החייב, הנכנס בנעלי החייב, לא זכאי ליהנות מאותה יתרת זכות באחד משני החשבונות. בפסד דין הסתדרות הרבנים נפסק, כי בנק, שלאחר מועד קבלת צו העיקול, מכבד המחאה ופורע אותה מחשבון החייב המעוקל, בנסיבות שבהן במועד כיבוד ההמחאה מצוי החייב ביתרת זכות כוללת (בהתחשב בכלל חשבונות החייב בבנק), הינו בנק שפועל בניגוד לצו העיקול וללא הצדק סביר, ולכן ניתן לחייבו בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בענייננו, טוען הבנק כי הוא זכאי לקזז סכומים אותם חב לו החייב מכוח הלוואות שהעמיד לו, וכי זכותו זו גוברת על זכות המעקל, אף אם לא ביצע הבנק קיזוז בפועל; עד לעת האחרונה, ההלכה המנחה מאת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) ת"א 2176/08 משה אלבס נ' בנק מזרחי טפחות, נפסק בתמצית כלהלן: הזכות למשיכת יתר, לפי הסכם מסגרת אשראי, ניתנת לעיקול בגובה הבטוחות המוחזקות על ידי הבנק במועד הטלת צו העיקול, ולא מעבר לגובה הבטוחות; אם לא נחתם הסכם מסגרת אשראי, או כשקיים הסכם מסגרת אשראי אך מתקיימות נסיבות בהן הבנק אינו יכול להבטיח את החזר האשראי, לא ניתן לעקל את זכות החייב למשיכת יתר מהחשבון, בהיותה זכות עתידית לא ודאית. עת קיים הסכם מסגרת אשראי ואין סיכון באשר ליכולת הפירעון של הלקוח את חובו כלפי הבנק, הבנק מחויב להעניק אשראי ללקוח, שכן קיימת זכות למשיכת יתר, ויסוד הוודאות. בפסק הדין, מסגרת האשראי הוסדרה בהסכם שבמסגרתו ניתנו לבנק בטחונות. לפיכך הבנק מחויב היה להעניק ללקוח אשראי עד לגובה הביטחונות, ולכן זוהי זכות ברת-עיקול. הנטל להוכחת אי קיומן של בטוחות מוטל על הבנק. משבנק לא מוכיח כי לא ניתנו בטוחות, ולמבקש בעל העיקול אין כל דרך להוכיח אחרת, יש להתייחס למסגרת האשראי כמובטחת כולה בבטוחות, ולאפשר למבקשים לעקל את הזכות למשיכת יתר בכל גובה מסגרת האשראי שלא נוצלה על ידי החייב. ובהשלכה לענייננו, אין להתעלם מהעובדה שהבנק בחר להעביר כספים לחייב ולאשתו ביום 12.6.06, היום בו הופקד השיק, זאת רק משום שראה בשיק בטוחה מספקת לפרעון החוב של החייב לבנק. ובחזרה לפרשת אלבס, טענת הבנק אשר לזכות הקיזוז שלו לגבי יתרת המט"ח נדחתה, הן מאחר שהבנק הסתיר בתשובתו לצו העיקול את העובדה שקיימת יתרת זכות במט"ח, והן בהעדר רלוונטיות, כל זמן שהבנק לא הפעיל את הזכות ואף התיר את הגדלת החוב ביתרת העו"ש. עוד נפסק (וזו הנקודה החשובה לענייננו), כי גם בהנחה שקיימת לבנק זכות קיזוז, משבחר הבנק שלא להפעיל אותה ואף אפשר הגדלת יתרת החובה בחשבון העו"ש, הבנק אינו יכול להפנות את טענת הקיזוז כנגד צדדי ג'. כל עוד הבנק לא פעל לקיזוז החיובים, יתרת הזכות במט"ח היא בטוחה לאשראי שניתן לפי הסכם מסגרת האשראי. בהעדר הוכחה של זכות הקיזוז ובהעדר הוכחה כי מדובר בבטוחה היחידה שמחזיק הבנק, יש לאשר את העיקול גם על יתרת המט"ח. 46. לאחרונה, ביום 16.1.14, ניתן פסק הדין בערעור בעניין אלבס, אשר הפך את פסיקת בית