א.בפנינו ערעור על פסק-דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה (המפקחת גב' צ. פיגנבוים), מיום 27.2.03, בתיק מס' 238/02, לפיו נדחתה תביעתם של המערערים לחייב את המשיבה להשתתף בהוצאות התקנתה של המעלית בבית המשותף, וכן נדחתה תביעתם של המערערים לחייב את המשיבה בהסרת המזגן שהתקינה המשיבה בקיר החזיתי של הבית. הבית המשותף נמצא ברח' הרופא 28 חיפה, ובו שלוש דירות, דירה בכל קומה. דירתה של המשיבה מצוייה בקומה הראשונה שמעל קומת העמודים, מעליה, בקומה השניה דירת משפחת שרון, ובקומה השלישית, דירת משפחת לזר. אנו מפנים הן לתמונות שבתיק המוצגים מטעם המערערים, והן לתמונות שצורפו לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. לכאורה, עשוי הקורא לסבור שאם ממוקמת דירת המשיבה בקומה הראשונה, מוליכות לדירתה מדרגות מועטות בלבד, אך לא היא. מרחוב הרופא עד לקומת העמודים של הבנין מובילות 39 מדרגות. בבית המשותף ארבע קומות: קומת הכניסה שהיא קומת העמודים, ומעליה עוד שלוש קומות. דירת המשיבה ממוקמת בקומה הראשונה מעל קומת העמודים. המעלית הותקנה כך שתשרת את דיירי הבית החל ממפלס הרחוב, דהיינו: הגישה למעלית היא מרח' הרופא 28. בגובה מפלס הרחוב, הותקנה מנהרה המוליכה (מבעד לדלת כניסה) למעלית, שבאמצעותה יכול כל אחד מן הדיירים לעלות ולהגיע לקומה בה מצויה דירתו (עיינו בתמונות שבתיק מוצגי המערערים). כותבת כב' המפקחת בפסק-דינה שתחילה הסכימה המשיבה הן להקמת המעלית והן להשתתף במימונה, אך בהמשך חזרה בה, וכך התייקרו הוצאות ההתקנה לכל אחד משני הדיירים האחרים. בנוסף טענה נציגות הבית המשותף שעל המשיבה להשתתף בהוצאות אחזקת המעלית והפעלתה לפי סעיף 59 ו' (ב) (3) של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. עוד עומדת נציגות הבית המשותף על כך שהמשיבה תסיר את המזגן שהתקינה בקיר חזיתי של המבנה, דבר המכער את הכניסה, מה גם שניתן להתקינו על קיר אחורי. המשיבה טענה בהגנתה שתחילה עמדה ההערכה הכספית על כ-80,000 ₪ לכל דירה, וגם כשעלתה ההערכה לכדי 100,000 ₪, היתה המשיבה מוכנה להשתתף בפרוייקט זה, מה שאין כן כאשר נדרשה לשלם בפועל, והיתה הערכה שהעלות לכל בעל דירה תעמוד על כ-200,000 ₪ . באשר להשתתפות הוצאות האחזקה, מוכנה המשיבה להשתתף, ובלבד שיתאפשר לה שימוש במעלית. ב.בתביעה-שכנגד עתרה המשיבה לכך שיינתן לה להשתמש במעלית ובמתקנים הנלווים כנגד השתתפותה בהוצאות האחזקה, וכן כי יוטל חיוב על הנתבעים-שכנגד לגרום לתיקון הסדקים בדירתה. (מחלוקת אחרונה זו ירדה מן הפרק בישיבה שהתקיימה בפני כב' המפקחת ביום 2.2.03, ישיבה שבמהלכה הודיע ב"כ המשיבה שאין התנגדות למרשתו שהסדקים בדירת המשיבה יתוקנו על ידי קבלן הביצוע של המעלית או מי מטעמו). בתשובת נציגות הבית המשותף לתביעה - שכנגד נטען שהמשיבה נטלה חלק פעיל בקבלת ההחלטות בדבר הקמת המעלית, וחזרה בה מן ההסכמה לממנה רק סמוך לביצוע העבודה בפועל. משלא השתתפה המשיבה במימון הקמת המעלית, אין היא זכאית לעשות שימוש במעלית, זכות שתעמוד לרשותה רק אם תשלם את חלקה המלא והנכון בפרוייקט המעלית. ג.