1. המשיבה 1 (להלן - החברה) עסקה בשנת 1998 בבניית אגף חדש בבניין עבור המשיב 2 (להלן - המוזאון) על יסוד חוזה שבו נקבע, בין היתר, כי למוזאון זכות לקזז מן הסכומים שעליו לשלם לחברה סכומים שהחברה חייבת לו. בחודש ינואר 1998 המחתה החברה למשיב 3 (להלן - בנק אוצר החייל) את הזכות לקבל את כל הכספים שישולמו לחברה על-ידי המוזאון בגין עבודות הבנייה שביצעה, ובעניין זה נרשם שיעבוד על דרך ההמחאה אצל רשם החברות. במהלך אותה שנה נקלעה החברה לקשיים כספיים. על רקע זה בחודש ספטמבר 1998 נקט המשיב 4 (להלן - בנק לאומי) הליכי הוצאה לפועל כנגד החברה, ובגדרם הטיל עיקולים על כספי החברה הנמצאים בידי המוזאון. המוזאון, שבאותה העת טרם נודע לו על המחאת זכויות החברה לטובת בנק אוצר החייל, הודיע ללשכת ההוצאה לפועל כי קיבל את הודעת העיקול, ואישר כי נמצאים בידיו כספים של החברה שמועד תשלומם בעתיד. ואולם, לבקשת החברה, עיכב ראש ההוצאה לפועל את הליכי ההוצאה לפועל כנגדה. או אז המוזאון - על-פי עצה משפטית שקיבל - סבר כי ניתן להעביר כספים אלו לחברה, וכך עשה. כעבור כשנה, בחודש ספטמבר 1999, פנה בנק אוצר החייל למוזאון והודיעו על דבר המחאת החברה את זכויותיה כלפי המוזאון לבנק אוצר החייל. ימים מספר לאחר מכן נשלחה מלשכת ההוצאה לפועל אל המוזאון הודעת עיקול שנייה על כספי החברה לטובת בנק לאומי, אלא שהפעם הודיע המוזאון ללשכת ההוצאה לפועל כי כספי החברה שבידיו, שאותם ביקש בנק לאומי לעקל, הומחו לבנק אוצר החייל. 2. בתאריך 9.1.2000 נתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו הקפאת הליכים ביחס לחברה ומינה את רואה-החשבון (עורך-הדין) ד"ר שלמה נס כנאמן על החברה. בחלוף כשישה חודשים נרכשה החברה בידי המבקשת במסגרת הסדר נושים שגובש בגדרי הליך ההבראה, ובית-המשפט המחוזי הורה לבטל את כל העיקולים שהוטלו כנגד החברה. ביני לביני, לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים על החברה, והגם שהליכי ההוצאה לפועל כנגד החברה היו מעוכבים, הגיש בנק לאומי לראש ההוצאה לפועל בקשה לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 לחיוב המוזאון - כצד שלישי - בתשלום כל סכומי הכספים שצוינו בהודעות העיקול שנמסרו למוזאון ושלא הועברו על-ידי המוזאון ללשכת ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל נענה באופן חלקי לבקשה בקובעו כי המוזאון מסר לחברה, ללא הצדק סביר, כספים שהודיע ללשכת ההוצאה לפועל כי הם ברשותו, ועל-כן יש לחייב את המוזאון בתשלום כספים אלו עד לגובה חובה הפסוק של החברה לבנק לאומי. עם זאת ראש ההוצאה לפועל הגביל את פסיקתו לתיק אחד מתוך ארבעה תיקי הוצאה לפועל שבהם פתח בנק לאומי כנגד החברה. או אז הודיע המוזאון, שלא ערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כי מתוך הסכומים שעליו לשלם עוד לחברה עבור עבודות הבנייה שביצעה, יקוזזו חובות של החברה כלפיו (בגין פרמיות ביטוח שלא שילמה החברה ועבודות בנייה שלא השלימה) וכן כל הסכומים שנדרש המוזאון לשלם כצד שלישי בהליכי ההוצאה לפועל לבנק לאומי. 3. על רקע זה הגיש הנאמן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למתן הוראות, ובה טען כי על בית-המשפט המחוזי להורות כי אין המוזאון רשאי לקזז את הסכומים שחויב לשלם כצד שלישי לבנק לאומי מתוך הכספים המגיעים מן המוזאון לחברה, וכי אין המוזאון יכול לתבוע מן הנאמן, כחוב בר-הוכחה, סכומים ששילם כצד שלישי לבנק לאומי במסגרת הליך ההוצאה לפועל. 