המשפט המחוזי, ופסק כי ככל שקיימת יתרת חוב בחשבון בגינה זכאי הבנק לבצע קיזוז מול יתרת זכות, זכותו של הבנק לקיזוז גוברת על זכותם של מעקלים, אף אם לא בוצע קיזוז בפועל. כלשון פסק הדין: "משמוטל עיקול על כספים המוחזקים בחשבונותיו של הלקוח בבנק, מתעוררת השאלה האם זכות הקיזוז של הבנק גוברת על העיקול ועליו לסגת מפניה. בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה נדון מקרה דומה לזה שלפנינו, בו הוטל עיקול על כספי לקוח המוחזקים בשני חשבונות בבנק: האחד, חשבון חוזר דביטורי שעמד בעת הטלת העיקול ביתרת חובה; והאחר, חשבון מטבע-חוץ שעמד באותה העת ביתרת זכות. למחרת קבלת ההודעה בדבר העיקול הפעיל הבנק את זכותו הנטענת לקיזוז היתרות, המיר את יתרת זכותו של הלקוח במטבע-חוץ לשקלים והעביר את הסכום לכיסוי יתרת החובה בחשבון השקלי. באותו מקרה קבע בית המשפט כי זכות הבנק לקיזוז עדיפה על זכויות המעקלים, בציינו כי עיקול אינו מקנה למעקל זכות מהותית בנכס המעוקל (שם, בעמ' 189). בית המשפט הוסיף וקבע כי יתרת הזכות במטבע-חוץ אינה בבעלות הלקוח אלא היא משקפת הלוואה שהלווה הלקוח לבנק וכי זכותו לקבלת כספי אותה הלוואה כפופה לתנאי ההסכם שבינו ובין הבנק. בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, העיקול אינו חל על הכספים שבחשבון מטבע-חוץ, כי אם על זכותו של הלקוח לתבוע שכספים אלה ישולמו לו ומכאן שזכותו של המעקל כפופה אף היא לתנאי ההסכם שבין הלקוח לבנק (שם, בעמ' 190). נוכח דברים אלה קבע בית המשפט כי הזכות לקיזוז עומדת לבנק גם לאחר שקיבל את הודעת העיקול משום שמלכתחילה העיקול אינו "תופס" את הכספים שהוצאתם מהחשבון מותנית בזכות קיזוז זו. בענייננו, בית המשפט קמא היה ער להלכה שנפסקה בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה אך קבע כי היא אינה חלה, בציינו כי "משבחר הבנק שלא להפעיל את זכות הקיזוז כנגד המשיבה הפורמאלית [5] - ולא זו בלבד שהבנק לא קיזז בפועל, אלא אפשר למשיבה הפורמאלית [5] להגדיל את יתרת החובה בחשבון העו"ש - הוא אינו יכול להפנות את טענת הקיזוז כנגד צדדים שלישיים". דעתי שונה. זכותו של הבנק לקיזוז היתרות אינה כפופה בעיני לביצוע הקיזוז בפועל ומסקנה זו עולה מפורשות מן ההנמקה עליה עמדתי לעיל, המונחת ביסוד ההלכה אשר נפסקה בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה. יפים לעניין זה דבריו של המלומד שלום לרנר בספרו "קיזוז חיובים": "עדיפותו של הקיזוז על העיקול הולמת את ראיית הקיזוז כמשקף נכונה את המצב הפיננסי בין שני גופים. על פי תיאוריה זו, הבנק אינו צריך לבצע קיזוז בפועל, כפי שעשה הבנק בעניין הסתדרות הרבנים. בעובדות המקרה, הבנק המיר את מטבע החוץ והעביר את יתרת הזכות שהתקבלה לחשבון העו"ש. סביר להניח כי הבנק יתגבר על העיקול גם בלא לבצע קיזוז בפועל" (שלום לרנר קיזוז חיובים 150 (2009))." (ההדגשות שלי - ס"י). 