בתיאור הביקור שערכה בבית המשותף פירטה כב' המפקחת את תיאור מבנה הבנין בהוסיפה שבגבול הצפוני של החלקה עובר שביל ציבורי להולכי רגל. דרך שביל זה מצויה הכניסה לבאי הבית המשותף כפי שנבנתה בזמן הקמת הבית, כך שחזית הכניסה אל הבית מן הדרך הציבורית היא החזית הצדדית (ולא הקדמית). על חזית צדדית זו, לצד הכניסה, התקינה המשיבה מנוע של מזגן (במעטפת דירתה). עוד ציינה כב' המפקחת שהבית ממוקם על גבעה כך שמפלס הרחוב נמוך ממפלס קומת הקרקע של הבית המשותף, ולפיכך כ-50 מדרגות מוליכות מרחוב הרופא לקומת הקרקע ולכניסה לבית (לפי התמונות שצורפו למוצגי המערערים: 39 מדרגות). פרוייקט המעלית כולל מנהרה שנחצבה במפלס הרחוב אופקית אל תוך ההר עד מתחת לחדר המדרגות של הבית. המנהרה מוארת ומתוחזקת. בקידמתה דלת כניסה למעלית שעולה עד מפלס קומת הקרקע של הבית (הכוונה לקומת העמודים שהיא קומת הכניסה לבית). בתיאור ביקורה במקום ציינה כב' המפקחת שמקומת הקרקע עולים בעלי הדירות ברגל בחדר המדרגות, אך לענין זה הבהרנו בשעת הדיון בפנינו ביום 16.3.04, על דעת ב"כ שני הצדדים, שהמעלית עולה גם לדירות שבבנין (דהיינו, לא רק עד קומת הכניסה אלא עד לדירות שבבנין). באי-כח הצדדים הסתפקו בביקורה של כב' המפקחת במקום ובהגשת סיכומי טענות בכתב,לא צורך בשמיעת ראיות. ד.בפסק דינה קבעה כב' המפקחת שהמעלית על כל רכיביה היא רכוש משותף שנועד לשמש את כל בעלי הדירות. המעלית הוקמה לאחר שתהליך קבלת ההחלטה אודותיה עמד במבחני סעיף 59 ו' של חוק המקרקעין. מעלית המוקמת מכח הוראות החוק היא מתקן המתווסף לרכוש המשותף, כך עולה מהוראת סעיף 59 ו' של חוק המקרקעין, הוראה שעולה בקנה אחד עם הגדרת "רכוש משותף" שבסעיף 52 לחוק המקרקעין. סעיף 59 ו' (ב) (3) של חוק המקרקעין קובע שכל בעלי הדירות יהיו חייבים להשתתף בהוצאות אחזקתה והפעלתה של המעלית, בשיעורים שנקבעו בסעיף קטן (4), משמע, לפי היחס שבין שטח הרצפה של כל דירה לבין שטח הרצפה של כל הדירות שבעליהן נושאים באותם תשלומים. בהוראת חוק זו ביקש המחוקק לאזן בין רצון בעלי הדירות להקים מעלית בבית משותף למול התנגדותם של אחרים, לבין חובת בעלי הדירות כולם לשאת באחזקת הרכוש המשותף כולו, לרבות אותה מעלית. כבוד המפקחת מפנה לאמור בספרו של פרופ' דויטש, "קנין", בהוצאת בורסי, חלק א', עמ' 738: ”גם בתיקון זה (הכוונה לתיקון מס' 19 של חוק המקרקעין), בדומה לתיקון מס' 18, קובע המחוקק איזונים יפים להגנה על המיעוט: המיעוט אינו חייב להשתתף בהוצאות ההתקנה אלא רק בהוצאות השוטפות. המיעוט זכאי להשתמש אף הוא המעלית, תנאי להתקנה הוא כי לא תיווצר פגיעה מהותית בבעלי הדירות, ברכוש המשותף או בחזות הבית” ובהמשך: ”על המיעוט נכפה אמנם תשלום של הוצאות שוטפות בגין המעלית, אך כנגד כך מוקנית לו זכות לשימוש במעלית, אשר הוא לא השתתף בהוצאות התקנתה” על יסוד האמור לעיל הגיעה כב' המפקחת למסקנה שהמעלית היא רכוש משותף ומשהותקנה עומדת לבעלי הדירות כולם, לרבות למשיבה, זכות לעשות בה שימוש ללא תנאי, וללא נטילת הסכמה ממי מבעלי הדירות . מאידך גיסא, מרגע שעמדה על מכונה חלה על כל בעלי הדירות, לרבות המשיבה, החובה לשאת בהוצאות אחזקתה, בין אם תעשה המשיבה שימוש במעלית, ובין אם לאו. דין הוצאות אלה כדין כל הוצאה אחרת לאחזקת הרכוש המשותף וזכותה של הנציגות לדרוש הוצאות אלה. עד כאן באשר למעלית. ה.