4. בית-המשפט המחוזי קבע כי הגם שאינו יושב כערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, הרי שהמוזאון הודיע ללשכת ההוצאה לפועל כי מצויים בידיו כספים של החברה, ומרגע שהודיע כך, הוא נתפס על הודעתו. ומשכך, החלטת ראש ההוצאה לפועל לחייב את המוזאון כצד שלישי בדין יסודה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיום החלטת ראש ההוצאה לפועל יביא לכך שהמוזאון ישלם את אותו הסכום פעמיים - פעם אחת לבנק אוצר החייל, שזכויות החברה הומחו לו, ופעם אחת לבנק לאומי, שכלפיו חויב המוזאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. תוצאה זו מביאה לכך שהחברה נהנתה מהפחתת חובה הן כלפי בנק אוצר החייל, הן כלפי בנק לאומי, וכי נוכח תוצאה זו למוזאון זכות להיפרע מן החברה את אחד הסכומים הללו. בית-המשפט המחוזי קבע אפוא כי לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה), יש להכיר בזכות הקיזוז של המוזאון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו המוזאון משלם לחברה את חובו שלו כלפיה, אך אינו יכול להיפרע את חובה שלה כלפיו. 5. מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשת - שכאמור היא שרכשה את החברה במסגרת הסדר הנושים שאושר - הייתה כי בנק לאומי לא היה יכול לנקוט הליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל לחיוב המוזאון כצד שלישי. ראשית, מכיוון שמדובר בהליך נספח להליך ההוצאה לפועל העיקרי כנגד החברה, שעוכב, ושבגדרו בוטלו בהמשך, במסגרת הסדר הנושים, העיקולים שהוטלו על נכסי החברה; שנית, משום שצו הקפאת ההליכים משתרע גם על ההליך כנגד הצד השלישי, למצער כל אימת שיש בהליך כזה כדי לפגוע במסת נכסי החייב חדל-הפירעון ובעקרון שוויון הנושים. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא נדרש לשמש כערכאת ערעור על ראש ההוצאה לפועל, אלא אך לקבוע כי צו הקפאת ההליכים משתרע גם על הליכי ההוצאה לפועל, כמקובל במקרים שבהם מתנהל הליך קולקטיבי שנועד לאפשר לנושיו של חייב להיפרע ממנו, ועל-כן אין תוקף להליך שנקט בנק לאומי כנגד המוזאון, כל עוד הליך זה לא התנהל בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשת הוסיפה וטענה, כי המחאת זכויות החברה לבנק אוצר החייל קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי, כי תוקפה של המחאה זו אינו מותנה בידיעת המוזאון - הלוא הוא החייב לצורך עיסקת ההמחאה - וכי על-כן יש, מצד אחד, להכיר בעדיפות שיש לבנק אוצר החייל על פני בנק לאומי ביחס לכספים, ומצד אחר, לפטור את המוזאון מחיובו לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. בהקשר זה הוסיפה המבקשת וטענה כי אף לאחר ההודעה הראשונה שמסר המוזאון בדבר הימצאות כספי החברה בידיו לא היה המוזאון יכול להעביר כספים אלו ללשכת ההוצאה לפועל מן הטעם שהליכי ההוצאה לפועל כנגד החברה היו מעוכבים באותה עת, והעברת הכסף אף לא נתאפשרה עד שניתן צו הקפאת ההליכים. צו זה שלל כמובן את האפשרות שהמוזאון יעביר כספים של החברה לנושה כלשהו וחייב את המוזאון להעביר כספים אלו לנאמן לצורך חלוקתם במסגרת ההליך הקולקטיבי. עוד טענה המבקשת, כי המוזאון לא היה רשאי לקזז סכומים שטרם חויב בהם, הנובעים מן ההליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שנקט