47. טענת הקיזוז נטענה על ידי הבנק גם בהליך שנדון בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, שם נדחתה טענתו. אעיר, כי שעה שניתנה החלטת כב' הרשמת נשוא ערעור זה, הדוחה את טענת הקיזוז של הבנק (פסקה 69 להחלטה), טרם נולד פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אלבס; אותה שעה היה תלוי ועומד הערעור על פסק דינו של בית המשפט במחוזי (ת"א 2176/08), שאת קביעתו הפך בית המשפט העליון. לאור ההלכה בפסק הדין אלבס, הרי שחרף התנהלותו של הבנק ומחדליו, כפי שעמדתי עליהם לעיל, זכותו לקיזוז יתרות זכות בחשבון החייב גוברת על העיקול שהטיל הזוכה על חשבון החייב; זאת אף אם לא פעל לקיזוז הסכומים בפועל. 48. הבנק לא נקב בסכומי החוב אותם יש לטענתו לקזז מיתרת הזכות שבחשבון החייב, וטענתו לקיזוז נטענה בעלמא, וללא פירוט אלו סכומי חוב יש לקזז מחשבון החייב. מדפי החשבון של החייב עולה כי יתרת האשראי שבפיגור עומדת על 6,037.71 ₪; עוד עולה כי ביום 12.6.06 עמדה יתרת החובה בחשבון החייב על 14,651.87 ₪, שלאחריה נמשכו הסכומים של 4,000 ₪ על ידי החייב והעברה של 12,500 ₪ לחשבון של אשתו, וכן קוזזו על ידי הבנק חובות שבפיגור בסך כולל של 38,550.62 (15,003.53+23,547.09). השיק ע"ס 71,796 ₪ הופקד ונפרע ביום 18.6.06. לאחר שקלול הסכומים הנ"ל, נותרה יתרת זכות בחשבון של 2,048.38. לאור קביעתי באשר להתנהלותו של הבנק, ובהנחה שהבנק לא היה מאפשר העברת הסכומים של 16,500 ₪ ביום 12.6.06, מחמת קיומו של העיקול הרובץ על חשבון החייב, היתה נותרת יתרת זכות של 18,548.38 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסך של יתרת האשראי בפיגור - 6,037.71 ₪, ומכאן שנותרה יתרת זכות בחשבון של 12,510.67 ₪, אותה היה על הבנק להעביר למוציא לפועל על פי צו העיקול. סוף דבר 49. משלא פעל הבנק בהתאם לצו העיקול, יש לחייבו בתשלום יתרת מלוא החוב הפסוק, מחמת התנהגות בלתי סבירה, בניכוי הסכום אותו הוא זכאי לקזז. בקשת המערער לחיוב הבנק - צד ג' - בחוב הפסוק, מתקבלת בזה, בכפוף לזכות הקיזוז של הבנק כאמור לעיל (סעיף 47 לפסק הדין). הנני מחייב את הבנק להעביר למוציא לפועל את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל בסך של 12,510.67 ₪, בניכוי הסכום בו חויב בתשלום בהתאם להחלטה נשוא הערעור בסך 5,635 ₪, ובסה"כ 6,875.67 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית חוקית מיום 12.6.06, עד היום. הבנק יעביר ללשכת ההוצאה לפועל בה מתנהל תיק ההוצאה לפועל נגד החייב את הסך הנ"ל, בתוך 30 ימים מהיום. כן, הנני מחייב את הבנק לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ). הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה ורבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ככל שהסכום לא יועבר על-ידי הבנק (צד ג') בתום מועד זה, ניתן יהא לבצע החלטה זו כנגדו בדרך בה מבצעים פסק דין (ראה: סעיף 48(ב) לחוק). בנקקיזוז