לענין המזגן קבעה כב' המפקחת שהעתירה להסרת המזגן בנימוק שהוא מותקן בכניסה הראשית אל הבית, ומכער אותה, נגועה במידה מסויימת בחוסר תום לב, שהרי מעת התקנת המעלית אף לא אחד מבעלי הדירות, וכנראה גם לא באי-ביתם, אינם עושים עוד שימוש באותה כניסה אלא בכניסה שדרך הדלת החשמלית המוצבת בקידמת הבית. נתיב הגישה אל דירות הבית המשותף, דרך המנהרה והמעלית אינו עובר ליד המזגן, והמזגן איננו נצפה מנתיב זה. לפיכך, נדחתה העתירה לגבי המזגן, ואילו באשר למעלית קבעה כב' המפקחת שעומדת למשיבה זכות שימוש במעלית על כל המתקנים שהותקנו בקשר להקמת המעלית ללא כל תנאי, והמשיבה זכאית לאותם אביזרים כפי שהותקנו (בקשר להקמת המעלית על כל רכיביה) לשני הדיירים האחרים שבבנין. מנגד חלה על המשיבה החובה להשתתף בהוצאות אחזקת המתקנים החדשים שנוספו לבית המשותף, וזאת בתוקף מיום 1.3.03. ו.על כך מונח בפנינו ערעורם של נציגות הבית המשותף, משפחת שרון ומשפחת לזר המלינים על כך שהמשיבה תמכה בהחלטה להסמיך את הדייר מר שרון בכל העניינים הכרוכים במעלית, ותמכה בפרוייקט התקנת המעלית, ורק סמוך לביצוע פרוייקט התקנת המעלית החליטה שלא להשתתף וגרמה ליתר הדיירים לשאת במקומה בחלק שהיה צריך להיות מוטל עליה בהוצאות פרוייקט התקנת המעלית. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 16.3.04 הודיע ב"כ המערערים שפרוייקט התקנת המעלית הסתכם ב-472,000 ₪, משמע, אילו היתה ההוצאה נחלקת בין שלושת דיירי הבנין בחלקים שווים היה חלקו היחסי של כל אחד מן הדיירים: 157,333 ₪. לטענת המערערים אין הצדקה חוקית או מוסרית להרשות למשיבה להשתמש במעלית וליהנות מן השימוש בה והשבחת דירתה כתוצאה מהתקנת המעלית בלי תשלום מלוא חלקה של המשיבה בהוצאות ביצוע פרוייקט המעלית. בהתייחס לתיאור נתוני הבנין על יסוד הביקור במקום, טוען ב"כ המערערים שנפלה שגגה בתיאור שבפסק הדין הואיל והמעלית עולה ממפלס הרחוב עד הקומה השלישית והעליונה של הבנין, כשניתן לעצור את המעלית בקומת העמודים ובכל אחת מן הקומות, לרבות זו של המשיבה. המעלית מונעת איפוא את הצורך לעלות את המדרגות המוליכות ממפלס הרחוב עד קומת העמודים (כ-39 מדרגות), ובנוסף גם את המדרגות שבחדר המדרגות אשר בבנין מקומת העמודים עד לקומה שבה מצויה דירתו של כל אחד מן הדיירים . ז.