בנק לאומי במסגרת שלושה תיקי הוצאה לפועל שטרם ניתנה בהם החלטה; או את הסכום שבו חויב בתיק ההוצאה לפועל הרביעי, על-פי החלטת ראש ההוצאה לפועל, שניתנה כאשר צו הקפאת ההליכים היה בתוקף. המבקשת הטעימה עוד, כי ממילא סעיף 74 לפקודה אינו חל כלל על העניין הנוכחי, שכן חיובו של המוזאון כצד שלישי אינו מקנה לו זכות להיפרע מן החברה, ועל- כל-פנים, סעד הקיזוז בפירוק אינו סעד עצמי, אלא היה על המוזאון להגיש תחילה תביעת חוב לנאמן. בתגובתו לבקשה למתן רשות ערעור הצטרף הנאמן לטענות המבקשת בהדגישו את הטענה שסעיף 74 לפקודה אינו מתיר למוזאון לבצע את הקיזוז שעליו הודיע המוזאון. ואילו המוזאון טען כי פעל בתום-לב ותמך בטענות המבקשת והנאמן לעניין חיובו בהליך ההוצאה לפועל לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. עם זאת המוזאון התנגד למתן רשות ערעור לעניין שאלת זכות הקיזוז והתבסס על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה בהסבירו כי הקיזוז נעשה מכוח החוזה שבינו לבין החברה. עוד טען המוזאון, כי צו להקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 אינו מעכב זכויות קיזוז, ועל-כן סעיף 74 לפקודה אינו רלוונטי כלל לעניין. לחלופין טען המוזאון, כי חובה של החברה כלפיו הנובע מחיובו לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, נוצר לאחר שאושר הסדר הנושים, ולפיכך המוזאון רשאי גם עתה להיפרע מן החברה על-ידי קיזוז. בנק אוצר החייל, שהצטרף לטענות כי המחאת זכויות החברה קדמה לעיקול שהטיל בנק לאומי, וכי החלטת ראש ההוצאה לפועל שניתנה כאשר צו הקפאת ההליכים היה בתוקף בטלה, הבהיר בתגובתו כי טרם קיבל את הכספים המגיעים לו על-פי עיסקת ההמחאה. בנק אוצר החייל הוסיף כי הנאמן עצמו טעה משום שהגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי בעניין זכות הקיזוז ונמנע מלהחליט בעניין סדרי העדיפויות בכספי החברה שבידי המוזאון. לטענות אלו ולעצם מתן רשות למבקשת לערער התנגד בנק לאומי. טענתו הייתה כי החברה ובנק אוצר החייל ביקשו להצטרף כצדדים להליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שניהל בנק לאומי כנגד המוזאון בלשכת ההוצאה לפועל, ומשנדחו הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשת רשות ערעור, שעודנה תלויה ועומדת. בנק לאומי טען עוד, כי אין הוא צד לסכסוך שבעטיו הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשת הנאמן למתן הוראות, וכי צורף להליך זה רק נוכח טענה בעניין זה שהעלתה המבקשת בפני בית-המשפט המחוזי. 6. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כאמור, אין הצדדים במקרה שבפניי חולקים על שהמחאת זכותה של החברה כלפי המוזאון לבנק אוצר החייל, שהשתכללה כלפי צדדים שלישיים עם הרישום אצל רשם החברות, קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי על כספי החברה שבידי המוזאון. משכך, זכותו של בנק אוצר החייל בכספים אלו קודמת לזכותו של בנק לאומי, אף אם המוזאון (החייב בעיסקת ההמחאה) לא ידע מלכתחילה על ההמחאה. ראו: ע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס בע"מ נ' אלסינט בע"מ [1], בעמ' 126; ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד [2], בעמ' 381-380; ש' לרנר המחאת חיובים [4], בעמ' 152, 351-353. בנסיבות אלו השאלה המתעוררת היא מה הדין במצב שבו הכספים הועברו על-ידי המוזאון לחברה מתוך טעות. ברי, ראשית, כי בעובדת הימצאות הכספים בידי החברה, כעניין טכני, אין כדי לשנות את זכויותיהם המהותיות של הצדדים. על-כן כספים אלו, שמסר המוזאון לחברה מתוך טעות, שייכים לבנק אוצר החייל. שנית, משנקבע כי הזכות המהותית בכספים אלו הייתה של בנק אוצר החייל, לכאורה לא היה יסוד לחיוב המוזאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע: "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא [מסר נכסים מעוקלים], או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". אמנם, המוזאון הודיע ללשכת ההוצאה לפועל בתגובה להודעת העיקול שנשלחה אליו, כי הכספים שביקש בנק לאומי לעקל נמצאים בידיו, ברם, מחד גיסא, הודעה זו נמסרה עקב אי-ידיעת המוזאון על עיסקת ההמחאה בין החברה לבין בנק אוצר החייל, ומאידך גיסא, ההמחאה עצמה הייתה רשומה אצל רשם החברות, כך שבנק לאומי היה יכול ללמוד בעצמו על עיסקת ההמחאה בטרם הטיל את העיקול, ואף הרישום מחייב לראותו כמי שאכן ידע. במצב דברים זה נראה שאין בנק לאומי יכול להישמע בטענה כי היה רשאי להסתמך על הודעת המוזאון שלפיה כספי החברה נמצאים בידיו באופן המקים עילה לחיוב המוזאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כאמור, בנק לאומי היה זה שמלכתחילה בחר להטיל עיקול על כספים שהוקנו זה מכבר לבנק אוצר החייל, וכיוזם העיקול היה הנטל לבחון אם יש בהטלת העיקול כדי לאפשר לו להסתמך על כספים אלו כמקור לגביית חובו מוטל עליו. על-כן אין בנק לאומי יכול להתבסס על הודעת המוזאון כי הכספים הללו מוחזקים בידיו, שהייתה לה, בוודאי בנסיבות העניין שבפנינו, משמעות טכנית בלבד. על פני הדברים היה ראוי אפוא לקבוע כי - למצער בדיעבד - למוזאון היה הצדק סביר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שלא להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה לפועל. 7. על רקע זה השאלה המתעוררת היא אם בית-המשפט המחוזי, שהורה על הקפאת ההליכים בעניינה של החברה, היה מוסמך להורות על ביטול ההליך שהתנהל בפני ראש ההוצאה לפועל לחיוב המוזאון כצד שלישי. סעיף 350 לחוק החברות קובע: "(א) ... (ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר כאמור בסעיף קטן (א) (בפרק זה - התכנית), רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע (בפרק זה - צו הקפאת הליכים). ... (ח) בסעיפים קטנים (ב) עד (ז), 'הליך' - לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו. ..." (ההדגשה שלי - ד' ד'). ככלל, ההליך הקולקטיבי המתנהל לפי סעיף 350 לחוק החברות נועד לרכז את ההתמודדות עם סוגיית פירעון חובות החייב לנושיו השונים בפני פורום אחד כדי שתינקט אמת-מידה שוויונית כלפי כלל הנושים, בהתאם לסדר העדיפויות שנקבע לפירעון החובות. יש לפרש את סעיף 350 לחוק החברות על-פי תכלית זו. כאשר יש אפוא בהליך כלשהו - והליכי הוצאה לפועל, כאמור, בכלל זה - המתנהל על-ידי נושה המבקש להיפרע את חובו של החייב כלפיו כדי להשפיע, במישרין או בעקיפין, על הערך הכלכלי העומד לרשות כל יתר הנושים, או על סדרי העדיפויות ועל עקרון השוויון בין הנושים, הרי שיש להפסיק הליך זה ולצרף את עניינו של הנושה למסגרת ההליך הקולקטיבי. 