כמו כן נטען בערעור ששגתה כב' מהפקחת במסקנתה באשר להסרת המזגן, הואיל והמערערים שהם בעלי הדירות ובאי-ביתם, משתמשים בכניסה לבנין מכיוון שהבנין בנוי על מדרון תלול והמדרגות הציבוריות מובילות מן הכביש שליד ביה"ח כרמל (שאליו מגיעה תחבורה ציבורית) עד לכניסה לבנין. אלה המגיעים לבנין במכוניות ישתמשו במנהרה שברחוב הרופא ובמעלית, ואילו אחרים יגיעו לבנין דרך קומת העמודים שבחזיתה הותקן המזגן, דהיינו, המזגן הותקן בקיר הפונה למדרגות הציבוריות, משמע, בחזית הכניסה לבנין. המדרגות הציבוריות מהוות מעבר חשוב המקשר בין רח' הרופא לרחוב שליד ביה"ח כרמל, שם עוברת התחבורה הציבורית, ובמדרגות משתמש הציבור. התקנת המזגן בקיר החזיתי ובכניסה לבנין פוגעת בבעלי הדירות ומהווה גורם מכער המפחית מערך הבנין. ח.עוד נטען בערעור שלא היה מקום ליתן למשיבה זכות קניינית וזכות שימוש במעלית כל עוד המשיבה לא שילמה ולא השתתפה בהוצאות התקנתה של המעלית. התרת השימוש במעלית למשיבה מביאה לכך שהמשיבה תעשה עושר ולא במשפט. ערך הבנין וערך הדירות השתבח מאד עקב המעלית ולא היה מקום להעניק למשיבה שבח זה מבלי שתשלם בגינו. לטענת ב"כ המערערים ניתן להבין מסעיף 59 ו' (ב) (1) של חוק המקרקעין כי בעלי הדירות שישאו בהוצאות ההתקנה, הם גם אלה שישתמשו במעלית , ואילו בעלי דירות שאינם נושאים בהוצאות ההתקנה של המעלית לא ישתמשו בה, הואיל והם לא קנו לעצמם כל זכות קניינית במעלית או זכות שימוש בה. ב"כ המערערים סבור, על יסוד הערת שוליים 236 ה' בעמ' 739, בספר הקנין של פרופ' דויטש, שה"מיעוט" שנכפה עליו תשלום ההוצאות השוטפות של המעלית הם בעלי הדירות בקומת הקרקע (כלומר, הדיירים שאינם נהנים מן השימוש במעלית), ואולם דירת המשיבה אינה בקומת קרקע, וכדי להגיע לדירתה עליה לעלות במדרגות מרחוב הרופא עד קומת העמודים (39 מדרגות), ולאחר מכן עוד מדרגות בתוך הבנין מקומת העמודים לקומה הראשונה. מכאן, שדברי פרופ' דויטש אינם ישימים בעניננו הואיל ודירת המשיבה אינה בקומה הראשונה, ולכן יכולה המשיבה לעשות בפועל שימוש במעלית. דירת המשיבה אינה בקומת הקרקע ואינה פוטרת את המשיבה מלשאת בהוצאות התקנת המעלית, כנגד זכות שימוש בפועל. העתירה שבערעור היא להורות שאין המשיבה זכאית לעשות שימוש במעלית כל עוד אין היא משלמת את חלקה היחסי בהוצאות התקנתה של המעלית, וכן להורות על הסרת המזגן של המשיבה מקיר הכניסה לבנין, ולהורות על העברתו לחלק האחורי של הבנין. עד כאן תמצית טענות ב"כ המערערים. ט.לעומת זאת תומך ב"כ המשיבה בפסק דינה של כב' המפקחת, בציינו בין היתר, שמרשתו הסכימה להשתתףך בהתקנת המעלית בסכום של 80,000 ₪, אך פרשה משהסתבר לה שההוצאה החזויה תהא כ -200,000 ₪ לדירה, מה עוד שהדיירים עמדו על חלוקת ההוצאה ל-3 חלקים שווים, הגם שדירת המשיבה היא הראשונה שבבנין ומעליה ממוקמות עוד 2 קומות, וכן הציעה המשיבה בשלבים שונים להשתתף בהוצאות הקמת המעלית לפי מיקומה בבנין, ולפי הנאתה הפחותה לעומת הנאותיהם של המערערים שבקומות ב' + ג'. לענין המזגן תומך ב"כ המשיבה במסקנת כב' המפקחת שעתירת המערערים יש בה מידה מסויימת של חוסר תום לב. לטענת ב"כ המשיבה גם המערערים מצדם תרמו לכיעור הבנין. המשיבה צירפה בענין זה תמונות לכתב ההגנה שמטעמה. לענין המעלית טוען ב"כ המשיבה שהדירות משתבחות לפי הקומות. המערערים דורשים שהמשיבה תישא עמם בחלק שווה של הבניה למרות שדירתה היא הראשונה מן הקרקע, וככל שהדירות גבוהות יותר דירותיהם משתבחות במכפלות, מול דירת המשיבה. עד כאן תמצית טענות ב"כ המשיבה. י.בתאריך 16.3.04 שמענו את טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים שחזרו על עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם. ביום 1.6.04 הגיש ב"כ המערערים לעיוננו (בבש"א 8969/04) פסק דין שניתן על ידי כב' המפקחת בתאריך 25.1.04, תיק תביעה 187/03 שפרן נ. פרנק. באותו ענין קבעה כב' המפקחת שאם יבקשו התובעים לעשות במעלית זו שימוש וישלמו לנתבעים את חלקם היחסי בהקמתה של המעלית, וכן באחזקתה השוטפת, יהיו התובעים זכאים להשתמש במעלית, משמע, המעלית היא מתקן משותף שיעמוד לרשות התובעים מרגע שישלמו את חלקם בהקמתה. כך קבעה כב' המפקחת בפסק דינה שבתיק תביעה 187/03, וב"כ המערערים טען בבקשתו לצירוף אסמכתא זו שכב' המפקחת פוסקת בפסק דין זה אחרת מאשר פסיקתה בפסק הדין נשוא הערעור, שהרי בפסק הדין נשוא ערעורנו קבעה כב' המפקחת שלמשיבה זכות שימוש במעלית ללא תנאי, למרות שלא שילמה למערערים את חלקה היחסי בהקמת המעלית. אנו סבורים שאין הנדון דומה לראיה. הטעם לכך הוא שבעניננו נקודת המוצא של המפקחת היתה שהמעלית שהוקמה בבנין, על כל רכיביה ואביזריה, היא חלק אינטגרלי מן הרכוש המשותף, וחלות עליה הוראות סעיף 59 ו' של חוק המקרקעין. ואילו בענין שפרן נ. פרנק, תיק תביעה 187/03 (שבו מדובר היה בבית המונה שתי דירות בלבד), קבעה כב' המפקחת בסעיף 16 של פסק הדין: ”אכן ספק בעיני אם על המקרה הנדון חל סעיף 59 ו' לחוק המקרקעין, ולא מטעמיהם של הנתבעים. בבית המונה 2 דירות בלבד לעולם לא תיווצר הסיטואציה אודותיה דן סעיף זה. דומה שעל המקרה הנדון חל מבחן השימוש הסביר ברכוש משותף...” עינינו הרואות: מקרה מקרה ונסיבותיו. בענין תיק תביעה 187/03, הגיעה כב' המפקחת למסקנה שבסיטואציה של מבנה בן שתי דירות אין תחולה להוראות סעיף 59 ו' של חוק המקרקעין, ואם כך, הרי לא ניתן להשוות את התוצאה שם למקרה שבפנינו, כשאין מחלוקת על כך שבענייננו יש ויש תחולה לסעיף 59 ו' של חוק המקרקעין. י"א.נראה שבמקרה המונח בפנינו מצוי הפתרון למחלוקת בעמדתה של המשיבה כפי שבאה לידי ביטוי החל מתחילתה של המחלוקת ועד להגשת עיקרי הטיעון בערעור. נבהיר: כב' המפקחת הגיעה בפסק דינה לתוצאה המשפטית לפיה המעלית בה עסקינן רכוש משותף היא ולכל בעלי הדירות, לרבות המשיבה, הזכות לעשות במעלית שימוש ללא תנאי וללא צורך בנטילת הסכמה. המערערים הם אלה שהחליטו על התקנת המעלית ועליהם לשאת בהוצאות התקנתה - סעיף 59 ו' (ב) (1) של חוק המקרקעין. החלטה זו נתקבלה ברוב של שניים מתוך שלושת הדיירים שבבנין. המשיבה היא בגדר מיעוט שלא הצטרף להסכמה זו, ולכן כפי שציין פרופ' דויטש, בספרו "קנין", חלק א', עמ' 739-738, המשיבה היא בגדר המיעוט שנכפה עליו תשלום הוצאות שוטפות בגין המעלית, כנגד זכות שימוש במעלית, מבלי שהמיעוט השתתף, ומבלי שיהא מחוייב להשתתף בהוצאות התקנתה של המעלית. תוצאה משפטית זו היא תולדה של הוראות סעיף 59 ו' לחוק המקרקעין, ואין כל מקום להתערבותנו במסקנתה זו של כב' המפקחת. י"ב.