8. במקרה שבפניי ההליך שניהל בנק לאומי על-מנת להיפרע את חובה של החברה כלפיו היה הליך לחיוב צד שלישי - המוזאון - לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כידוע, הליך זה הוא בבחינת הליך "תביעה" מקוצר, המאפשר לנושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ונפגע ממעשי צד שלישי שפעל בלא הצדק סביר בניגוד להוראת צו עיקול שנמסרה לו, להיפרע מן הצד השלישי את נזקו. נזק זה מתבטא באובדן האפשרות של הנושה-המעקל להיפרע את חובו הפסוק של החייב כלפיו מן הנכסים שהיו אמורים להיות מעוקלים בידי הצד השלישי, ולפיכך הנושה-המעקל זכאי לכך שהצד השלישי יפרע את חובו של החייב במקומו. אלא אף בניהול הליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל יש לעתים - כפי שהיה עשוי להיות במקרה שבפניי - כדי להשפיע על הערך הכלכלי שייוותר לטובת כלל נושי החייב. שכן, ככל שהיה יסוד לחיוב המוזאון כצד שלישי, התעורר חשש כי המוזאון, שהוקנתה לו זכות קיזוז בחוזה עם החייב, יקזז סכומים שחויב בהם כצד שלישי מן הכספים שעליו להעביר לחייב, וזאת בטענה שפרע את חובו של החייב במקומו. אמנם, נוכח העובדה שלא ניתן צו לפירוק החברה אף נראה שזכות קיזוז זו של המוזאון נובעת מן החוזה עם החברה, ולפיכך המוזאון היה רשאי להסתפק בהודעה על הקיזוז ולא להידרש לפעול במסלול שמתווה סעיף 74 לפקודה. ראו רע"א 3849/99 האלונים ייצור בלוקים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (בניהול מיוחד) [3]. במצב זה, העשוי להוביל לכך שנושה אחד (בנק לאומי) יקבל עדיפות בפירעון חובו על פני יתר הנושים, היה ראוי כי בית-המשפט המחוזי ישקול אם מן הדין להתיר לבנק לאומי להיזקק להליך התביעה המקוצר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, או שמא יש להעדיף - נוכח הפגיעה האפשרית ביתר הנושים - כי בנק לאומי יצורף להסדר הנושים ככל נושה אחר, וכל זאת בלי למנוע מבנק לאומי מלהיפרע מן המוזאון - במידה שעומדת לו טענה כי המוזאון נהג שלא כדין בעניין צו העיקול - על-ידי הגשת תביעה נזיקית נפרדת כנגדו. נמצא, כי ככל שלחיובו של המוזאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל השפעה על מסת הערך הכלכלי העומדת לרשות כלל נושי החברה, מן הדין היה להורות על הפסקת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל שנקט בנק לאומי כנגד המוזאון. דא עקא, בית-המשפט המחוזי נמנע מלהורות כך, ובהחלטתו העניק, הלכה למעשה, עדיפות לפירעון חובה של החברה לבנק לאומי על פני חובה של החברה ליתר נושיה, הגם שחוב זה של החברה כלפי בנק לאומי לא היה אלא חוב רגיל. משכך, החלטת בית-המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד. מכיוון שהגעתי למסקנה כי יש לבטל את חיוב המוזאון כלפי בנק לאומי, ממילא אין לי צורך לדון בשאלת זכות הקיזוז הנתונה למוזאון כלפי החברה. 9. אשר-על-כן הערעור מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת, ויש לקבוע כך: (א) הנאמן יעביר לבנק אוצר החייל את הכספים שהעביר המוזאון לחברה מתוך טעות, במקום להעבירם לבנק אוצר החייל. כמובן, הוראה זו תחול אך על כספים עד לסכום חובה של החברה לבנק אוצר החייל. (ב) ניתן בזאת צו לביטול הליכי ההוצאה לפועל שנקט בנק לאומי כנגד המוזאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. (ג) ניתן בזאת צו המצהיר כי למוזאון אין זכות קיזוז כלפי הנאמן, כפי שביקש המוזאון לטעון, ביחס לחיובים שבהם חויב המוזאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. חוזהקיזוז