ואולם: מדעיקרא, ראוי להדגיש שהמשיבה לא התנגדה לעצם השתתפותה בהתקנת המעלית , וכך גם ראוי ונכון היה שהמשיבה תנהג, ולו מן הטעם לשמירה על יחסי שכנות תקינים. מעיון בכתב ההגנה שהגישה המשיבה עוד ביום 14.11.02 בפני כב' המפקחת, ע"י ב"כ עו"ד ז. להבי, מסתבר שנטען מפורשות באותו כתב הגנה שכאשר הובא רעיון המעלית לדיון צויין בפני המשיבה שחלקה יהא כ-80,000 ₪ והיא היתה מוכנה לעמוד בו למרות היותה אלמנה וגמלאית (סעיף 6 (א) לכתב ההגנה). לקראת ההתקשרות בבניית המעלית, עלה חלקה היחסי של המשיבה במחיר ל-100,000 ₪, וגם סכום זה היתה מוכנה המשיבה לסבול, חרף הקושי הכלכלי שהיא מצויה בו (סעיף 6 (ב) לכתב ההגנה). המשיבה סירבה כאשר נדרשה להסכים להשתתפות של כ-200,000 ₪ (סעיף 6 (ג) בכתב ההגנה). מוסיפה המשיבה וטוענת שהמערערים עמדו על כך שהיא תישא בשליש מן ההוצאות, כחלקם של המערערים, הגם שהדירות של המערערים הינן בקומה ב' ובקומה ג', תוך התעלמות מכך שדירה בקומה גבוהה יותר נושאת בנטל גבוה בבניה (סעיף 6 (ד) בכתב ההגנה). נעיר כאן שהואיל והוצאות ההקמה הסתכמו, כפי שהודיע לנו ב"כ המערערים בישיבת ביהמ"ש מיום 16.3.04, ב-472,000 ₪, היה צריך להיות חלקה של המשיבה, לפי 1/3 מן הסכום: 157,333 ₪. כאמור, המשיבה מתחילת הדרך לא התנגדה לעצם השתתפותה בהתקנת המעלית, אלא כפרה באופן החישוב של השתתפותה. בישיבת דיירי הבית מיום 10.12.99 (צורף למוצגי המערערים), עמ' 2, הציעה המשיבה שהחלוקה תהא: 2/9 המשיבה, 3/9 משפחת שרון , 4/9 משפחת לזר. גם בישיבת הדיירים מיום 12.4.02, עמ' 2, ציינה המשיבה שהיא מוכנה לשקול הצטרפות בתנאי שתיעשה בדיקת הוצאות ריאליות, ושהחלוקה תהא לפי קומות: א' - פחות. ב' - קצת יותר. ג' - יותר. וכן אמרה המשיבה, שם, בעמ' 3, כשציינה שביררה את הנתונים בין מקימי מעליות וכורי מנהרות : ”וכולם אמרו לי שנהוג לחלק ההוצאות לפי קומות” י"ג.גם בעיקרי הטיעון שהוגשו בפנינו, ביום 4.3.04, חוזר ב"כ המשיבה על כך שמרשתו הציעה בשלבים שונים להשתתף בהוצאות בניית המעלית, אך זאת לפי מיקומה בבנין ולפי הנאתה הפחותה לעומת ההוצאות של המערערים שדירותיהם בקומות ב' + ג'. לצורך זה גם צירף ב"כ המשיבה לעיקרי הטיעון חוות דעת של השמאים ד"ר גד נתן ויעקב כהן. לפי סעיף 6 של חוות דעתם, ראוי שחלוקת הוצאות התקנת מעלית תהא לפי ערך הדירות מסה"כ עלויות ערך הדירות בבנין ("ההשבחה"), דהיינו: קומה א' : 6.7%. קומה ב' : 16.7%. קומה ג' : 33.3%. קומה ד': 43.3%. עוד כותב ב"כ המשיבה בסעיף 5 של עיקרי הטיעון: ”בהעדר קביעה בחוק לענין ההשתתפות, אבקש מכבודכם להיעזר במקורות ההלכתיים שהתשלום ייעשה על פי ההנאה שיש לבעל הדירה....” ב"כ המשיבה מצרף לעיקרי הטיעון קטע מספרו של אפרים משה הלוי קורנגוט, "הלכות הבית המשותף", פרק חמישי, הכותב ש"באין מנהג מחייב באותו מקום, הקובע לגבי תשלום הוא מידת ההנאה....”. י"ד.במקרה שבפנינו, הסכימה המשיבה להשתתף בהוצאות המעלית, כעולה מן האמור בכתב ההגנה שמטעמה שהוגש בפני כב' המפקחת, בסכום של 80,000 ₪, ובהמשך אף היתה מוכנה להגיע לכדי 100,000 ₪. נעיר כאן שסך עלות הבניה הסתכם, כאמור לעיל, ב-472,000 ₪. המשיבה הסכימה בישיבת הדיירים מיום 10.12.99 להשתתף ב-2/9. השווי הכספי של 2/9 אלה הוא : 104,888 ₪. מטעם זה יש מקום לחייב את המשיבה בהשתתפות בהוצאות התקנת המעלית לפי הסכום המירבי שהסכימה לשאת בו, ושהיתה מוכנה לשלמו, כמצויין בסעיף 6 (ב) של כתב ההגנה שהוגש מטעמה בפני כב' המפקחת, משמע: 100,000 ₪. ט"ו.בשים לב לעובדה שהמשיבה גילתה נכונות מדעיקרא לשלם סכום זה כהשתתפות בהתקנת המעלית, אין לחייב את המשיבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית אלא רק החל מן המועד שניקבע בהמשך פסק דיננו לצורך ביצועו של התשלום. נדגיש עוד שאין להתנות בשום פנים ואופן את שימושה של המשיבה במעלית בביצועו של תשלום זה. המשיבה זכאית להשתמש במעלית שבבנין, על כל רכיביה ומתקניה, ללא כל תנאי. מנגד חלה על המשיבה החובה להשתתף בהוצאות אחזקת המעלית והמתקנים, הכל כפי שקבעה כב' המפקחת בפיסקה 16 של פסק דינה. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים (באמצעות בא כוחם עוה"ד א. גרץ) את הסכום הנ"ל של 100,000 ₪, שאותו הסכימה מדעיקרא לשלם בגין השתתפותה בהתקנת המעלית, כמצויין בסעיף 6 של כתב ההגנה מטעמה. המשיבה תשלם סכום זה של 100,000 ₪ לא יאוחר מתאריך 1.3.05, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל . יובהר: אי ביצוע תשלום זה יאפשר למערערים לנקוט הליכי הוצל"פ לגבייתו של הסכום, לפי הצורך, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל, ואולם, לא יהא בכך כדי להביא לביטול אפשרותה של המשיבה לעשות שימוש במעלית על כל מתקניה ורכיביה. ט"ז.לענין הסרת המזגן: כב' המפקחת ביקרה בבנין והתרשמה מן הבנין, ובין היתר גם מן המזגן, התרשמות בלתי אמצעית. לא ראינו כל הצדקה להתערב בשיקול דעתה של כב' המפקחת שהגיעה למסקנה לפיה אין הצדקה להסרת המזגן לאחר שבחנה את כל הנדרש בשעת ביקורה במקום. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור בכל הנוגע למזגן, וכך אנו מחליטים. י"ז.התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: 1.לענין המעלית בלבד אנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה שאנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים (באמצעות בא-כוחם, עו"ד א. גרץ), את הסכום של 100,000 ₪, לא יאוחר מתאריך 1.3.05, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אנו דוחים את כל שאר חלקי הערעור בכל הנוגע למעלית. 2.לענין התביעה להסרת המזגן - אנו דוחים את הערעור. 3.אנו מבטלים את צו ההוצאות שהמערערים חוייבו בו, לפי סעיף 18 בפסק דינה של כב' המפקחת. 4.אנו מורים שכל צד ישא בהוצאותיו. הפקדון ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערערים עבור מרשיו. מעלית